ביוגרפיה בימי קורונה 92

6.10.21

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

סיכום השיעור

לוציפר ואהרימן

בפעם שעברה קיימנו שיעור על לוציפר, היום ניגע עוד קצת בלוציפר וניכנס לאהרימן דרך הממד של הזמן.

בשיעור היום נלמד דרך הספר הנפלא 'מומו וגנבי הזמן' של מיכאל אנדה אשר נכתב בשנת 1973.

הספר מתאר תמונה עוצמתית של החיים של האדם המודרני ואת הפעילות של אהרימן בחיים המודרניים.

הנה קטע מתוך הספר שמדבר על הזמן –

"יש סוד אחד גדול, שהוא עם זאת ענין של יום-יום. כל בני האדם שותפים בו, כל אחד מכירו, אבל רק בני-אדם מעטים מאוד נותנים עליו אי-פעם את דעתם. רוב האנשים מקבלים אותו סתם כמות-שהוא,  ואינם תוהים עליו כהוא-זה. והסוד שמדובר בו הוא הזמן.

למדידתו יש לוחות-שנה ושעונים, אבל אין זה מלמד אותנו הרבה. שהרי, כידוע לכל, יש ששעה אחת ויחידה נראית בעינינו כנצח, ולעומת זאת אפשר ששעה אחת תחלוף כהרף-עין. הלא זה תלוי בחוויות שחווית בתוך אותה שעה.

כי זמן הוא חיים. והחיים שוכנים בלב."

מ.אנדה, 'מומו', 2000, חלק שני, פרק 6, עמ' 49, הוצאת מרגנית

 

האופן שבו לוציפר ואהרימן מתייחסים לזמן.

הזמן הוא מתנה שניתנה לאדם בשבתאי קדמון, על מנת לאפשר לו התפתחות.

הזמן לא שייך לישויות הרוחניות, הוא מתנה לאדם, ישות שהיא רוח בתוך חומר, והאדם נזקק למתנה זו.

לוציפר ואהרימן פועלים כל אחד על הזמן, אבל באופן שונה.

לוציפר מנסה לנתק את האדם מהממד של הזמן ולחבר אותו בלי מאמץ לממד של הנצח. מפתה את האדם לרוחניות מנותקת שבה אני יכולה לקבל את האור אבל ללא מאמץ ועבודה פנימית.

אחת המשימות הגבוהות של לוציפר היא להביא את הנצח לתוך הרגע החולף, אל תוך הממד הארצי, אבל השאלה הגדולה היא – מה  אנו עושים עם זה אח"כ?

אנו זקוקים לאיכות הלוציפרית כדי שנתחיל להתקרב לעולם הרוח, בלעדיו לא היתה לנו ההזדמנות הזו.

אבל השאלה היא האם אחרי שנחשפתי לאור הזה לא אפול לסכנות שבו :

א) ארצה להישאר שם, באור, בלי לעשות את העבודה הנדרשת.

ב) להתבלבל ולחשוב שהאור הזה הוא האור שלי ואני יצרתי אותו.

עלינו לשאול את עצמנו – למשל עכשיו – אנחנו בשיעור רוחני כרגע, עלינו לשאול את עצמנו איך אני מקבלת את האור או מה אני עושה אח"כ עם האור הזה?

גם בתוך המפגש אבל גם לפניו ואחריו – האם אני עושה עבודה אקטיבית לקראת השיעורים הרוחניים? לומדת בחברותא, חוזרת על החומר, מבינה דרכם אירועים ביוגרפיים?

מה קורה רגע אחרי? האם אני ממשיכה בעבודה אקטיבית אח"כ?

האם יש לי נטייה לעצלות רוחנית או שאני מוכנה לעבודה הסיזיפית הזו?

החיים על פני האדמה זו עבודה סיזיפית.

שאלה : איך אתן משתמשות באור שניתן לכן? והאם אתן משתמשות במתנה של הזמן כדיי להתפתח ולעשות עבודה?

"והייתם כאלוהים" – זה מה שהנחש/לוציפר אומר לאדם, זהו פיתוי אדיר.

זו הטעיה של לוציפר, כי אנו נגיע מנברא לבורא אבל דרך ממד הזמן ועבודה קשה, ולוציפר מבטיח ומפתה את האדם להיות אלוהים ללא העבודה וההתפתחות – רק דרך העונג.

