ביוגרפיה בימי קורונה 114

23.03.2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי השיעור:

העניין באחר – מפגש שני

שתוף 1:

"בכל קשר של אהבה ואפילו ידידות יש מן הסודי, מן המפתיע, מן המאכזב והמרומם. כי האדם מעצם טבעו הוא בעל סתירות ובעל תכונות של גאות ושפל כמו הטבע, ולא יכול להיות תמיד בבחינת ירח מלא. למצוא אדם שיש שפה אתו, שאת יכולה לתת לו את הערבוביה שבלב- זה נס."

זלדה- מתוך מכתב לבת משפחה לקראת נישואיה.

דיברנו במפגש האחרון על תחושת השייכות – האם חלק בנו שייך תמיד למשהו אחר בלשונו של ישראל אלירז. דיברנו גם על האמון באחר ודיברנו, בסוף המפגש, על הקושי שמביאה הקרמה במפגש עם האחר. האחר מביא לנו הרבה פעמים אמת על עצמנו ואת האפשרות לתיקון קרמת עבר. אבל, התגובה שלנו בדרך כלל למפגש כזה תהיה אסטרלית, כלומר בסימפטיה או אנטיפתיה. שטיינר אומר שהמפגש עם האחר הוא מבחן חשוב של תקופתנו, בה אנחנו מופרדים על ידי האני האינדיבידואלי שלנו, האגואיסטי ונפגשים עם אנשים שיש לנו קרמה משותפת איתם. השילוב הזה מקשה עלינו להכיר את האחר כבן רוח עם אני משלו.

שטיינר מוסיף ואומר, שאנחנו מתגשמים היום לאחר התגשמויות רבות ולכן הנושא הקרמתי הופך לבעל חשיבות עליונה ומשפיע והופך את היחסים בין בני זוג, הורים וילדים אחים ואחיות לקשים ומורכבים.

התרופה למצב הזה, של קושי להבין ולהכיר אחד את השני, הוא פיתוח של חוש להבנה סוציאלית שצומח דרך ההתפתחות האישית של כל אחד. ההבנה הסוציאלית, קשורה לדוגמא לעבודה שאנחנו עושים דרך הייעוץ הביוגרפי וההסתכלות על אירועי חיינו,  כשדה של התאמנות והשתנות. אנחנו מתחילים את מסע ההתפתחות בשביל להכיר את עצמנו אבל חלק מהתהליך הזה הוא לצאת מעצמנו אל האחר. אחד הדברים שאנחנו צריכים לפתח הוא עניין באנושי, באני של כל אחד ולצאת מהאידיאלים המופשטים. שטיינר אומר שהעניין באחר חשוב יותר מהרבה כללים מוסריים. אנחנו צריכים להבין עד כמה אנחנו קשורים אחד בשני, כשנבין זאת נפסיק להיות מרוכזים בעצמנו.

שטיינר מראה את הקשר אל האחר דרך ההתייחסות שלנו לכסף.

שתוף 2:

"אם אנשים היו שואלים  את עצמם " איך אני חי"? הם היו אומרים לעצמם : "ברור שמהכסף שלי"… אבל ידידי היקרים מכסף אי אפשר לחיות! הכסף הוא לא משהו שניתן לחיות ממנו…. השאלה הזאת קשורה באופן אינטימי לעניין האמיתי שיש לאדם באדם אחר. כל מי שחי ומאמין שהוא יכול לחיות מכסף, אין לו כל עניין בזולת, מפני שמכסף לא יכול לחיות אף אחד. עלינו לאכול, ומה שאנו אוכלים מיוצר דרך העבודה של אנשים מסוימים. עלינו להתלבש. מה שאנו לובשים מופק דרך העבודה של אחרים… אני חי מהעבודה הזאת לא מהכסף שלי. לכסף שלי אין כל ערך , מלבד העובדה שהוא נותן לי את הכוח להשתמש בעבודה של אחרים. אנו מתחילים להתעניין בזולת רק כאשר… אנו מחזיקים בתודעה שלנו את התמונה: מספר כך וכך של אנשים עובדים מספר כך וכך של שעות כדי שאני אוכל לחיות במסגרת המבנה החברתי. … (אם נחשוב כך תעלה המחשבה הבאה) המחשבה שעלינו להחזיר תמורה לחברה, לא בכסף, אלא בעבודה בתמורה לעבודה שנעשתה למעננו. יש לנו עניין בזולת רק כאשר אנו מתחילים להרגיש מחויבים לתת תמורה בצורת עבודה מסוימת על כמות העבודה שנעשתה בשבילנו…. בני אדם התרגלו בהדרגה לפתח עניין באימפולסים חברתיים רק במה שמשרת אותם אישית".

