ביוגרפיה בימי קורונה 86

28.7.21 – לימוד 86

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

היום נמשיך עם המפגש האחרון שהנחתי בנושא הסבל (מיום 30.6.21), מתוך סידרת המאמרים “מקור הסבל, הרוע, המחלה והמוות” של שטיינר. במפגש הקודם עלתה שאלת הסבל ועסקנו בדמותו של איוב. נמשיך בהיבט נוסף ששטיינר מביא במאמר.

נפתח בשיר שהוא וריאציה על טקסט של הרמב”ם:

אהרון בס

מוּטָב לוֹ לָאָדָם

לִזְכֹּר שְׁנֵי כְּלָלִים

בְּבוֹאוֹ לְשַׂחֵק מַחְבּוֹאִים

עִם הַדְּאָגָה

הָרִאשׁוֹן הוּא –

כִּי הָעֲתִידוֹת

אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ וְאֶפְשָׁר

גַּם שֶׁלֹּא

וְהַשֵּׁנִי חָשׁוּב מִמֶּנּוּ –

שֶׁלֹּא מְעַט דְּבָרִים

נֶחֱשָׁבִים בִּתְחִלָּתָם לְרַע

וּבְסוֹפָם מְבִיאִים

טוֹבָה גְּדוֹלָה

לָכֵן רָאוּי לוֹ לְאָדָם

שֶׁלֹּא יִצְטַעֵר וְלֹא

יְחַבֵּק הַדְּאָגָה

כַּאֲשֶׁר מִתְרַגֶּשֶׁת

הַצָּרָה בְּבוֹאָהּ

לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ

וּמְשַׁעֵר אֶת גֹּדֶל

תַּכְלִיתָהּ.

בפעם הקודמת התמקדנו בדמותו של איוב. שטיינר הראה דרך דמותו של איוב שהסבל יכול להיות מקור, שלב למשהו חדש, שלאו דווקא קשור לישן. הקשר המקובל שהיה בין עונש לסבל מנותק ע”י דמותו של איוב – הוא לא עשה שום דבר (ראינו שאלוהים מעיד עליו כ’עבדי’ הנאמן’) ובכל זאת סובל.

איך הסבל של איוב משרת משהו חדש? הוא משרת את התודעה החדשה בשני אופנים:

  1. הסבל אמור לעורר תודעה חדשה והינו שלב לקראת העתיד ולא קשור לעבר. הקשר האוטומטי בין חטא לעונש נשבר, כיוון שבנפש התודעה, התקופה שלנו, הסבל כבר משרת משהו אחר.

ב. הסבל של איוב שירת עבור איוב עצמו יחסים חדשים עם האלוהים, בניגוד לחבריו שנותרו דבקים במודל הישן לפיו האדם עובר סבל כיוון שהוא חטא. איוב, לעומתם, מכונן יחסים חדשים. במובן הזה איוב הוא הדמות המודרנית – הוא בא בדרישה ובתביעה לאלוהים שיסביר לו. איוב אומר : ‘אני לא עוזב אותך, אני לא מוכן לקבל את הנוסחה לפיה עשיתי רע ולכן אני נענש, אבל אני רוצה להבין אותך ומה קורה’. הדרישה של איוב מאלוהים היא דרישה גם מאיתנו – להכיר את האלוהות, להכיר את העליונים.

בלימוד של יעל ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – האדם נדרש להכיר את העולמות העליונים על מנת להתקרב אליהם. זו לא התרסה של איוב אלא דרישה-הנחייה עבורנו להבין איך פועל העולם בהנהגתו של האלוהים. לא על מנת לבחון את אלוהים אלא על מנת להגיע לדבקות באלוהים – להכיר את הנהגת העולמות העליונים. כשנכיר את הנהגת הרוח נכיר את החוקים הקוסמיים. זו המשמעות של ‘לדרוש את אלוהים’.

בהמשך מתאר שטיינר עוד היבט של הסבל, מעבר למה שאמרנו עכשיו. השאלה שהוא מעלה:

מה עוד יכול הסבל לחולל באדם הסובל?

שאלה נוספת היא: האם אדם שהוא עד לסבל, מתבונן בסבל של האחר – האם סיבלו של האחר יכול לחולל בנו שינוי?

