ביוגרפיה בימי קורונה 117

20.04.2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי השיעור:

'הַאִם תְּלַמֵּד אוֹתָנוּ', תּוֹהֶה מֹשֶׁה, 'הַיְּצִיאָה הַזֹּאת'

'הַאִם תְּלַמֵּד אוֹתָנוּ', תּוֹהֶה מֹשֶׁה, 'הַיְּצִיאָה הַזֹּאת הָאַחַת

אֵיךְ לְהַמְשִׁיךְ וְלָצֵאת מִמִּצְרָיִם?'

הוּא רוֹאֶה שֶׁמִּצְרִים עוֹדָה מַקִּיפָה מִכָּל צַד

אֲפִלּוּ בֵּית-הַגּוּף, הוּא רוֹאֶה, יֵשׁ בּוֹ מִצְרִים.

'הֲיִתָּכֵן', מַבָּטוֹ מִתְנוֹצֵץ

'שֶׁבְּצֵאתֵנוּ הִקְפַּצְנוּ אֶת הָרֶגַע

לִהְיוֹת לֹא רַק חֲלוֹף, אֶלָּא רֹאשׁ חֵץ

חָלַף מְחֻדַּד, סַכִּין, מִפְסֶלֶת, מִסְפׇּרַיִם

וּמֵאָז, כָּל שֶׁהָלְאָה יִצְעַד – וַאֲפִלּוּ מִצְרִי –

אִם יִהְיֶה מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ

אִם יְגַלֶּה שֶׁכָּמוּס בּוֹ, בַּזְּמַן, הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי

שֶׁבָּרִי יֵשׁ בַּשֶׁמָּא, וּבַשֶּׁמָּא בָּרִי

יַמְשִׁיךְ כָּמוֹנוּ, לָצֵאת מְמַצְּרִים?' –

רבקה מרים, מתוך ספר השירים: 'משה', עמ' 181[1]

 

 

'כלא התשוקה' והשחרור ממנו[2]

קמלוקה – במהלך המסע לאחר המוות עוברת ישות האדם מסע הכולל מספר שלבים. לאחר שהאדם פושט את גופיו הפיסיים והאתריים, הוא מגיע לתקופת הקמלוקה, הנמשכת כשליש מחיי האדם על פני האדמה. בתקופה זו האדם חווה את כל חייו לאחור, עד הלידה, 'דרך הלילות', כתמונת תשליל והיא מפגישה אותו עם 'שומר הסף הקטן'. כל כאב שהאדם גרם לאדם אחר, וכל עוול שהוא ביצע, נחווה על ידו ככאבו והוא מבין מה עליו לאזן לחיים הבאים.  תקופה זו עוברת עליו בבדידות ובייסורים. בתקופה זו מתחיל להיזרע הזרע לקרמה של החיים הבאים. בנוסף בתקופת הקמלוקה, על האדם להיטהר מכל התשוקות, המאוויים והדחפים הקושרים אותו עדיין לקיום הארצי. רק לאחר שהנפש מיטהרת מכל מה שקושר אותה עדיין אל העולם הארצי יכולה ישות האדם להמשיך הלאה אל דרגות תודעה גבוהות יותר בעולם הרוח.

אולם איננו חייבים לחכות עד למוות, אנו יכולים לעבור חניכה רוחנית, התקדשות עוד בחיים.

יציאת מצרים פירושה – יציאה לחירות מהעבדות התודעתית.

 "כעת הבעיה הבאה עולה: כאשר אנו צוללים מטה לתוך מעמקי הנפש החבויים שלנו (על כל רואה רוחי לעשות זאת), תחילה אנו מגיעים לעצמי שלנו. עלינו ללמוד להכיר את עצמנו על ידי מעבר ממשי ואמיתי בשלב זה, בו תחילה אנו עומדים לפני עולם שבו לוציפר ואהרימן מבטיחים לנו באופן מתמשך את ממלכות העולם. זה מצביע על כך שאנו ניצבים לפני העולם הפנימי שלנו והשטן אומר לנו – זהו העולם האובייקטיבי. (…) דרך עולם פנימי זה, בו עלינו להבחין בין שני חלקים – האחד שאנו יכולים להשמיט, דהיינו, התכנים הפנימיים שלנו, והשני שנשאר – אנו מגיעים לעולם העל-חושי האובייקטיבי, דרך העומקים החבויים של חיי הנפש שלנו. (…)

מה שאנו חווים על ידי כך שאנו מגיעים לעומקי חיי-הנפש שלנו (…) במידה רבה מדמה את החיים שאנו בדרך כלל קוראים להם קמלוקה. (…)

במהלך תקופת-הקמלוקה העולם הפנימי שלנו נבנה סביבנו, עם כל המשאלות והתשוקות שבו. כל מה שאנו חשים וחווים בתוכנו, כעת מקיף אותנו כעולם האובייקטיבי שלנו. זה חשוב שנבין שחיי-קמלוקה יכולים קודם כל להיות מאופיינים דרך העובדה שאנו כלואים בתוך עצמנו ושזה יוצר כלא; עוד יותר מכך, מכיוון שאיננו יכולים לחזור לשום צורה של חיים פיזיים, אשר מהווים את היסודות של כל חיינו הפנימיים. (…) כל מה שמוכל בהם יכול להיות מושמט כאשר אנו מתחילים להרגיש בדרך אחרת, כאשר אין יותר בתוכנו תשוקות וכו' – רק אז אנו שוברים את קירות כלא-הקמלוקה.

