4.8.2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול הלימוד:
שִיר אַהֲבָה אַחֵר / יהודה עמיחי
כָּבֵד וְעָיֵף עִם אִשָּׁה עַל מִרְפֶּסֶת:
"הִשָּׁאֲרִי אִתִּי". גַּם דְּרָכִים מֵתוֹת
כִּבְנֵי אָדָם; בַּשֶּׁקֶט אוֹ פִּתְאֹם נִשְׁבָּרִים.
הִשָּׁאֲרִי אִתִּי. אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אַתְּ.
בָּאָרֶץ הַלּוֹהֵטֵת הַזֹּאת,
מִלִּים צְרִיכוֹת לִהְיוֹת צֵל.
מתוך: 'מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול'
נושא השיעור היום יקרא: עודף חום, עודף שמש. את ההשראה לשם השיעור קיבלתי ממזג האויר בחוץ – אפילו פה בהר במלכיה חם מאוד – וגם מאירוע ביוגרפי שקשור לכך.
אנחנו יודעים ששום יצור חי לא יכול לגדול בלי חום ובלי שמש – התינוק, האדם לאורך חייו, הזרע בבטן האדמה והצמח שגדל, וכן כל יצור חי – זקוק לחום, לשמש. מה קורה כשיש עודף, כשהחום הוא כל כך גדול, כשהשמש היא כל כך חזקה? מה קורה לכם עכשיו כשאתם יוצאים החוצה?
משתתפת – מחפשים צל.
משתתפת – מאמץ: מאמץ להסתתר. זה לוקח כוחות להתגונן. אם לא אתגונן אני נשרפת ומתייבשת.
משתתפת – אני חשבתי על זה שכשמישהו יותר מדי רוצה אותך או זורק עליך יותר מדי חום אז זה כמו בסדרה "חתונמי" – אדם שרוצה לתת יותר מדי, אין לו ויסות חושי, ואותי זה מבהיל וחונק.
יעל – עוד נגיע אל מה שאת אומרת. עודף של חום, עודף אור או שמש יכול לבוא לידי ביטוי לא רק ברמה הפיזית אלא גם ברמה של יחסים וברמה הביוגרפית.
זו מערכת השמש השלמה והגלגולים של כדור הארץ. הגלגול הראשון היה שבתאי קדמון, אח"כ שמש ואז הירח, ואז האדמה. בתוך האדמה עצמה, בשלב האדמה, לא מיד האדמה היתה כמו שהיא עכשיו. בהתחלה הייתה רקפיטולציה, חזרה בתמצית, על כל אחד מהשלבים הראשונים – שבתאי קדמון, שמש קדמונית וירח קדמון, והיה שלב שבו הירח והשמש עדיין היו מאוחדים עם האדמה. ואז הגיע שלב נוסף: קודם כל השמש (ואח"כ הירח) היו צריכים לעזוב את האדמה. למה היה צורך שהשמש תיפרד מהאדמה? זה קשור למה שאתם אמרתם:
"היפרדות השמש מן האדמה היתה חייבת להתרחש, שכן לו היו שני הגופים הקוסמיים הללו נשארים קשורים זה לזה כמו בתחילת התהוות האדמה, לא היתה התקדמות האנושות מסוגלת להעניק לאדם את המשמעות הארצית המהותית שלו. כל מה שאנו מכנים "שמש", דהיינו לא רק גוף השמש האלמנטרי או הפיסי, כמובן, אלא גם כל הישויות הרוחיות המשתייכות לגוף השמש, כל אלו חייבים היו לצאת מן האדמה, או אם מוצאים זאת לנכון יותר, האדמה חייבת היתה להיפלט מהם, משום שכוחותיהן של אותן ישויות אשר זירת פעילותן הועתקה מן האדמה אל השמש, אם להתבטא באורח טריביאלי, היו פועלות חזק מדי מכדי לאפשר את צמיחתו והתפתחותו של האדם, לו היו נשארות קשורות עם האדמה."
אנחנו יודעים שמאחורי כל מהות פיזית יש מהות רוחנית, ובתוך כל פלנטה כזאת יש כוחות רוחניים שפועלים באדמה, ויש כוחות רוחניים בשמש וכן בירח.
