23.02.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
סיכום עיקרי השיעור:
המניכאיזם ושאלת הרוע
המפגש היום יעסוק בשאלת הרוע. נושא שמרבים לעסוק בו בבית הספר שלנו ובשיעורים השונים. אחד הנושאים המרכזיים בכתביו של שטיינר.
עומדות לפנינו בעניין זה שלוש שאלות עיקריות :
1.מהו הרוע ? איך נגדיר מהו רוע ?
- האם יש לרוע תפקיד ?
- איך נתמודד עם הרוע ?
נפנה מבט אל זרם רוחני מסויים שנקרא המניכאיזם .
זרם רוחני שאותו אנו פוגשים כשאנו פונים אל המאה השלישית לספירה. עלינו לדבר על המניכאיזם שנוסד בידי אדם שכינה עצמו 'מאני', אדם שחי בערך במאה השלישית לספירה. הנצרות עוד לא התבססה כדת. זו התחלת ההתבססות שלה כדת. מאני ההוא ייסד זרם רוחני שבתחילה הקיף כיתה קטנה, אך בהמשך הפך לזרם רוחני אדיר.
הסיפור החיצוני המסופר אודות מאני הוא פשוט בתכלית. נאמר בו שבאיזור קדמת אסיה חי סוחר שהיה מלומד עד מאוד. ברשותו היו ארבעה כתבים חשובים: האחד המיסטריה, השני הקפיטולה, השלישי הוא האוונגליון והרביעי הוא התזאורוס. עוד מסופר, שבמותו הוריש כתבים אלה לאלמנתו שהייתה פרסית, ואילו האלמנה הורישה אותם לעבדה, מקנת-כספה, ששילח אותו לחופשי – הוא היה מאני האמור, שמכתבים אלה שאב את חכמתו. אבל בנוסף לזה הוא התקדש עוד במיסטריות שעבדו את מיתראס. הוא שקרא לחיים את תנועת המניכאיזם. למאני קוראים גם 'בן האלמנה' ולחסידיו 'בני האלמנה'. אך מאני עצמו ציין עצמו כ'פרקליט', כרוח הקודש שהובטחה על ידי הכריסטוס לאנושות. הוא לא חשב עצמו לרוח הקודש, אלא תאר שרוח קודש זו מופיעה בהתגשמויות ארציות חוזרות וציין עצמו כאחת מהתגשמויות אלה.
מאני נולד בבבל במאה ה3 למשפחה ממוצא פרס בגיל צעיר בשנות העשרים יש לו התגלות של יישות מלאכית שנקראת אלטוואן = תאומים. הוא הופך להיות כבר בתקופתו מנהיג בעל השפעה עצומה. מגיע מזרחה להודו ולסין ומצד שני מערבה למצרים ואזורים מסוימים של האימפריה הרומית של אז.
הוא הביא לעולם כבר אז–מוקדם מהצפוי את רוח הדברים של האימפולס הרוחני של תקופת נפש התודעה לגבי שתי שאלות –
- האופן בו יוצר האדם קשר עם עולם הרוח
- שאלת הרוע.
לגבי שתי שאלות אלו הוא נרדף על ידי זרמים נוצריים ואחרים.
על מנת ליצור קשר עם עולם הרוח – הכנסיה דרשה שיהיה מתווך ,הכומר וכיוב.
במרכז של הזרם הזה – עומדים שני עקרונות:
האחד האדם יכול להגיע אל הרוח אל האלוהות אל ישוע כריסטוס עמנואל באופן ישיר ללא מתווכים. האדם יכול ישירות דרך האני שלו לגעת ברוח.
דבר שני שהוא מדבר על כך שתפקיד בני האדם זה לגאול את הרוע באדם ובעולם. בדרך של הכלה ולא בדרך של מלחמה. דרך לקיחת הרוע פנימה והבנת המקום שלו בשלם אפשר להביאו אותו להתמרה.
לגבי הרוע – הכנסיה ראתה ברוע את החטא של האדם. והוא חוטא מעצם היותו אדם לאחר האדם הראשון. מה שנותר לאדם הוא להתרחק מהרוע, להכחיד אותו. דבר נוסף – יש אבחנה ברורה בין טוב לרע ואדם צריך לשים עצמו בצד הטוב ולהילחם ברע.
מאני הביא את הגישות החדשות המתאימות לנפש התודעה –
כל אדם נפתחה לו הדרך והאפשרות ליצור קשר ישיר עם הבורא, עם עולם הרוח. כבר אין צורך במתווכים.
