14.09.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
עיקרי השיעור:
ביוגרפיה בימי קורונה – סיפור הלידה – חלק ב' – המקום שאליו נולדתי במשפחה, ותפקידו בביוגרפיה ובקרמה שלי.
במפגש הקודם ראינו איך סיפור הלידה מראה על תמצית של הביוגרפיה שלנו, ויכול להעיד גם על קרמת העבר וגם על קרמת העתיד.
דיברנו על דברים שחשוב להתבונן עליהם בהקשר של סיפור הלידה וגם על האינקרנציה לחיים הארציים, והמעבר מעולם הרוח, ועל ילדים שבולעים את העולם ו"אוהבים" את העולם הארצי וילדים אחרים שמתקשים להתגשם כאן.
היום נתמקד בנושא הסדר במשפחה, האחים במשפחה, מה המקום שלי במשפחה, ומה התפקיד של זה בביוגרפיה שלי.
אנחנו יוצאים מהנחה בניגוד להסתכלות הפסיכולוגית, שסדר הלידה במשפחה כמו המין, הסביבה וכו', יש לו תפקיד שקשור למה שאנחנו צריכים לעשות. ניוולד למקום שנכון עבור התיקון והייעוד שלנו.
הנושא של סדר האחים במשפחה אינו נושא שמתייחסים אליו הרבה, למרות שיש לו השפעה עמוקה על הביוגרפיה שלנו.
כבר בספר בראשית ותורה כולה, יש הרבה תמונות רוחניות שקשורות ליחסים בין האחים ולסדר הלידה בין האחים. כך גם באגדות רבות (ראו מצגת): קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, הנזל וגרטל, 12 האחים / הברבורים. המיתוסים והתמונות הקוסמיות הללו הן תמונות שאנחנו נושאים בתוכנו.
שאלה ביוגרפית: באיזה מספר נולדתם במשפחה ואיך הרגשתם עם המקום הזה? מה היה התפקיד של מקומכם במשפחה בביוגרפיה שלכם? האם אהבתם את מקומכם במשפחה, האם הרגשתם שזה "המקום הנכון שלכם", או שקינאתם באחיכם ורציתם או חשבתם שמגיע לכם "מקום אחר"?
לחלקנו הנושא הזה הוא מאוד מרכזי ומשמעותי בביוגרפיה ולחלקנו פחות.
לעיתים, מתוך הייעוד הרוחני שלנו, אנו לוקחים תפקיד שונה במשפחה מזה שניתן לנו ע"פ הטבע. חלקנו למשל על אף שלא נולדו בכורים, לקחו את תפקיד הבכור/ה במשפחה (כמו בסיפורם של יעקב ועשיו וסיפורים נוספים בתנ"ך).
שאלה ביוגרפית: מי היה "הבכור/ה הטבעי" במשפחתם, ומי היה הבכור/ה מבחינה רוחנית?
הידע שיובא בהמשך השיעור מבוסס על המאמר:
Brothers and Sisters: The Order of Birth in the Family: An Expanded Edition / Karl Konig
תרגום נורית רוזנגרטן, כלים שלובים
מאפייניהם של הילדים הראשון, השני והשלישי:
"הילד הבכור הוא בעל אוריינטציה בוגרת. צפוי שיהיה רציני, רגיש (כלומר רגשותיו נפגעים בקלות ואין צורך להענישו הרבה), מצפוני, “טוב”, חובב ספרים, או אוהב לעשות דברים עם מבוגרים.
הוא יכול או להיות “ילד של אמא” וביישן, אפילו פחדן, או להיות בטוח בעצמו, עצמאי ומאופק. במקרה אחר הילד צריך לשמור על קרבתו של הבוגר ולהיות מודרך על ידו או על ידה, או לחקות את המבוגר ולהפוך לבן דמותו המועתקת. (…)
הילד השני לא כל כך משתוקק להשיג את אישור המבוגר, במובן זה הוא יותר קשוח. הוא צפוי להיות די שליו, שקט, רגוע, עליז וקל לטיפול (אף על פי שהוא לא עושה כל מאמץ מיוחד לרצות) או לחלופין מרדני, עיקש, עצמאי (או למראית עין) ומסוגל לספוג הרבה ענישה.
