15.06.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
עיקרי תוכן השיעור:
נושא השיעור: המפגש עם האחר- סימפטיה ואנטיפתיה, ערות ושינה
שתוף 1:
אֱמֶת אַחַת/ אמיר גלבוע
גַּם כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים
חַיִּים אֲנַחְנוּ
וְחַי הָעוֹלָם.
הַכֹּל צוֹמֵחַ בִּדְמָמָה
וְהָעֵרִים בְּלֵילוֹת שׁוֹמְעִים
אֶת אִוְשַׁת הַצְּמִיחָה
סְבִיבָם.
בִּפְרָחִים אָז הֲצָהַל רַב
וּבַדֶּשֶׁא גָּדֵל תִּמָּהוֹן.
הִרְהוּר לְהִרְהוּר לֹא יִקְרַב
וְלֹא יִקְרָא בִּשְׁמוֹ.
הַיְּדִידוּת טוֹבָה אָז בַּלֵּב
וְשָׁלֵם הָרָצוֹן לְרֵעוּת-
הָאֹשֶׁר לֹא לְמִלִּים רָעֵב
שָׁקֵט הוּא עוֹלֶה מִכָּל דְּמוּת.
במפגש הקודם הסתכלנו על החלוקה של החושים ל12 חושים והחלוקה הפנימית שבהם לחושים פיזיים, נפשיים ורוחניים -סוציאליים. הסתכלנו על חוש האני שמאפשר לי לראות את האחר כבעל אני, לעומת האני שלי, שבא לידי ביטוי מבחינת החושים בחוש המגע, היוצר הפרדה בין פנים לחוץ. הסתכלנו גם על ההבחנה שמרטין בובר עושה בין אני-לז לאני-אתה, המפגש היומיומי לעומת מפגש עם אני גבוהה רוחני. ראינו שבמפגש בו האני הגבוהה נוכח, קיים קורבן וויתור על העצמי האגואיסטי שלי, על מנת לפגוש את האחר.
שתוף 2:
היום נעסוק בשני נושאים חשובים דרך המפגש עם האחר וחוש האני. האחד, סימפטיה ואנטיפתיה והשני ערות ושינה. כל אחד מהנושאים הללו הוא נושא לסדרת הרצאות, אבל אנחנו נתבונן היום על שתי המהויות המנוגדות הללו מהזווית של המפגש עם האחר.
שטיינר מציין שחשוב להבין את התהליכים הפנימיים שנדבר עליהם היום על מנת לנהל חיים חברתיים נכונים המתאימים לתקופתנו. הרבה מהקונפליקטים של תקופתנו נובעים מחוסר הבנה של הכוחות הפועלים בנו.
הטעות נובעת לעיתים קרובות מכך, שכוח נפש מסוים בתוכנו ישנה את תפקידו במהלך האבולוציה בגלל שינוי התודעה. לדוגמא, המצפון שדיברנו עליו. המצפון נכנס ככוח נפש בתקופת נפש התחושה כהכנה לכניסת האני ותפקידו ודרך פעולתו בעתיד ישתנה. המצפון ימשיך להראות לנו את הכיוון המוסרי אבל לא באופן שהוא מתעורר בנו היום כרגש, אלא נוכל לראות באופן אימגנטיבי את התוצאות הקרמתיות של מעשינו. אדם שמתעורר בו המצפון היום שונה מאדם שהתעורר בו המצפון לפני 2,000 שנה ומזה שיתעורר בו המצפון עוד 1,000 שנה. ההתבוננות היא תמיד על האיבר או כוח הנפש בהקשר לתקופה, על מנת שנוכל לראות איך הרוח מגלה את עצמה.
