30.6.21 – לימוד 85 – משמעות הסבל של איוב
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול הלימוד:
מכל הדברים / אהרון בס
מִכָּל הַדְּבָרִים
שֶׁהַמַּלְאָךְ הִשְׁכִּיחַ מִמֶּנִּי
בְּעֵת בִּיאָתִי לְעוֹלָם
הֲכִי הָיִיתִי רוֹצֶה
לִזְכֹּר
כַּמָּה חָזָק הוּא הַקֶּשֶׁר
כַּמָּה קַטְנוּנִי הוּא הַחֹמֶר
כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הָרוּחַ
וְכַמָּה עֲמֻקָּה
הוֹ כַּמָּה עֲמֻקָּה הִיא
הָאַהֲבָה
ישנה סדרת מאמרים של שטיינר – מקור הסבל, הרוע המחלה והמוות. במפגש הנוכחי נעסוק בנושא הסבל ורק בחלק קטן ממנו.
הנושא היום הוא נושא הסבל. ממש בהתחלה שטיינר מזכיר את הדמות המיתולוגית של ה-סובל, והיא?
משתתפת – איוב.
יפה – איוב כדמותו של הסובל, ואשר הסבל שלו לא יכול להתפענח בכלים שאנחנו מכירים. נקרא מה שטיינר אומר על הסבל ועל איוב:
רודולף שטיינר – מתוך המאמר 'מקור הסבל, מקור הרוע, מחלה ומוות'.
מקור הסבל
"…כאשר מביט האדם על החיים שמסביבו, כשהוא בוחן את עצמו ומנסה לחקור את מובן החיים ומשמעותם, הוא מוצא לפני דלת החיים דמות ראויה לציון – בחלקה דמות מזהירה ובחלקה חידה מושלמת: הסבל.
הסבל, הקשור באדיקות עם מה שנתייחס אליו בשלוש ההרצאות על רוע, מחלה ומוות, נראה לאדם לפעמים כאוחז כה עמוק בחיים כך שהוא מחובר עם הבעיות הגדולות ביותר שלו. לפיכך העסיקה בעיית הסבל את הגזע האנושי מאז הזמנים הקדומים ביותר, ובכל פעם שהיה מאמץ להעריך את ערך החיים ולמצוא את משמעותם, אנשים ניסו, מעל לכל, לזהות את התפקיד המגולם על ידי סבל וכאב. בינות לחיים מאושרים מופיע הסבל כהורס השלווה, כמקטין העונג והתקווה של החיים. אלה שרואים את ערך החיים בתענוג ושמחה הם אלה שהכי ירגישו את הורס השלווה הזה, הסבל."
מה שהוא אומר כאן די ברור: שאלת משמעות החיים מתעוררת בקשר עם שאלת הסבל. הסבל מעורר את השאלה הזו. כל עוד החיים הם עונג וטוב – אנחנו לא מתעוררים לשאלה.
איך אתם מבינים את המשפט הזה: החיים דמות ראויה לציון – בחלקה דמות מזהירה ובחלקה חידה מושלמת: הסבל.
מתי הסבל הוא דמות מזהירה ומתי הוא חידה?
משתתפת – אולי כשהתגברת על הסבל, סבל הירואי. כשאתה בתוך הסבל אתה לא מבין למה, אתה רק רוצה שהוא יגמר, הוא נראה נצחי. ואז מתחילה השאלה: למה אני סובל, מה עשיתי?
יפה – אני חושבת שזה אכן בכיוון הזה. כשאנחנו רואים סבל שהאדם הצליח להתגבר עליו – 'ניצחון הרוח'. כשאנחנו רואים את הסבל כמקור השראה אז משהו בסבל מעלה את האדם, נותן לאדם ממד הרואי. לרוב הסבל עצמו הוא חידה, אנחנו לא יודעים באמת למה הוא מגיע. אם אנחנו הולכים לסבל שמופיע בטרגדיות היווניות אנחנו באמת רואים שזו חידה, כי האדם חסר אונים מול תכניות האלים, ובכל זאת יש משהו מאוד הרואי באופן שהגיבורים הטרגיים נושאים את הסבל שלהם.