שטיינר ניגש לשאלה הראשונה, ומתייחס לזה דרך הביטוי האומנותי הכי נשגב של הסבל וזו היא הטרגדיה:

מקור 1

“הסבל, במובן של טרגדיית-איוב זו, אינו צריך בשום אופן למצוא את מקורו ברוע, הוא יכול להיות בעצמו הגורם הראשון, כך שמה שמתפתח ממנו מייצג שלב מושלם יותר של חיים אנושיים. כל זה מונח היכן שהוא הרחק מהחשיבה המודרנית שלנו, ורוב הציבור שלנו, שחונך בצורה מודרנית, יכול למצוא רק קשר קלוש לכך. אולם אתם צריכים רק לחשוב אחורה על חייכם, ותראו כיצד השתפרות וסבל מופיעים לעיתים מאוד קרובות יחד וכיצד האנושות היתה תמיד מודעת לקשר זה….

אז אנו רואים גם כאן שהאלמנט הגבוה ביותר בתודעת האנושות קשור לסבל. וכשאנו רואים כיצד דברים אלה, קטנים וגדולים, שבים ועולים על פני השטח, כיצד הם מעצבים למעשה את החלק רב העוצמה של כלל הטבע והתודעה האנושית, ואז זה אכן חייב להֵראות לנו כאילו שסבל מחובר בדרך כלשהיא לחלק העליון שבאדם”. (שטיינר, מקור הסבל)

כאן יש שאלה שלא נפתח כרגע, אבל היא עבור כל אחד מאיתנו: איך הסבל וההשתפרות מופיעים ביחד בחיים שלנו? באיזה אופן השתפרנו, פיתחנו תודעה גבוהה יותר, מתוך הסבל?

נראה את ההתייחסות של שטיינר לטרגדיה: מה אומרת לכם המילה טרגדיה, עם מה היא קשורה?

משתתפות – אסון, משהו קשה. יוון – הטרגדיה הקלאסית. דבר שאחריו החיים יראו אחרת. אין דרך חזרה.

יפה – לרוב הגיבור הטרגי מוצא את מותו, אז זו שאלה עבור מי החיים יראו אחרת. זו שאלה טובה.

משתתף – תהליך בלתי נמנע. הטרגדיה משפיעה על הסביבה, והגיבור הטרגי מזמן אליו את הטרגדיה.

יפה – זה אולי יותר במובן המודרני. בכל אופן, משהו משתנה אחרי. הטרגדיה קשורה עם סבל גדול. בטרגדיות הקלסיות יש גם ממד נשגב. המילה טרגדיה השתמטה בשפה היומיומי במובן המודרני, אבל במובן העמוק הטרגדיה היא לא רק משהו כואב. במובן העמוק, הטרגדיה עוסקת בסבל, בזיכוך ובהתמודדות גדולה – זה המובן בו שטיינר מתייחס לטרגדיה.

איך הסבל משרת את האדם עצמו, ואולי גם את מי שעומד מהצד:

מקור 2

“היזכרו כיצד בטרגדיה כלשהיא הגיבור הטרגי ניצב לפני עיניכם. המשורר מוביל את הגיבור שוב ושוב דרך סבל וקונפליקטים מלאי סבל עד שהוא מגיע לנקודה, שבה הכאב מגיע לשיאו, ומוצא הקלה עם קץ הגוף הפיזי. ואז חיה בנפש הצופה לא רק סימפטיה לגיבור הטרגי ועצב שייסורים כאלה אפשריים, אלא נראה שממראה אדם סובל התעלתה ונבנתה ההבנה שהוא ראה את הסבל המוצף במוות, ושמתוך המוות הגיעה ההבטחה שקיים ניצחון על הכאב. כן, אפילו על ידי המוות. ….

אפילו המוות לא הצליח להכניע את האדם עצמו, את הסובל ואת סובביו, אלא שבהתגברות על הסבל הגיע הממד הנצחי, ולא הממד הנהיליסטי שלפיו כולם מתים.

“….חישבו שוב על יצירת אמנות, על טרגדיה. היא יכולה להתהוות רק אם נפשו של המשורר נפתחת רחב, יוצאת מעצמה ולומדת להרגיש כאב של אחר, להטיל את משא הסבל של אדם זר על נפשו שלו.

ננסה להבין מה אומר שטיינר על האומן במשפט האחרון. מה הפירוש ש’נפשו יוצאת מעצמה’?

משתתפת – צריך להגיע לאיזשהו סבל כדי ללמוד משהו או לעבור סף ולהגיע למקום אחר.

