גיל 17 בראי הביוגרפיה / אורנה בן דור

בצלם אלוהים ברא אותו – גיל 17 בראי הביוגרפיה

על פי מדע הרוח האנתרופוסופי, חיי האדם הם מסע של התפתחות התודעה. אנו מחלקים את החיים לתקופות בנות שבע שנים; כל תקופה כזו נקראת ‘שביעון’, וכל שביעון נושא עמו משמעות אחרת. בשביעון השלישי, (גיל 14-21) מתפתחת המערכת הרגשית – פסיכולוגית, המופיעה בגיל הנעורים במלוא עוצמתה. מערכת רגשית זו מכונה בטרמינולוגיה האנתרופוסופית: הגוף האסטרלי, כלומר: “גוף הנפש”. אמצע שביעון מכונה – “שנת השמש”.

בהתבוננות על השמש מנקודת המבט הארצית, נראה שהיא הרביעית (האמצעית) מבין שבעת כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו, הרלוונטיים להתפתחות האדם והאדמה. (אדמה, מרקורי, ונוס, שמש, מאדים, צדק ושבתאי.)
השמש מסמלת את האני הנצחי,הרוחני, הגבוה של האדם. השמש פועלת בעיקר על השנה האמצעית של כל שביעון – הרביעית – אך מקרינה גם לשנים הקרובות אליה משני הצדדים. כך, אמצע השביעון הוא זמן משמעותי בחיי האדם. בזמן זה נחשף האדם למסרים הקשורים לאני הגבוה שלו.האני הוא צלם אלוה ממעל, ומבדיל את האדם משאר ממלכות הטבע: הדומם, הצומח והחיות – בקרבן ובסביבתן הוא חי.
בשביעון הראשון, מתרחש אמצע השביעון בערך בגיל 3 עם אמירת המילה “אני“, לראשונה, על ידי הילד.

בשביעון השני, בגילאים 9-10, פוגש הילד שוב את האני הגבוה שלו. הדבר בא לידי ביטוי דרך “לידת התודעה העצמית” של הילד, דרך מפגש שלו עם תחושת הבדידות והלבדות. זוהי התקופה בה חש הילד את נפרדותו מהעולם, ואת הסדק בהרמוניה שאפיינה את הקשר בינו לבין העולם עד אז. מפגש זה עם הבדידות משול לגירוש מגן העדן. תחושת הבדידות משרתת את התפתחות האדם, לחיפוש אחר עצמו, בנפרד מעולם הגן-עדן, אליו השתייך קודם לכן.

בשביעון השלישי, בגיל 17, מתגלה האני הגבוה פעם נוספת, דרך אירוע קונקרטי, המפגיש את האדם עם ‘חווית שמש’, חוויה הקשורה לישותו הגבוהה, המתרחשת בתקופת סיום תהליך הצמיחה לערך, עם השלמתה של ההשתנות הגופנית.
השביעון השלישי מאופיין בדואליזם, הבא לידי ביטוי בהפרדה. ראשית, הפרדה בין עליונים לתחתונים – שכלתנות מול מיניות; קוטביות זו מתרחשת בעיקר אצל הבנים, כאשר האלמנט הרגשי-נפשי, הנמצא בתווך – מוזנח. אצל הבנות מושם דגש דווקא על הנפש והרגש. ניתן למצוא את הארכיטיפ של הפרדה זו באירוע המכונה ‘הניתוח הקוסמי’, בו פוצל האדם השלם לשניים – לגבר ולאישה.

כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. בראשית ב’

באופן ארכיטיפי – האישה, בהיותו לקוחה מהצלע, כלומר ממרכז הגוף, לקחה לתוך עצמה את הספירה האמצעית, ספירת הנפש והרגש, בעוד שהגבר לקח על עצמו את הספירה של הראש, החשיבה השכלתנית, ואת הגפיים – הביצוע בעולם החומר.
הפרדה נוספת, המתרחשת בגילאים אלו, היא ההפרדה הדיכוטומית בין טוב ורע; בני נוער נוטים לתפיסות קיצוניות ומקוטבות של סיטואציות ושל בני אדם. בגילאים האלה, מתחלק העולם  לשחור לבן, טוב ורע. הדבר בא לידי ביטוי למשל, באידיאולוגיות חד צדדיות הנלקחות מתוך להט נפשי, ובדעות נחרצות על העולם, תוך כדי חלוקה דיכוטומית שלו לטוב ולרע.
האני הרוחני הגבוה, צלם האלוהים – שהוא גם הכוח המאחד, השלם – נוגע בגיל 17 להרף עין, בנפש המתפתחת אצל הנער/ה. דבר מה מהשלם הרוחני מתגלה בתוך סכסוכי הנפש המאפיינים את גיל ההתבגרות, ומרמז על הישות השלמה העתידית. תוצאת לואי של זה יכולה לבוא לידי ביטוי בשינוי היחס להורים. אותו הורה שהיה ‘בלתי רלוונטי’ עד גיל זה, הופך שוב לדמות אנושית, אולי אפילו חברית.
כדי להבין את גיל 17 של אדם מסוים, ואת הדבר שהתגלה דרכו, יש לשאול מהו האירוע המסוים אותו הוא מזהה כאירוע גיל 17? האם נחשף בפניו גילוי חשוב, כאילו out of the blue?

כל אחד מאתנו מגלה בגיל זה תגלית אחרת על עצמו ועל חייו, לפעמים דרך אירוע קשה וכואב, המסב לנו סבל. התגלית הספציפית, המותאמת לכל אדם בביוגרפיה האישית שלו, מאפשרת לו הצצה לאני הגבוה שלו, המוכן לפעול ולקחת סיכונים למען פוטנציאל ההגשמה העצמית.

על מנת להדגים את חשיבותו של גיל 17 ואת מהותו – נידרש לסיפורו של הסופר דוב אלבוים, בספרו “מסע בחלל הפנוי”, על גיל 17 שלו.
בגיל 17, לאחר אירוע מכונן, עזב אלבוים, תלמיד ישיבה מצטיין, את אורח החיים הדתי:

“אט אט אני הולך ומתקרב להבנה עמוקה יותר של נטישת הישיבה ועזיבת החברה ההלכתית, דווקא בשעה שתחושת הקרבה שלי לאלוהים הייתה בשיאה. נראה לי שכאשר ראיתי באל את המלך של חיי, כאשר הקפדתי לקיים כל הלכה, קלה כחמורה, דווקא אז הבנתי שאני משלם מחיר נפשי גדול מדי. חוזה הנתינות הזה עליו חונכתי, ואשר התגבש בי בנעורי, חיבל באפשרות התודעתית להוסיף להיות בקרבתו, בלי פחד, ולקיים עמו דו שיח אמיתי. הסתירה העצומה שבין אלוהי ההלכות של ה”שולחן ערוך” לאלוהי תפילתי, הלכה והתעצמה. את המחיר הזה- הרגשתי בעומק נפשי- איני רוצה לשלם. עזבתי את עולם הדרכים הברורות, מטעמים דתיים דווקא, מתוך הבנה שבלי הקרבה לאלוהים חיי אינם חיים.” (עמ’ 126).

B2530x3000191-3

להתקרב אל הרוח

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *