ביוגרפיה בימי קורונה 107

02.02.2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי השיעור:

ארבעת מרכיבי הישות האנושית חלק ד' – ה'אני'

 

אֲנִי / מֵאֵת כ' חוּאָן רָמוֹן רֶמֶז

אֲנִי אֵינֶנִּי אֲנִי
אֲנִי הָאֶחָד הַפּוֹסֵעַ לְצִדִּי
אַךְ לִרְאוֹת אוֹתוֹ אֵין בְּיָדִי.
זֶה אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּר תְּכוּפוֹת וְאָז גַּם תְּכוּפוֹת שׁוֹכֵחַ
הָאֶחָד הַשּׁוֹתֵק בִּמְתִינוּת כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְשׂוֹחֵחַ.
וַאֲשֶׁר כְּשֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא בַּעֲדִינוּת סוֹלֵחַ
זֶה אֲשֶׁר בַּמָּקוֹם בּוֹ אֵינֶנִּי – מְשׁוֹטֵט
הָאֶחָד שֶׁנִּשְׁאַר זָקוּף כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵת.

 

מהו האני?

שטיינר אומר – "האני הוא פעילות טהורה, החלק הנצחי שבאדם".

"(…) רק בתוך אלמנט האדמה יכול היה להפציע הגורם שמהווה את עצם ישותו של האדם. אנו יודעים שכל אשר עבר האדם במהלך מצבי השבתאי, השמש והירח היה בבחינת שלבי הכנה להתהוות האדם האמיתי. אנו יודעים כי במשך הווית השבתאי הקדום נבנו באדם רק היסודות לגופו הפיסי, במצב השמש הקדומה נוספו להם היסודות לגופו האתרי או גוף החיים ובמצב הירח הקדום יסודותיו של הגוף האסטרלי. מה ששוחזר עד לסיומו של היום החמישי, כפי שהוא מכונה, הכיל את היסוד האסטרלי. הוספת האני, המרכיב הרביעי של הישות האנושית, יציקת ישות למכלול ההתפתחות הזה, נתאפשרה רק לאחר שנוצרו במלואם תנאי האדמה. כך שיחזרו האלהים לאורך מה שמכונים חמשת ימי הבריאה את המצבים הקודמים בשלב גבוה יותר, בהכינם בשחזור זה את היסוד הארצי. רק אז, מאחר שהשחזור נעשה בצורה חדשה, היה ברשותם כלי קיבול לישות שבתוכו יכלו להטביע את הצורה האנושית, וזה היה נזר ההתפתחות כולה.

לו היה מתרחש שחזור בלבד, היה המכלול כולו יכול להגיע בהתקדמותו רק לאסטרלי-חייתי. אולם מאחר שמלכתחילה נוצק אל המומנטים של השחזור דבר-מה שהכיל בסופו של דבר את היסוד הארצי, נוצר לבסוף מכלול שאליו יכלו שבעת האלהים לצקת את כל מה שחי בהם. אפיינתי כבר כיצד חי בהם הדבר: כאילו התכנסו בקבוצה שבעה בני אדם; כל אחד מהם למד מיומנות שונה, יכולותיהם היו שונות, אך הם עבדו כולם למען מטרה אחת. הם ביקשו להגיע לתוצאה אחת. כל אחד מהם אמור היה לתרום את המיטב בהתאם ליכולותיו. כך נוצרה עבודה משותפת. ליחיד כשלעצמו, כשהוא לבדו, לא היה הכוח לבצע עבודה זו; יחדיו היה להם הכוח. מה נוכל לומר על שבעה אנשים כאלה, המייצרים מוצר משותף? נוכל לומר כי הם הטביעו את המוצר הזה במובן של תמונה, שאותה יצרו מעבודתם.

את זאת עלינו לתפוס כתכונה אופיינית, ששבעת האלהים עבדו יחד כדי להביא ליצירת הנזר של עבודתם זו: לצקת צורה אנושית אל מה שנוצר משחזור המצבים המוקדמים יותר, משום שהכל הוטבע כחדש. משום כך מתחיל לפתע בספר בראשית דיבור בשפה שונה לחלוטין. לפני כן התבטא הכל בדרך מסוימת מאד: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִיםַ, או ויֹּאמֶר אֱלֹהִים וכן הלאה. כאן מקבלים את התחושה שהכל נקבע מראש. אך במקום בו אמור להופיע נזר הווית האדמה, משתמשים כעת בשפה חדשה: "הבה נעשה" – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם". הדבר נשמע כמעין התייעצות של כל השבעה יחדיו, כפי שעושים כאשר מבקשים להשלים יצירה משותפת. עלינו לראות איפוא במה שמופיע לבסוף כנזר עבודת התפתחות האדמה, מוצר המהווה תוצאת עבודתם המשותפת של האלהים; (…)