יפה – בשביל לעסוק בסבל במובן הגבוה שלו, האדם צריך להיות במקום אחר, לצאת מתוך עצמו, ‘התרחבות’, כדי להבין מה זה סבל ומה משמעות הסבל.

“וכעת השווה רגש זה לאו דווקא עם קומדיה – משום שאז לא נוכל לקבל השוואה טובה – אבל עם משהו שבאופן מסוים שייך גם כן לאמנות, עם הלך הרוח שמעורר יצירת קריקטורות. הלך-רוח זה, אולי עם לעג ולגלוג, מצייר בקריקטורה מה שקורה בנפשו של האחר ונראה בפעילות חיצונית. הבה ננסה להביא בפנינו שני גברים שאחד מהם יתפוס אירוע או ישות אנושית באופן טרגי, בעוד האחר יתפוס זאת כקריקטורה. אין זו השוואה בלבד, לא רק תמונה כשאנו אומרים שהנפש של המשורר הטרגי ושל האמן מופיעה כאילו שהיא יצאה מתוך עצמה והתרחבה עוד ועוד. מה, בכל זאת, נגלה לנפש בעזרת התרחבות זאת? ההבנה של האדם האחר. אין אף דבר אחר, שדרכו אדם מבין את חיי האחר טוב יותר, מאשר על ידי נשיאת משא כאבו של האחר על נפשו שלו. אבל מה חייב לעשות האדם הרוצה לצייר קריקטורות? אסור לו להיכנס לתוך מה שהאחר מרגיש. הוא חייב לשים את עצמו מעל זה, להרחיק את זה, והרחקה זו מעצמו היא הבסיס של הקריקטורה. אף אחד לא יכחיש שבדיוק כפי שבעזרת החמלה הטרגית האישיות של האחר הופכת מובנת עמוקות, מה שמופיע בקריקטורה הוא מה שחי באישיות של הקריקטוריסט. אנו לומדים להכיר את העליונות, העורמה, כוח ההתבוננות והפנטזיות של הקריקטוריסט דווקא, ולא של זה שמצויר בקריקטורה. “

נשים לב למשפט הבא:

כפי שבעזרת החמלה הטרגית האישיות של האחר הופכת מובנת עמוקות, מה שמופיע בקריקטורה הוא מה שחי באישיות של הקריקטוריסט. אנו לומדים להכיר את העליונות, העורמה, כוח ההתבוננות והפנטזיות של הקריקטוריסט דווקא, ולא של זה שמצויר בקריקטורה.

מה הוא אומר כאן על הטרגדיה לעומת הקצה האחר?

משתתפת – בטרגדיה הכותב חייב לצאת מעצמו ולחיות את נפשו של האחר, כשבקריקטורה הכותב הוא המרכז, הוא חי את עצמו ואת הלעג שיוצא ממנו ולא האדם שאותו ציירו. בטרגדיה המרכז הוא הכאב של מי שחווה את הסבל.

יפה – תחשבו על עצמכם במצבים שראיתם מחזה טרגי וכשראיתם מחזה קומי. במחזה טרגי טוב אנחנו מתפעלים מהגיבור הטרגי, ואחריו הולך ליבנו, אחרי הסבל שלו, אחרי חיבוטי נפשו. אנחנו מנסים להבין מה קורה, וחושבים ‘איזה מזל שזה לא קורה לי’. וכאשר אנחנו רואים קומדיה שנונה אנחנו מתפעלים מהמחבר. כלומר: הסבל הופך להיות ‘אמצעי’ שמרחיב את האדם ביחס לאחר. תבדקו את זה גם ביחס לעצמכם. איפה חוויה של סבל עמוק שעברתי פתחה בי והרחיבה בי משהו כל שה’מיכל’ שלי הפך להיות רחב יותר ביחס לאחר.

משתתפת – הוא מדגיש את הקריקטורה, שזה סוג מאוד מסוים של הומור, שבו יש הרחקה, לעג, ציניות ואפילו קור. בטרגדיה יש גם סוג של חום.