חוש האני הוא חוש שהתפתח בנו כאשר עולם הרוח נחסם בפנינו מצד אחד והאני האינדיבידואלי שלנו התפתח מצד שני. חוש האני מקבל תפקיד חשוב בתקופתנו , יחד עם כל החושים הרוחניים-סוציאליים, על מנת לאפשר לנו להתגבר על ההפרדה שלנו מהאחר ולעזור לנו לחוש את האני האחר כבן רוח מתוך האני שלנו. חוש האני הוא כוח מאזן ומחדש.
האדם הוא גם כך ישות מורכבת מאד וביחסים החברתיים אפילו יותר, משום שמרכיב האשליה הוא מרכזי בנפשנו. שטיינר אומר שהאדם אוהב את עצמו, כלומר הוא אגואיסט וזה גורם לו להפוך את הידיעה העצמית למקור של אשליות. אם ניקח את זה למפגשים שלנו עם האחר הם ברובם מפגשים אשלייתיים כי הם מורים בדרך כלל על עצמנו ולא על האחר. למה לדעתכם?
נתחיל עם הסימפטיה והאנטיפתיה. אנחנו יודעים שעולם הרגש שלנו בנוי משתי המהויות הללו במיזוגים שונים ביניהם. הסימפטיה ממזגת ומחברת והאנטיפתיה יוצרת הפרדה ודחיה. כמו כוח המשיכה והדחיה של המגנט. לרוב שטיינר לא מקנה לכוחות נפש אלה שפוט ערכי חיובי או שלילי. חשוב להבין שהעיקרון של הסימפטיה והאנטיפתיה יוצר חיבור שגוי בין הנעים לי עם הטוב והאמת לבין הלא נעים והרע. חיבור שגוי זה יוצר כמובן אשליה.
תרגיל: כשאתם בסימפטיה או אנטיפתיה איך זה נחווה בתחושות ובמחוות שלכם, איפה אתם מרגישים זאת בגוף? איזה רגשות עולים בכם?
חשוב להסתכל על הפעילות של הסימפטיה והאנטיפתיה דרך שלושת כוחות הנפש: מחשבה, רגש ורצון. ניתן באופן כללי לראות שכוחות דואליים גורמים להפרדה וחד צדדיות וכוחות הפועלים בשלושה קווים גורמים לאיזון וחיבור. כלומר, הסימפטיה והאנטיפתיה יעבדו באופן נכון כשאנחנו יכולים להשתמש בכלי של הפרדת כוחות הנפש במחשבה ,ברגש וברצון ובכך למעשה להעביר את הפעילות אל האני הנוכח, המאורגן שלנו. הכוח של שלושת הקווים הוא כוח האמצע או כמו שאנחנו אומרים בקבלה, הכוח של ישראל, שמאזן בין השמאל לימין ויוצר גם יצירה חדשה. אנחנו היום בתקופה שמצריכה מאתנו לעבור לכוח של שלושת הקווים ותהליך זה יאפשר לנו לצאת מהכוח הדואלי.
שטיינר אומר שבהכרה / בחשיבה יש לנו אנטיפתיה, ברצון יש לנו סימפטיה והרגש נמצא ביניהם כמתאם . אנחנו יודעים מהתהליך הביוגרפי שעל ידי עבודה עם הרגש אנחנו יכולים לחשוף את העיוות הקוגניטיבי שלנו שנובע מהסימפטיות והאנטיפתיות.
שתוף 3:
שטיינר, ידע האדם, עמוד 62
אם נתבונן בתרשים למעלה נראה שברגש זורמים המחשבה והרצון זה לתוך זה. גם הסימפטיה של הרצון זורמת לתוך החשיבה והאנטיפתיה של החשיבה לתוך הרצון. אתם יכולים להבין עכשיו מדוע אנחנו מיחסים לאנטיפתיה והסימפטיה ערכיות – בגלל אלמנט הרגש, שמגלה לנו למעשה את הסימפטיה והאנטיפתיה החבויים בתת מודע. הרגש כשהוא יוצא משיווי משקל מגלה לנו את הסימפטיה והאנטיפתיה הנמצאים ברצון ובחשיבה שלנו כל הזמן באופן בלתי מודע.
