ביוגרפיה בימי קורונה 89

1.9.21

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

מה לך נרדם

במפגש הזה נתייחס לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות ועשרת ימי תשובה.

חודש אלול – נושא אופי רוחני ומיוחד וכך נוכל להבין אתו לעומק. זהו חודש של התכנסות, חשבון נפש

כמו בלוח השנה לנפש , כל חודש נושא עימו את האיכות הרוחנית שלו.

איך זה שבעיצומו של הקיץ אנו נדרשים לעבודה פנימית עמוקה של חשבון נפש? וכיצד כל התפילות לסליחות נעשות בלילה או לפנות בוקר?

שאלה : מדוע לדעתכם כל עניין הסליחות והמחשבה הם בלילה? מדוע יש צורך להעיר אדם משנתו?

מדובר על בחינת המאמץ ואולי גם שאלת כוחות הרצון, כל עניין העבודה הפנימית היא פרי של כוחות הרצון.

שטיינר מדבר ב"12 הלילות הקדושים" על כך שהשחקים יורדים ואז יש זמן רוחני מסוים בו השחקים קרובים לאדם.

מבחינה רוחנית בעשרת ימי תשובה השערים פתוחים.

להעיר אדם משינה גופנית, פיזית, להפריע למהלך הטבעי של הגוף לטבע שלנו, אנו אמורים לשבור את הטבע שלנו ואת ה"השתבללות" והמצב הרגיל והנעים שלנו כדי שנתעורר. ההתעוררות הפיזית תוביל להתעוררות נפשית.

לכבוד חידוש מפגשי הקהילה  נקרא את הטקסט הבא –

"באחרונה הפך הצורך בבניית קהילה ע"י הפעילים, לסוגיה חשובה בחברה. במיוחד הצעירים – אבל הדבר נכון גם לגביי מבוגרים יותר – הגיעו לחברה מתוך כמיהה ברורה לפגוש באנשים אחרים, שיוכלו לעבור ביחד איתם חוויה שהחיים החברתיים הנוכחיים אינם מזמנים לאדם היחיד. להגיד את הדבר הזה, פירושו לשים לב לכמיהה מובנת לחלוטין שחשים אנשים רבים בזמננו".

 

בתוך קהילה רוחנית מוצאים מה שחיי החברה הרגילים אינם יכולים לספק לנו.

פיוט שנאמר בסליחות –

בן אדם מה לך נרדם / פיוט מאת ר' יהודה אבן בלעם, ספרד המאה ה 11

בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם; קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים

שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה; מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים

רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר; בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים

וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה; לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

וּמִפֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע; בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים

אָנָּא שְׁעֵה שִׁמְךָ יוֹדְעֵי; יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים

לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה; וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים

עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר; לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים

יָהּ אֵל דְּרֹשׁ בְּכֹבֶד רֹאשׁ; לְכַפֵּר עַל פְּשָׁעִים

כִּי לְעוֹלָם לֹא נֶעְלָם; מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים

וְכָל מַאֲמָר אֲשֶׁר יֵאָמַר; לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים

הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ; כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים

לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה; וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים

'בן אדם מה לך נרדם' –

מי אמר למי ובאיזה טון הייתם קוראים את השאלה הזו?

אלוהים או האני הגבוה  שבא באמירה נוקבת ושואל 'מה נרדמת'?! 'תתעורר'?!

ואולי הפנייה ברכות, חמלה מתוך אהבה?

המשפט 'בן אדם מה לך נרדם' הוא מתוך סיפור יונה הנביא, פרק א

"וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם.  ו וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ–אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד.  ז וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ; וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה.  ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו–הַגִּידָה-נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ:  מַה-מְּלַאכְתְּךָ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא–מָה אַרְצֶךָ, וְאֵי-מִזֶּה עַם אָתָּה.  ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה.  י וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ:  כִּי-יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי-מִלִּפְנֵי יְהוָה הוּא בֹרֵחַ–כִּי הִגִּיד, לָהֶם"

בספר יונה מתוארת הבריחה של יונה מהשליחות שאלוהים הטיל עליו והסערה מאיימת להטביע את הספינה על כל נוסעיה.