הסבל הוא מרתק, גם במובן של 'ניצחון הרוח', וגם במובן החידתי – שאנחנו לא תמיד יודעים למה זה בא ומאיפה זה מגיע. זה נראה שרירותי ולכן זה מרתק אותנו.
מה ההסבר הראשוני שאנשים נתנו לסבל?
משתתפת – החטא.
יפה – נכון, עשית מעשה רע – החטא הקדמון של אדם וחווה כמובן – ולכן יש סבל. לאחר מכן קין והבל. התפיסה הייתה שהמעשה הרע שלך גורם לסבל, לעונש.
משתתפת – דמות מזהירה יכולה להיות גם warning – אזהרה, ולאו דווקא דמות קורנת.
יפה – אני לא שוללת, אבל איך זה מתקשר עם מה ששטיינר כתב?
משתתפת – אזהרה מהחטא, 'תיזהר'.
יפה – העניין הוא שזה תרגום, אז צריך לראות את המקור. אני חושבת שהוא דיבר על הזוהר, על הנשגבות. יש בסבל משהו נשגב. יש אנשים שעומדים בסבל בגבורה באופן נשגב. יכול להיות שה'אזהרה' קשור למה שאנחנו אומרים עכשיו על החטא.
אז מה המסקנה עבור האדם הפשוט, שמבין שיש עונש אז עליו להיזהר?
משתתפת – מסקנה לאדם הפשוט היא שהסבל מגיע לו, שהוא עשה חטא בלתי נסלח.
יפה – נכון, שהוא חטא. ומסקנה נוספת היא שאם אני אהיה אדם ממש ממש טוב ולא אחטא, אז אני לא אסבול. אם אני אדם צדיק ועושה רק טוב אז אני לא אסבול.
כולנו יודעים שמול המסקנות האלו מתעוררת אחת הדילמות הקשות ביותר בתנ"ך, אין בוגר בי"ס שלא מכיר את הדילמה הזו, ומהי?
משתתפת – צדיק ורע לו.
יפה אכן. 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'. משהו בקשר בין חטא לסבל מתעורר מול השאלה הקשה והמורכבת הזו של 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'. שטיינר מביא את איוב בהקשר לשאלה מסוג זה: אם התפיסה המוקדמת היא שחטא מביא לסבל, איוב מוצג כאדם תמים צדיק שאלוהים עצמו מעיד עליו שהוא כזה, והנה בכל זאת הוא חווה סבל בל יתואר. נראה איך שטיינר מציג את השאלה הזו לגבי איוב:
"אנו רואים במרכז השקפה זו, המביאה סבל וחטא לכלל קשר, את דמותו הראויה לציון של איוב. זוהי דמות המראה לנו, או אמורה להראות לנו, כיצד סבל וכאב בל-יתואר יכולים להיות קשורים לחיים חפים מפשע לגמרי, כיצד יתכנו כאב וסבל שלא מגיעים לאדם. אנו רואים שמתחיל לזרוח בתודעתה של אישיות טרגית מיוחדת זו – איוב, קשר נוסף בין כאב וסבל, קשר עם הפיכת האדם לנאצל. הסבל מופיע אז לפנינו כבוחַן, כשורש הטיפוס כלפי מעלה, אל התפתחות גבוהה יותר. הסבל, במובן של טרגדיית-איוב זו, אינו צריך בשום אופן למצוא את מקורו ברוע, הוא יכול להיות בעצמו הגורם הראשון, כך שמה שמתפתח ממנו מייצג שלב מושלם יותר של חיים אנושיים. כל זה מונח היכן שהוא הרחק מהחשיבה המודרנית שלנו, ורוב הציבור שלנו, שחונך בצורה מודרנית, יכול למצוא רק קשר קלוש לכך. אולם אתם צריכים רק לחשוב אחורה על חייכם, ותראו כיצד השתפרות וסבל מופיעים לעיתים מאוד קרובות יחד וכיצד האנושות היתה תמיד מודעת לקשר זה."