אנו נדרשים להפעיל את כל כוחות הרצון והתודעה כדי שזה יהיה חלק מהחיים.

הרוע והסכנה של לוציפר ואהרימן הוא בפיצול ולקיחה לחד צדדיות.

איך בתוכי אני מצליחה להתגבר על הפיצול ולשאת את האיכות של רוח וחומר?

 

אהרימן דרך ממד הזמן

 

לוציפר רוצה לנתק אותנו מממד הזמן,

ואהרימן רוצה לכבול אותנו לממד הזמן, לארצי, ולא לאפשר לנו לחזור אל השלם והנצחי שבו עבר-הווה-עתיד אחד הם. אז בעצם אנו מאבדים את משמעות חיינו.

זמן=סופיות.

את אהרימן נכיר דרך 'האדונים האפורים' בסיפור על מומו, אשר מופיעים יום אחד בחיי העיר.

"אף אחד משלושתם לא שיער כי לא יצא זמן רב וייפול צל על ידידותם. ולא על ידידותם בלבד, אלא על הסביבה כולה – צל שהלך וגדל, וכבר עתה הלך והתפשט, אפל וקר, על-פני הכרך הגדול.

היה זה כמו כיבוש חרישי וסמוי מן העין, שהרחיב את גבולו מיום ליום, ואיש לא התגונן מפניו, כי איש לא הבחין בו ממש. והכובשים – מי היו אלו?

אפילו בפו הזקן, שראה כמה וכמה דברים הנעלמים מעיני אחרים, גם הוא לא שם לב לאדונים האפורים, שהיו משוטטים בעיר הגדולה במספר רב והולך ונראו כעסוקים ללא-לאות. ועם זאת – הרי לא היו בלתי-נראים. ראו אותם – וגם לא ראו אותם. הם השכילו שלא להתבלט, כך שאנשים היו מביטים מהם והלאה, או שהיו רואים אותם ומיד חוזרים ושוכחים את מראייהם. על-כן יכלו לפעול בחשאי, דווקא משום שלא הסתתרו. וכיון שלא התבלטו, לא שאל את עצמו שום אדם מהיכן באו ומהיכן הם מוסיפים לבוא, שכן נתרבו באמת מיום ליום.

הם נסעו במכוניות אפורות מהודרות ברחובות העיר, נכנסו לכל הבתים, ישבו בכל המסעדות. לעיתים קרובות רשמו משהו בפנקסיהם הקטנים.

היו אלה אדונים שכל לבושם אפור כקורי-העכביש. אפילו פניהם נראו אפורים כאפר. הם חבשו לראשיהם כובעים עגולים ונוקשים ועישנו סיגרים קטנים, אפורים. כל אחד מהם נשא עמו תמיד תיק אפור כעין העופרת. (…)

רק מומו התבוננה בהם ערב אחד, כאשר הופיעו צלליות כהות של כמה מהם על שפתה העליונה של החורבה. (…) מומו חשה צינה שכמוה שכמוה לא ידעה מעודה. לשווא התעטפה היטב במקטורנה הגדול-מדי, כי לא הייתה זו צינה רגילה.

אחר-כך הלכו האדונים האפורים ושוב לא הופיעו.

בערב ההוא לא יכלה מומו לשמוע את המוסיקה החרישית והאדירה גם-יחד, שאותה לא הייתה שומעת בדרך-כלל. אולם למחרת נמשכו החיים כתמיד, ומומו לא הוסיפה עוד לחשוב על האורחים המוזרים. גם היא שכחה אותם."

מ.אנדה, 'מומו', 2000, חלק ראשון, פרק 4, עמ' 35-36, הוצאת מרגנית

 

 

מומו – ילדה חסרת גיל, לא ברור בת כמה היא ומאיפה. היא הופיעה יום אחד והיא אנטיתזה לאדונים האפורים.

אהרימן נכנס בלי שנשים לב, כשאנו לא ערניים. הוא נכנס דרך כוחות החיים, דרך האתרי.

"על כן יכלו לפעול בחשאי דווקא משום שלא הסתתרו" – דרך הפייסבוק האינטרנט האינסטגרם – לא מסתתרים אבל לא ממש מרגישים שזה משתלט.

קורי העכביש והרשת שאהרימן טווה סביבנו זה משהו ששטיינר מתאר במספר מקומות. רשת = WEB.

שאלה : מה זה אפור ? מה זה עושה לכן?