אותם כוחות רוחניים היו חייבים לעזוב. ממצב של פעילות מאוחדת עם האדמה הם היו חייבים לעזוב ולהתרחק, אחרת הפעולה שלהם הייתה חזקה מדי והם לא היו מאפשרים לאדם להתפתח ולהפוך להיות אדם.
"הישויות הללו חייבות היו להחליש את כוחותיהן, כביכול, בכך שהעתיקו את משכנן אל מחוץ לזירת האדמה והחלו לפעול עליה מבחוץ. זוהי איפוא נקודת הזמן שבה מספר מסוים של ישויות העתיקו את זירת פעילותן החוצה כדי להחליש את השפעתן, וכעת התערבו בפחות עצמה בהוויית האדם וגם בזו של בעלי החיים. מרגע מסוים והלאה נעזבה איפוא האדמה לנפשה על כוחותיה הגסים יותר, שכן הכוחות העדינים יותר, הרוחיים, נפרדו ממנה עם השמש. האדם נשאר, בכל הנוגע לאותה ישות שהפך לאורך התפתחות השבתאי, השמש והירח, מאוחד עם האדמה למשך זמן מה לאחר היפרדות השמש. רק ישויות ברמה גבוהה העתיקו את זירת הפעילות שלהן החוצה עם השמש."
ר. שטיינר, 'בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי', הרצאה 9, 1910
נדגיש שהישויות היו צריכות להחליש את השפעתן. אנחנו יכולים להסתכל על זה כמו הורה שופע באהבה וחום, בנתינה, שמרעיף על הילד חום ואהבה בלי גבול. בהתחלה זה אולי נכון ומתאים, אבל אז מגיע שלב שהילד צריך להתחיל להיפרד. אנחנו יודעים שההיפרדות מתחילה משלבים מאוד ראשוניים, ויותר ויותר עם ההתבגרות. הילד צריך להתחיל לפתח כוחות עצמיים אינדיווידואליים. עולה השאלה האם ההורה הזה, שיש לו רצון גדול לתת, ממשיך לתת באותה עוצמה, או שהוא מוכן להסיג את כוחותיו, להחליש את נתינתו ולהתרחק כמו השמש? השמש יצאה מהאדמה וממשיכה לפעול, כי בלי השמש אין לנו קיום, אבל היא ממשיכה לפעול מבחוץ בעוצמה חלשה יותר. האם ההורה יכול לסגת ולאפשר לילד לפתח ישות אינדיווידואלית?
אנחנו יכולים לראות את זה גם אצל מורה ותלמיד – בתחילת הדרך התלמיד אולי זקוק להרעפת ידע, וגם אז אם זה יהיה יותר מדי, בלי שהתלמיד מוכן – אז זה עלול להציף אותו. ובוודאי ככל שהתלמיד מתפתח ויש לו צורך גם לתת מתוכו וגם שתהיה הדדיות ואקטיביות ממנו.
כמו שאמרתי, ההשראה לשיעור הזה עלתה מאירוע ביוגרפי שלי:
בקבוצה מתקדמת שאנחנו לומדות ביחד הכנתי סיכומים ששולבו בהם הרבה נושאים, סיכומים מאוד מושקעים. שלחתי אותם אוטומטית לכל הקבוצה, בלי לבדוק. באיזשהו שלב אורנה אמרה לי "אני לא רוצה שתשלחי יותר, תחכי, יש פה נתינת יתר". אולי זה יוצר מצב של חוסר אקטיביות, של פסיביות, ואולי עלול ליצור השחתה – האחר מקבל יותר מדי ואז זה נזרק לטובת כוחות הנגד, או שזה הופך את המקבל לחלש כי הוא לא יוצר את כוחותיו בעצמו ולא עושה עבודה עצמית. הדברים העירו אותי ועצרתי. הודענו בקבוצה שמעכשיו לא נשלח את הסיכומים. ואז עלתה בקשה מאחת התלמידות, שאמרה שהסיכומים מאוד עזרו לה, ושהיא השתמשה בהם וביקשה לקבל אותם. לכן אמרנו שמעכשיו, מי שיש מתוכו בקשה, יקבל את הסיכומים, ומי שמרגיש שזה ניתן לו אבל הוא לא עושה עם זה כלום – אז הוא לא יקבל כי זה לא טוב גם עבורו. ואכן, הייתה תלמידה שאמרה שבשבילה יותר נכון לרשום לעצמה רק כמה משפטים שהיא הבינה בסוף, וזה מה שהיא יכולה לקחת איתה.