בכך הצבענו על גורם חשוב בצורה בלתי רגילה; נגענו במה שניתן לציין כתואר מעלתו של האדם. (…) כאשר כיוון את תחושותיו לשבעת האלהים, היה זה בשבילו כאילו חייב היה לומר לעצמו במלוא הענווה וההערצה שבהן מסוגל אדם להרים את מבטו אל על: האדם מהווה גורם עצום בעולם, משום ששבע פעילויות חייבות היו להתאגד בקבוצה כדי ליצור אותו. הצורה האנושית על האדמה מהווה יעד של אלים.

הרגישו את מלוא משקלו של משפט זה: הצורה האנושית היא יעד של אלים! שכן אם אתם מרגישים את מלוא כובד משקלו של משפט זה, תאמרו לעצמכם: הצורה האנושית הזו היא דבר שביחס אליו יש לנפש היחידה אחריות עצומה, הרגשת חובה ללטשה ולהפכה מושלמת ככל האפשר. האפשרות לליטוש ולהפיכה למושלם ניתנה באותו רגע שבו קיבלו האלהים את ההחלטה המשותפת לאגד את כל כוחותיהם למען מטרה משותפת. מורשת האלים היא להאציל לאדם את התפקיד ללטש את צורתו ולהביאה לדרגה גבוהה יותר ויותר בתקופות עתידיות רחוקות. לחוש מטרה זו בסבלנות ובענווה, אולם גם בכוח, זו חייבת להיות התוצאה הזורמת מתוך התבוננות קוסמית, אותה נוכל לקשור עם המילים המונומנטליות בתחילת התנ"ך. המקור הראשוני שלנו חושף לנו את המילים הללו, ובד בבד מצביע לנו על ייעודנו ועל האידיאל הגבוה ביותר שלנו."

ר. שטיינר, 'בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי, הרצאה 3, עמ' 50-53

ניתן לומר שבמחשבת הבריאה 'האני' היה ראשון, אבל בסדר הבריאה הוא אחרון.

"הגוף והנפש הם כלי הרכב של האני, הוא פועל בתוכם. כשם שהגוף הפיזי מרכזו במוח, כך הנפש מרכזה באניהאני כעצם ישותו של האדם אינו נגלה כלל. לכן קלע ז'אן פאול, בדברו על הפגישה עם האני, כעל מאורע שאירע רק בסתר קודש הקודשים של האדם. כי יחידי לחלוטין שוהה האדם עם האני שלו – והאני הזה הוא האדם עצמו. לכן חושב הוא בצדק את האני כישותו האמיתית. משום כך, הוא רשאי להתייחס לגופו ולנפשו כמעטפות, אשר בתוכן הוא חי. ורשאי הוא לראות בהם את התנאים הגופניים אשר דרכם הוא פועל. במהלך התפתחותו, לומד הוא יותר ויותר להשתמש בהם ככלים המשרתים את האני שלו. המילה אני היא שם שונה מהאחרים. המתבונן באורח נכון באופיו של השם הזה, יסלול לו את הדרך להבנת מהותו של האדם במובן העמוק. כל אדם יכול להשתמש בכל שם אחר, כדי לציין את הדבר אליו הוא מתייחס. כל אחד יכול לקרוא לשולחן 'שולחן' או לכיסא 'כיסא'. לא כך הדבר בנוגע לשם אני. אף אחד אינו יכול להשתמש בו לציון אדם אחר. רק את עצמו יכול כל אדם לקרוא בשם אני. לעולם לא יכול השם אני להגיע אל אוזניי מן החוץ, כדי לציין אותי. רק מבפנים, רק מתוך עצמה, יכולה הנפש לציין את עצמה כאני. לכן, באמור האדם אני לעצמו, מתחיל לדבר בקירבו דבר מה, אשר אין לו כל שייכות אל אותם העולמות מהם נלקחו המעטפות שהוזכרו עד כה. האני נעשה בהדרגה השליט בגוף ובנפש… הגוף והנפש מקדמים את פני האני בכדי לשרתו. האני לעומתם, מקדם את פני הרוח למען תמלא אותו. האני חי בתוך הגוף והנפש, הרוח חיה בתוך האני. ומידת הרוח באני – היא מידת הנצחיות שבו".

שטיינר, 'גוף נפש רוח', 2006, עמ' 31-32

 

ה'אני' נולד בגיל 21 כ'אני' ארצי, ובמהלך 21 שנים נוספות הוא פועל על הנפשות ומתמיר אותן. בגיל 42 נולד ה'אני' הרוחני.

