ביוגרפיה בימי קורונה 113

16.03.2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי השיעור:

יום הלימוד בקהילה הוא יום יג אדר – זוהי יום תענית אסתר. נקרא מתוך המגילה את דבריה של אסתר המלכה ואת תיאור ההצלה והחגיגה. טקסטים מתוך המגילה – המעשה של אסתר וההצלה:

טקסט 1

.  יג וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר:  אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים.  יד כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.  טו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי.  טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.

… וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים.  כא לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם–לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:  בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה.  כב כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים "

החוויה שמלווה את החג הזה מזמן התייחסויות רבות ומגוונות – התחפושות, הנהפוך הוא, מי הוא המן של כל דור ודור ושיש בכל אחד ואחד בתוכנו. אני רציתי שנתייחס ביחד לאחד ההיבטים של החג הזה עניין השמחה.

מה נאמר על חודש אדר ?

משנכנס אדר מרבים בשמחה.

מה השאלות שאפשר לשאול על האמירה הזו ? איזה תהיות היא מעוררת ?

מרבים בשמחה – כלומר כבר היתה שמחה רק צריך להרבות ? ומה זה שמחה בכלל ? ואיך מרבים בשמחה ? ולמה דווקא באדר. אנחנו מוצאים בעוד מקורות ביהדות את מצוות השמחה.

כגון : ושמחת בחגיך

עבדו את ה' בשמחה. ועוד.

שאלה – מה זה בשבילכם שמחה? איך נגדיר שמחה ? האם אני מגדיר את עצמי כאדם שמח?

נסתכל על נושא השמחה דרך החסידות ודרך מדע הרוח האנתרופוסופי. החסידות מזוהה עם עניין זה של השמחה אבל כדאי לראות מהו השורש הרוחני של שמחה זו. במקור כשנוצרה תנועת החסידות על ידי הבעל שם טוב – זה היה מתוך הארה שמתאימה גם לתפיסה שלנו היום – שכל אחד יכול ליצור קשר עם הבורא, עם עולמות הרוח. אין רק דרך אחת, ואין צורך במתווכים. וכל צורה של שיח עם הבורא היא ראויה. מול הקפדנות והחומרה של הלימוד המדרשי הובאה לעולם דרך עבודה של ניגון, ריקוד שירה – שמחה. אבל מה משמעות השמחה ? הרי ודאי לא כיוונו לקלות דעת או הוללות.

ידועה אמרתו של ר' נחמן מברסלב – מצווה גדולה להיות בשמחה

איך אפשר לצוות על שמחה ? אם נבין את תפקידה. מהו תפקיד השמחה על פי החסידות ? הוא מזכיר את הקשר בין בריאות לקויה וחוסר שמחה אבל נסתכל על ההיבט המסויים הבא :

טקסט 2

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ.. וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיך לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכּוחוֹת לִהְיוֹת אַך שָׂמֵחַ תָּמִיד כִּי טֶבַע הָאָדָם לִמְשׁך עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן וְכָל אָדָם מָלֵא יִיסּוּרִים. עַל כֵּן צָרִיך לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכוחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל .. כִּי מִלֵּב נִשְׁבָּר בְּקַל יְכוֹלִין לָבוֹא לְמָרָה שְׁחֹרָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְכוֹלִין לִכָּשֵׁל עַל־יְדֵי שִׂמְחָה, חַס וְשָׁלוֹם לָבוֹא לְאֵיזֶה הוֹלֵלוּת, כִּי זֶה קָרוֹב יוֹתֵר לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְמָרָה שְׁחֹרָה עַל כֵּן צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר.."

מהו הכישלון עליו מדובר ? מהי הסכנה ?

מה תפקיד השמחה על פי גישת החסידות של ר נחמן ? את מה היא משרתת ?

טקסט 3

"בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה עַל פִּי מָשָׁל שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לְתוֹך מְחוֹל הַמְרַקְּדִים וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם. גַם כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ אֲזַי הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְייִסּוּרִים מִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד….שֶׁהַיָּגוֹן וַאֲנָחָה בּוֹרְחִים וְנָסִים מִן הַשִּׂמְחָה כִּי בְּעֵת הַשִּׂמְחָה דֶּרֶך הַיָּגוֹן וָאֲנָחָה לַעֲמד מִן הַצַּד אֲבָל צָרִיך לִרְדּוף אַחֲרֵיהֶם דַּווְקָא וּלְהַשִּׂיגָם וּלְהַגִּיעָם, לְהַכְנִיס אוֹתָם דַוּוְקָא לְתוֹך הַשִּׂמְחָה…כִּי יֵשׁ יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה וְעַל כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה עַל כֵּן צָרִיך לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְתוֹך הַקְּדֻשָּׁה דְּהַיְנוּ הַשִּׂמְחָה בְּעַל כָּרְחָם."