אהרימן מחבר אותנו לממד העפר ולא לממד של בצלם.

אין לו זהות, חסר חיים וחסר אהבה. משדר קור, ריחוק ומוות.

אהרימן מבטל את האינדיבידואל והזהות האישית של האדם.

האפור הוא חסר צבע לעומת השחור שמכיל בתוכו את הלבן.

לעומת לוציפר שמביא להט ובערה פנימית.

"ודווקא זאת היטיבו להבין האדונים האפורים. לא היה עוד מי שיידע כמוהם את ערכה של כל שעה, כל דקה, אפילו כל שניה של חיים. אך היתה להם הבנה בדבר לפי דרכם, כדרך שעלוקות מבינות בענייני-דם. ולפי דרכם פעלו בהתאם לכך.

היו להם תכניות משלהם לגבי זמנם של האנשים. והיו אלה תכניות מפליגות ומרחיקות לכת, שהוכנו בדקדקנות. מעל לכל הקפידו מאוד שלא יושם לב לפעילותם. בלי להתבלט התחפרו בחיי הכרך הגדול ובחיי יושביו, ומיום ליום הרחיבו את גבולם וקנו שליטה בנפשות האנשים.

הם הכירו כל אדם שבא בחשבון לצורך כוונתם – ימים רבים בטרם שיער זאת האיש הנוגע בדבר – ורק חיכו לרגע הנכון שבו יוכלו לצוד את נפשו. אף הם מצידם סייעו לכך שרגע זה אמנם יבוא.

ניקח נא למשל את מר פוסי, הספר, הוא לא היה אמן-תסרוקות נודע-לשם, אך היה אדם מכובד ברחובו. לא היה עני ואף לא עשיר. היתה לו מספרה קטנה באמצע העיר, ובה העסיק נער אחד, שוליה.

יום אחד עמד מר פוסי בפתח מספרתו וחיכה ללקוחות. הנער יצא לחופשה ומר פוסי היה לבדו. עמד והביט, איך יורד ומפכפך הגשם ומקיש ברחוב. היה זה יום אפרורי, ובנפשו של פוסי שרר מזג-אויר עכור.

"הנה כך חולפים להם חיי," הרהר בלבו, "והם יוצאים בקרקוש מספריים, בשיחות בטלות ובקצף-סבון. מה לי בעצם מכל קיומי? וכאשר אמות באחד הימים, יהיה כאילו לא הייתי מעולם."

ולא שמר פוסי התנגד לאיזו שיחה קלה של כלום. כאשר היה מספר ומגלח את לקוחותיו, אהב דווקא מאוד להרחיב את הדיבור ולבאר להם את השקפותיו בעניינים שונים. וכן אהב לשמוע מפיהם, מה דעתם הם בעניין הנידון. אף אין לומר שהיתה למר פוסי איזו התנגדות לקרקוש-מספריים וקצף-סבון. עבודתו גרמה לו בפירוש הנאה, והוא ידע שהוא עושה אותה כהלכה. בייחוד בגילוח מתחת לסנטר נגד הכיוון – לא בנקל היה נמצא מישהו שיעלה עליו. אבל יש לפעמים רגעים, שבהם נראה כל זה חסר-משקל. כך אצל כל אדם ואדם.

"כל חיי הוחמצו," חשב מר פוסי, "מי אני בסך-הכל? ספר קטן – זה מה שיצא ממני. אילו יכולתי לנהל חיים ראויים-לשמם, כי-אז הייתי אדם אחר לגמרי!"

מה הם חיים ראויים-לשמם וכיצד עליהם להתנהל – לא היה ברור למר פוסי. ורק תאר לעצמו משהו חשוב, משהו עם הרבה מותרות, כפי שרואים זאת תמיד בכתבי-עת מאוירים.

"אבל," חשב בעוגמת נפש, "למשהו כזה אין עבודתי מניחה לי זמן פנוי. ובשביל חיים ראויים-לשמם צריך אדם שיהיה לו פנאי. שיהיה פנוי וחופשי. ואילו אני שבוי כל ימי לקרקוש-מספריים, שיחות בטלות וקצף-סבון."