שטיינר, האתגרים החברתיים הבסיסים של תקופתנו, עמודים 48-49.

שאלה: מה שטיינר אומר פה? על מה הוא מצביע?

בתקופתנו המרחק הוא אף גדול יותר. אנחנו מזמינים הכול אלינו מהאינטרנט, אנחנו אפיל ולא יוצאים אל המרחב האנושי.  כשנתעורר לכל מה שעשו עבורנו נוכל גם לתת באופן מלא ונכון.

זה נכון גם במישור האישי, עלינו לראות עד כמה קיבלנו והשקיעו בנו אנשים אחרים- אם זה ההורים שלנו, מורה או מדריך או כל אדם מרכזי בחיינו. ככל שנתבונן יותר על רשת הקשרים האמיתית, בנגוד לרשת הקשרים הווירטואלית, נעמיק את ההבנה הפנימית בתפקידו של האחר בחיינו.

"חייבים להבין בצורה ברורה שהאימפולסים המוסריים שלנו פועלים לכיוון הטוב ביותר כאשר אנו מפגינים עניין אמיתי כלפי דברים ובריות…ההצהרה שאותה אנשים מדקלמים שוב ושוב לעיתים כל כך קרובות, על אהבה, אהבה ושוב אהבה, אינה יכולה להחליף את האימפולס המוסרי שטמון במה שניתן לתאר כ"עניין".

שטיינר, על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות, עמוד 114.

שטיינר אומר שאדם המתעניין באחר הוא אדם מוסרי.

שאלה: מה זה אומר בשבילכם להתעניין באחר? מה יוצר בכם עניין? מה קורה לנו כשאנחנו מתעניינים?

כשאנחנו מתעניינים במשהו אנחנו יוצאים מעצמנו אל הדבר, אל מושא ההתעניינות. דבר נוסף קורה, אנחנו יכולים להתעניין לפרק זמן מסוים ואח"כ כבר לא להתעניין או לעבור להתעניין בדבר אחר. זאת אומרת, שאנחנו צריכים להצית בתוכנו את העניין בכל פעם מחדש. זו פעילות אקטיבית שמצריכה את הכרת הפעילות החושבת של הנפש.

כשאנחנו מתעניינים, אנחנו למעשה מתגברים על השפוט הראשוני שיש לנו כלפי האחר, שפוט שבמרכזו אני מחבב או לא אדם מסוים, שפוט המגיע מהנפש.  שטיינר אומר ששיפוט כזה יוצר "בזבוז" של המפגש הקרמתי, בגלל שהמפגש ברמה האסטרלית יביא לתוצאה שגויה, למשל פרידה שלא אמורה להתרחש. חיבות ושנאות הן האויב הגדול של עניין סוציאלי אמיתי אומר שטיינר. כלומר ההתעניינות מעבירה אותנו מהאסטרלי אל החשיבה- ההכרה. הסיכוי שנוכל לחשוף את חשיבות המפגש ואת הפשר שלו גדל.

שטיינר כינה את העניין באדם אחר בשם  "העצב הראשי" של החיים בכללותם. עניין זה מאפשר לנו לגשר על פני התהום הפעורה ביננו לבין האדם האחר.  רק מתוך עניין אמיתי באדם האחר, ומתוך הנכונות ליצור עבורו מרחב בתוכנו, ניתן להפוך באופן מודע את אב-התופעה של החיים החברתיים, עליו דיבר שטיינר לגורם פעיל ובעל השפעה.

 כשאנחנו מתעניינים באחר אנחנו מפעילים את כוחות הנפש ברמה אחרת. נוצר מפגש מתוך אהבה והתמסרות שהם כוחות פעילים. המחשבה מתמלאת ברגש של האהבה וברצון של ההתמסרות. על מנת להבהיר זאת נקרא את הקטע הבא מתוך ספרו של שטיינר, הפילוסופיה של החירות.

