06.04.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
עיקרי השיעור:
במפגש היום נדבר על הדמות המרכזית בכל עניין יציאת מצרים והיא דמותו של משה. ננסה לראות מתוך המקורות שלנו ומתוך האנתרופוסופיה מה נאמר על משה. מיהו משה.
הרבה מאוד נכתב ועוד ייכתב על דמותו של משה ועדיין לא ממש נתבהרה דמותו. שטיינר נתן מס' הרצאות על המורים הגדולים של האנושות. מופיע בקובץ שנקרא- נקודות מפנה בהיסטוריה הרוחנית.
שימו לב שהוא מדבר על נקודות מפנה. לא מדובר על קו לינארי אחד הולך ומתמשך אלא על נקודות מפנה. בכל נקודת מפנה קרה, קורה משהו אחר/ חדש. ועוד שמדובר על היסטוריה רוחנית. היסטוריה אנושית רגילה או היסטוריה של אירועים.
את ההיסטוריה הרוחנית מובילים מורים בשר ודם שהם בעלי השראה גבוהה מאוד. עוד מהאסון האטלנטי – היו מורים שנשארו אחרי האסון כדי ללמד את האנושות החדשה את האימפולס החדש.
לכל תקופה, עם תרבות יש את המורים והמדריכים שלה אבל יש מורים שהם מעל זמנם ומעל התקופה והתרבות אליה הם משתייכים. הם מורים של כל האנושות.
המורים שאותם מונה שטיינר :
בודהא, זרתוסתרא, הרמס , משה, אליהו וכריסטוס.
שאלה – כשאתם אומרים את השם משה, מה אתם חשים ? מה זה מעורר בכם ?
על משה נאמר במקורות שלנו שהוא היה איש האלוהים, אדון הנביאים. ועוד.
השאלה המרכזית המהותית היא – מה היה תפקידו של משה בנוגע לקידום האנושות ?
טקסט 1
"משה הוא דמות שהשפיעה ישירות על מסלולה הפעיל של האבולוציה האנושית, ואשר נשלחה כדי להביא הארה לאנושות בנוגע לעניינים בעלי חשיבות עליונה ומשמעות ראשונה במעלה. כשאנו חווים תחושה זו, כה עמוקה והרת משמעות, שדרכה אנו מתוודעים לכך שמעשיו של משה עדיין מרעידים מיתר וצליל בתוך רוחנו, אנו מרגישים הכרח להבין את הדחף של משה בצורה מלאה וצלולה… לא ניתן להבין במלואה את המטרה של עבודת חייו של משה, אלא אם כן מניחים מראש שהתיאור התנ"כי התבסס על ידע ייחודי וממשי בנוגע לשינוי בסיסי מסוים המתרחש בנפש האנושית, שינוי שכבר הצבענו עליו כשעסקנו באישיותם האינדיבידואלית של זרתוסטרא, הרמס ובודהה. אז הסבנו את תשומת הלב לעובדה שבמהלך האבולוציה נערכו שינויים מוגדרים בחיי הנפש של האדם, לצורך התאמתה למעבר ממצב קדום של ראייה רוחית עילאית, אל מצב התודעה האינטלקטואלית של זמננו
הרושם שקיבלנו ממשה הוא של אישיות שאיננה תלויה ישירות בתקופה מסוימת כלשהי או בשליחות מיוחדת, לצורך מסירת החוכמה שבידה לאנושות. אנו רואים אותו כמי שרוחו כנראה דורבנה על ידי גלי הגאות של ההשפעה האלוהית, שמוצאים תמיד ערוצים חדשים כדי להעמיק את אחיזתם באבולוציה של האנושות, כדי שהאדם יוכל להניב פרי הילולים. זה היה כאילו הנבט הנצחי של חוכמה שניטע בנפש משה, מצא את הקרקע המתאימה לו והבשיל באור הידע שהגיע אליו מתרבות מצרים"
מה ידוע על משה ? ראשית עלינו להסתכל על האירועים המתוארים בתנ"ך לא כפשוטם אלא כאימגינציות .
לאחר לידתו, הונח בתיבה, בת פרעה משתה אותו וגידלה אותו בארמון. ברח למדיין, פגש את בנות יתרו. יתרו הופך להיות דמות משמעותית בחייו של משה.