אותו רגע קרבה ובאה מכונית נאה, צבעה אפור, ועצרה בדיוק לפני מספרתו של מר פוסי, אדון אפור יצא מתוכה ונכנס למספרה. הוא הציג את תיקו האפור כעופרת על השולחן שלפני הראי, תלה את כובעו העגול והנוקשה על קולב-הבגדים, התישב בכסא-הגילוח, הוציא מכיסו פנקסון קטן והתחיל מדפדף בו, עם שהוא מקטר עשן בסיגרו הקטן והאפור.

מר פוסי סגר את הדלת, כי לפתע נעשה קר מאוד בחללה הקטן של המספרה: היה זה מן קור שאיננו רגיל.

"במה אוכל לשרת?" שאל מבולבל. "תגלחת או תספורת?" ומיד קילל את עצמו בלבו על שדיבר בחוסר-נימוס, שכן לאדון היתה קרחת מבהיקה. "לא זה ולא זה," אמר האדון האפור בלי לחייך, וקולו נשמע חסר-צליל באופן מוזר, כביכול גם קולו אפור כאפר. "באתי מטעם בנק חסכונות הזמן. אני סוכן מספר רש"ת / 384/ ב'. ידוע לנו שיש ברצונך, אדוני, לפתוח אצלנו חשבון-חיסכון."

"זה חידוש בשבילי," אמר מר פוסי והתבלבל עוד יותר. "לומר את האמת, אפילו לא ידעתי עד כה שקיים בכלל מוסד כזה."

"ובכן, עכשיו אתה יודע," ענה הסוכן קצרות. הוא דפדף בפנקסו הקטן והמשיך: "הלא אתה הוא מר פוסי הספר?"

"נכון מאוד, אני הוא," השיב מר פוסי.

"ואם כן אני נמצא במקום הנכון," אמר האדון האפור וטרק את פנקסו. "אדוני מועמד אצלנו."

"הא כיצד?" שאל מר פוסי, עודו משתומם.

"ראה נא, מר פוסי היקר," אמר הסוכן. "אתה מבזבז את חייך על קרקוש-מספריים, שיחות בטלות וקצף-סבון. כאשר תמות באחד הימים, יהיה כאילו לא היית מעולם. אילו היה לך זמן פנוי לנהל חיים ראויים לשמם, כי אז היית אדם אחר לגמרי. כל מה שנחוץ לך איפוא הוא זמן. האם צדקתי?"

"הוא הדבר שחשבתי עליו זה עתה," מלמל מר פוסי וחש צמרמורת, כי למרות הדלת הסגורה הלך הקור וגבר.

"ובכן רואה אתה!" ענה האדון האפור ומצץ בקורת רוח את סיגרו הקטן. "אבל מהיכן לוקחים זמן? נמצא שצריך לחסוך אותו! אתה מר פוסי, מבזבז את זמנך בחוסר כל אחריות. הבה ואוכיח לך זאת על-ידי חשבון קטן. בדקה יש שישים שניות. ובשעה – שישים דקות. התוכל לעקוב אחרי?"

בוודאי אמר מר פוסי.

הסוכן מספר רש"ת / 384 / ב' התחיל כותב את המספרים בעיפרון אפור על גבי זכוכית הראי.

"60 פעם 60 הם 3,600. ואם כן, בשעה יש 3,600 שניות.  ביום, כלומר ביממה, יש 24 שעות. ובכן 3,600 כפול 24 שעות – זה נותן לנו 86,400 שניות ליום.

ואילו בשנה יש כידוע, 365 ימים. זה כבר שווה אפוא ל-31 מליונים ו536,000 שניות לשנה. משמע 315 מליונים ו-360,000 שניות ב-10 שנים.

כמה לפי אומדנך, יהיו שנות-חייך, מר פוסי?"

"נו," גמגם מר פוסי במבוכה, "אני מקווה להגיע כך בערב ל-70, 80 שנה, אם ירצה השם."

"טוב," המשיך האדון האפור, "נניח לשם זהירות רק 70 שנה.

זה יהא איפוא 315 מליונים ו-360,000 כפול 7. יוצא בחשבון שני מיליארדים ו-207 מיליונים ו-520,000 שניות."

הוא רשם את המספר הזה בספרות גדולות על הראי:

2,207,520,000 שניות

אחרי-כן הדגיש את המספר בקוים אחדים ואמר: "זהו איפוא הרכוש, מר פוסי, העומד לרשותך."

מר פוסי בלע את רוקו והעביר את ידו על מצחו. הסכום שלפניו הביאו לידי סחרחורת. לא היה עולה על דעתו שהוא עשיר עד כדי כך.

