08.11.2023
הנושא: גיל 49 – שער החמישים – שיעור מס' 2
הרחבות ע"פ ספרו של דן וינוקור – בספרו 'סודות השפה העברית'
המורה: יעל ערמוני.
לצפייה בוידאו של שיעור לחצו כאן.
עיקרי השיעור:
אֵלִי, אֵלִי / חנה סנש
אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.
ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה–לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ–וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.
ח וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים–שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם. י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יא יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ–וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. יב כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה–תֹּאכְלוּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ.
ויקרא פרק כה
מה דעתכם על המנהג הזה? מדוע הוא יכול להתרחש רק בארץ, מה האופן הטבעי לנו, האם טבעי לנו לשמוט?
ארץ כנען
והנה ידוע כי לארץ הקודש ישנם שני שמות עיקריים, ארץ ישראל וארץ כנען. (…) השם ארץ כנען, מופיע למשל בספר בראשית: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (בראשית, לז':א'). שני שמות אלו מהות אחת להם, ומסמלים הם את שלימות האמונה, כפי שיתבאר להלן.
השם 'ארץ ישראל', מרמז על הצירוף 'ישר-אל', המסמל את האדם ההולך בישרות ובאמונה שלימה בדרכי הבורא. השם 'ארץ כנען', מרמז על מהות הכניעה, כיון שהאות ן הסופית אינה חלק משורש המילה, ולכן שורש המילה 'כנען', הנו השורש – 'כנע', המסמל את מהות הכניעה.
והנה נמצא כי השורש 'כנע' בשיכול אותיות, נותן את המילה – 'עכן', אשר משמעותה נחש. (…) ומסמל הוא את מהות הנחש.
ופירש שם הברטנורא על המילה 'עכנאי', כי זה הוא – נָחָשׁ, שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת כַּעֲגֻלָּה. כלומר, שאחת התכונות של הנחש היא, שכאשר הוא נח, מתעגל הוא עיגולים עיגולים. וזאת לרמז על המהות הפנימית שהיא מהות העיגול. כלומר, שהרצון לקבל הנו בבחינת עגול וההסתרה הנה בבחינת 'טבע', אשר הנו בבחינת 'עיגול', כנרמז במילה 'טבעת', שצורתה עגולה ושורשה הלשוני הנו השורש 'טבע'. ולכן צורת העיגול נרמזת במהות הנחש, אשר כידוע מסמל הוא הן את מהות האנוכיות והן את מהות הסתרה שבטבע.
(…) ארץ ישראל מסמלת בפנימיות הן את שלימות האמונה והן את ביטול האנוכיות. ולכן נקראת היא גם 'ארץ כנען'. לרמז על מהותה הפנימית שהיא הכנעת העכן, כלומר ביטול כוח הנחש. וכיון שהנחש מסמל את מהות העגול, המילה 'ישראל', מסמלת כידוע את מהות הקו הישר, שהוא הפך העיגול.
מהו 'הנחש שלכם'?
הרמת ידיים
והנה ידוע, כי העולם נוהגים לכנות 'כניעה' בשם הרמת ידים'. לרמז, כי כאשר אין לאדם יותר מה לעשות בנידון בקשר לעניין מסוים, אזי מרים הוא את ידיו מהנסיון לשנות את אותו העניין. כלומר, שלפי שמבחינה מעשית, הידיים מסמלות את עיקר כוחו של האדם, לכן 'כניעה' הנה בבחינת הרמת הידיים. (…)
עוד ידוע כי מלבד מהות הכניעה, מסמלת הרמת הידים גם את שלימות האמונה, כמובא בסיפור מלחמת ישראל בעמלק, וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל (…) וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, (…) וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, (…) וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (שמות, יז: א'-יב').
(…) "אין רפידים, אֶלָּא שְׁרְפוּ יְדִיהֶם מִן הַתּוֹרָה, וּלְפִיכָךְ, עֲמָלֵק בָּא עֲלֵיהֶם". (מדרש תנחומא, פרשת שמות). כלומר, שכיון שרפו ידיהם מן התורה, נחלשה אמונתם. כי התורה והאמונה תלויים זה בזה. כלומר, שהידים מסמלות הן את התורה והן את מהות האמונה, כדברי הפסוק וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה. ולכן, ברגע שנחלשה אמונתם, אזי מיד כתוב "וַיָּבֹא עֲמָלֵק", המסמל את מציאות הספק.
ולכן, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ, וְגָבַר ישְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יְנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק.
עמ' 734-736