אורנה בן דור
מתוך הספר: 'סוד הגילים', מאת אורנה בן דור, הוצאת 'כחותם'.
על פי מדע-הרוח האנתרופוסופי, חייו של האדם הם מסע של התפתחות התודעה. אנו מחלקים את החיים לתקופות בנות שבע שנים; כל תקופה כזו נקראת 'שביעון', וכל שביעון הוא שלב התפתחותי נוסף ושונה בחיים. בשביעון השלישי (גילים 14-21), מתפתחת המערכת הרגשית, המופיעה אצל הנערים והנערות במלוא עוצמתה. בטרמינולוגיה האנתרופוסופית מערכת רגשית זו מכונה בשם: גוף הנפש, או הגוף האסטרלי.
כל שנה ושנה בשביעון משויכת לפלנטה אחרת. השנה האמצעית בשביעון מכונה בשם: שנת השמש.
בהתבוננות על השמש מנקודת המבט הארצית, נראה שהיא הרביעית (האמצעית) מבין שבעת כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו הקשורים להתפתחות האדם והאדמה (אדמה, מרקורי, ונוס, שמש, מאדים, צדק ושבתאי).
השמש מסמלת את אור התודעה, כמו גם את האני הנצחי, הגבוה, של האדם. השמש קשורה לעתיד. איכות השמש באה לידי ביטוי בעיקר בשנה האמצעית של כל שביעון, אך מקרינה גם לשנים הסמוכות אליה משני הצדדים. אמצע השביעון הוא זמן משמעותי בחיי האדם. בזמן זה האני הרוחני של האדם מתבטא בחייו באופן בולט.
שנת השמש בשלושת השביעונים הראשונים –
- שביעון ראשון: גיל 3 לערך, עם האמירה של הילד את המילה 'אני' על עצמו, והתפיסה הראשונית ביותר שלו את עצמו כאני נפרד.
- שביעון שני: גיל 9-10, גיל 'לידת התודעה העצמית'. האני בא לידי ביטוי דרך המפגש של הילד עם תחושת הבדידות והלבדיות[1].
- שביעון שלישי: גיל 17, פעם נוספת, דרך אירוע קונקרטי, נפגש האדם עם 'חווית שמש'. מפגש זה מתרחש בתקופת סיום תהליך הצמיחה לערך, עם השלמתה של ההשתנות הגופנית.
השביעון השלישי מאופיין בדואליזם, הבא לידי ביטוי בהפרדה בין קצוות – הפרדה בין עליונים לתחתונים, הבאה לידי ביטוי בשכלתנות מול מיניות. קוטביות זו מתרחשת בעיקר אצל הבנים, כאשר האלמנט הרגשי הנמצא בתווך מוזנח. ארכיטיפ של הפרדה זו ניתן למצוא באירוע המתואר בתנ"ך והמכונה 'הניתוח הקוסמי', בו פוצל האדם השלם לשניים – לגבר ולאישה.
כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. בראשית ב'
הארכיטיפ הנשי קשור לרגש, הספרה הנמצאת בתווך בין החשיבה לרצון. הארכיטיפ הגברי קשור לקצוות – לחשיבה מצד אחד, ולרצון (הפעילות הארצית בחומר) מצד שני.
הפרדה נוספת המתרחשת בגילים אלו היא ההפרדה הדיכוטומית בין טוב ורע; בני נוער נוטים לתפוס סיטואציות ובני אדם באופן קיצוני ומקוטב. הדבר בא לידי ביטוי באידיאולוגיות חד צדדיות הנלקחות מתוך להט נפשי, ובדעות נחרצות על העולם. בגילים אלו, העולם מתחלק 'לשחור ולבן'.
האני הרוחני הגבוה, צלם האלוהים, הוא הגורם המאחד, השלם באדם. 'לידת האני' מתרחשת רק בגיל 21. בגיל 17 הוא 'נוגע' באדם ומאפשר לו הצצה לישותו השלמה שאינה תלויה בפיצול ובפירוד.