"כן," אמר הסוכן בניד-ראש ומצץ שוב עשן מן הסיגר הקטן האפור. "מספר מרשים, האין זאת? אך הבה נראה הלאה. בן כמה אתה מר פוסי?"

"בן 42" גמגם הספר וחש עצמו אשם לפתע, כאילו עבר עבירה של מעילה.

"כמה אתה ישן בממוצע ללילה?" הוסיף וחקר האדון האפור.

"כשמונה שעות," הודה מר פוסי.

הסוכן חישב במהירות-הבזק. עפרונו חרק על זכוכית הראי, עד שבשרו של מר פוסי נעשה חידודין-חידודין.

"42 שנה – 8 שעות ליום – זה כבר מגיע אפוא ל-441 מליונים ו-500,000 שניות, את הסכום הזה רשאים לראות בצדק גמור כזמן אבוד. וכמה זמן אנוס אתה להקריב יום-יום לעבודתך, מר פוסי?"

"גם כן 8 שעות בערך," הודה מר פוסי בשפה רפה ובמורך לב. "ואם כן יש לזקוף עוד סכום כזה לחשבון המינוס," המשיך הסוכן ללא רחמים. "וזמן מסוים הולך לך לאבוד לרגל צרכי התזונה. כמה זמן נחוץ לך בסך הכל לכל ארוחותיך במשך יום?"

"אינני יודע בדיוק," אמר מר פוסי בחרדה. "אולי שעתיים?"

"זה נראה בעיני פחות מדי," אמר הסוכן. "אבל נניח שכך הוא. אנחנו מגיעים אז, ב-42 שנה, לסכום של 110 מיליונים ו376,000. הבה נמשיך! אתה גר לבדך עם אמך הזקנה, כפי שאנחנו יודעים, ויום-יום אתה מקדיש לאשה זקנה זו שעה תמימה. כלומר, אתה יושב על ידה ומשוחח איתה, אף-על-פי שהיא חירשת וכמעט שאינה שומעת עוד. זהו איפוא זמן היוצא לריק. מסתכם ב-55 מיליונים ו-180,000. ומלבד זאת יש לך תוכי, עניין מיותר לחלוטין, שהטיפול בו עולה לך ברבע שעה ליום, וזה יוצא בחשבון 13 מיליונים ו-797,000."

"אבל," ניסה מר פוסי להעיר בקול תחנונים.

"אל תשסע אותי!" גער בו הסוכן, שהלך וחישב במהירות רבה יותר ויותר. "הואיל ואמך מוגבלת מבחינה גופנית, אנוס אתה, מר פוסי לעשות בעצמך חלק של עבודות הבית. אתה אנוס ללכת לקניות, לצחצח נעליים ולעשות עוד מלאכות כיוצא-באלו, שהן למשא ולטורח. בכמה זה עולה לך ליום?"

"אולי שעה אחת, אבל…"

"זה נותן סכום נוסף של 55 מיליונים ו-180,000, שגם הוא זמן אבוד בשבילך, מר פוסי. ועוד אנחנו יודעים כי אחת לשבוע אתה הולך לקולנוע, אחת לשבוע הנך פעיל באגודה לזמרה, ויש לך שולחן קבוע בבית קפה, שבו אתה מבקר פעמיים בשבוע ובשאר הימים אתה נפגש עם ידידים או לפעמים אפילו קורא ספר. בקיצור אתה ממית את זמנך בדברים שאין בהם תועלת, והמדובר בכ-3 שעות ליום, וזה מסתכם ב-165 מיליונים ו-564,000 – האם אתה חש ברע מר פוסי?"

"לא," ענה מר פוסי, "סלח נא."

"עוד מעט אנחנו גומרים," אמר האדון האפור. "אבל תחילה עלינו להסב את השיחה אל פרשה מיוחדת בחייך. הלא יש לך את הסוד הקטן הזה, אתה כבר יודע."

שיניו של מר פוסי החלו נוקשות, כל-כך קר נעשה לו.