איוב מערער על הקשר בין סבל וחטא. לדברי שטיינר, מופיע אצל איוב משהו שהופך את האדם לנאצל, כשורש הטיפוס כלפי מעלה ואל שלב מושלם יותר של חיים אנושיים. השאלה היא: מה באיוב היה אמור להיות מושלם יותר ממה שהוא? אם אלוהים העיד עליו שהוא נאמן ואין צדיק ממנו וכו', אז לאיזו מושלמות הוא היה עוד אמור להגיע? לאיזו התפתחות נאצלת יותר היה אמור להגיע איוב, שהוא לא בא ממנה מתחילת הסיפור המתואר עליו?
משתתפת – אני חושבת שזה קשור למוסר שלו, לחירות ולהתפתחות ה'אני', מתוך החטא הקדום. כל עוד אנחנו לא בעלי אני מודע אז לא נתפתח למקום נאצל יותר. כתוב עליו שהוא 'סר מרע' – הוא היה אקטיבי, לא במוסר אוטומטי. אני חושבת שהדמות הנאצלת היא זו שנקראת בקבלה 'רצון להשפיע שלא על מנת לקבל'.
יפה – הוא היה 'סר מרע', לא היה נקי ממנו. את בכיוון, אנחנו נראה את זה בצורה יותר מדויקת בספר איוב ממש. נראה מה משתנה באיוב שהוא הופך להיות נאצל יותר. מה הסבל שלו, שהוא סבל במובן המודרני, מלמד אותנו בתור מי שנמצאים בתקופה המודרנית של נפש התודעה.
משתתפת – עד כמה שאני זוכרת, כל הסיפור הזה מתחיל בזה שהשטן בודק את האמונה של איוב, כי בזמן שיש לו את כל העושר והשפע אז האמונה שלו מוצדקת, ברורה מאליה, והסבל הזה היה בדיקה, בוחן, האם הוא יכול להמשיך להאמין גם כשהכל נלקח ממנו.
יפה – נמשיך בכיוון שלך. מה שאת אומרת על השטן מייצג את מה שאמרנו בהתחלה. יש קשר של חשבונאות בין האדם לאלוהים: אם תהיה טוב – תקבל טוב, ואם תהיה רע – תקבל רע. אני רוצה להגיד שהרעיון שאני עומדת להעלות לגבי איוב זה רעיון ששמעתי מדוקטור הרב בנימין לאו בהרצאה שלו, ואנחנו נביא את זה אל ההקשרים שלנו.
הקשר הזה בין 'תהיה טוב – יהיה לך טוב, תהיה רע – יהיה לך רע' הוא קשר שהשטן עצמו יושב על הדבר הזה. השטן אומר 'הנה תראה, איוב הוא טוב כי אתה טוב אליו, תהיה רע אליו ותראה מה יקרה'. שימו לב מה מעורר שאלה בהתנהגותו של איוב:
אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ-עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ; וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים–וְסָר מֵרָע.. וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה… וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם–כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם: כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב, כָּל-הַיָּמִים.(איוב, פרק א')
משתתפת – איך יכול להיות חטא אם הם מברכים בלבבם את אלוהים?
יפה – 'לברך בלבבם' זה לקלל. זו המשמעות. גם בהמשך אומרת לו אשתו 'ברך אלוהים ומות', כלומר: תקלל. היא אמרה לו את זה בצורה ישירה כלפי אלוהים.ל גבי אלוהים לא משתמשים במילה הישירה לקלל.
הוא הולך ומעלה עולות, שמא ברכו הבנים שלי בלבבם את אלוהים, כלומר שאולי הם קיללו את אלוהים. איזה דפוס התנהגות אתם רואים בהתנהגות של איוב?
משתתפת – הוא 'מקדים תרופה למכה'. יש שם פחד. הוא לא חופשי.