ולגבי הרוע – האדם חטא, עשה רע אבל יש באפשרותו לתקן. התיקון הוא על ידי ההכרה שהרע הזה הוא לא טעות אלא חלק מתכנית הבריאה. ראינו זאת באבולוציה מנקודת המבט של הממשות שהישויות הרוחיות הגבוהות עצמן אפשרו לישויות מתנגדות להיברא ולפעול.
אם הרוע הוא חלק מתכנית הבריאה הרי שהוא נמצא בכל אחד ואחד מתוכנו.
טקסט 1
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים; אֲאַזֶּרְךָ, וְלֹא יְדַעְתָּנִי. ו לְמַעַן יֵדְעוּ, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס, בִּלְעָדָי: אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. ז יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה. {פ} ישעיהו פרק מה.
הרעיון הזה הוא בניגוד לדואליזם שלנו. אנחנו לא יכולים לתפוס את היותם של שני עקרונות ככ מנוגדים יונקים ממקור אחד. אנחנו ישויות של דואליות. כך נוח לנו לחלק את העולם ולחיות לפי עקרון זה.
קשה לתפוס שהישויות הטובות יצרו מתוכן את הרוע. זה בניגוד לדואליזם החשיבתי שלנו. גם מבחינה חשיבתית וגם מבחינה ריגשית חווייתית להכיר בזה שמה שאנחנו רואים כרוע בעולם נולד מתוך השלם מתוך אלוהות וככזה בהכרח יש לו תפקיד. לא רק בעבר הוא נולד אלא הוא חי כל הזמן בתוך השלם. זה הכרחי בתקופה שלנו. זה מקרב אותנו אל הממשות.
שאלה : איפה אני מזהה שאני פועל / פועלת מתוך העיקרון הדואלי בתוך החיים? החלוקה לטוב ורע, מכוער ויפה, כל הקצוות. איפה אני בדכ ממקם את עצמי ?
תרגיל :
ידועה האימרה שמיוחסת לפילוסוף יווני – כל שאנושי לא זר לי. ננסה לחשוב על תכונה אנושית מסויימת שאני לא חושבת שיש בי, או פוחדת להאמין שיש בי אותה וכעת נגיד לעצמנו – אני מזהה בי את התכונה הזו.
שאלה: מה בעצם קורה אם אני הודף את העיקרון הזה שהרע והטוב הם חלק מהאלוהות והבריאה ? אם אני הודף את העיקרון שאומר שגם בי יש רע וטוב ?
אני מרחיק את עצמי מהאלוהות. מהשלם. אם לפי היהדות עלינו להדמות לבורא וגם באפוקליפסה השלב הגבוה של הידיעה הרוחית – האינטואיציה כשלב בו האדם לומד את הישויות הרוחיות הגבוהות. ופועל על פי הרצון הקוסמי האלוהי.
כשהאדם פועל במשמעות הרצון של הישויות הרוחיות המקדמות את העולם, נעשית יישותו דומה להן. ואז יקלוט רשמים בספירה זו .אינטואיציה
כל עוד אני הודף משהו מתוכי, מתוכנו מהאלוהות מהעולם זה אולי נוח לי במובן הנפשי הפרסונלי אבל זה מרחיק אותי מהשלם ומהממשות וזה מרחיק אותי גם מעצמי.
אם הרוע הוא חלק מהשלם אז הוא גם חלק ממני וככזה יש לי נקודת מוצא לעבוד איתו אחרת אנחנו בדואליזם שמוביל להפרדה כי אני שם את הרוע בחוץ ומפריד אותו ממני.
הפרדה ביני לבין האלוהות
הפרדה ביני ובין האחר
הפרדה ביני לבין חלק בתוכי
איך מתמודדים עם הרוע ? אגדה על פי הזרם המניכאיסטי
טקסט 2
באגדה מסופר שרוחות החושך רצו להסתער על ממלכת האור. למעשה הם הגיעו עד לגבולות ממלכת האור ורצו לכבוש אותה. אך הדבר לא עלה בידם. ועתה היה על רוחות החושך להיענש מידי ממלכת האור. אבל בממלכת האור לא היה בנמצא רע כלשהו, היה בה אך טוב. ובכן, היה אפשר להעניש את הדמונים של החושך רק בדבר טוב. אם כן, מה קרה? רוחות ממלכת האור נטלו חלק מממלכתם הם וערבבו חלק זה בממלכת החומר של החושך. בגלל שחלק מממלכת האור התערבב כך עם ממלכת החושך, נוצר בממלכת החושך מעין תחמוצת, שאור, חומר מתסיס, שהניע אותה במחול-מערבולת כאוטי. כתוצאה מכך קיבלה ממלכת החושך יסוד חדש, כלומר, את המוות.