יונה יורד לירכתי הספינה ונרדם, וההירדמות היא בניגוד לצו שלו לכן הוא נקרא להתעורר.

הפועל 'יורד' שמופיע מספר פעמים, מדבר אמנם על הירידה הפיזית אך זו הירידה המוסרית של יונה.

אנשי הספינה ויונה אינם מאותו העם והדת אך בעניין הערבות ההדדית יש לנו חוב אחד לשני, על רקע זה הבגידה של יונה זועקת לעין. הוא נדרש להתעורר לאחריות המוסרית שיש לנו כלפי נאחר.

בתחילה, יונה לא לקח אחריות על היותו הגורם לסערה, בהמשך הוא התעורר והבין, לקח אחריות וביקש מאנשי הספינה שיזרקו אותו למים ואכן הסערה שכחה.

שאלה : מתי אנו מעדיפים לא להיות בערנות למעשינו ולהירדם כלפי משהו לא מוסרי שעשינו? מסרבים לראות שבעצם ירדנו?

יונה יודע שהוא בורח מאחריות ובשביל לא לעמוד אל מול זה הוא יורד ונרדם.

בסדרת מאמרים של שטיינר "להתעורר בקהילה" הוא מדבר על אחד ההיבטים העכשוויים של המשמעות בתקופת נפש התודעה 'להתעורר'.

ההתעוררות היא לא רק שלי כלפי חטאי ופגמיי המוסריים, יש שלב חדש ומחייב יותר – גם ובמיוחד ביחס לאחר. במובן זה האירוע עם יונה הוא ארכיטיפ לגבי המחויבות שלי ביחס לאחר.

"…עם שחרה של התפתחות נפש התודעה, הופיע משהו חדש בחיים האנושיים. דבר זה קורא לצורת התעוררות שנייה שהמין האנושי יחוש צורך הולך וגובר בה: ההתעוררות באמצעות נפשם ורוחם של בני אדם אחרים. בחיי הערות הרגילים מתעורר האדם רק כשהוא פוגש במאפיינים הטבעיים של הזולת. אולם אדם שהפך לאינדיווידואל נפרד ועצמאי, מבקש להתעורר באמצעות המפגש עם הרוח והנפש של אדם אחר. הוא מבקש להתעורר לרוח ולנפש שבו, להתקרב אל הזולת באופן שיעיר גם את נפשו שלו מרִבצה, באותו אופן שאור וקול ודברים אחרים השייכים לסביבה מחרידים אותו מחלומותיו.

דבר זה מורגש כצורך בסיסי לגמרי מאז תחילת המאה העשרים, ובעתיד הוא ייעשה דחוף יותר. זה צורך שייתגלה לאורך המאה העשרים למרות הטבע הכאוטי וחסר המנוחה של התקופה, שעתיד להשפיע על כל שלבי החיים והתרבות. האנשים יחושו בצורך זה – בצורך להתעורר באמצעות המפגש עם הזולת – באופן מלא יותר ממה שניתן להתעורר במפגש עם הסביבה הטבעית. חיי החלום מתעוררים לתודעת יום ערה במפגש עם הסביבה הטבעית. תודעת היום הערה מתעוררת לתודעה גבוהה יותר במפגש עם הזולת. האדם חייב להיות יותר ממה שהיה בעבר בעבור זולתו: הוא חייב להיות זה שמעורר אותו. אנשים חייבים להתקרב זה אל זה יותר ממה שהיה נהוג עד כה: כל אדם הופך להיות מי שמעיר את כל מי שהוא פוגש בו. בני האדם המודרניים החיים כיום צברו יותר מדי קשרי גורל מכדי שלא לחוש זיקה גורלית לכל אדם שהם פוגשים. בתקופות קדומות הנפשות היו צעירות יותר ולא יצרו קשרים קרמתיים רבים כל כך; כעת הגיעה העת להתעורר, ולא בעזרת הטבע בלבד אלא באמצעות האנשים שאנו קשורים איתם בגורלנו ומחפשים אחריהם.