עבורי זה היה שיעור גדול כי זה הדהד לי לאירועים אחרים שבהם יש לי את הנטייה לנתינת יתר. אפשר לברר ממה נובעת נתינת היתר – יש לה כל מני סיבות ומניעים. במקרה הזה הייתי לגמרי בחוסר מודעות לנושא הזה.
כשחשבתי על החום שבחוץ אז הבנתי שזה אותו דבר: כשיש עודף של חום זה בולע, זה מציף, זה לא נותן לדבר אחר לגדול, זה לא מאפשר לאחר לצמוח. היום בבוקר סיפרה לי יועצת ביוגרפית ותיקה שאצלה זה בא לידי ביטוי בבישול: אפילו שיש לה משפחה קטנה ורוב הזמן היא לבד בבית כי הילדים שלה גדולים, בכל זאת היא מוצאת את עצמה מדי יום שישי מבשלת סירים על גבי סירים ולא יכולה לעצור. והילדים אומרים לה כל פעם "זה יותר מדי, זה עודף, אנחנו לא צריכים". בשיחה שלנו דיברנו "איך את חושבת שהילדים מרגישים כשאת נותנת להם כל כך הרבה, מכינה ועובדת במשך שעות במטבח?"
מאיזה מקום אנחנו נותנים יותר מדי, ומה זה יוצר אצל האחר? מה זה מעורר בכם – מתי אתם נתתם נתינה עודפת – עודף חום, עודף אור, או להיפך – מתי קיבלתן נתינה עודפת מהורה, מאהוב, בתוך מערכת יחסים? מה הרגשתן?
משתתפת – אני לא גדלתי עם עודף חום וזה היה לי טוב, אהבתי את העצמאות ואת היכולת שלי לעשות דברים שהיום אני מבינה שהיו אפילו מסוכנים, אבל כילדה נראו לי בסדר גמור. כך גם אני נהגתי ואפשרתי לאחרים לעשות דברים בעצמם. אבל – עד לנכות – כשהגיעו לגן שלי ילדים עם נכות או עם כל מני סוגים של בעיות, אז כן הייתי עושה בשבילם דברים כי חשבתי שהם לא מסוגלים. ואז אמא של ילדה כזאת שלחה לי סרט על ילד בן 3 שנולד בלי רגליים ויש לו גדמים של 10 ס"מ. בסרט רואים איך נותנים לו לגמרי לבד לטפס במדרגות למגלשה, והוא עולה מדרגה אחרי מדרגה, והלב שלי נקרע ואמרתי "איפה ההורים שלו? איפה זה שמצלם אותו? למה לא עוזרים לו?". אני עברתי מטמורפוזה תוך כדי צפייה בסרט הזה, כי הילד עולה, נראה מאושר, זה קשה לו וזה לוקח המון זמן, והוא מגיע למעלה ומתגלש, וזה עשה לי מהפך גדול בטיפול בילדים עם קשיים. כשדיברת על החום והקור אז חשבתי שבעצם אין טוב ורע, רק לבדוק שזה יהיה במינון הנכון ומהמניע הנכון, להיות בתודעה חופשית כדי לעשות את הדבר הנכון.
יעל – אמרת שהגיעו אלייך ילדים עם נכויות וזה היה המקום שבו פגשת את הנטייה שלך להגביל ולמנוע מהם את העצמאות. אנחנו יכולים ליצור אצל האחר נכות או חולשה אן מוגבלות אם אנחנו לא מאפשרים לו להיות עצמאי, הן ילד והן אדם מבוגר שהופך להיות תלוי בנו ברמה כזו שאנחנו לא מאפשרים לו להביא לידי ביטוי את היכולות שלו, להתגבר על קשיים בכוחות עצמו, להתגבר על מכשולים. כי לכולנו יש נכויות, גם אם לא פיזיות.