יפה – איזה יחסים יש לו עם אלוהים?
משתתפת – 'תן וקח'.
יפה – נכון. ליתר ביטחון, כדי שאם חלילה הילדים שלי עשו איזה דבר, כדי שלא תבוא צרה, כי הנוסחה אומרת 'אם חטאתי אז יבוא עונש', אז כדי שלא יבוא עונש. אז ליתר ביטחון ש'אלוהים לא יתרגז עלי' אני מקריב קורבן, של חטאת, ומקדים תרופה למכה. היחסים שם הם יחסים של יראה ופחד – וזה גם שלב ביחסים של באדם והאל. אני אעשה הכל כדי שזעמך לא ייפול עלי. אין שם באמת התנהגות חופשית, יש שם התנהגות מתוך פחד: אני אעשה הכל כדי למנוע אסון שינחת על ראשי. אז אומנם הוא צדיק ותמים וישר וכו', אבל היחסים בינו לבין האלוהות, או עולם הרוח, או ה'אני' הגבוה – הם יחסים של פחד, של יראה, ושל ריצוי. אני אעשה הכל רק שלא תבוא צרה על ראשי. באופן הזה הוא ממשיך לשמר את הקשר באופן הישן שהיה בין אלוהים והאדם: 'תעשה חטא – תקבל עונש, תהיה טוב – תקבל טוב'. בדיוק על הנוסחה הזאת בא השטן ומציק ומקנטר את אלוהים, וגורם לאיוב אסונות וסבל בל יתואר בזה אחר זה.
איפה הוא משתנה? הדיאלוגים עם החברים שלו הם דיאלוגים מרתקים וקשים ביותר, אבל מה הם מנסים להגיד לו לאורך כל הדרך?
משתתפת – להפסיק להאמין?
יפה – לא, בדיוק להפך.
משתתפת – אומרים לו 'תפשפש במעשיך'.
יפה – נכון. הם אומרים לו 'אין כזה דבר שאלוהים טועה, תפשפש ותבדוק, אולי אתה לא היית בסדר, אולי לא נתת לעני לחמך, או היית מתנשא…. בטוח שחטאת, בטוח שעשית מעשים כאלה עליהם אלוהים מעניש אותך, אין כזה דבר ולא יתכן ולא יעלה על הדעת שאלוהים יפעל בצורה הזו'.
ואיוב מסרב לקבל את ההסבר הזה. בפעם הראשונה יש ערעור על הנוסחה הזו, ואם יש ערעור על הנוסחה הזו פירושו שיש ערעור על ההנהגה של האלוהים את העולם ואת האדם.
משתתף – אני חושב שהגישה הישנה הזו של שכר ועונש קשורה לממסדים שהיו אז. זו גישה שאמרה שיש מי שיודע מה זה טוב, והוא יגיד לך מה נכון ומה לא נכון, ואם תעשה ככה תקבל את זה, ואחרת – לא תקבל את זה. ואני חושב שזו הפעם הראשונה שאיוב כישות יחידנית עומד ואומר שההתפתחות שלי קשורה קודם כל בעצמי.
יפה – אני לוקחת חלק מהדברים שלך, ואחבר את זה ללימודים שלנו: זה היה שלב הכרחי באבולוציה של התודעה של בני האדם. כמו ילד, שמערכת היחסים שלו עם הגבוה ממנו היא יחסים של שכר ועונש. האנושות היתה ילדותית במובן הזה. הצמיחה של התודעה של האנושות לכדי ה'אני' מצריכה יחסים אחרים עם ה'אני' הגבוה, עם עולם הרוח ועם האלוהות. איוב במובן הזה הוא דמות מודרנית כי הוא הניח לראשונה את המקום האחר והחדש. מי שהמשיך להנציח את הגישה של 'שכר ועונש' הם המוסדות הדתיים: הכנסיות, הרבנות, ועוד אחרים, ככוח של שליטה באנשים ונגד חירות החשיבה. מה שהתחיל נכון באבולוציה של האנושות, נלקח לאחר מכן כקרדום לחפור בה ע"י המוסדות הדתיים.
