29.11.2023
הנושא: גיל 49 – שער החמישים – שיעור מס' 5
המורה: יעל ערמוני
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
הטקסטים בהם עסקנו בשיעור:
'הַאִם תְּלַמֵּד אוֹתָנוּ', תּוֹהֶה מֹשֶׁה, 'הַיְּצִיאָה הַזֹּאת' / רבקה מרים
'הַאִם תְּלַמֵּד אוֹתָנוּ', תּוֹהֶה מֹשֶׁה, 'הַיְּצִיאָה הַזֹּאת הָאַחַת
אֵיךְ לְהַמְשִׁיךְ וְלָצֵאת מִמִּצְרָיִם?'
הוּא רוֹאֶה שֶׁמִּצְרִים עוֹדָה מַקִּיפָה מִכָּל צַד
אֲפִלּוּ בֵּית-הַגּוּף, הוּא רוֹאֶה, יֵשׁ בּוֹ מִצְרִים.
'הֲיִתָּכֵן', מַבָּטוֹ מִתְנוֹצֵץ
'שֶׁבְּצֵאתֵנוּ הִקְפַּצְנוּ אֶת הָרֶגַע
לִהְיוֹת לֹא רַק חֲלוֹף, אֶלָּא רֹאשׁ חֵץ
חָלַף מְחֻדַּד, סַכִּין, מִפְסֶלֶת, מִסְפׇּרַיִם
וּמֵאָז, כָּל שֶׁהָלְאָה יִצְעַד – וַאֲפִלּוּ מִצְרִי –
אִם יִהְיֶה מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ
אִם יְגַלֶּה שֶׁכָּמוּס בּוֹ, בַּזְּמַן, הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי
שֶׁבָּרִי יֵשׁ בַּשֶׁמָּא, וּבַשֶּׁמָּא בָּרִי
יַמְשִׁיךְ כָּמוֹנוּ, לָצֵאת מְמַצְּרִים?' –
רבקה מרים, מתוך ספר השירים: 'משה', עמ' 181[1]
הר נבו
והנה ידוע, כי לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, משה רבינו נאלץ להיקבר בהר נבו, ולא זכה להיכנס לארץ המובטחת. כמובא בספר דברים: וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, (…) וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ (…) ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה. (דברים לד':א'-ה'). (…)
על פי דברי האריז"ל, רגע לפני שבני ישראל נכנסים לארץ ישראל, זכה משה רבינו להארת 'שער החמישים', שהוא שער הנון. כנרמז בשמו של ההר שבו קיבל הוא את ההארה הנ"ל הר 'נבו', המרמז בשמו על הצירוף 'נ-בו'. ולכן בעת שזכה לשער הנון, התווספה האות נ' לשמו. ונעשה מהשם משה אותיות נשמה, ואותיות שמנה, שהוא המספר המסמל את שער החמישים כנ"ל. (…)
והנה ידוע, כי מי שהכניס את בני ישראל אל ארץ ישראל, היה 'יהושע בן נון', המסמל בשמו את מהות הישועה השלימה, ולכן גם את הארת שער החמישים שבארץ ישראל: יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי-הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת-יִשְׂרָאֵל. (דברים א':לח'). כלומר, שמשה רבינו זכה לשער החמישים בהר נבו, והארה זו עברה אל יהושע בן נון, אשר הכניס אותם לארץ ישראל. ולכן נקרא שמו 'יהושע בן נון', מלשון 'בן נון'. לרמז, שהוא כביכול התולדה של 'שער הנון', שבו זכה משה רבינו בעת שהגיעו לכניסה לארץ ישראל, והעביר אותו ליהושע המסמל את מהות הישועה.
(…) האות נ', כמו האות מ', מסמלת את מהות 'קו אמצעי' באותיות, ולכן מסמלת היא את מהות המילה 'אמת', ואת המהות הרוחנית של ארץ 'ישר-אל' כידוע. ולכן האות הזו דייקא, היא המסמלת את הכניסה אל המהות הרוחנית של ארץ ישראל.