יפה – נכון. בקריקטורה יש הומור מסוג של הרחקת הסבל ממני. אני לא לומד דבר מהקריקטורה על היסוד האנושי, על האדם וטבע האדם. אני לומד על הכותב, על שנינותו, אבל לא על הטבע האנושי. בכתיבה מתוך סבל ובחווית סבל שחווינו יש את הממד שמרחיב ומקרב ועושה אותנו יותר סובלניים מבחינת היכולת לשאת את סיבלו של האחר. וזה לא משנה אם יש לי סבל והאחר חושב שהסבל שלו קטן או גדול יותר משלי, אלא מה שמשנה זו הידיעה שאני יכול לשאת את סבלו של האחר מהמקום שממנו הוא סובל. אני לומד משהו על מנת להכיר את הטבע האנושי דרך סיבלו של האחר.

משתתף – אני חושב שמי שכותב טרגדיה מביא התבוננות גבוהה שלו על מערכת קשרים ואולי מציג משהו שהוא עצמו מתלבט בו. זה נכון שזה מקרב אבל זה לאו דווקא סיפור אמיתי. דרך סיפור כזה הוא מביא תמונה של איך שהוא פוגש את העולם. הקריקטוריסט משתמש בציור להרחקת האדם וסבלו, אבל יתכן שעצם ההתבוננות שלו – זו דרכו לבטא קושי או כאב כשהוא משתמש באחרים, ולנו זה נראה דרך פחות ראויה.

יפה – ‘אדם קרוב אצל עצמו’ כותב מתוך עצמו. לגבי עיסוק בסבל וכתיבת טרגדיה – אני לא צריכה להיות המלך ליר כדי להבין את הסבל שלו, ולא צריכה להיות המלט כדי להבין את הסבל שלו, אבל אם אני מבינה את הטבע האנושי ואת המורכבות של הטבע האנושי, ויכולה לחוש את הסבל האנושי מתוך ההיכרות עם מורכבותו, אני יכולה להכיר והבין את הסבל של האחר מהמקום בו הוא נמצא.

זה גם מה שאנחנו עושים ביעוץ הביוגרפי: אני לא חייבת לעבור את הסבל של המיועץ, אבל מתוך הבנת מהות הסבל, ומתוך הבנת הטבע האנושי, אני יכולה לחוש את הסבל של מי שיושב לפני – מתוכו. אם כל מה שאנושי לא זר לי אז אני יכולה לחוש ולא צריכה לכתוב את זה או לחוש את זה רק אם זה עבר עלי. זה מקום מאוד מעודן, על אף שהוא יותר קל מאשר לעבור את הדברים בעצמי. מקום מעודן שיש בו הכרת הטבע האנושי, הכרת מהות הסבל, של אדם שאומר שהוא סובל. לכן אני מציעה להסתכל על ההנחה שהעלית שוב – ההכרה לא חייבת לבוא רק מהמקום שהאדם עצמו סובל.

משתתפת – את עשית קישור בין סבל וסבלנות, וזה אותן אותיות.

יפה – נכון, זה בזכות העברית המופלאה שלנו. הסובלנות היא כשאני יכול לשאת את האחר, לסבול. רובנו חסרי סובלנות.

נקרא טקסט מתוך ספר שעוסק ביסודות הטרגדיה, של הסופרת דורותיאה קרוק שכבר אינה בין החיים. היא ניתחה מאות טרגדיות וניסתה להבין מה משותף לכל הטרגדיות. היא הגיעה לסכימה של 4 מרכיבים, ששניים מתוכם נקראים: סבל וידיעה. היא לא אנתרופוסופית. מצאה קשר שאי אפשר לנתק בין סבל וידיעה.

חוקרת הספרות דורותיאה קרוק – דורותיאה קרוּק-גלעד (Dorothea Krook-Gilead;‏ 11 בפברואר 1920 – 13 בנובמבר 1989) הייתה חוקרת ספרות, מתרגמת ופרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. חוקרת הנרי ג’יימס, מחברת הספר “יסודות הטרגדיה”. כלת פרס ישראל למדעי הרוח לשנת תשל”ג, חברת האקדמיה הישראלית למדעים.

את הפרס כלת ישראל קיבלה על הספר ‘יסודות הטרגדיה’.

היא בחנה את ארבעת היסודות של הטרגדיה :

המעשה המביש, הסבל, הידיעה, האישור מחדש.

ומתוך הארבעה היא מראה את הקשר ההדוק בין הסבל ובין הידיעה.