מה משמעות היותו בתיבה ?
במובן מסויים הוא הופך להיות קוסמופליטי – חורג מהמשפחה/ שבט/ עם. הוא נשלח אל העולם. מים מציינים חכמה – נפגוש את זה פעם נוספת בהמשך. חכמה עליונה – היא מים חיים. ללא אור החכמה אין חיים אמיתיים כפי שאין ללא מים. הוא ינק חכמה ממקורות נצחיים שהם של כל האנושות.
מצד שני זוהי אותה הסתגרות בתוך תיבה – המייצגת את השלב ההכרחי של מי שרוצה להגיע לעולמות גבוהים עליו בשלב מסויים לסגור עצמו בפני העולם החיצוני ודרישות הנפש הנמוכים.
שאלה – מה הם מקורות היניקה שלי ? האם עברתי תחנות שונות בדרך לרכישת ידע העולמות ?
האם זכור לי שלב של הסתגרות בפני העולם החיצוני כשלב של דגירה רוחנית ?
הדמויות בחייו של משה
דמויות שונות מלוות את דמותו של משה – בת פרעה,אחותו, אמו, יתרו.
בת פרעה כמשחקת תפקיד חשוב בחייו של משה – העניקה לו את שמו וגידלה אותו בארמון.
מה מייצג ארמון ? מה היה אז הארמון ?
ארמון מייצג את הגבוה, את המקום של החכמה. שם היו החרטומים. אלו שידעו את שפת הכוכבים והעולם .
דמות יתרו. כשמשה בורח למדבר לאחר הריגת האיש המצרי הוא פוגש על שפת הבאר את בנות יתרו כהן מדיין.
מדובר על שבע בנות אותן הוא פוגש על שפת הבאר ומושיע אותן מהרועים. שלושה מרכיבים סמליים רוחיים יש כאן : הסיפרה שבע, הבנות והמעיין.
שאלה: מי האנשים שהיו לצידי בדרך ושתרמו בדרך זו או אחרת לחניכה שלי ? אפשר בצורה המובהקת של מי שמלמד אותי משהו אך גם דרך מפגש עם דמויות שהביאו אותי ליידע להתפתחות.
טקסט 2
"תיאור ההתנסויות של משה בהיותו תלמידו של הכהן החכם הגדול הזה, נפתח בדיווח על פגישתו עם שבע בנות יתרו בארץ מדיין, ליד הבאר (שהיא סמל למקור חוכמה).. .בסיפור על שבע בנות יתרו אנו מזהים את שבעת כוחות הנפש האנושית, בהם שולטת דמותו של כהן מדיין שליטה מאומנת ומיומנת. עלינו לזכור כי באותם זמנים קדומים, כאשר התודעה האנושית ינקה עדיין את חיותה מאותה ראייה רוחית עתיקה, נפוצו השקפות אחרות בנוגע לטבע הנפש האנושית וכוחותיה השונים.. כיום אנו מדברים על נפש האדם ועל כוחות החשיבה, הרגש והרצון כאילו היו כוחות אלו מצויים בתוכנו, ואפשר לומר, מוכלים בתוך הרוח עצמה;… הם לא היו מודעים לכל מערכת מרכזית בהקשר זה ולא ראו את כוחות המחשבה, הרגש והרצון שלהם ככוחות שנקודת האמצע של פעולתם ממוקמת באגו (האני), וכמי שקובעים את האחדות והאינדיבידואליות של הרוח. לחליפין הם ראו את עצמם ככפופים לגמרי למקרוקוסמוס הגדול ולכוחותיו אלו, זאת בעוד שכל מקור ומקור של אנרגיה בתוך נפשם היה מקושר, כמדומה, לישויות רוחניות עילאיות מסוימות…, כאלה היו פני הדברים כשהקדמונים חקרו את הנפש – לא כיחידה ממורכזת בפני עצמה, אלא כנתונה בשלב שבו הכוחות הרוחניים העילאיים של היקום יכולים לשחק בתוכה ללא הרף את תפקידיהם השונים. באישיותו של משה מבחינים בשבעה כוחות אלו, הנתפשים כפעילים על בימת חיי הרוח."