אותו דבר קורה גם ברצון רק מכיוון הסימפטיה. כשאנחנו רוצים משהו אנחנו מפתחים סימפטיה אליו ואנטיפתיה תאזן את זה . בחכמה רבה האנטיפתיה הזו נשארת מתחת לסף התודעה. כדי שלא נסתובב עם מידה רבה מידי של אנטיפתיה אבל היא קיימת.
שתוף 4:
"בדיוק כפי שרק באופן יוצא מן הכלל, לא תמיד, יכולה האנטיפתיה שלנו לסביבה לעלות לתודעה בפעילות ההכרה, כך יכולה לעלות לתודעתנו הסימפטיה לסביבה, הנמצאת בתוכנו כל הזמן, רק במקרים יוצאים מן הכלל, במקרה של התלהבות או אהבה מתמסרת. אחרת היינו מבצעים הכל באורח אינסטנקטיבי, ולעולם לא היה ביכולתנו להתחבר עם מה שהעולם דורש מאתנו באופן אוביקטיבי, למשל בחיים החברתיים"
שטיינר, ידע האדם, עמוד 61
כניסת האני באבולוציה גרמה לאנטיפתיה גדולה להיכנס על מנת לחזק את אלמנט ההפרדה והיכולת החשיבתית. יש פה תפקיד של איזון בין שני כוחות נפש שנמצאים מתחת לסף ההכרה שלנו ויכולים היום בתקופת נפש התודעה לעלות לתודעה אם נשים לב לכך. כלומר נוכל להגיע לחיים חברתיים מאוזנים רק אם נאזן את שני הכוחות הללו באופן פעיל ומודע.
שאלה: האם היה לכם מפגש שהתחיל בסימפטיה או אנטיפתיה והשתנה בהמשך, לדוגמא כשההכרות העמיקה? אתם זוכרים מה גרם לשינוי?
אתם יכולים להתבונן גם על שינוי שקורה באותה שיחה. למשל עם משהו שיאמר מעורר בכם אנטיפתיה אם תנסו לעצור רגע האם תוכלו למתן אותה?
כל זמן שאנחנו לא ערים למעברים האלה בין הסימפטיה לאנטיפתיה אנחנו למעשה מאפשרים לקרמה לעשות את עבודתה. כלומר, המפגש עם האחר הוא חשוב להתפתחות ולתיקון שלנו אבל ללא תודעה אנחנו נגיב מהאסטרלי ונחווה את הכאב. המפגש הקרמתי מקשה עלינו להכיר את האחר כבן רוח עם אני משלו.
כמו שיש חושים מסוימים שמתכהים באקסקרנציה כמו חוש הראיה, השמיעה או שיווי המשקל, יש חושים שנצטרך לחדד אותם כמו חוש האני, חוש המחשבה וחוש השפה – החושים הרוחיים-סוציאליים. החושים האחרונים אמורים לעזור לנו לצאת מעצמנו ולפגוש את האחר.
שאלה: אם חוש האני נעשה פעיל יותר ואני מצליח לוותר על הנפרדות שבי, על הגבול שביני לבין האחר על מנת ליצור מפגש , מה יכול לקרות? מה יכולה להיות הסכנה כאן?
סכנה כזו יכולה להתבטא למשל בהתמסרות לאחר ללא האני. אם אני נשארת בסימפטיות והאנטיפתיות אני נשארת בנפש. אז מה אני צריכה בשביל מפגש אמיתי? אני צריכה נוכחות, תודעה ערה כדי להבחין בכל הזרמים שעולים בי ולהתאמן בהפרדת כוחות הנפש.