הבכור בדרך כלל קשור יותר להוריו מאשר שאר אחיו ואחיותיו. הוא מנסה במיוחד לדבוק בעולם המבוגר או לשנות עצמו לכלל מבוגר קטן. הוא מראה התלהבות, התמדה, שקדנות והובלה יותר משאר אחיו. בשל כך הוא מפסיד מוקדם מדי את האופי השאנן והעליז של הילדות. גם בשנותיו המאוחרות, הבכור עובד קשה. הוא מנסה לפרוץ בקריירה שלו ובמידת האפשר להגיע לראש הפירמידה. (…)
הילדים השניים שונים. הם בדרך כלל יקחו את הדברים ביתר קלות ויהיו פחות נוקשים ומאולצים. הם מנסים להפיק את המיטב מהחיים ואוהבים ליהנות מהם ככל האפשר. בשביל הילדים השניים, החיים אינם רק משימה שיש לעמוד בה. החיים הינם יותר כהזדמנות להנאות, פלאים ויופי.
הילדים השלישיים, גם הם בעלי אופי שונה. הם בדרך כלל “המוזרים שפורצים החוצה”. הם אינם מתערבבים בקלות עם אחרים ואינם מאולצים, בעלי מודעות עצמית ולעיתים קשה להסתדר איתם. התודעה שלהם מגיעה לגבהים ולעיתים הם בעלי חזון או מנהיגים.
(…)
הראשון – מנסה לכבוש את העולם.
השני – מנסה לחיות בהרמוניה עם העולם.
השלישי – נוטה לברוח מהמפגש הישיר עם העולם.
הרביעי, החמישי והששי חוזרים על הנטיות של הראשון השני והשלישי, וכך גם השביעי, השמיני והתשיעי וכו’. הילדים המאוחרים יותר מהשלישי מציגים את אותם המאפיינים הבסיסיים כמו שלושת הראשונים. כך שסדר הלידה צריך להיחשב בדרך הבאה:
ראשונים – ראשון, רביעי ושביעי,
שניים – שני, חמישי ושמיני,
שלישיים – שלישי, שישי ותשיעי וכו’.
(…)
שלושת הנטיות הבסיסיות הקובעות את היחס בין היחיד והעולם הינם מאפיינים של כל שלושת הדרגות של סדר הלידה. הם משפיעים על החיים שלנו באופן דומה כמו שמיננו משפיע על אופיינו, בין אם אנו זכר או נקבה. זה מטביע את חותמו עמוק בהיווצרות של האופי שלנו ומעצב את אישיותנו.
מיקום הלידה מטביע את נטיותיו על כל אחד מאיתנו. מלידה ואילך אנו תחת העול של חוק גדול זה (…) בדומה לכך שמילדות מוקדמת אנו מעוצבים על ידי היותנו זכר או נקבה הננו מעוצבים ומיועדים גם על ידי סדר הלידה שלנו."
הבכור
"בזמנים עתיקים הבכור היה המדהים מכול. גם היום, תמיד הראשון מיוחד עבור הוריו. אף ילד לא מצפים לו עם כה הרבה שמחה. במשך חודשים מלאים ההורים הצעירים חום ורגשות סנטימנטליים. הם חולקים את הסוד המשותף, שיש להם ילד מבשרם. הם חשים מוקפים תהילה וחסד.
בזמנים עתיקים, הבכור לא היה שייך להורים אלא ליישות אלוהית שהיתה ראש השבט, ולרוב היה מוקרב. (…) בהודו, בתחילת המאה ה-19 הקריבו בכור לגנגס. הקרבת הילד היתה מנהג מקודש, גם אם הגיע אחרי קשיים בפוריות. באוגנדה, אם הבכור של הצ’יף היה בן, האם היתה חונקת אותו ומדווחת שנפטר בלידה. זה היה בשביל להבטיח את החיים של האב. בן ראשון זה סימן שהאב ימות בקרוב והבן ירש אותו. המשמעות הפנימית של ההקרבה היא שהבכור נשלח חזרה לעולמות הרוח בכדי להיות השומר של כל המשפחה. הוא ינחה את שאר הילדים ברדתם לאדמה, וישאר היישות הרוחנית המנחה.