שאלה – האם אתם מכירים את המצב הזה – שבתוך ימים או מצבים של מצב רוח רע, מרה שחורה יש החלטה פנימית לצאת אל מקום אחר – להתחבר למשהו משמח, להיענות להזמנה למפגש משמח.

בתוכנו יושבת הידיעה הפנימית – זה לא בריחה אלא לעצור את השקיעה. 

שאלה : למה קשורים היגון והאנחה לסיטרא אחרא ?

השמחה היא הגדר, המחסום מפני המרה השחורה – שיכולה להוביל את האדם לייאוש, לספקות – לניתוק מהאמונה, מחיבור עם עולם הרוח. מצבים של עצבות ומרה שחורה זו חוויה של נפרדות בתוך האדם. זה ההיפך מעונג השמחה ששם יש חוויה של קלילות וחיבור.

נראה מה אומר שטיינר על עניין השמחה והקשר של זה לקרמה.

למדנו על הקרמה את חוק הקרמה שהוא – חוק הסיבה והתוצאה. דהיינו לפחות במחשבה אנחנו מתאמנים לשאת את הסבל שלנו בחיים כתוצאה של המעשים המוקדמים שלנו. בחיים קודמים או אפילו כבר בחיים הללו. אנחנו לומדים להכיר את האדם החכם שבתוכנו שמוביל אותנו אל הסבל שלנו כדי שעל ידי כך נהפוך למושלמים יותר.   אבל מה בנוגע לשמחה ?

שאלה לקבוצה – מה דעתכם ? 

טקסט 5

"הדבר הנוסף הוא הסתכלות בשמחות שלנו ובכל מה שאנו חווים בחיים כאושר. אם נוכל להתייצב מול הגורל ללא דעה קדומה כאילו אנו רצינו את גורלנו ואת הסבל שלנו אזי נמצא את עצמנו מעומתים עם תגובה מוזרה כאשר נסתכל בשמחות ובאושר שלנו. לא נוכל להתייצב מול זה כמו שהתייצבנו מול הסבל שלנו. ניתן להגיע בקלות למציאת נחמה בסבל, ומי שלא חושב כך יכול לנסות להעמיד עצמו במצב זה. אך זה יהיה קשה להסביר נכון אושר ושמחה. אנו יכולים להציב עצמנו ככל שנוכל בהלך הנפש שאנו בחרנו את סבלנו, אולם כשאנו פונים לאושר ולשמחה אין ביכולתנו אלא להרגיש בושה. נחווה רגש בושה עמוק. והדרך היחידה להתגבר על רגש זה היא להבין שאיננו אלה שנתנו לעצמנו את השמחות והאושר שלנו באמצעות חוק הקרמה. …"

אם כן מהי השמחה ? מהיכן היא מגיעה ?

טקסט 6

"זוהי עובדה שהשמחה והאושר בחיינו מגיעים אלינו בלי השתתפות מצידנו וזאת על ידי הנהגת העולם החכמה. עלינו לראות אותם כחסד ואנו יודעים שאנו חייבים לקבלו כדבר שצריך לאחדנו עם היקום. אושר ושמחה צריכים לפעול עלינו באותם רגעים חגיגיים של החיים, באותן שעות בודדות שבהן אנו חשים אותם כחסד של הכוחות האלוהיים המבקשים לקלוט אותנו ולשלב אותנו בהווייתם. החסד המוענק על ידי הכוחות האלוהיים.

בזמן שכאבנו וסבלותינו מובילים אותנו לעצמנו והופכים אותנו למושלמים יותר, אנו מפתחים באמצעותם, רק כאשר אנו רואים אותם כחסד, את ההרגשה שניתן לכנותה כהיות משוקע באופן מבורך ומאושר בתוך הכוחות האלוהיים וכוחות העולם. הלך הנפש היחיד המוצדק כאן הוא הכרת-תודה ביחס לאושר ולשמחה. לא ניתן להבין אושר ושמחה בצורה עמוקה בידיעה עצמית כאשר אלה מיוחסים לקרמה. אנו עושים טעות ומחלישים את רוחנו אם אנו מייחסים אותם לקרמה. כל מחשבה שאושר ושמחה הם דברים שאנו ראויים להם מחלישה ומשתקת אותנו.

זה נכון שנרגיש את הכאב כמשהו שמגיע אלינו באמצעות הקרמה שלנו ושנחוש את השמחה כחסד, שהאלוהות נוטה לנו חסד. האושר והשמחה יהיו הסמן למרחק שהאלים התקרבו אלינו והכאב והסבל סמן למה שעלינו לעשות כדי להפוך להיות טובים יותר. ללא הלך-נפש בסיסי זה כלפי הקרמה לא נוכל להתקדם באמת בחיים. עלינו לחוש במה שנותן לנו העולם בתור טוב ויפה, כי מאחורי העולם הזה ניצבים הכוחות שעליהם נאמר בתנ"ך: "וירא אלוהים כי טוב"."