שתוף 5:
אנחנו נתבונן על מה ששטיינר אומר שמתרחש בתת מודע שלנו :
"כשאתם מפתחים סימפטיה, אתם ישנים אל תוך האדם האחר, כשאתם מפתחים אנטיפתיה אתם מתעוררים וחוזר חלילה. כשאתם עומדים מול אדם אחר מתרחשת התחלפות בתנודות מהירות בין ערות לשינה. דבר זה יכול להתרחש הודות לעובדה שיש לנו איבר לחוש האני. איבר זה של חוש האני בנוי אפוא באופן כזה, שהוא לומד להכיר את האני השני לא ברצון ער, אלא ברצון ישן- (סימפטיה) ואז ממהרת היכרות זו, המבוצעת במצב ישן, לעלות להכרה, כלומר למערכת העצבים. כך, כשרואים זאת נכונה, היסוד העיקרי בתחושת הזולת הוא אומנם רצון, אך אין זה רצון ער, אלא רצון במצב שינה, אנו טווים תמיד רגעים ישנים אל תוך אקט התחושה שלנו את האני האחר, ומה שנמצא ביניהם הוא הכרה, וזו נדחפת במהירות לסביבה בה שוכנת מערכת העצבים."(חשיבה-אנטיפתיה)
שטיינר, ידע האדם , עמוד 95
נתבונן כעת על הנושא השני של השיעור והוא הערות והשינה. מהקטע למעלה עולה השאלה, למה קימות התנודות בין ערות לשינה במפגש עם האחר? שטיינר אומר שאנחנו מפתחים קשר נכון עם הזולת רק בשינה. ברגע שאנחנו עוזבים את התודעה היומיומית במצב של שינה ללא חלומות, בין הירדמות ליקיצה, אנחנו ישות חברתית מבחינת החשיבה. ברגע שאנחנו מתעוררים אנחנו מתחילים לפתח אימפולסים אנטי חברתיים. מה קורה בשינה? בשינה כשהאסטרלי והאני עולים לעולם הרוח ועולם החושים הפיזיים נסגר, התודעה שלנו משותקת ואנחנו יכולים ליצור גשר אל האחר.
במפגש עם האחר אחד מאתנו וזה פועל לשני הכיוונים מנסה להרדים את השני, זאת אומרת האדם השני מרדים את החשיבה שלך ואם אתה רוצה להישאר אדם חושב אתה צריך להתגונן פנימית נגד הדבר הזה. אנחנו צריכים להכריח את עצמנו להתעורר. ההתעוררות היא על ידי הצד האנטי חברתי שבנו. עלינו להפעיל את החשיבה האקטיבית שלנו. כשאנו פוגשים אדם אחר אנחנו צריכים להכריח את עצמנו להתעורר. זאת אומרת שבחשיבה אנחנו כל הזמן אנטי-חברתיים ואנו יכולים להפוך לישויות חברתיות רק דרך פיתוח התודעה.
מה ששטיינר מתאר כתהליך שמתרחש בתת מודע שלנו הוא תהליך שמאפשר לנו להיות אנשים חברותיים בתקופה בה האני שולט והאינדיבידואליות מאד חזקה. והשאלה היא איך נוכל להישאר ערים בלי להרוג את האחר?
שאלה: האם יש לכם חוויות של הרדמות לאחר. האם יצאתם ממפגשים ותפסתם את הראש ואמרתם 'איפה הייתי'?
מה ההרדמות אפשרה או לא אפשרה במפגש?
תרגיל: עיצמו את העיניים ונשמו 3 נשימות עמוקות. עלו לפניכם סיטואציה שבה עלתה בכם אנטיפתיה כלפי אדם אחר. איזה רגש עלה בכם? איזו מחשבה עלתה בכם ולבסוף איך פעלתם? התבוננו רגע בהתרחשות, נסו לחוות אותה. כעת נסו לבנות דרך אימגנציה את התמונה מחדש. נסו ליצור דיאלוג שיתאים לתמונה החדשה. איך נראה המפגש, מה עולה בו? נסו לנשום כמה נשימות לתוך התמונה שציירתם.
איך אתם מרגישים? האם הצלחתם לבנות גשר אל האדם השני?