(…)
ההילה המיוחדת סביב הבכור היא חלק מדפוס שהוטבע בקיום המנטלי שלנו. זה נכון גם לילד היחיד. שניהם ילדים מיוחדים עקב המעמד של הלידה.
הילד היחיד נשאר בודד, מופרד מילדים, רועה בלי עדר, נסיך בלי ממלכה. הבכור – היה זמן מה ילד יחיד עד הולדת התינוק שאחריו.
המפגש עם הילד השני ממלא מקום חשוב ביותר בהתפתחות הילד. (…)
צריך לדעת שלבכור יש יותר קשיים מאשר לאחרים. הוא חש שמקומו בסכנת הכחדה ע”י יישות שטרם הכיר. לפתע יש עוד ילד שנמצא שם, חולק איתו את החדר, הבית ואת הביטחון הקיומי של ההורים.
לילד השני – השוק לעיתים יותר גדול. הוא התכוון לבוא ולהצטרף להורים ויש שם כבר מישהו שתפס את מקומו.
כך מתפתחות שתי גישות:
הילד הראשון צריך להגן על מקומו הכבוש, ואילו על השני, לכבוש את זה אשר מוגן על ידי האחר.
המקומות שלהם שונים באופן מיוחד וזה מעצב את האופי הסוציאלי לצמיתות.
הראשון – מגן הנאמנות, המסורת, המשפחה, מגן על העבר מפני חדירת רעיונות חדשים ופעולות. עליו לשמור את אשר הושג. עליו לעמוד על המשמר, על כל מה שקשור לעבר, אם מוצא חן בעיניו ואם לא. יש המון בכורים במעמד של שופטים, עורכי דין ומשפטנים, הרבה יותר בהשוואה הגדולה לשני ולשלישי. היכן שנדרשים חוקים, צווים, מסורת והמשכיות, לבכור יש את מקומו.
הבכור נקרא לכתר, למנהיגות המשפחה, השושלת, רוחנית או חומרית. מטלות אלו ושמירה על הקיים הן ממטלות הבכור ומונחות על כתפו, לכך אומן מילדותו המוקדמת.
ככל שנולדים יותר אחים ואחיות, המעמד שלו נהיה יותר מובן. הוא הזיקה בין ההורים לאחים. זיקה יכולה להיות גשר או מחסום. שער פתוח או סגור. אלו שני מאפיינים של הבכור. הוא יכול לחסום את הדרך או לחבר עבר ועתיד. יש לו שתי פנים. אחת מופנית להורים שמייצגים עבר והשנייה מביטה אל האחים, דרכם מביט לעתיד.
(…) לילד הראשון אין מזג מרוחק כמו של הילד היחיד. היחיד, עשוי להגיע למקומות גבוהים בחיים, אבל תמיד יהיה הנזיר, אדם המשתוקק לחברה אבל מתקשה להשיגה. הבכור בצורה יוצאת דופן אינו יישות בודדה. עליו להיות טיפוס מנהיג, הראשון בין אחיו ואח”כ בין אנשים סביבו. יש לו חוש גבוה לאחריות והוא מרגיש שעליו לתת דין וחשבון על כל דבר. עליו לפתח גאווה, שתלטנות, בכדי לציית עם דרישות הקשורות לחוש האחריות שלו. הוא עלול לסגל לעצמו הרגל של ציווי על אשתו וילדיו. הוא מאמין שיש לשאול בעצתו לפני כל פעולה והחלטה גם במשפחה המורחבת.
הבכורים הם מלאי מרירות ויש להם חוש להימנעות כשהם תחת הרושם שלא די תשומת לב מגיעה למקום שהם השיגו.