משתתפת – זה ברור שהנתינה קשורה לנותן ופחות למקבל. אם הנותן נותן עודף – זה קשור לצורך שלו ואז הוא פחות רואה את מי שנותן לו ופחות עירני למה האחר בשל או יכול בשלב שבו הוא נמצא. ליועצים הביוגרפים זה לדעתי יותר קל לראות את הנתינה כקשורה לצורך שלו.
יעל – את אומרת שאם אני נותנת נתינה עודפת אז אני בריכוז עצמי ולא באמת רואה את האחר ומתאימה את המינון ואת העוצמה אליו ולעוצמה שלו.
משתתפת – כן. זה קשור למקבל, זה צורך שלי: אני צריכה לתת, לבשל, להרעיף בלי לראות אם האחר בכלל צריך את זה. יש בזה עיוורון לגבי המקבל. בהקשר שלי, אני חושדת בעצמי שאני כל כך רוצה שכבר יתפתחו לבד, עד כדי שאפילו אם יש עוד מקום לנתינה, תמיכה ודאגה – אני אולי משחררת מדי. אני חושדת בעצמי שאני בקצה הזה. חוסר איזון.
יעל – כי מה זה בשבילך כשהאחר לא עצמאי?
משתתפת – זה מעיק, אין לי כוח לזה, אין לי סבלנות לזה. קדימה, צא לדרך, די עם הצורך ב'גג' שלי. אני לא מתכוונת לילדים בני 5, אני מתכוונת לאנשים בוגרים. אני לא בטוחה שזו החוויה של הילדים שלי. בסבתאות אני עלולה כן לחטוא בנושא הזה: אני מחבקת את הנכדה שלי והיא אומרת "את חונקת אותי" אז אני מבינה שאני לא רגישה מספיק.
יעל – הרבה פעמים ביחסים סימביוטיים, יחסים של תלות יתר, יחסים שיש בהם היבלעות ובליעה – שם יש מצד אחד תנועה של היטמעות והתמוססות אחד אל השני, ואז יש בהלה מהחוויה של ההיבלעות, או תחושת חנק, ואז מגיעה התנועה האחרת של הדחייה והאנטיפתיה. ביחסים סימביוטיים לא יהיה איזון. החוויה תהיה: או שאני נבלעת או שאני בודדה. אין ביחסים כאלה את האמצע, את התחושה של יחסים בין אינדיווידואלים.
משתתפת – אני מסכימה עם זה, ואני חושבת שזה בלבול: חסרה הידיעה של מה כמה עם מי ומתי. זה חסר בקריאת סיטואציות.
משתתף – מה שנאמר עד עכשיו הוא מהמם, הרבה חומר למחשבה. מבחינתי, בעודף נתינה אני מאבד את הגבולות – גם הנותן וגם המקבל. בתקופתנו אני צריך להגדיר את עצמי ואז לראות את עצמי באחר אז אני חייב להתחיל מהנקודה של 'איפה הגבול שלי'. באומנויות לחימה – אומרים שלא נותנים תשובה למי שלא שאל את השאלה. אם אני מבקש – אז כנראה שאני מוכן לקבל את המענה. גם בהתפתחות הפלנטות כל התנועות היו של התקדמות ואז מנוחה וחזרה אחורה, ואז שוב. גם בחינוך אנחנו צריכים לשחרר ואז – חזרה ובקרה, הלוך ושוב, לכיוון מסוים אבל הלוך ושוב. גם ביקום אני רואה שהתהליך הוא כזה.
יעל – הדברים שלך מאוד יפים, והוספת לנו את עניין הגבולות. נתינת יתר, עודף, הוא מצב של אובדן גבולות. לכן השמש הייתה צריכה לעזוב, כי בתנאים של השמש המאוחדת עם האדמה האדם לא יכול היה להתפתח. הילד לא יכול להתבגר, התלמיד לא יכול להפוך להיות מורה – אם אנחנו מאבדים את הגבולות שבהם הנתינה הופכת להיות הרעפת יתר שאין בתוכה חירות לאחר ואין מרווח שבתוכו הוא יכול להגדיר את עצמו.