"גם זה ידוע לך?" מלמל בחוסר אונים. "חשבתי שמלבדי ומלבד העלמה דריה…"

"בעולם של ימינו," שסעו הסוכן מספר רש"ת/ 384 / ב, "כל הסודות גלויים. ראה נא את הדברים באופן ענייני ומציאותי, מר פוסי. ענה לי רק על שאלה אחת: היש בדעתך לשאת את העלמה דריה לאשה?" "לא," אמר מר פוסי, "הלא אין זה אפשרי…"

"נכון מאוד," המשיך האדון האפור, "כי העלמה דריה תישאר מרותקת כל חייה לכסא הגלגלים, מפני שרגליה נכות. ובכל זאת אתה הולך איתה לבקרה למשך חצי-שעה בכל יום, כדי להביא לה פרח. לשם מה?"

"הלא היא תמיד כל-כך שמחה," ענה מר פוסי, והוא קרוב לדמעות.

"אבל בראייה מפוכחת," השיב הסוכן, "הרי זה בשבילך, מר פוסי, זמן אבוד. וזאת – בסכום כולל של 27 מיליונים ו-594,000 שניות. ואם עוד נוסיף על החשבון את הרגלך לשבת כל ערב רבע שעה ליד החלון, קודם שאתה עולה על משכבך ולהרהר הרהורים על היום שחלף – אנחנו מקבלים עוד סכום שיש לנכותו, והוא 13 מיליונים ו-797,000. הבה נראה עתה מה עוד נותר לך בעצם, מר פוסי."

על הראי נמצא עתה כתוב החשבון הבא:

"סכום זה," אמר האדון האפור והקיש בעפרונו בראי פעמים אחדות, נקישות חדות שנשמעו כיריות אקדח, "סכום זה הוא הזמן שכבר הפסדת עד כה. מה אתה אומר על כך מר פוסי?"

מר פוסי לא אמר ולא כלום. הוא ישב על כסא בפינה ומחה את מצחו בממחטה, כי למרות צנת-הכפור ששררה במספרה, בצבצה הזעה על מצחו.

האדון האפור הניד ראשו בהבעת-פנים רצינית.

"כן, אתה רואה נכון מאוד," אמר, "זה כבר מהווה למעלה ממחצית כל הרכוש שהיה לך בתחילה, מר פוסי. אך הבה נראה עוד, מה בעצם נותר לך מ-42 שנותיך. שנה אחת שווה, כידוע לך, ל-31 מיליונים ו-536 אלף שניות. וזה כפול 42 שווה למיליארד 324 מיליונים ו-512,000." הוא רשם את המספר מתחת לסכומו של הזמן האבוד.

 

הוא החזיר את עפרונו לכיסו ועשה הפסקה ארוכה, כדי שמראה האפסים הרבים יפעל את פעולתו על מר פוסי.

ואמנם, מראה האפסים עשה את שלו.

"זהו," חשב מר פוסי, מדוכא עד עפר, "זהו איפוא המאזן של כל חיי עד עתה."

כל-כך התרשם מן החשבון, שהתישב בדיוק כחוט-השערה, עד כי הסכים וקיבל הכל ללא ערעור. והחשבון עצמו היה נכון. היתה זו אחת התחבולות שבהן נהגו האדונים האפורים לרמות את בני-האדם באלף הזדמנויות.

"האינך מוצא," פתח עתה שוב הסוכן, וקולו היה רך, "כי לא תוכל להוסיף ולנהל כך את משק-זמנך, מר פוסי? האם לא מוטב שתתחיל לחסוך?"

מר פוסי הניד ראשו בלי אומר, ושפתיו כחולות מקור.

"אילו למשל, התחלת," נשמע קולו האפור של הסוכן ליד אזנו של מר פוסי, "אילו התחלת לחסוך כבר לפני 20 שנה, והיית חוסך רק שעה אחת ליום – היה לך עכשיו חשבון-זכות של 26 מיליונים ו-280,000 שניות. במקרה שהיית חוסך שעתיים ליום, היה לך כמובן כפליים, הינו 52 מיליונים ו-560,000. ואני שואל אותך מר פוסי, מה ערכן של שתי שעות קטנות, עלובות, לנוכח סכום שכזה?"

"ערכן כקליפת השום!" קרא מר פוסי, "כאין וכאפס!"

"אני שמח שאתה מבין זאת," המשיך הסוכן במנוחת נפש. "ואם עוד נחשב כמה היית חוסך באותם התנאים בעשרים שנים נוספות, הרי נגיע לסכום המפואר של 105 מיליונים ו-120,000 שניות. כל ההון הזה היה עומד לרשותך, לשימושך החופשי, בשנת חייך ה-62."