ישנה נימה קבועה של אשמה מחוברת להישגים שלהם, זה מכיוון שעליהם לוותר על כמה אפשרויות כפתוחות לאחרים במהלך ילדותם המוקדמת. על הבכור להגן גם כשירצה להתקיף. עליו לציית גם כשיש לו מחשבה שזה טעות לעשות את זה, לרוב יציית למרות רצונו להתנגד. הוא חיל החילוף האיטי אך הבטוח במצעד ההתפתחות של האנושות.
יש מתח מריר וחזק במבנה הרגשי של הבכור. לרוב יהיה חסר סבלנות עד שיגיע לתפקיד הגבוה ביותר. זה בהתאמה לשאיפה האידאליסטית וההשתוקקות להציל את העולם. אבל מול המתח הפנימי הזה נשאר הכוח הטבוע בו של היותו בכור עם הצורך להגן ולשמור.
מאפיינים כלליים אלה תלויים גם בדפוסים שונים של הקונסטלציה המשפחתית אליה שייך הילד. יהיה זה אחרת להיות בכור משניים או בכור מתוך שניים ויותר, כל התמונה משתנה באם אחרי הבכור יש אחים או אחיות."
הילד השני
"הילד השני הינו בדרך כלל מורד. סמכות איננה קוסמת לו והוא יגונן על אחיו ואחיותיו הצעירים מפני המבוגר וההורים, יותר מאשר ישלוט בעצמו. הילד השני, הינו לרוב מנפץ מוסכמות, גלאי ושואף אל הלא ידוע. הוא נולד “מודרני”. יתכן שלא יהיו לו תכונות יצירתיות יותר מלילדים אחרים אבל הוא מדורבן על ידי רצונו לגבור על האח המבוגר, תוך שהוא משתמש באופן החלטי ופרקטי בתכונות שיש לו. מן הצד שני, הדוגמא של האח הבוגר, עלולה להציב מודל גבוה ורציני מדי על ידי תכונותיו הנוצצות והפריבילגיה של היות הבכור. השני – מתוך שנואש מלהעתיק מהבוגר, עלול להפוך ללא ממושמע בצורה קיצונית, ילד קשה, או לרדת מהפסים כליל. (…)
ככל שהניסיונות והתצפיות של קארל קוניג יכולות להעיד, האופי של כל ילד שני הינו שונה לחלוטין מזה של הראשון. לשני, רק לעיתים רחוקות יש כוונה להדביק את הפער בינו ובין אחיו או אחותו הבוגרים. השני אינו מנצח ובשום פנים ואופן אינו מגן. זהו ילד שנולד לתוך מקום מיוחד במטרה למלא משימה שונה לחלוטין ברשת של החיים האנושיים."
"המקום בקונסטלציה המשפחתית אינו מקרי בלבד. ההיפך במקרה זה – לכל אחד מאיתנו המקום של הלידה נתחבר על פי תוכנית חיים שמיועדת לו על ידי הגורל. זה סדר ידוע מראש, ששם אדם אחד ראשון ואת האחר שני או שלישי. דרגות אלו נועדו לצקת את ההרגלים החברתיים של בעליהם. הטבע הפנימי של היחיד מוכן בחוכמה כדי להתמודד עם משימות אלו של הגורל. תהיה זו מחשבה פשוטה מדי לחשוב שהמשפחה הינה מגרש מרוצים בו הילדים השונים רק מתחילים את המירוץ שלהם. על מגרש זה, הבכור בעל הסיכויים הטובים ביותר לנצח וכל השאר פרט לשני הרחק מאחור. כל ילד הינו בעל משימה אחרת למלא בהתאם למיקומו."
"דימוי ארכיטיפי לכך הונח בספר בראשית בפרק הרביעי המתאר את קין והבל – קין הבכור והבל הצעיר השני. שניהם מביאים את קורבנם לאלוהים. הקורבן של הבל התקבל ושל קין סורב. “ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו והרגו.” בראשית ד’ ח’. ברגע זה של ההיסטוריה האנושית המשימות הבלתי משתנות של הראשון והשני הונחו באופן פשוט ופתוח. כל בכור נושא בתוכו חלק מהגורל הקייני על כתפיו. כל ילד שני נושא את גורל הבל, בקבלה שמיימית ובחוסר הרמוניה ארצית."