היא מכלה את עצמה בתמידות והיא נושאת בקרבה את זרע כיליונה. האגדה מספרת עוד שכתוצאה מהתרחשויות אלה נוצר מין האדם. האדם הקדמון הוא זה שנשלח מתוך ממלכת האור בשביל שיערב עצמו עם ממלכת החושך ובשביל שיתגבר על מה שמצוי בממלכת החושך, דרך המוות. בשביל להתגבר על החושך בתוך החושך." שטיינר / המנכאיזם .
טיפת האור הזו חדרה לתוך החושך והתחילה ליצור תסיסה. תהליך שבו למעשה הישויות הטובות רצו בהדרגה להוביל את הישויות הרעות חזרה אל המקור שלהם אל האור. טיפת אור זה הוא האדם. ובגלל שהוא הושם שם בתוך החושך יש בו גם מזה וגם מזה
האדם עצמו מהווה את הערבוב הזה שבין חושך לאור בשביל אם אני רוצה לשנות משהו בעולם אני צריך להתחבר אליו.. הדרך היחידה שלי לשנות באמת משהו הוא לכנס לתוכו לקחת בו חלק אבל ברגע זה ממש יש סכנה אני עלול ליפול לצד השני ואז אני הופך לכלי של ישויות הרוע שדרכי הן מנסות להתנגד או להשתלט על ישויות האור.
התמונה המניכאית הזאת נותנת רמז על תפקיד האדם מנקודת מבט קוסמית של ההיררכיות הגבוהות בקשר לשאלת הגאולה של הרוע.
טקסט 3 – התקופה השישית
"הבה ונפנה מבטינו אל מה שיהיה בתקופה השישית. בתקופה ההיא ייצרו הטוב והרע ניגוד שונה בהרבה מהניגוד שקיים ביניהם היום. מה שיופיע במחזור החמישי לגבי האנושות כולה, כלומר, שהפיזיוגנומיה החיצונית שכל אדם יוצר לעצמו, תהיה ביטוי ישיר למה שיצרה הקרמה מהאדם עד לאותו הזמן. דבר זה יופיע במעין צליל-מבוא בתקופה השישית, בתחום הרוחני. באנשים שבקרמה שלהם ירבה הרע על הטוב, הרע יתבלט ברוחני באופן מיוחד. מצד אחד יהיו אנשים עם טוב פנימי אדיר, גאונים בטוב ובאהבה. אך מצד שני יתקיים גם ההיפך. הרע יתקיים כנטיית-לב מחוסרת כסות באנשים רבים, לא עוד מוסתר, לא עוד מוסווה. הרעים יתפארו ברע כבדבר-ערך נשגב. באנשים גאונים מסוימים מנצנץ כבר משהו מתחושת ההנאה הזו ברע, משהו מהדמוניות הזו של התקופה השישית. 'בסטי הבלונדינית' של ניטשה, למשל, היא רמז מוקדם לדמוניות זו.
הרע הנקי הזה חייב להיות מושלך מתוך הזרם של ההתפתחות העולמית כמו סיג מעובה. הוא יידחה חוצה, אל הספירה השמינית. לפתחנו עומדת תקופה שבה יתרחש בירור עניינים מודע עם הרע באמצעות הטוב.
לתקופה השישית תהיה משימה לשוב ולצרף את הרע אל זרם ההתפתחות המתקדם ברוך וככל שניתן הדבר. בתקופה ההיא יוקם זרם רוחני אשר לא יתקומם לרע, למרות שהרע יופיע בעולם בדמותו הדמונית ביותר. ביורשיהם של 'בני האלמנה' תתגבש ההכרה שחייבים להשיב את הרע אל ההתפתחות, אולם יש לגבור עליו לא באמצעות מלחמה, אלא ברוך. תפקידו של הזרם המניכאי הוא להכין זאת. זרם רוחני זה לא יגווע. הוא יופיע בצורות שונות ומגוונות. הוא יופיע בצורות האלה שניתן לחשוב עליהן אך אין צורך להצהיר עליהן היום. אם זרם זה היה מתרכז אך ורק בטיפוח החיים הפנימיים, הוא היה מחטיא את ייעודו. עליו להתבטא בייסוד קהילות שמעל לכל מכירות בשלום, באהבה, באי התנגדות לרע (בדרך לחימה) כאמות המידה הקובעות וגם מנסות להפיץ ערכים אלה. כי על קהילות אלה ליצור כלי, צורה עבור החיים, החיים שיתרבו גם בלעדיה."
שטיינר /הכנה לתקופת התרבות הפוסט אטלנטית השישית.