באיזה אופן ניתן להבין זאת? באופן הזה: הבה נניח שמישהו מת כשהוא טיפח משאלה מסוימת. משאלה זו תהיה אז חלק ממה שמושלך החוצה; היא תהיה מוכלת באחת התצורות שתקיף אותו. כל עוד המשאלה הזו עדיין חיה בתוכו, הוא לא יהיה מסוגל לפתוח את גבולות הקמלוקה עם שום מפתח בכל הנוגע למשאלה זו. כאשר הוא מבין שמשאלה זו תוכל להיות מסופקת רק על ידי כך שהוא יסלק אותה, על ידי כך שיוותר עליה, על ידי כך שלא ישתוקק אליה יותר – רק אז משאלה זו תיקרע מהנפש והוא לובש כלפיה את הגישה ההפוכה. רק אז כל מה שכולא אותו בקמלוקה, כולל המשאלה הזו, ייקרע מעל הנפש. בשלב זה בין מוות ללידה חדשה אנו מגיעים לספירה אותה אנו מכנים דוואכאן: אנו יכולים להגיע אליה גם דרך התקדשות, אם למדנו לדעת מה מעצב חלק מתוכנו. דרך התקדשות אנו מגיעים לדוואכן, כאשר הגענו לדרגה מספקת של בגרות; במהלך הקמלוקה אנו מגיעים לדוואכאן במהלך הזמן, פשוט משום שהזמן מייסר אותנו דרך התשוקות שלנו, כך שאנו מתגברים עליהן במהלך הזמן. דרך כך כל מה שניצב לפנינו ככישוף, כאילו היה העולם וזוהרו, מתנפץ לארבע רוחות השמיים."

Steiner, 'Reflections of Consciousness, Super-consciousness and Sub-consciousness'

 מטרת התרגיל:

המיועץ/ת / סטודנט/ית יזהו תשוקה / משאלה, החיה בהם באופן חזק מחיים קודמים ומפרידה אותם מן הממשות.

מהלך התרגיל:

חשבו על משאלה/ תשוקה עוצמתית שיש לכם, משהו שאתם מאוד מאוד רוצים, שבלתי אפשרי עבורכם לוותר עליו. עצמו עיניים ונסו להרגיש אותה במלוא העוצמה שלה ואפילו להגביר אותה. דמיינו שהיא יוצאת מתוככם ומקיפה אתכם, כולאת אתכם בתוכה – היא הכלא שלכם. היא נדמית לכם כעולם האובייקטיבי שמקיף אתכם וסוגר אתכם ככלא, אינכם יכולים לראות בעד קירותיו.

עכשיו דמיינו שאתם מרפים ומוותרים עליה – הסכימו לוותר עליה לגמרי, אפילו לרגעים ספורים. נסו להסכים לכך שהיא לא תתממש, שלא תזכו לקבל אותה. מה הם הרגשות שעולים? נסו להיות בהם, להרגיש אותם, בלי להיאבק. מה קרה לקירות הכלא – האם משהו השתנה? האם הם הוסרו, לפחות חלקית? האם נוצר בהם פתח? אם כן מה התגלה מאחוריהם?

קברות התאוה[1]

בתיאור האירועים השונים המתרחשים במהלך המסע במדבר בעת יציאת-מצרים, מופיעות תלונות רבות של בני-ישראל. בין התלונות, המוצדקות לכאורה, אודות הפחד מהמצרים הרודפים והחשש שלא יהיה מה לאכול ולשתות מופיעה בספר במדבר, פרק יא', תלונה מסוג שונה, המלמדת על ירידה מוסרית של העם. הדבר מביא את משה לכדי ייאוש ממשי והוא פונה בטענה ובבקשת עזרה מהאל. תלונה זו אינה נוגעת לרעב או צמא וכיו"ב' אלא נובעת מתשוקה ותאווה לגיוון האוכל. על-כך נוספים שקרים אודות האוכל והתענוגות הקשורים לאוכל במצרים. העונש שמקבלים בני-ישראל על תלונה זו – מימוש תאוותם הקיף אותם ומילא אותם. מימוש התאווה הפך לזרא עבורם. עד כדי כך שתאוותם הביאה למותם אלו הם קברות התאווה.  

התאווה שהשתלטה על בני-ישראל – היתה ביטוי לחולשת האמונה, שיעבוד הרוח לשירות האסטרלי, חוסר נכונות להתמסר, כניעה ליצרים וכפיות טובה לעולם הרוח.

טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, (…) יח וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר–כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם. יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם.  כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא:  יַעַן, כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם (…) וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה, וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה–וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ. לב וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו–הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.  לג הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם–טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף יְהוָה, חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד.  לד וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה: כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים. במדבר יא'

[1] תודה ליפה לדרמן על יצירת ההקשר בין הציטוט של שטיינר למקור התנ"כי.

[2] אספסוף – פירוש רש"י: אלו ערב רב שנאספו עליהם בצאתם ממצרים. כשיצאו ממצרים נאמר בספר שמות יב, לח: וגם ערב רב עלה איתם וצאן ובקר. לפי הקונקורדנציה זו הפעם היחידה והראשונה שבה מופיעה מילה זו באופן הזה.

[1] בָּרִי וְשֶׁמָּא (בארמית: "וודאי וייתכן") הוא מצב בדיני ממונות, בו צד אחד טוען טענה ודאית והצד השני טוען טענה מסופקת. טענת 'ברי' היא טענה שהתובע מציג ללא שיש לו ספק בהּ (ראובן לווה ממני 100 שקלים ולא החזירם). טענת 'שמא' היא טענה של הנתבע והיא מעלה ספק בטענת התובע (אני לא זוכר אם לוויתי משמעון).

[2] הטקסט והתרגיל לקוחים מתוך הספר: 'קרמה – הבסיס להבנת חיינו', פרק 7, הוצאת 'כחותם'.

print