קין והבל
"התנ”ך מתאר את שני האחים הראשונים של כל האנושות בדרך ארכיטיפית. קין היה עובד אדמה הבל רועה צאן. (…)
הקללה אשר שמע אדם בגירוש מגן העדן, נשמעת בתוך התיאור. “ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב” בראשית ג’ יח יט. חלק חבוי זה של הגינוי שליווה את עזיבתו של אדם את גן עדן עובר הלאה לקין. זה יורש את אשמתו של אביו וצריך מאז ואילך לשאת אותה בעצמו. הבכור הופך להיות הנושא של קללת האב. עליו לעבוד את האדמה, בזיעת אפיו.
הבל הרועה הינו בעל אופי שונה. הוא חבר ובן לוויה של העדר שלו. הוא חי בין הבהמות וחולק את חייהם חסרי הדאגה. אנו יכולים לדמיין אותו יושב על גזע עץ, מגלף חליל מחוטר ומנגן מנגינה של שמחה, אל היופי השקט של העולם. ליבו ושכלו מלאים בפלאי הארץ. הוא אוהב את העצים ועוקב אחר העננים החולפים במבטו. קין הולך ליד המחרשה, חורש תלמים, באדמה, גבו כפוף וכתפיו קורעות תחת כובד משקל גורלו. משימתו היא לכבול עצמו לאדמה, ולחבר עצמו אף יותר בכוח המשיכה של הארץ והחומר. עליו לעבד ולחרוש, לחפור ולזרוע, לכרות ולהכות בפטיש, לעבוד בנפחיה, ולעצב את כל החומר לצורות ותפקידים.
הבל חולם, ומקשיב לקול רגשותיו. הוא הולך אחר מסלול מחשבותיו ושואף להיות חזרה בממלכה ממנה הגיע. העניין שלו איננו בארץ, בצרכיה ובגורלה. הוא שואף לספירות גבוהות יותר של הקיום. קין, עסוק בטרנספורמציה של הארץ, בעוד משימתו של הבל להתגבר על הארץ. קין שקוע במשימות ההווה, הבל מקשיב לעבר ומתכונן אל העתיד. כאן מונחת המשמעות האמיתית של סירוב המנחה של קין והקבלה של המנחה של הבל. מקומו של קין על הארץ והעשן של מנחתו של פירותיו ומתנותיו חוזר אל הקרקע ממנה עלה. מנחת הבל, מתקבלת כיוון שמקומה אינו על הארץ אלא בעולם הרוח. קין מסתכל מטה אל עשן מנחתו, הבל מביט מעלה אל הממלכות בהן מתקבלת מנחתו.
על קין לשחוט את הבל כך שהמסלול שהטווה עבור אדם יוגשם. קין, עושה צעד נוסף בהתרחקותו מגן עדן, הוא ממשיך את הדרך שהוריו בחרו. הבל רואה את שאיפותיו שלו את רצונו של כל אדם לחזור לבית אביו. אבל קין, הינו בן החוזר בתשובה שחייב לצאת אל העולם וככזה לשאת על כתפיו את הציווי האלוהי. קין שוחט את הבל מתוך צייתנות לאלוהים, הוא הילד של האלוהים. “ויאמר לו יהוה: לכן כל הורג קין, שבעתיים יוקם. וישם ה’ לקין אות לבלתי הכות אתו כל מוצאו” בראשית ד’ טו.