יש להבדיל כמובן מאושר ושמחה של החיים הארציים – הם מכלים את כוחות האדם כפי שזה מתואר בפאוסט שנע מתשוקה לתשוקה ממראית עין של שמחה למראית עין הבאה. זו לא שמחה שממלאת את האדם.

האושר והשמחה יהיו הסמן למרחק שהאלים התקרבו אלינו והכאב והסבל סמן למה שעלינו לעשות כדי להפוך להיות טובים יותר

 

דבר זה קשה להבנה כי אנו מודים שהכאב שלנו נגרם על ידי האינדיבידואליות שלנו עצמנו, נצפה, כמובן, להיות אדונים לעצמנו גם באושר ובשמחה. אולם במבט פשוט על החיים נלמד שלשמחה ואושר יש כוח מכלה. יסוד מכלה זה של האושר והשמחה מתואר בצורה הטובה ביותר ב'פאוסט', שבו מומחש היסוד המשתק שבאושר ובשמחה בחיים האנושיים במילים: "וכך אני מתנדנד מתשוקה להנאה. ובהנאה ערגתי לתשוקה." ומי שחושב מעט על השפעת האושר בחיים יראה בתוכו משהו שגורם לנו למעין שכרון חושים בחיים ומוחק את ההוויה האמיתית שלנו.

זוהי לא הטפה כנגד האושר וגם לא הזמנה לעסוק בעינוי עצמי או לצבוט עצמנו במלקחיים לוהטים וכדומה. אם מישהו מזהה מצב בדרך הנכונה, אין פירוש הדבר שהוא צריך להימלט ממנו. הנאמר הוא לא "הימנעות" אלא שעלינו לקבלו בשקט היכן שהוא מגיע אלינו. אולם עלינו לפתח הלך נפש שאנו חווים אותו כחסד, וככל שנעשה זאת יותר כך ייטב, שכן ככל שנעשה זאת יותר כך נצלול אל היסוד האלוהי. לכן מילים אלה לא נאמרו כדי להטיף לסגפנות, אלא כדי לעורר את הלך הנפש הנכון באשר לשמחה ואושר.

מי שיאמר שלמחשבה על שמחה ואושר יש השפעה משתקת ומוחקת, ולכן צריך לברוח מהם, ולקדם את הרעיון של סגפנות כוזבת ועינוי עצמי, יימנע מהחסד שיוענק לו בידי האלוהות. למעשה מהוות הסגפנות העצמית והנזירות התקוממות מתמדת כנגד האלוהות. זה נכון שנרגיש את הכאב כמשהו שמגיע אלינו באמצעות הקרמה שלנו ושנחוש את השמחה כחסד, שהאלוהות נוטה לנו חסד. האושר והשמחה יהיו הסמן למרחק שהאלים התקרבו אלינו והכאב והסבל סמן למה שעלינו לעשות כדי להפוך להיות טובים יותר. ללא הלך-נפש בסיסי זה כלפי הקרמה לא נוכל להתקדם באמת בחיים. עלינו לחוש במה שנותן לנו העולם בתור טוב ויפה, כי מאחורי העולם הזה ניצבים הכוחות שעליהם נאמר בתנ"ך: "וירא אלוהים כי טוב". כל עוד אנו חשים כאב וסבל עלינו להכיר מה חולל האדם בעולם במהלך התגשמויותיו, מעולם שבתחילתו היה טוב, ומה חייב להפוך לטוב יותר כאשר נחנך עצמנו לסבול כאב בנחישות מלאת עוצמה.

תוארו כאן שתי דרכים לקבלת הקרמה שלנו. הקרמה שלנו מורכבת מסבל ומשמחה. חיבור נכון אל הקרמה שלנו יהיה כאשר נציב בדרך הנכונה את הסבל ואת השמחה. ונוכל להרחיב זאת הלאה ולדבר על הצבת הקרמה מולנו, נעשה זאת היום ומחר.

"אתם מכירים את החום הפנימי המגיע עם השמחה, אתם מכירים מה משמעות השמחה בחיים – במיוחד השמחה המגיעה מאנשים אחרים. היא מחממת את החיים ונושאת אותם, היא נותנת להם כנפיים. זוהי התוצאה הקרמתית של אהבה שהתרחבה"  לצטט מתוך הספר של יעל עמוד 152

הרגשה שגם אם העולם נראה מלא בסבל הוא, למרות זאת, מקרין חכמה טהורה. דבר שכזה מהווה את אחד הפירות של האנתרופוסופיה עבור החיים. כמובן שאפשר לשכוח את מה שנאמר, אך אם לא נשכח זאת אלא נתרגל מחשבות כאלה בצורה סדירה, נראה כי אנו מניחים דבר מה כמעין נבט בנפשנו, ודברים מסוימים המהווים רגשות של עצב, הלך נפש של חולשה, משתנים להלך נפש של שמחה, לכוח ולהרגשת חוזק. מרֶגֶש מקודש שכזה בחיים יוצאים בני האדם כנפשות הרמוניות יותר ואנשים חזקים יותר.

print