"נהדר!" הפטיר מר פוסי וקרע עיניו לרווחה.

"חכה נא," המשיך האדון האפור, "כי יש עוד משהו טוב יותר. אנחנו, כלומר בנק חסכונות הזמן, לא רק שומרים בשבילך את הזמן החסוך, אלא אף משלמים לך עליו ריבית, כלומר, באמת עוד היה לך הרבה יותר."

"כמה יותר?" שאל מר פוסי בנשימה עצורה.

"זה היה תלוי רק בך," הסביר הסוכן, זה היה תלוי בשאלה כמה היית חוסך וכמה זמן היה החסכון מונח אצלנו."

"מונח?" חקר מר פוסי. "מה פירושו?"

"פשוט מאוד," אמר האדון האפור, "אם אינך דורש את זמנך החסוך בחזרה לפני תום 5 שנים, אנחנו משלמים לך עוד פעם כסכום הזה (…)

וכך הוא ממשיך ומראה לו כיצד הוא יכול להגדיל את כמות הזמן שברשותו

"עיניך הרואות מר פוסי," אמר הסוכן וחייך חיוך דק, זו הפעם הראשונה, "הסכום היה גדול אז למעלה מפי עשרה מכל שנות חייך, במשך החיים שעמד לרשותך מלכתחילה. שקול-נא בדעתך, האם אין זו הצעה כדאית."

"אכן כדאית היא!" אמר מר פוסי בנפש רצוצה. "כדאית למעלה מכל ספק! מזלי הרע הוא, שלא התחלתי לחסוך מכבר. רק עכשיו העניין מחוור לי במלואו, ועלי להודות – אני מיואש!"

"לכך אין שום יסוד" השיב האדון האפור הקול רך. "לעולם לא מאוחר מדי. אם תרצה, תוכל להתחיל עוד היום. ראה-תראה, העניין כדאי."

"כלום אפשר שלא ארצה!" קרא מר פוסי. "מה עלי לעשות?"

"אבל ידידי," ענה הסוכן וזקף גבותיו, "הלא אתה יודע בוודאי איך חוסכים זמן! עליך לעבוד, למשל, יותר מהר – ולהשמיט את כל המיותר. במקום להקדיש לכל לקוח חצי-שעה, תתן לו את השירות ברבע-שעה בלבד. תמנע משיחות גוזלות זמן. את השעה היומית אצל אמך הזקנה תקצר לחצי-שעה. ובכלל מוטב להכניסה לבית אבות טוב, זול, שבו ידאגו לה, ובכך כבר תחסוך שעה שלמה ליום. את התוכי שאין בו כל תועלת, עליך לסלק. את העלמה דריה בקר רק אחת לשבועיים, אם ביקור כזה הכרחי כל עיקר. והשמט את רבע-השעה של ההרהורים על היום שחלף ליד החלון. (…)

"נו טוב", אמר מר פוסי, "כל זאת אני יכול לעשות. אבל הזמן שיישאר לי על ידי כך – מה אעשה בו? האם עלי להביאו לאיזה מקום? ולאן? או האם עלי לשמור אותו אצלי? איך מתנהל כל הענין?"

"באשר לזאת," אמר האדון האפור וחייך את חיוכו הדק בפעם השנייה, "תנוח דעתך ואל-נא תדאג. דאגה זו היא עלינו. היה-נא סמוך ובטוח, כי מכל זמנך החסוך לא יאבד לנו כהוא-זה. עוד תבחין ותראה, שלא יישאר לך כלום."

"ובכן טוב," השיב מר פוסי, "אני סומך אפוא על כך."

"אנא עשה כן, ידידי, בלב שקט, "אמר הסוכן וקם ממקומו.

"אני רשאי איפוא לברך אותך בזה כחבר חדש בקהילה הגדולה של חוסכי הזמן. עכשיו גם אתה מר פוסי, הנך אדם מודרני ומתקדם באמת. מיטב האיחולים!"

ובאמרו את הדברים האלה, נטל הסוכן את כובעו ואת תיקו.

"רגע אחד!" קרא מר פוסי: "האיננו עורכים איזה חוזה? אינני צריך לחתום על שום דבר? איני מקבל איזה מסמך?"