כל ילד בכור נושא את אות קין על מצחו. הוא נושא את מעשהו של קין כנטל עמוק, בתת המודע קבור הזיכרון של המעשה. (…)
הבל על אף שנרצח על ידי אחיו נשאר בן לווייתו הקבוע. בכל ילד שני גדל הבל חדש. הוא נושא בעצמו את השאיפה לממלכת האל אליה הוא רוצה לשוב. הבל רק לעיתים רחוקות לוחם. לרוב הוא חלוץ, מחפש, חולם, משורר או קדוש. הוא לא טרוד בענייני העולם הזה, ואוהב לחיות ללא מאמץ רב מדי. הקיום איננו זיעה ועבודה בלבד, כי אם שמחה ואושר, חוויות ופלאים. הבל לוקח את הדברים בקלות יתרה מקין. ליבו אוהב את העולם, כיון שהוא אינו מהווה איום עבורו כשם שהוא עבור קין. להבל יש חוש הומור והוא צריך כמות גדולה של אכזבה כדי שירגיש מריר, בעוד שקין יותר מודאג. קין חי תחת “קללת החובה”, החיים עבורו הינם חובה שיש לכבד בכל דרך אפשרית. הקין שבתוכנו אינו מסכים לפנאי ולשמחה, ליום חופשי ולטיול בשדות. (…)
ה”ציווי הקדום” מעניק לכל ילד שני כוחות רוחניים מיוחדים שהינם שלו בתורשה. הוא קרוב יותר לממלכת האלוהים מכל אדם אחר על הארץ. זו הזכות המיוחדת שלו, אך זוהי גם סכנה. זה יכול לעשותו אליטיסטי אך גם לפגום בו ולהפכו לרמאי או שרלטן. להיות ילד שני לרוב פירושו ללכת על חבל דק בין שמיים וארץ. הסגולה של הילד השני קשורה ליכולת לשמור על שיווי המשקל בין העליונים והתחתונים."
הילד השלישי
"הילד השלישי נראה כחיצוני. השניים הראשונים החלו לקבל זה את זה וחולקים את חייהם כאשר לפתע, מגיע זר, אשר בהדרגה מפלס דרכו לקיומם המשותף וכעת עומד יחיד נגד שניים. השניים הראשונים גדלו להכיר זה את זה במשך זמן ניכר. הם למדו להסתדר ולהתייחס זה לזה כעובדות נתונות. בבת אחת מגיע “עולה חדש”! טבעי לחלוטין שהשניים הראשונים עומדים אל מול השלישי.
מתחילת חייו השלישי הוא ילד זר.
ראשית ישנה הספירה הדי מרוחקת של ההורים, אח”כ השכבה הבאה התפוסה על ידי שני האחים, ולבסוף יש את הילד השלישי. מקומו תופס עמדה בעלת משמעות מיוחדת, באם חלפו כמה שנים בין לידות השני והשלישי. אך גם אם יש רק שנתיים ביניהם – החותם של היותו חיצוני מסמל את ההגעה החדשה.
ילד שלישי יכול לפלס דרכו בהדרגה אל המעגל של שני אחיו או אחיותיו הראשונים. הוא ישקיע אפילו מאמץ גדול יותר למשימה זו, וינסה בכל דרך אפשרית, להיחשב חבר מכובד בקרב קודמיו.
אם בכל אופן הילד השלישי הינו ילד בעל כישורי לחימה מועטים, הוא יישאר מאחור ויעדיף להפנים את כעסו מאשר לנצח.
כאן אנו פוגשים שתיים מהגישות הבסיסיות של הילדים השלישיים. הם מרגישים נפרדים, לעיתים אפילו מנותקים מכל שאר בני האדם. הפרדה זו, בכל אופן, הינה מאד שונה, מזו שפגשנו בילד היחיד. זה האחרון תמיד מראה דרגה מסויימת של התבדלות. ילד ראשון עם כל התכונות שלו הוא מעל כל שאר בני האדם. לבדידות של הילד השלישי יש ניחוח שונה. היא נושאת את העוקץ של הנחיתות. הוא שואף לקחת חלק בחברת אנשים אחרים, ועדיין חי תחת הרושם הנוקשה שהאחרים אינם עסוקים בקיומו ולא עניינם להיות בחברתו.