משתתפת – אמא שלי הייתה בנתינת יתר, הרבה חום ואהבה, עד היום. אנחנו 3 אחיות. שלושתנו לא הצלחנו להיפרד, אני אפילו גרה לידה. וגם לי יש את הנטייה הזו. זה קשור, זו עבודת חיים – הגבולות ונתינת היתר.
יעל – אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מאיזה מקומות נובעת נתינת היתר? מה מניע אותנו כשאנחנו במקום של נתינת יתר?
משתתפת – אני חושבת שזה נובע מהחסך של הנותן. הוא גם לא יכול לראות את הצרכים של מי שעומד מולו. הנתינה, כשהיא במידה, אז היא טובה, וכשהיא הופכת למשהו לא נעים אז זה נובע מזה שהנותן לא מכיר ב'יתר'.
יעל – מה החסך? מה יש בנתינת היתר שמספק את החסך?
משתתפת – אולי משהו שחסר אצלו שאולי הוא לא קיבל. זה צד אחד, זה בטח לא רק זה, אבל אם אתה אדם שלא קיבלת אז אתה כמו מצווה לעצמך לתת את מה שלא קיבלת, וזה הופך ל'יתר'. בקיבוץ, כשהחינוך וההעשרה היו 'חינם' במסגרת הקיבוץ, אז היו הורים שאפילו שהילד לא יכול היה כבר להכיל, היה צורך שלהם לתת וזה היה 'יתר', זה היה לרועץ.
יעל – את אומרת שכאשר יש לי חסך או פן לא ממולא אז יתכן שאני ארצה להרעיף אותו על האחר – על ילד או על אדם קרוב בשביל לחוש שיש לי אותו.
משתתפת – אפשר גם לתת מתוך צורך לקבל מהאחר, כי אם אני נותנת אז אני אצפה שבעקבות הנתינה הזו יאהבו אותי או יכבדו אותי או שזה יתן לי משמעות בחיי המקבל הזה – אם אני נותנת אז אני משמעותית, נוכחת, אהובה.
יעל – את מציינת את הצורך להרגיש משמעותי, בעל ערך, מוערך אצל האחר שלו אתה נותן, ובכלל. להרגיש שיש לי קיום, ערך. הרבה פעמים עודף נתינה נובע מזה.
גם הצורך להרגיש מאוחד עם האחר מוביל לנתינת יתר. כמו שאמרנו, זה יכול ליצור סימביוזה, ויש בזה חוויה של אחדות. זו כמיהה גבוהה, נשגבת, בסופו של דבר, אבל כשהיא באה בעודף היא כבר הופכת לרצון עצמי.
משתתפת – גם ריצוי, על כל הסיבות שלו, יכול להוביל לנתינת יתר. בלי קשר לנותן, האדם שהחוויה שלו מרגיש אשמה – יחפש מקום לרָצות בו.
משתתפת – אני חושבת שנתינת יתר יוצרת אצל המקבל תחושת חובה להחזיר, וגם זה יכול להיות מניע של הנותן לנתינה: שמישהו יהיה חייב לי אז הוא לא יעזוב אותי, אז הוא לא ילך ממני. בילדות שלי הייתה נתינה רבה מצד אמא שלי, ובגילים יותר בוגרים זה הקשה עלי לצאת לעצמאות כי הרגשתי שאני לא יכולה לעזוב אותה, שאני צריכה להישאר עד שהיא תהיה מוכנה שאני אוכל ללכת. תחושה של חוב.
יעל – זו נקודה חשובה: זה גם יחסי חובה הדדיים, וגם שליטה, כי אם אני נותנת ואת חייבת לי ואם את תלויה בי – אז יש לי שליטה, כוח והשפעה, וגם אפשרות לשלוט במצב.