תוצאת לוואי של אירוע גיל 17 יכולה לבוא לידי ביטוי בשינוי היחס להורים. אותו הורה שהפך להיות 'בלתי רלוונטי' בגיל 12 לערך, הופך שוב לדמות 'אנושית', פעמים רבות אף חברית.
אירוע גיל 17 יכול לזרות אור על הקרמה והשיעור הרוחני שיתגלו יותר ויותר בהמשך החיים. בגיל זה, כל אחד מאתנו מגלה תגלית אחרת על עצמו ועל העולם, לפעמים דרך אירוע קשה וכואב (למרות שלכאורה, ניתן היה לחשוב ששנת שמש אמורה להיות 'זוהרת'). הגילוי המסוים, השונה בביוגרפיות השונות של בני האדם, מאפשר להם הצצה אל 'מאחורי הקלעים' של הקרמה.
ניתן לדוגמא את גיל 17 בחייו של הסופר דוב אלבוים, כפי שנכתב בספרו – 'מסע בחלל הפנוי'. נציין, שלאחר אירוע מכונן בגיל זה, אלבוים, תלמיד הישיבה המצטיין, עוזב את אורח החיים הדתי-הלכתי המקובל ופונה לדרך חדשה.
"אט אט אני הולך ומתקרב להבנה עמוקה יותר של נטישת הישיבה ועזיבת החברה ההלכתית, דווקא בשעה שתחושת הקרבה שלי לאלוהים הייתה בשיאה. נראה לי שכאשר ראיתי באל את המלך של חיי, כאשר הקפדתי לקיים כל הלכה, קלה כחמורה, דווקא אז הבנתי שאני משלם מחיר נפשי גדול מדי. חוזה הנתינות הזה עליו חונכתי, ואשר התגבש בי בנעורי, חיבל באפשרות התודעתית להוסיף להיות בקרבתו בלי פחד, ולקיים עמו דו שיח אמיתי. הסתירה העצומה שבין אלוהי ההלכות של ה'שולחן ערוך' לאלוהי תפילתי הלכה והתעצמה. את המחיר הזה – הרגשתי בעומק נפשי – איני רוצה לשלם. עזבתי את עולם הדרכים הברורות, מטעמים דתיים דווקא, מתוך הבנה שבלי הקרבה לאלוהים, חיי אינם חיים."
אלבוים, 'מסע בחלל הפנוי', 2007, עמ' 126
אירוע ביוגרפי
"גדלתי בקיבוץ בחברה מאוד סגורה ומצומצמת. בגיל 17 הייתי בשיאו של משבר חברתי ונפשי מתמשך, הרגשתי חסרת מוצא ורציתי למות. לא יכולתי לדמיין משהו אחר, לא יכולתי לדמיין שיש חברה אחרת, עתיד אחר. גם ההסתכלות שלי על עצמי והגדרת הזהות שלי (כפי שמתאים בגיל הזה) נבעה מתוך החוץ ולא מתוך הפנים. בגיל 17 וחצי נבחרתי לנסוע למשלחת בחו"ל של נערות ישראליות, פלסטינאיות ואיטלקיות. למשך שבועיים הייתי פתאום במציאות אחרת לגמרי, פרחתי מבחינה חברתית, היה לי מקום מרכזי ומוביל. קיבלתי תזכורת שמחוץ לקיבוץ יש עולם אחר, מציאות אחרת, שיש 'איילת אחרת'. כשחזרתי לארץ הכל חזר להיות פחות או יותר אותו דבר, המציאות לא השתנתה והתקופה הקשה נמשכה עד סיום התיכון. עם זאת, באירוע הזה של גיל 17 כהרף עין נגע האני הגבוה בתוך ישותי, ואפשר לי הצצה מתוך המקום הקטן והחלקי שבו הייתי לעולם שמעבר, למשהו אחר שמחכה לי וגם ל'אילת אחרת'."
ציור: ליזבת אפק