בנוסף לצורך להיזכר בביתו הרוחני של האדם, צורך שהפולחן מספק, קיים אם כך צורך נוסף להתעורר לנפשי והרוחני שבבני אדם אחרים, והדחף שחי ברגש ויוצר צורך זה, הוא האידיאליזם החדש. כאשר האידיאל חדל להיות הפשטה בלבד ומתאחד באופן חי עם נפשו ורוחו של האדם, ניתן לבטא אותו במילים "אני רוצה להתעורר בעזרת המפגש עם הזולת". .

מתוך : שטיינר, להתעורר בקהילה, הרצאה 9.

שאלה : אני רוצה להתעורר בעזרת המגש עם הזולת – מה זה אומר?

האני שלנו מתחנך בחיכוך של אני עם אני וכך אנו יכולים להכיר את עצמנו דרך הזולת.

שאלה : מה קשורה ההתעוררות והעניינים הקרמתיים בטקסט?

הקשרים והמפגשים הקרמתיים שלנו הכי עוצמתיים הם בד"כ עם בני המשפחה והאנשים הקרובים לנו ביותר.

מהי ההתעוררות שאני נדרשת אליה ביחס לבן הזוג, הילד, אמא?

כל מי שעושה עבודה רוחנית ומתעורר, מתעורר גם לנפש ולרוח של האחר. לתפקיד הרוחני הקרמתי שיש לאחר בתוך הקשרים והחיים שלנו.

המסע החברתי שאנו נמצאים בו, פחות ופחות סובלני למפגש שהיחסים הקרמתיים מכריחים אותנו לעבור. הסבל שאנו עוברים מהאנשים הקרובים אלינו , הנטייה היא לברוח ולהירדם לסערה מסביב.

מה התפקיד שאני לוקח לעצמי ביחס לסובבים אותי?

שטיינר אינו מדבר על הטפה אלא מספיק שאנו עושים את העבודה מבינים את המסע שלנו ואת המסע של האחר בקרמה שלו, זה כבר יכוך להשפיע ולעורר.

'מה לך נרדם'? יכול להגיע גם ממקום של חמלה, מתוך אהבה. ללמוד את רוחו ונפשו של האחר במובן הגבוה שלי.

שאלה : מי האדם שבזכותו התעוררתי? מי גרם לי להתעורר? מי התעורר בזכותי?

כשאנו מבינים למה האחר היה אמור לעורר אותנו, אז הרגש שלנו אליו משתנה ואף מגיע להכרת תודה, כי אילולא המפגש הקרמתי הזה, לא הייתי יכול/ה להגיע להתעוררות הזו.

'שפך שיחה ודרוש סליחה' – מה מוזר במשפט הזה?

אנו מבקשים סליחה ולא דורשים, אז מה המשמעות של לדרוש סליחה?

הפועל לדרוש יש לו משמעות כפולה, זה גם לבקש, להבין וגם אקטיביות – לא לוותר על הדבר.

לא לוותר על הקשר עם אלוהים, תובע/ת את נוכחות האלוהים בחיי.

ההתייצבות לקום ולהתעורר ואז לדרוש את הסליחה, זה מוטל עלינו. אנו חייבים להתעורר להתפתחות הרוחנית ומתוך כך למפגש הקרמתי עם האחר. לדרוש ולהבין מה קורה כאן ומה תפקיד האחר בחיי.

 

הנטייה הטבעית שלנו היא להירדם, העונג בהירדמות.

האומץ הוא המאמץ להתעורר.

 

print