אי אפשר לדון באלמנט הסבל ובאלמנט הידיעה בנפרד, כי מה שעושה את הסבל לטראגי באמת תלוי לגמרי.. בסוג ובאיכות של הידיעה המופקת ממנו… הסבל חייב להיות מודע. סבל שהוא עיוור, אילם או בלתי מבוטא – כלומר, סבל שאינו מודע במלואו – עשו להיות מעורר רחמים או קורע לב, כמו כל הסבל האנושי העז, אבל אינו יכול להיות טראגי… הידיעה הנובעת מהסבל הטראגי חייבת להיות ידיעה שיש בכוחה לשפוך אור על איזה אספקט בסיסי  של הטבע האנושי או של גורל האדם. ”  (עמודים 19 -20)

שימו לב לקשר בין תודעה לסבל – לא רק שהסבל מעורר תודעה, אלא שיש לי גם תודעה בזמן הסבל. סבל שאין בו תודעה בסמן הסבל – לא יכול להביא להתפתחות. התודעה של הסבל בזמן הסבל מביאה ל’ידיעה’. המשפט: ” הידיעה הנובעת מהסבל הטראגי חייבת להיות ידיעה שיש בכוחה לשפוך אור על איזה אספקט בסיסי  של הטבע האנושי או של גורל האדם.” – אני חייב ללמוד משהו על האדם בהתבוננות על הסבל.

נראה מה היא אומרת על השאלה ששאלתי ולא ראיתי ששטיינר ענה עליה: כשאני עדה לסבל – האם סיבלו של האחר יכול לחולל בי משהו?

השאלה – האם בטרגדיה חייב הגיבור עצמו להגיע לידיעה ?

“אנו מתחילים לראות בידיעה העצמית את צורת הידיעה המאלפת והגואלת היחידה שבטרגדיה… המסקנה החשובה במתבקשת היא שבטרגדיה אין זה חשוב כל כך שהגיבור הטראגי, הנושא בסבל הטראגי יפיק את הידיעה הנובעת מסבלו, אלא החשוב שאנו, הקוראים או הצופים, נפיק ידיעה זאת… אפילו בשעה שהידיעה לובשת צורת ידיעה עצמית אין היא טראגית משום שהיא שופכת אור על אישיותו של הגיבור הטראגי אלא משום שבאמצעות אישיותו היציגה של הגיבור הטראגי היא שופכת אור על איזה אספקט בסיסי של הטבע האנושי או גורל האדם”.   (20)

מתוך : דורותיאה קרוק, יסודות הטרגדיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 1971

משתתפת – אני קצת מזועזעת ממה שהבנתי: שאם יש לנו מזל ולא אנחנו אלה שסבלנו אלא ראינו סבל של אדם קרוב – אנחנו עושים את הלימוד דרך סבל של מישהו אחר? זה מזעזע אותי. זה נראה לי סוג של מזל גדול שאני יכולה לא לחוות על בשרי ועדיין ללמוד מזה.

יפה – אז זה לא הובן נכון, זה לא זה. השאלה הבסיסית שלא נשאלה כאן היא איך אנחנו מתייחסים לסבל של האחר. איך את מתייחסת לסבל של האחר?

משתתפת – אני רוצה להתרחק מהסובל ולהימנע מהסבל, ומצד שני לנסות לעזור, לרחם וכו.

יפה – כל זה מנעד של הנפש. אם קראת את הטקסט מתוך המנעד של הנפש אז זה באמת נורא ואיום. יש כל כך הרבה סבל סביבנו. אם אנחנו נהיה עסוקים בלברוח או לרחם או לפתור או לעזור – לא למדתי כלום. אני יכולה לעזור כמיטב יכולתי מתוך אהבה גדולה ואמפטיה, אבל אם אשאר רק ברמה הנפשית ולא אראה את הממד הרוחני של הסבל, אפילו אם הוא סבל של מישהו אחר, אז לא למדתי כלום. זה לא עניין של מזל. אנחנו לא יכולים לעשות את ההפרדה בין הסבל של הקרובים לנו והרצון לעזור להם, לבין ההתבוננות הרוחנית על הסבל. למה הוא סובל? האם קרה לכם שפגשתם אדם סובל והוא לא מתעורר?