ה'אני' הרוחני הוא צלם-אלוה ממעל, הניצוץ הרוחני המחבר את האדם לעולם הרוח ולישויות הרוחניות הגבוהות.

כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. בראשית א'

"האמונות הרליגיוזיות, ששמרו באופן מודע על קשר עם הידע העל-חושי, מכנות משום כך בציון – "אני" את 'שמו הבלתי מבוטא של האל'. (…) לשום דבר חיצוני אין גישה לחלק הנפש האנושית בו אנו דנים כאן; זהו 'קודש הקודשים הנסתר' של הנפש, אשר רק ישות מהסוג השווה לנפש יכולה לחדור אליו. 'האל השוכן באדם מדבר – כשהנפש מכירה עצמה כ'אני'".

שטיינר, 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים', פרק 2, עמ' 44

בין ה'אני' ובין האלוהות קיימת זיקה; ה'אני' אינו האלוהים עצמו; ה'אני' מחובר לאלוהות ומתייחס אליה כפי שטיפה בים מתייחסת לים כולו. האדם יכול למצוא בתוך עצמו איכות אלוהית, כיוון שישותו הראשונית, הקדמונית ביותר, נלקחה מהאלוהות.*

כל היררכיה רוחנית מתוך ההיררכיות הרוחניות מעל האדם קיבלה את ה'אני' שלה בשלב מסוים באבולוציה. הקשר של ההיררכיות ל'אני' יצר ביקום כעין רגש קוסמי משותף. כאשר הוא מחובר לחלק הרוחני שבו, יכול האדם לקחת חלק ברגש הקוסמי הזה של ה'אני'.

***

חוויית ה'אני' הרוחני מאחדת את האדם עם הקוסמוס כולו.

ה'אני' הוא החולייה המקשרת בין האדם לבין עולם-הרוח והקוסמוס כולו. ללא ה'אני' היינו כמו חיות. בני אדם מממשים את 'האני' שלהם במידות שונות.

 

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

מטרת התרגיל הבא היא חיזוק התחושה והקשר שלנו עם ההיררכיות הרוחניות והיקום כולו. אם נבטא את השם 'אני' מתוך הרגשת ה'אני' שלנו כמהות-רוחנית, נוכל להרגיש רגש הזהה לרגש הקוסמי של הישויות הנשגבות ביותר.

  • דמיינו את ההיררכיות מבטאות יחדיו את השם 'אני'. נסו להרגיש את הקדושה אותה מרגישות ההיררכיות בבטאן את השם 'אני' לתוך החלל הקוסמי.

 

שטיינר מתאר כי הבסיס להתפתחות הזכרון קיים כבר בעולם הרוח, עוד לפני כניסתנו  לעולם הארצי. בעולם הרוח קיימים שני מצבים המקבילים לנשימה שלנו – לשאיפה פנימה ולנשיפה החוצה. במצב הראשון אנו חווים אחדות מלאה עם הישויות הרוחניות הסובבות אותנו – חוויה זו הינה הבסיס ליכולתנו לאהוב ולפתח חיי מוסר בעולם הארצי. במצב השני אנו חווים את עצמנו כישויות מובדלות ונפרדות לחלוטין, חוויה זו הינה חוויה המעוררת בנו רגש בדידות, אך היא גם זו שמאפשרת לנו לחוש את 'האני' שלנו, את עצמיותנו – חוויה זו הינה הבסיס ליכולתנו לזכור בעולם הארצי.

ניתן לומר שהאני הוא גם זה שמחבר אותנו אבל גם זה שמפריד אותנו

 

"בין מוות ללידה חדשה אנו חווים עצמנו כאילו היינו העולם כולו…ברגעים החשובים ביותר בקיום הרוחני שלנו בין מוות ללידה חדשה אנו חשים ומתנסים בתוכנו בעולם של הישויות הרוחניות ומודעים אליהן…אולם, אילו היינו בעולם הרוח תופסים מבפנים רק את העולם של ההיררכיות הגבוהות, לעולם לא היינו מוצאים את עצמנו. היינו בהחלט יודעים שמגוון ישויות חיות בנו, אך לעולם לא היינו הופכים לגמרי מודעים לעצמנו. על כן, בהתנסות שלנו בין מוות ללידה חדשה יש ריתמוס. קיימת בו התחלפות בין  ההתעמקות פנימה והחוויה של עולמן של הישויות הגבוהות… אנו חווים לחלופין את עצמנו ואת הישויות הגבוהות. הריתמוס החזרתי הזה יכול להיות מושווה לשני דברים כאן בקיום הארצי. הוא יכול להיות מושווה לנשימה-פנימה ונשימה-החוצה וגם לשינה וערות…