אנשים רבים סובלים מהרגשת נחיתות זו אבל בתוכם זה בא והולך. בילד השלישי זוהי שכבה בסיסית של התנהגות חברתית. מימיו המוקדמים ואילך הוא מוצא עצמו בעמדה משונה. הוא חבר בחוג המשפחתי ועדיין הוא לא. הוא בתוכה כמו גם בחוץ. הוא שואף להיות אחד האחרים ולעולם לא יכול להשיג זאת. מובן שמצב כזה נותן לטבע המורכב של הילד השלישי, לבלוט. מנה הגונה של חוסר אמון כלפי כל שאר האנשים גדלה בתוכו. הוא חש זנוח או דחוי ותגובתו יכולה להיות בעלת אופי כפול. או נסיגה אל תוך ישותו ובניית גדר וחומה כנגד העולם העוין, או איסוף כוחו ופריצה החוצה תוך ניסיון עז לנצח בכוח, אשר לולא זה לא היה זמין לו.
בין הילדים השלישיים אנו פוגשים כמה מהאנשים שהיו קדושים ביותר אך גם טיפוסים שהם הרפתקנים וכאלה שמשמשים כחיילים פשוטים.
בילדים שלישיים רבים, עלול להתרחש שבר פתאומי בגורל שלהם. יש להם יחס קרוב הרבה יותר אל המציאות של המוות מאשר לראשונים והשניים.
הילד השלישי הינו אדם בעל הקשיים הגדולים ביותר בהשגת מטרתו. הוא פורח מהר אך גם קמל במהירות. ילד שלישי מלא בהבטחה שכמעט תמיד אינה מוגשמת. הוא ילד הפורח החוצה גבוה מדי ויש לו מעט מדי זמן להשיג את מטרתו.
לעיתים רחוקות הוא ישיג חיים שקטים ויציבים. לעולם הוא לא יהיה מסופק מהישגיו ותמיד ישאף ליותר. על כן המוטיב מתוך המיתולוגיה היוונית העולה במחשבה הוא – פאטון, בנו של הליוס, המבקש מאביו לתת לו לנהוג במרכבת השמש משך יום אחד, בשמיים. אחרי היסוס ארוך, מסכים הליוס. פאטון מתקין את המרכבה. כוחו אינו די על מנת להדריך את סוסי השמש הדחפנים והם בורחים איתו, מתקרבים לארץ ומציתים את העולם. זאוס עצמו חייב להתערב כדי למנוע אסון גדול מדי ומשליך את אחד מחיצי הבקר שלו שהורג את פאטון כאשר הוא נזרק לתוך הנהר ארידנוס.
זהו אחד הדימויים של גורל הילד השלישי. מטרה גבוהה מדי מתבקשת והכוח אינו מספיק להשיגה. סוף פתאומי חותם את החיים האצילים אך הטרגיים. יש דימוי אחר המתאר את הישות של הילוד השלישי באמת שוות ערך. בבראשית נאמר “וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת. כי שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש. אז הוחל לקרוא בשם יהוה.” בראשית ד’ כה.
עם הילד השלישי שת – מתחיל סיפור חדש של האנושות, הוא הופך להיות האב של כל הדורות עד נוח, אשר שרד את המבול הגדול. קין הראשון, הבל השני ושת השלישי. אחת האגדות העתיקות היפות ביותר מספרת על שת, שדבר מלבד שמו לא מסופר עליו בתנ”ך. האגדה מספרת איך שת חש חמלה כלפי אביו הזקן אדם, אשר סבל מהיותו חולה מאד. שת יוצא על מנת לחפש עבורו את שערי גן עדן וחוזר כאשר הוא מחזיק את עתיד האנושות בידיו. הוא קובר את הזרעים באדמת המסורת, תחת לשונו של אביו ובזאת מבטיח גאולה לאדם.
פאטון ושת – שניהם מכינים את העתיד. האחד נופל בשל תשוקתו, האחר משיג את מטרתו בריסון עצמו. בשניהם גורל הילד השלישי מתגלה. פאטון נכנע לו, אבל שת מתגבר על עצמו ועל הגורל של עצמו."