משתתפת – לגבי האמירה שלה שאם מישהו סובל ואין לו ידיעה על זה אז לא מתעוררת תודעה – אני לא בטוחה שזה תואם את היעוץ הביוגרפי אנתרופוסופי כי אנחנו יודעי שיש שלבים, והסבל עצמו יש בו משהו מטהר ומזכך, גם כשאין בו תודעה. ברור שאם התודעה נכנסת זה שלב יותר מתקדם, אבל הרבה פעמים הסבל עצמו כבר עושה פעולה, והתודעה זה שלב נוסף. דבר שני, אני חושבת שאפשר לראות את זה כמזל שאנחנו מסוגלים ללמוד מהניסיון של האחר, לא במובן של לנצל אותו אלא ללמוד מסבלו ואז אני חייבת לחטוף את המכה בעצמי. אם אני בתודעה מספיק גבוהה כדי ללמוד מהסבל של האחר אז אני לא חייבת לעבור את זה בעצמי. ואם אני בתודעה עוד יותר גבוהה אז אני יכולה כיועצת ביוגרפית להשיב את זה אל האחר, להשיב אליו את פרי הלמידה שלי, ואז לעזור גם לו לשאת את סבלו.

יפה – לגבי ההנחה הראשונה שלך את צודקת, הסופרת הזו לא אנתרופוסופית. מה שלקחתי ממנה זה הקשר בין הלמידה שהסבל מפיק. היא קשרה בין תודעה וסבל שהולכים יחד.

משתתפת – יכול להיות שבנושא הסבל העיוור הכוונה היא שהאדם לא מזהה שהוא סובל? שהוא לא מבין שמה שהוא עובר עכשיו זה סבל, לדוגמא: להיות משועבד לעבודה או להתמכרות שהוא לא סובל ממנה.

יפה – זהו אפשרות, ויש גם את האפשרות שיש סירוב להגיד שמה שאני עובר עכשיו זה סבל. אני הכרתי אדם כזה, ששני ילדיו התנכרו לו, והוא סירב להגיד שהוא סובל, סירב לגעת בסבל.

משתתפת – אני חושבת שזה לא הסבל שיעל התייחסה אליו.

יפה – בעולמות הרוח זה סבל שילדיך מתנכרים לך, אבל הוא לא מביא את זה לסף התודעה. זה יותר עמוק. בהסתכלות שלנו על אדם שמסרב להודות בסבל – הוא לא יכול להגיע לשום ידיעה, אבל אנחנו יכולים להגיע לידיעה. לא ידיעה שיפוטית אלא הבנה של אי יכולתו לשאת את הכאב, שנפשו לא יכולה לשאת את התנכרות ילדיו אליו. זו גם הבנה של הטבע האנושי.

משתתף – כשאני מסתכל על מישהו שסובל והוא לא מקבל ולא מודע לסבל שלו, אני מביא עמדה שיפוטית. אולי מסתכל מבחוץ אבל נראה לי שיש כאן עמדה שיפוטית מסוימת. לכן כשאדם סובל מודע לזה בעצמו זה עוזר לי להשתתף איתו. לא בשביל לעבור את זה אלא כדי להבין יותר לעומק את תכלית הסבל.

יפה – זו שאלה האם אנחנו רחבים מספיק כדי להכיל את זה שלא מבין.

משתתף – אולי לא, אבל גם אם לכאורה אני מכיל את זה, כשהוא מודע – לי זה עוזר להתעלות ולהבין את זה יותר לעומק.

יפה – ההתרחבות שלנו היא להכיל את כל המצבים האנושיים, כי הכל מתגלם גם בנו בסופו של דבר. אולי לא בגלגול הזה, אבל זו השאיפה.

שאלות ביוגרפיות:

  1. איך בדרך כלל אני מגיב מול הסבל של האחר ? אני מתרחק, מתקרב, מעורר בי אמפטיה, מתנשא… נסו לענות בצורה נקייה.
  2. מהי הנטיה שלי ? האם אני נוטה לקומי, למצחיק כחלק מהרחקת הסבל ? האם התנסתי בחוויה של יציאה מעצמי כדי לשאת את הסבל של האחר ? או חוויה הפוכה של מי שנשא את הסבל שלי ?
  3. האם נתקלתי במצב שבו ראיתי את סבלו של האחר, הוא לא הפיק מכך שום ידיעה עצמית אבל אני יכולתי ללמוד מזה משהו במובן הרוחני של הטבע האנושי?
  4. האם סבל שעברתי חולל בתוכי התרחבות שהביאה / מביאה להבנה של האדם האחר – הבנת הטבע האנושי ?

תודה רבה לכולם וערב טוב.

print