עוד אלמנט שקשור לכל מה שנאמר קשור ל"כמה שאני סומכת על האחר'. אפשר לראות את זה אצל הורים שהם מאוד מגוננים. מצד אחד יש שם הרבה אהבה ואיכפתיות, ומצד שני זו שאלה – כמה אני סומכת על הילד שלי, על התלמיד שלי או בן הזוג שלי: כמה אני סומכת עליו שגם אם אני לא אעשה בשבילו – הוא יוכל לעשות ויעשה מספיק טוב. יש כאן גם את הויתור על השליטה – יתכן שהוא לא יעשה כמו שאני הייתי עושה, ויתכן שיעשה טעויות, ועדיין זה בסדר. ויש כאן גם אמון ויכולת לסמוך על האחר שהוא גם יכול. זה קשור לאמון באחר וגם לאמון בבורא עולם, ביקום, בזה שגם אם אני לא אחזיק בדברים חזק – יהיה בסדר. יש עוד אנשים שיכולים להחזיק ולמלא את המקום. כמו בתיאור הכוחות של השמש כהקרבה: כשאנחנו מסיגים את הכוחות שלנו ומתרחקים כדי לתת לאחר לגדול ולהתפתח בעצמו, אז יש אלמנט של הקרבה. כשיש לך הרבה מה לתת והרבה מה להרעיף, ואתה מוכן פחות לתת, ומסכים להתרחק – זו הקרבה, ואולי בסופו של דבר זו נתינה יותר גדולה. אני לא מתכוונת לנטישה או למצב שאתה הולך מוקדם מדי, אלא למצב שאתה ממשיך להרעיף חום אבל לא חום ממיס, לא חום שמונע מהאחר לגדול.
נסיים בקטע נוסף שמתאר את הפרידה של השמש מהאדמה ולחזרה שתהיה בסופו של דבר. בסוף כל ההתפתחות תהיה אחדות, שמש חדשה – האדמה תתאחד עם השמש ועם הירח, אבל באופן שונה. בטקסט הוא מתאר תלמידים שעברו התקדשות בתוך מסע חניכה והדברים אליהם הם נחשפו:
"בהזדמנויות אלה, כיוונו את מבטו של התלמיד מליוני שנים לאחור ונאמר לו: הסתכל לאותה נקודת זמן, בה אדמתנו לא היתה כפי שהיא כיום. כאשר לא היו עדיין שמש וירח נפרדים, אלא הם היו מאוחדים בגוף אחד עם האדמה. האדם היה אז ללא גוף. הוא היה ישות רוחית נפשית – שאור השמש לא זרח עליה מבחוץ; שכן, אור השמש היה בתוך האדמה עצמה. כיום נופל אור השמש על הדברים והעצמים ואילו אז, הוא הכיל בתוכו את הכוח הרוחי שבעת ובעונה אחת זהר גם בפנימיותו של כל אדם. אחר כך בא הרגע, בו נפרדה השמש מהאדמה. היא נפרדה ואורה נפל מבחוץ על האדמה. השמש נסוגה מהאדמה, ועל פנימיות האדם נפלה חשכה. היה זה תחילתו של תהליך בהתפתחות האדם עד שימצא שוב את האור הפנימי הזוהר בתוכו. על האדם להכיר את העצמים של האדמה בחושיו החיצוניים. אבל הוא יתפתח לקראת מצב בו פנימיותו תאיר והאדם העילאי, אדם הרוח יזהר. מהאור, דרך החושך – אל האור; זהו מהלך ההתפתחות של האנושות."
ר. שטיינר, 'אותות וסימבולים של חג המולד', הרצאה 3, 1906, GA211
כשאנחנו מאפשרים לאחר לגדול, כשאנחנו נותנים לאחר במידה שהוא זקוק לה, כשהוא מבקש ויש גם אקטיביות מצידו – זה תהליך הדדי ואנחנו מוכנים גם לקבל ממנו בחזרה. זה נושא נוסף: עד כמה אני מוכנה לקבל מהאחר, עד כמה אני מוכנה לאפשר לאחר להשיב לי חום, או שרק אני מרעיפה ולא נותנת מקום להדדיות. ההדדיות הזו היא מאוד משמעותית. בסופו של דבר, כשאנחנו ניתן לאחר את העצמאות שלו, ונעיז בעצמנו להיות עצמאיים אם כל חיינו היינו רגילים שמישהו מגדל ומטפח אותנו והתרחקותו מעוררות בנו בהלה גדולה ותחושת נטישה – אז בסופו של דבר נוכל למצוא את האור בתוכנו, לשוב ולהתאחד, אבל ממקום אחר: ממקום שיש לנו אור פנימי.
תודה רבה על ההשתתפות ולהתראות.