איוב מתנגד למה שהחברים שלו מנסים להגיד לו, והוא גם נוזף באשתו שאומרת לו 'מה אתה עוד ממשיך להאמין? תקלל את האלוהים – 'ברך אלוהים ומות' – או שאלוהים יהרוג אותך, או שתמות מבחינת זה שתפסיק את הקשר שלך עם אלוהים. איוב מסרב לסיים את הקשר שלו עם אלוהים. הוא ממשיך לדרוש את הקשר אתו בתוך הסבל הנורא, אבל לא מהמקום שהחברים מציעים לו.
מהו המקום החדש שאיוב מגיע אליו?
יש פה שלושה ציטוטים: אחד של דוד לבנו שלמה, ועוד שני פסוקים מדברי הנביאים. נקרא וננסה לראות את הקשר ביניהם:
וְאַתָּה שְׁלֹמֹה-בְנִי דַּע אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ, בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה–כִּי כָל-לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהוָה, וְכָל-יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין: אִם-תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ, וְאִם-תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד. דברי הימים א, כח פסוק ט
יא דִּרְשׁוּ יְהוָה, וְעֻזּוֹ– {ס} בַּקְּשׁוּ פָנָיו, תָּמִיד. דברי הימים א טז.
ד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, לְבֵית יִשְׂרָאֵל: דִּרְשׁוּנִי, וִחְיוּ. עמוס פרק ה.
מה המשמעויות של המילה 'לדרוש' כשאלוהים אומר 'תדרשו אותי'?
משתתף – לבקש בצורה פעילה, לחפש. ללמוד. תלמדו מי אני.
יפה – תחפשו אותי בצורה פעילה, אבל גם 'תבואו בדרישה אלי' – תבואו בתביעה, תדרשו ממני. אני רוצה שתבואו אלי בדרישה ובתביעה. זה מה שאלוהים רוצה מהאדם: תחפשו אותי תמיד, כמו שדוד מנחה את בנו שלמה 'דע את אלוהי אביך'. זה בניגוד למה שהיה כתוב במקדשי יוון. מה היה כתוב שם?
משתתפת – דע את עצמך.
יפה – נכון. ביוון נדרשת ל'דע את עצמך' וכאן אתה נדרש לדעת את אלוהים. יש כאן דרישה להכיר את אלוהים, לבוא אליו בידיעה, ולחפש אחריו. כי אם תדרשו אותי אני אמצא לכם. מערכת היחסים שנדרשת מהאדם היא שונה ממה שייצגו שלושת הרֵעים. התפיסה שאלוהים צודק לא מתקבלת – לא ע"י איוב וגם ע"י אלוהים עצמו. גם האלוהים עצמו כועס על שלושת הרֵעים. יכולנו לצפות שהוא יסכים עם דבריהם ועם זה שהם מצדיקים אותו, אבל להפך: הוא כועס עליהם שהם לא פעלו כמו איוב.
השינוי של איוב, מהאדם שראינו בהתחלה – שירא אלוהים וסר מרע, מתוך פחד ולא מתוך ה'אני' החופשי שלו, ומקריב קורבנות 'על כל צרה שלא תבוא' – הוא עצמו עומד במקום החדש ביחס לאלוהים.
אני כמובן קיצרתי מתוך הפרק(יג') שם איוב אומר לחברים שלו 'תשתקו כולכם, עכשיו יש לי מה להגיד'. נשמע מה איוב אומר אחרי שהתעייף מלשמוע את דברי חבריו:
איוב פרק יג
ג אוּלָם–אֲנִי, אֶל-שַׁדַּי אֲדַבֵּר; וְהוֹכֵחַ אֶל-אֵל אֶחְפָּץ.
ד וְאוּלָם, אַתֶּם טֹפְלֵי-שָׁקֶר; רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם. שאלה למחשבה – על איזה שקר מדובר?