(…) "לשם מה?" שאל הסוכן. חסכון זמן אינו דומה לאיזה חסכון אחר. זה עניין של אמון גמור – משני הצדדים! לנו די בהטחתך, אותה אין להשיב. ואנחנו נטפל בחסכונותיך. אמנם כמה תחסוך – זה תלוי רק בך. איננו מאלצים אותך לשום דבר. היה שלום, מר פוסי!"

אז נכנס הסוכן אל מכוניתו האפורה והנאה ונסע לו.

מר פוסי הביט אחריו וחכך את מצחו. מעט-מעט נעשה לו חם יותר, אבל חש עצמו חולה. אבכי העשן הכחול הסמיך שעלו מסיגרו הקטן של הסוכן מיאנו להתפזר.

רק אחרי שנמוג העשן – הוטב למר פוסי. אך בה במידה שנמוג העשן, החוירו גם המספרים שעל זכוכית הראי. וכאשר נעלם מעל פני הראי הזכר האחרון לספרות, נמחה מזכרונו של מר פוסי כל עניין ביקורו של האורח. את האורח שכח, אך את אשר החליט בעת ביקורו לא שכח! והיה סבור עכשיו, כי החלטה זו החליט הוא עצמו מרצונו החופשי. ומה שקיבל עליו – לחסוך זמן מעתה והלאה, למען יוכל אי פעם בעתיד להתחיל חיים אחרים – ננעץ בנפשו כקוץ ממאיר ששוב אין לשלוף אותו משם."

 

 

אהרימן גוזל את הזמן, ניזון מהזמן שלנו וזמן הוא חיים. זאת אומרת כשאנו שבויים בממד האהרימני אנו מאפשרים לאהרימן להיזון מכוחות החיים שלנו.

למרות שאהרימן פועל בממד האתרי הוא משתלט על הנפש כי מי שפותח לו את הדלת זה לוציפר.  כשהולכים לחד צדדיות אחת תיכנס גם השנייה.

פייסבוק, גוגל ועוד גורמים – אהרימן יודע עלינו הכל – הם משתמשים בזה, ממתינים לרגע הנכון כשאנו לא נוכחים עם האני שלנו.

אהרימן נכנס כשאנו מרגישים חסרי ערך, בחרדה, חוסר ביטחון, שהחיים הם בזבוז זמן, כשהפחד שהחיים שלנו הוחמצו עולה.

מותרות – זהו הפיתוי הגדול של אהרימן. אין לנו ערך לחיים ואין משמעות אז לפחות שיהיו מותרות ואז "הייאוש יעשה יותר נוח".  כמו בשיר 'לונדון' של חוה אלברשטיין. הרצון להרגיש חשוב = עשיר, בעל מעמד, יוקרה.

לאדון האפור הקול חסר זהות וצליל, חסר ייחודיות.

אהרימן נכנס בדיוק במקום של הפחדים שלנו ומשכנע אותנו שאין בנו ערך מיוחד.

מבחינה רוחנית בכל אדם ואדם יש משהו מיוחד.

זמן = רכוש וזו תפיסה מאד אהרימנית, הכל נתפס כרכוש שאפשר להשתמש בו לתועלת שלי, הכל חומר.

מר פוסי – בן 42 – זמן לידת האני הרוחני – זהו המבחן הגדול – האם יתרחש שם ההיפוך הרוחני או שנשקע שם לתוך החומר? זהו האיום הגדול על אהרימן.

כשאנו בייאוש ובחרדה כושר השיפוט שלנו מתערער וכדי להילחם באהרימן אנו זקוקים לכושר שיפוטנו.

ההתייחסות לאחר כחפץ – גם לזמן של מר פוסי עם אמא שלו, האדון האפור מתייחס כ'בזבוז זמן'.

כל הדברים שנותנים למר פוסי משמעות, האדון האפור משכנע אותו שהם בזבוז זמן ולאט לאט מרוקן את כל מה שנותן טעם לחייו.

מר פוסי מגיע לייאוש מוחלט.

כך אהרימן פועל בחיינו – כשאנו עושים הסכמים עם אהרימן אנו מוכרים את נשמתנו לשטן…

הרבה פעמים נדמה לנו שאנו חופשיים כשבעצם אנו פועלים דרך לוציפר או דרך אהרימן.

לוציפר – רק דרך מה שמענג אותי מתוך האסטרלי.

אהרימן – נכנס דרך החיים ומוכר לנו 'ביטוח חיים' ונדמה לנו שזה מרצון חופשי.

print