… אילו לא הייתה לנו ההתנסות בין מוות ולידה חדשה של הסתכלות לתוך עצמנו ומציאה שם של עולם הרוח, כאן על פני האדמה לא היה קיים דבר כמו עקרונות מוסריים. מה שאנו משמרים מחוויה זו של הישויות בעולם הרוח כאשר אנו נכנסים לחיים על פני האדמה היא נטייה לעבר חיי המוסר…אך אם בין מוות ולידה חדשה היינו מסוגלים לחוות רק את מה שהופך אותנו אחד עם הישויות של העולמות הגבוהים ולעולם לא היינו יכולים לחוות את עצמנו, אז על פני האדמה זה היה בלתי אפשרי עבורנו להגיע לחירות, תודעה של חירות, תודעה של אישיותנו…אם כן, כאשר אנו חווים בעולם הארצי מוסר וחירות, הם מהווים זכרונות של הריתמוס שחווינו בעולם הרוח בין מוות ולידה חדשה. אך על ידי הפניית מבטנו אל הנפש אנו יכולים לדבר בצורה יותר מדויקת על מה שמהדהד בנפש – ההפיכה לאחד עם הישויות הגבוהות מן הצד האחד, ומנגד ההתנסות שלנו בתודעה רוחנית של העצמי. מה שבמהלך החיים הארציים נשאר בנפשנו כהד של ההפיכה לאחד עם הישויות של עולם הרוח הוא היכולת לאהוב. יכולת זו לאהוב קשורה באופן עמוק יותר ממה שאנשים חושבים לחיי מוסר. משום שבלי היכולת לאהוב לא היו קיימים חיי מוסר כאן על פני האדמה; הכל עולה מההבנה שעימה אנו פוגשים את הנפש של האחר, ומהשאיפה לעשות את מה שאנו עושים מתוך ההבנה הזו. כיצד אנו מתנהגים אל האחר באופן בלתי אנוכי, או כיצד באהבה אנו יכולים להתנהג באופן מוסרי, אלו במהותם הדים מחיינו בין מוות ולידה חדשה ביחד עם ישויות רוחניות גבוהות; ומה שנשאר איתנו לאחר התנסותנו עם מה שניתן לקרוא לו בדידות – משום שכך זה מורגש – ההתנסות הבודדה של העצמי שלנו בעולם הרוח. משום שאנו חשים אז בודדים כאשר אנו, כביכול, נושמים החוצה. נשימה פנימה הינה כמו חוויה של הישויות הגבוהות; נשיפה החוצה הינה התנסות של עצמנו. אך הרגשת בדידות – ההד של הרגשת בדידות זו מופיע כאן בעולם הארצי כיכולת שלנו לזכור – הזיכרון שלנו. כבני אדם לא היה לנו שום זיכרון אם הוא לא היה הד של מה שתיארנו כתחושת בדידות. אנו אינדבידואלים אמיתיים בעולם הרוח מפני ש – איני יכול לומר משום שאנו נסוגים לתוך עצמנו – אלא משום שאנו יכולים לשחרר עצמנו מהעולמות הגבוהים שבתוכנו. זה הופך אותנו לעצמאיים בעולם הרוח. כאן בעולם הארצי אנו עצמאים מכיוון שאנו מסוגלים לזכור את ההתנסויות שלנו. רק תארו לכם מה היה קורה לעצמאות שלכם אם במחשבותיכם הייתם צריכים תמיד לחיות בהווה. הזיכרונות שלכם הם מה שהופך זאת לאפשרי עבורכם שיהיה לכם משהו כמו חיים פנימיים. הזכירה הופכת אותנו לאישיויות כאן על פני האדמה. והזכירה הינה ההד של מה שתיארתי כחוויה של בדידות בעולם הרוח."

  1. Steiner, 'Memory and Love', 1922, GA218, Rudolf Steiner Archive

 

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

עצמו עיניים ונסו להעלות אימגינציה של הפעימה הזו ששטיינר מתאר בחיינו בין מוות ולידה חדשה, בין החוויה – אני העולם כולו / כל עולם הרוח חי בתוכי, לבין חוויית העצמיות המלווה בבדידות ונפרדות מהישויות הגבוהות.

האני / ר. שטיינר

קורן יותר מהשמש

עדין יותר מהאתר

טהור יותר מן השלג

זהו האני

הרוח שבלבי

אני הנני העצמי הזה

עצמי זה הוא אני

* ראו נספח 3 עמ' 198

print