יג הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי, וַאֲדַבְּרָה-אָנִי; וְיַעֲבֹר עָלַי מָה. אני אדבר עכשיו בצורה הכי פתוחה ולא אכפת לי מה שיקרה.
יד עַל-מָה, אֶשָּׂא בְשָׂרִי בְשִׁנָּי; וְנַפְשִׁי, אָשִׂים בְּכַפִּי.
טו הֵן יִקְטְלֵנִי, לא (לוֹ) אֲיַחֵל; אַךְ-דְּרָכַי, אֶל-פָּנָיו אוֹכִיחַ.
טז גַּם-הוּא-לִי לִישׁוּעָה: כִּי-לֹא לְפָנָיו, חָנֵף יָבוֹא.
יח הִנֵּה-נָא, עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט; יָדַעְתִּי, כִּי-אֲנִי אֶצְדָּק. הוא קורא את אלוהים למשפט – אני רוצה הסבר, אני רוצה לדעת מה קורה.
כב וּקְרָא, וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה; אוֹ-אֲדַבֵּר, וַהֲשִׁיבֵנִי. יש כאן יחס דיאלוגי בין איוב לאלוהים, וזה יחס שונה לחלוטין ממה שהחברים ייצגו.
כג כַּמָּה לִי, עֲוֺנוֹת וְחַטָּאוֹת– פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי, הֹדִיעֵנִי.
כד לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר; וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ.
למה הוא מאשים את חבריו שהם טופלי שקר, ומי זו 'החנופה' הזו?
משתתף – הוא אומר להם שהם טופלי שקר כי הוא מכיר בזה שהרוע הוא חלק מהשלם, חלק מהאלוהים, ומתוך זה הוא אומר שהוא דורש הסבר, רוצה להבין את עומק הדברים, ולא כמו במערכת של חנופה, לפיה אלוהים הוא תמיד טוב ואז יש ישות אחרת שעושה את הרע אם מופיע רע.
יפה – החנופה היא השקר. כשאנחנו מתחנפים – אנחנו לא בקשר עם האמת. זו עבודת אלילים. הוא אומר להם 'אתם מתחנפים לאלוהים, אתם לא מעיזים לעמוד עם האמת ולתהות ולשאול'. כי האמת היא שאלוהים רוצה שנדרוש ממנו, שנעמיד אותו למשפט, לא במובן של בני אדם כמובן, אלא במובן שאני רוצה שתגלה את פניך אלי, אני רוצה להבין אותך, אני רוצה להכיר את המהלכים שלך, אני רוצה לדעת אותך. לא מהצד של המסכן, ולא מהצד המתחנף, אלא מהצד האולטימטיבי.
לפני כמה שנים נתקלתי בספר שכתב יאיר כספי 'לדרוש אלוהים'. יאיר כספי חזר בשאלה ופיתח בעצמו כיוון חדש ליחסים עם אלוהים, כיוון שונה מהכיוון הרבני. מתוך הספר 'לדרוש אלוהים' נקרא קטע שיכול להסביר את השאלה ששאלנו: מה היא ההשתנות של איוב?
"אם תדרשנו ימצא לך, ממשיך המלך המדריך את בנו. אתה צריך לדרוש ממנו דרך. זוהי חובתך הראשונה. והוא חייב לך הדרכה. להימצא לך. זוהי החובה האחת שהוא קיבל על עצמו ביחסים הלא שווים שיש לו איתך[1] "בכל ליבי דרשתיך" מתריע מחבר תהילים.. תן לי הנחיה ברורה מה אתה רוצה ממני. אתה חייב לי. יש לי הבטחה ממך להיות נמצא. תמיד הווה. תמיד ניתן למציאה. אתה לא חייב לנו הסברים. אתה לא חייב לסדר לנו את העניינים. אתה חייב לנו הנחיה כאשר אנו מוכנים לקבל אותה…לדרוש אלוהים הוא היסוד שעליו עומדת התורה כולה, קבעו חכמים בתלמוד הבבלי שסיכמו את עיקרה בפסוק משל עמוס הנביא: ' כה אמר ה' לבית ישראל, דרשוני וחיו'(עמוס ה, 4). .. אם מיעטנו לפנות אליו, הרי זה משום שלא רצינו לשמוע את תשובתו. במקום שאנו דורשים אותו לדרך, הוא דורש אותנו למעשים. במקום שאנו שואלים אותו לפשר סבלנו, הוא שואל אותנו לאן נעלמנו."