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת ך ם ן ף ץ
ולכן נקרא הר נבו גם בשם 'הר העברים' מלשון העברה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר כז':יב'). לרמז, כי שם עברה ההארה הרוחנית הנ"ל, ממשה ליהושע."
עמ' 504-505
מקטנות דקטנות לגדלות דגדלות
ומתוך שהתבארה המהות הנקראת 'ירידה לצורך עלייה', הקשורה למהות הנפילות שצריך האדם לעבור בחייו, והכניעה שאליה הוא נדרש להגיע כדי להיכנס לארץ ישראל, ראוי להתבונן בכמה דוגמאות בולטות לכך בסיפור המקראי. ותחילה ראוי להתבונן במהלך חייו של משה רבינו, אשר מסמל יותר מכל אדם אחר, את המסע הרוחני שצריך האדם לעבור כדי להגיע לארץ ישראל.
והנה ידוע, כי גם משה רבינו, המסמל את שיא הצדיקות, חטא ואף הכעיס את הבורא. אמנם ישנם מדרשים רבים המסבירים את פנימיות חטאיו של משה רבינו, אך אין המקרא יוצא מפשוטו, ועל פי הפשט אכן חטא משה רבינו, על אף שהיה הנביא הגדול ביותר בכל הזמנים. (…)
על פי הפשט, הסיבה שבגללה משה רבינו לא נכנס לארץ ישראל, הנה סלע המחלוקת. ככתוב בספר במדבר: וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, (…) וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: (…) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. (במדבר כ':א'-יב')
כלומר, לאחר פטירתה של מרים, עם ישראל חווה מציאות של מחסור במים. ואף על פי שמשה ואהרן נמצאים בתוך השבעה של אחותם, בני ישראל נקהלים על משה ועל אהרן, ומאשימים אותם על המציאות אליה הם הובילו אותם.
ואז, מתוך הכאב על אחותו והכעס על חוסר הבנתם ורגישותם של בני ישראל כלפי מצבם, משה רבינו פונה אל בני ישראל בדיבור קר, שהוא בבחינת 'מדבר צין', דהיינו ציניות, ואומר להם כך – שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. ניתן לראות כי המילה מֹּרִים נכתבת בכתיב חסר, וזהה באותיותיה לשמה של מרים, לרמז על כאב אבלו. וכיון שכעס הסתלקה דעתו, ובמקום לדבר אל הסלע הוא הכה בו, ונענש שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל.
ומה שאמרו חז"ל: "המשבר כליו בחמתו (…) יהא בעיניך כעובד עבודה זרה." (מסכת שבת, דף קה', עמ' ב'). (…) וכן אמרו חז"ל: "כל הכועס, אפילו השכינה אינה חשובה כנגדו." (מסכת נדרים, דף כב', עמ' ב').
כלומר שכל הכועס הריהו כעובד עבודה זרה, שהרי הכעס נובע מכך, שאין האדם מרגיש את אחדות הבורא בשעת הכעס, אלא מרגיש הוא בתודעתו, כי המציאות העומדת לפניו הנה מציאות בפני עצמה, ואין הבורא עומד מאחוריה.
(…) מהות העבודה הזרה, הנה בבחינת 'חמישים שערי טומאה' (…) ולפיכך, כיון שברגע הכעס אין האדם מרגיש את אחדות הבורא, אזי ניתן לומר כי מבחינה מסוימת, באותו רגע של כעס, ירד משה רבינו לחמשים שערי טומאה. (…) על פי דברי הרבי מליובאוויטש: "ככל שהירידה גדולה יותר, אזי העלייה הבאה לאחרי זה גדולה יותר." ולכן, דייקא בזכות שמשה רבינו ירד לשער החמישים בטומאה, זכה הוא לעלות משם אל שער החמישים בקדושה. (…)
* כלומר, שלפי שמשה רבינו היה צדיק כה עצום, זכה הוא לשברון לב נוראי עקב חטאו, אשר הביאו לידי תשובה אדירה, אשר לא הייתה כמוה בעולם כלל לפני כן. ולכן דייקא בזכות נפילתו למקום של הסתרה כה גדולה, זכה לגלות בו סתרי תורה שלא נגלו בעולם לפני כן, והם שאפשרו אפילו לאחר נפילה כה גדולה, לעשות תשובה, ולהגיע ממנה דייקא, אל שער החמישים בקדושה.