שתוף 3:

" … בלבי מופיעה חמלה כאשר מופיע בתודעתי דימוי של אדם המעורר חמלה. הדרך ללב עוברת דרך הראש. האהבה אינה יוצאת מכלל זה. כשהיא אינה ביטוי לדחף מיני גרידא, אזי היא מותנית בדמוי שאנו יוצרים לנו מהאהוב. וככול שהדימוי הזה אידיאלסטי יותר- כן רבה ברכת אהבתנו. גם כאן המחשבה היא אם הרגש. אומרים: האהבה היא מעוורת את עיני האוהב מלראות את חולשות האהוב. אפשר לבטא זאת גם להפך ולומר: האהבה פוקחת את עיני האוהב ליתרונותיו של האהוב. רבים חולפים על פני יתרונות אלה בלי להבחין בהם. אחד, על כל פנים, רואה אותם ובדיוק משום כך ניעורה בנפשו האהבה. והוא לא עשה אלה זאת: הוא יצר לעצמו דימוי על אודות דבר מה שרבים אחרים לא הצליחו לראות. להם אין אהבה, כי חסר להם הדימוי."

שטיינר, הפילוסופיה של החירות , עמוד 26.

האהבה שהיא חלק חשוב בהתעניינות היא קשורה ליצירת דימוי על האהוב. שוב אנחנו רואים כאן את החשיבות של התפקיד הפעיל שלנו.

נחבר את מה שאמרנו עד כה בנושא העניין לתרגיל.

תרגיל: נעשה  אימגינציה קצרה. שבו בנוח תעצמו את העיניים ונשמו 3 נשימות עמוקות. עלו לפניכם את דמותו של אדם שאתם רוצים להתעניין בו, אדם שאתם מכירים. פנו לו מרחב בתוככם, מרחב של עניין: אולי יש בו צבע מסוים, תנועה או חוסר תנועה, טמפרטורה מסוימת, צורה כזו או אחרת. תנשמו לתוך המרחב שיצרתם -תתעניינו באדם שלפניכם במרחב שיצרתם עבורו. איך אתם מרגישים? תנסו להתמקד בתחושה שעולה בכם.  מה אתם מרגישים כלפי אותו אדם?

נשמו 3 נשימות עמוקות- שחררו את אותו אדם בעדינות מהמרחב שיצרתם עבורו ופיקחו את העיניים.

נסיים בקטע מתוך ספרו של ג'ורג' ריצ'י, חזרה ממחר. בספר, הוא מספר על מוות קליני וחוויה חוץ גופית שהוא חווה. חוויה שבמהלכה הוא נפגש עם עמנואל (ישות העשויה אור), חוויה שהוא רוצה לשחזר לאחר שחזר לגופו והחלים. החיים לאחר שחזר נראים לו טפלים ומצומצמים. רק כשהוא פוגש פצוע בבית חולים  שמתעניין בו  והם מנהלים שיחות עמוקות ואישיות הוא מבין שהוא ראה את עמנואל בעיניו של אותו אדם. אז הוא אומר את המשפט הבא:

"ידעתי כי אם ברצוני לחוש את קרבתו של האל- ורציתי זאת יותר מכל דבר אחר- עלי למצוא אותה באנשים שאותם הוא מעמיד בפניי מדי יום. … והוא ממשיך ואומר, לראשונה זה חודשים רבים, שמתי בצד את רחמיי העצמיים, את האשמותיי העצמיות- כל מחשבה שהיא בנוגע לעצמי- מספיק זמן בשביל לחשוב על מישהו אחר.. בדאגתי לו, איבדתי את עצמי. ובכך שאיבדתי את עצמי, מצאתי את האל. היה זה משונה חשבתי לעצמי: גם בטקסס הייתי חייב למות כדי לראות אותו. תהיתי אם תמיד אנחנו צריכים למות, או לפחות איזה חלק עיקש בנו, כדי שנוכל לשוב ולראותו."

ג'ורג' ריצ'י, חזרה ממחר, עמוד 100.

print