יאיר כספי, לדרוש אלוהים, עמוד 34-35.
משתתפת – אני מקשרת את מה שאת אומרת פה כתפיסה אחרת של שכר ועונש, אני חושבת שכאשר בביוגרפיה אנחנו מדברים על סבל אנחנו מדברים על זה כתוצאה של קרמה שיש בה חטא.
יפה – זה נכון, אבל לא במובן הילדי הזה, ש'אני עושה משהו אז מגיע אלי עונש' אלא אנחנו מסתכלים על זה כפתח להתפתחות, הבנה של מה שאני יכול ללמוד מהסבל הזה. הסבל הוא לא כעס של אלוהים עלי. אדם וחוה אכלו ואלוהים כעס עליהם, אבל אנחנו לא מסתכלים על הסבל שלנו ככעס אלא כעל אפשרות להגיע ממנו לתובנה גבוהה יותר. הסבל של איוב לא מיוחס לשום רוע. ההתבוננות שלו בסבל מביאה לתודעה החדשה, ליחסים חדשים בינו לבין האלוהים. אלה הם היחסים של האדם המודרני. אלה היחסים שהאדם אמור לפתח עם האלוהים בתקופת נפש התודעה. מקום חופשי של דיאלוג עם עולם הרוח. הוא אומר: אם אנחנו לא פונים לעולם הרוח – אולי אנחנו פוחדים מהתשוה=בות, אולי אנחנו פוחדים מההנחיה. אנחנו יודעים עד כמה אנשים לא רוצים לעשות תהליך עמוק כדי לא להגיע לתשובות, על כל מה שזה אומר. זה דורש אומץ. מי שבא ורוצה ללמוד ולעבור תהליך של התפתחות – הוא דורש. הוא רוצה להבין מה קורה. עד כמה עמוק אנחנו הולכים לתוך זה, ועד כמה עמוק אני מוכן לראות את הקשר בין הסבל הזה לבין הדרגה שאני נקרא אליה – זה כבר דורש אומץ מאוד גדול. האומץ של איוב עומד כאן בניגוד לחברים שלו. בסוף ספר איוב החברים שלו צריכים להקריב קורבן ולהתנצל כי הם חטאו – אלוהים אומר 'זייפתם, שיקרתם, אני לא רוצה את דיברכם, אני לא רוצה חנופה'. איוב, בנאצלות, לא נוזף בחבריו, אלא מברך אותם ומאפשר להם לעשות את התיקון, וכמובן אלוהים מפצה אותו.
ה happy end פחות חשוב. התהליך של התודעה שאיוב מלמד אותנו – זה הדבר העיקרי. הנקודה שרציתי לתת היום, שמאוד ריגשה אותי, היא: איזה יחסים אנחנו מפתחים עם ה'אני' הגבוה שלנו, עם האמת. האם אנחנו פוחדים ממה שיתגלה לנו?
אתם מוזמנים לעבוד בחברותא על השאלות הביוגרפיות המצורפות.
שאלות לחקירה ביוגרפית
-מתי אני פונה אל האלוהים ובאיזה הלך נפש ?
-האם אני מעיזה לדרוש את אלוהים / את עולם הרוח/ את האני הגבוה ?
– האם אני פוחדת מהתשובות שיבואו ?
-האם אכן " בכל ליבי דרשתיך" ?
-האם אני "מתחנף" אל האל / לעולם הרוח ?
תודה רבה לכולם ולהתראות!
[1] מי זה הוא? אלוהים.