מה אומר כאן שטיינר ?
שבעצם מה שפעל ככוחות נפש של האדם, פעל עליו מן ההיקף. האדם עדיין לא ראה עצמו כמרכז של התרחשויות פנימיות רוחיות.
מפת האבולוציה של התודעה של האנושות – מובילה אותנו בשני זרמים מקבילים – מן ההיקף אל המרכז. כלומר מחוויה של היותי בקוסמוס הרוחי נמצא בהיקף אל החויה של העצמי שלי כמרכז של פעילות. מן ההיקף אל המרכז – מהתודעה הרוחית האינסטינקטיבית אל התודעה הערה של האני. תודעה זו היתה חייבת לעבור דרך פיתוח כוחות הנפש השכלית האינטלקטואלית. ולמעשה רכשנו את תודעה האני במחיר ההתנתקות מעולם הרוח.
משה הוצב בנקודה זו של התפתחות התודעה – בשלב זה של האבולוציה של התודעה.
פיתוח החכמה, האינטלקט ככוח של תודעת אני ערה. נפתחה האפשרות להגיד אני, אנוכי – כפי שהיא מתחילה להיות קיימת אצל ילד בן שלוש – מתעוררת בשלב זה של האנושות.
כאן אנחנו יכולים ללמוד על תפקידו של יתרו כהן מדיין. הוא הביא אליו את האיכות החדשה של ההארה דרך החשיבה והאינטלקט. משה עבר חניכה בארמון מצרים אך היה גם תחת השפעתו של כהן מדיין.
כאשר משה היה עם העם במדבר – יתרו הוא זה שנתן לו את העצה לחלק את העומס ולמנות שרי עשרות מאות ואלפים. זוהי חשיבה של השכל.
טקסט 3
".. אך עם כל הכבוד הראוי לשליחות המצרית העתיקה, הגיעה השעה שבה נעצר השעון הקוסמי והיה צורך בקריאה למין האנושי, כדי לפתח אותם כוחות נפש שנועדו להחליף לתקופה ארוכה את המצב הפסיבי הקדום של הראייה הרוחית, למען האבולוציה העתידית של האנושות.
תודעת אני, אינטלקטואליות, רציונליזם, תבונה והבנה, על ספֵרות מעגלי הפעולה שלהם בעולם החושים הנראה לעין, נועדו להחליף את תודעת הראייה הרוחית הישָנה בקרב הגזע האנושי העתידי. כבר סיפרתי איך בעתיד יתאחדו כוח הראייה הרוחית וכוח התודעה האינטלקטואלית של האנושות. ..היסוד החשוב ביותר בתרבות האדם, כפי שהוא נצפה מנקודת המבט המודרנית שלנו, קיבל את דחף הפעולה הראשוני שלו באמצעות משה.. למשה הוענקה יכולת מסוימת לחשיבה ופעולה אינטלקטואלית הנשלטת על ידי תבונה והבנה. יכולת זו (וחוכמתו) התמזגו בתוכו באורח בלתי רגיל וייחודי, כי כל אותם רעיונות ומושגים שהגיעו אליו, ואשר נועדו להתגלם ולשאת פרי בדרך מיוחדת כלשהי בתקופה מאוחרת יותר, היו צריכים להיזרע תחילה באופן שתואם את השיטות האופייניות לעת העתיקה. כאן אנו נתקלים בעובדה ראויה לציון, דהיינו שהדורות הבאים יהיו חייבים למשה את כוחם להרחיב ולפתח את הבנתם ואת האינטלקט שלהם דרך תיווך תודעת האני, כדי שיוכלו לחשוב על דברים מתוך שיקול הדעת, ולזכות בהארה באמצעות התבוננות אינטלקטואלית פנימית בשעת היקיצה, כשהם ערים לגמרי."