עמ' 739-742
נון
ועוד יש להבין עומק נוסף במהות שער החמישים, והוא הטעם הפנימי להיותו נקרא גם 'שער הנון'. כאשר ידוע כי המילה 'נון' משמעותה 'דג'. וכן אמרו חז"ל כי – "מי ששמו כשם הדג, בנו מכניסן לארץ" (מדרש בראשית רבה, צז':ג'), כלומר, שאביו של יהושע נקרא 'נון' כאמור, ושמו הנו מילה נרדפת למילה 'דג'.
*שהרי 'דג עם שפם' נקרא 'שפמ-נון', דג המוציא מגופו 'דיו' נקרא 'דיו-נון', דג בעל שמונה רגלים נקרא 'תמ-נון', כמבואר לעיל.
(…) הים נקרא 'עלמא דאתכסיא', כלומר 'העולם המכוסה', כיון שאין רואים מה קורה בתוך הים, ומה יש בו. וזאת, להבדיל מהיבשה הנקראת 'עלמא דאיתגליא', שכל מה שמצוי עליה נראה לעין ומגולה.
נמצא, שהדגים הנמצאים בים, הנם בבחינת מי שביטלו את ההסתרה, כיון שעיניהם פקוחות בתוך העולם המכוסה. (…)
ולכן המילה 'ים' בגימטריה '50', לרמז כי עיקר מהותו הנה להסתיר את 'שער החמישים'. ולכן הצדיקים נקראים בלשון הפנימיות בשם 'דגים'. (…) לרמז שהצדיקים זכו לעלות 'ים' ספירות אל 'שער הנון', וביטלו את ההסתרה של העולם, ומצליחים הם לראות את אחדות הבורא בתוך העלם העולם.
לכן המילה 'דג' הנה הפך המילה 'גד'. וזאת כיון שהמילה 'גד' משמעותה 'מזל' ומספרה '7', ולכן מסמלת היא את מהות כוח המזל השייך למהות הטבע ('מזל' = '77'). אך הצדיק אשר ביטל את מהות ההסתרה של הטבע, עולה אל מעל מהות המזל, ומבין כי אין מזל בטבע כלל, אלא כל המציאות פועלת על פי רצון הבורא בלבד. ולכן הופך הוא להיות בבחינת 'דג', הנקרא נון', שהוא בחינת 'שמֹנה', בחינת שער החמישים. ומהות זו, הנה מהות הפוכה לחלוטין ממהות האחיזה במזל ובטבע. (…)
וכל זאת בא לרמז שוב, כי כל העניין הרוחני של ארץ ישראל, הוא בחינת ביטול ההסתרה והתגלות אור 'שער הנון'. ולכן מי שמכניס את עם ישראל לארץ 'ישר-אל', הנו יהושע בן נון, המסמל את ספירת הבינה, ואת מהות שער הנון, ואת מהות הדגים שהם הצדיקים שביטלו את ההסתרה.
*וכן מצינו רמז נאה, והוא שהאות 'נון' בגימטריה 'קו'. דהיינו קו ישר שהוא בחינת 'ישר-אל', בחינת הקו הישר המסמל את מהות האמונה וההשפעה, שהוא הפך מהות ה-'עיגול'.
עמ' 508-509
________________________________________________________________________________________________________________
[1] בָּרִי וְשֶׁמָּא (בארמית: "וודאי וייתכן") הוא מצב בדיני ממונות, בו צד אחד טוען טענה ודאית והצד השני טוען טענה מסופקת. טענת 'ברי' היא טענה שהתובע מציג ללא שיש לו ספק בהּ (ראובן לווה ממני 100 שקלים ולא החזירם). טענת 'שמא' היא טענה של הנתבע והיא מעלה ספק בטענת התובע (אני לא זוכר אם לוויתי משמעון).