טקסט 4
" לרוח היקום שמשה היה אמור לפגוש היה אופי שונה לגמרי, שכן התגלותה יכלה להתרחש רק בנקודת המרכז המקודשת והפנימית ביותר של חיי הרוח, האני. במקום שבו הרוח האנושית מודעת למרכז שבה, שם פועלת ועובדת רוח היקום. כאשר רוח האדם מרגישה שהאני אכן מחובר למארג של הרוח ולחיי הרוח, באותו אופן שאנשי קדם תפשו שהווייתם מחוברת לכוחות היקום, יש ביכולתה לקלוט את אותם דברים שנתגלו למשה לראשונה דרך כוחות הראייה הרוחית שלו. יש להחשיב התגלויות אלו כמעצבות את הבסיס הקוסמי, שממנו נבע הדחף הגדול שמשה העביר לאנושות"
איך מוצגת דמותו של משה מן ההיבט של הנבואה ?
טקסט 5
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. שמות פרק ו פסוק ב
מפשט הפסוקים עולה כי שם הוי-ה נודע רק למשה רבינו ולא לאבות – שאליהם ה’ התגלה בשם אחר, א-ל שד-י. מהי סגולתו המיוחדת של משה רבינו, ומהו מתחדש בדרגת הנבואה שלו שלא ארע בזמנם של האבות.
ישנה אימרה שלפיה בכל אחד מאיתנו בחינת משה רבינו.
ויש עוד להבין – מה בדיוק הכוונה של “בחינת משה רבינו”? על איזה חלק בנפש שלנו זה מדבר? בעל התניא מבאר שהכוונה היא למידה הנקראת “דעת” – כלומר ליכולת שיש לכל אחד ואחד מאתנו לקשר נפשו בקב”ה, וכביכול ממש “לדעת אותו”. וזו מצווה המוטלת על כל אחד ואחד מאתנו, כמו שאומר הפסוק “דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפיצה“, וכפי שפותח הרמב”ם את ספר המדע : “יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא…”
כלומר שעניינו של משה רבינו קשורה למידת ה’דעת’ והוא זה שמלמד אותנו כיצד לדעת את הקב”ה.
אם כן, רק למשה רבינו הקב”ה נודע בשם הוי-ה, כלומר שרק אצל משה רבינו התחדשה היכולת האנושית לדעת את ה’..
מעניין לציין כי עניין ה’דעת’ חוזר על עצמו שוב כאשר משה רבינו פונה לפרעה ומבהיר לו את המסר עליו ללמוד מן המכות: “למען תדע כי אין כה’ א-לוקינו”, “למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ”, “למען תדע כי לה’ הארץ“. כלומר, משה רבינו בא ללמד את העולם כולו את הידיעה על גדולתו של הקב”ה, ובאותה העת בא ללמד אותנו לדעת את מהותו של הקב”ה וללכת בדרכיו וליראה אותו. (הרב דידי רייכנר)
שאלה : האם ומתי התנסיתי בחויה של ידיעת עולם הרוח. אני יודע. מעבר לאני מאמין.
טקסט 6
נבואת משה – הרמב"ם
ּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לִשְׁאָר כָּל הַנְּבִיאִים?
1.שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים – בַּחֲלוֹם אוֹ בַּמַּרְאָה, וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ הוּא עֵר וְעוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל" .
2.כָּל הַנְּבִיאִים – עַל יְדֵי מַלְאָךְ, לְפִיכָךְ רוֹאִין מַה שֶּׁהֵם רוֹאִין בְּמָשָׁל וְחִידָה; מֹשֶׁה רַבֵּנוּ – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" וְנֶאֱמַר: "וְדִבֶּר יי אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" וְנֶאֱמַר: "וּתְמֻנַת יי יַבִּיט" כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל, אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, בְּלֹא חִידָה, בְּלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו: "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת"– שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה אֶלָּא בְּמַרְאֶה, שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ.
3.כָּל הַנְּבִיאִים יְרֵאִין וְנִבְהָלִין וּמִתְמוֹגְגִין, וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵּן. הוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר: "כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ"– כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם נִבְהָל לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, כָּךְ הָיָה כֹּחַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְהָבִין דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְהוּא עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ שָׁלֵם.
4.כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ; מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבַשְׁתּוֹ וּנְבוּאָה שׁוֹרָה עָלָיו. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְהִזְדַּמֵּן לָהּ, שֶׁהֲרֵי הוּא מְכֻוָּן וּמְזֻמָּן וְעוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְפִיכָךְ מִתְנַבֵּא בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה