אורנה בן דור
מתוך הספר: 'סוד הגילים', מאת אורנה בן דור, הוצאת 'כחותם'.
גיל 28 הינו גיל מעבר סף ומכונה אף: נקודת האפס. עד גיל 21 פועלים השמש, הירח ושאר הפלנטות על האדם בצורה מסודרת ומחדשים את כוחות החיים שלו; מגיל 21-28 פועל על האדם גלגל המזלות כולו. כל זה פועל על האדם מבחוץ, מבלי שהאדם יצטרך להתאמץ.
בגיל 28 מפסיקות הפלנטות לפעול על האדם ולחדש את כוחותיו מבחוץ. משמעות הדבר היא, שאדם נדרש לחדש את עצמו מתוך כוחותיו הפנימיים ומהכלים אותם בנה בחיים האלה.
האדם נדרש להיפרד מכישורי עבר שאינם קשורים לעתיד שלו, ואינם משרתים יותר את התפתחותו.
יחד עם הפרידה מכישורי העבר, מהזהות השייכת לעבר, נפתחת אפשרות ראשונית לחירות, אך גם לאחריות. הדבר המתחיל באופן ראשוני בגיל זה, יבוא לידי ביטוי מלא יותר בגיל 49, המכונה 'גיל שחרור עבדים'
גיל 28 קשור בקשר מסתורי לגילאים 14 ו-49 על פי חוק השיקופים. [1]
בגיל 14 מתחיל להתגלות משהו מהגורל האינדיבידואלי של האדם – הדבר המייחד אותו, הקשור לקרמה שלו.
בגיל 28 מתרחש מעבר סף – הכרוך בפרידה מכישורים וכישרונות שאינם רלוונטיים לעתיד ולייעוד.
גיל 49 "גיל שחרור עבדים' – אדם משתחרר מקרמת העבר שלו ויוצא לחירות חדשה.
אנשים רבים אינם מסוגלים לחצות סף זה ולהיפרד מקרמת העבר שלהם; פריצת הסף כרוכה בוויתור על הישן. מי שלא עובר את הסף 'מת' במידה מסוימת מבחינה רוחנית. ישנם אנשים שמתים בגיל הזה מוות פיסי. התופעה זכתה לשם: מועדון ה – 27. [2]
דוגמא מחיי:
בגיל 28 חזרתי לארץ לאחר שנה של לימודי ניצוח ושיטת חינוך מוסיקלי בבודפסט. לא חזרתי לירושלים. עזבתי בית, חברים ומקום עבודה, והחלטתי להתחיל מחדש בתל- אביב. הצטרפתי לקבוצה רוחנית – דבר שבדיעבד היה ראשית דרכי בהתפתחותי הרוחנית, ואף עזבתי את הנגינה כמקצוע. הויתורעלהנגינה כמקצוע, היווה ויתור על כישורים השייכים לקרמת העבר שלי והפסקת ההסתמכות עליהם – לטובת קרמת העתיד.
דוגמא נוספת:
שני (שם בדוי) עבדה מאז השתחררה מהצבא בעסק משפחתי מצליח, החל מתפקיד של דיילת דלפק ועד הגיעה לתפקיד מנהלת השיווק והפרסום, זה היה לדבריה המסלול הטבעי עבורה.
וכך היא מספרת: " בגיל 28, גמלה בי ההחלטה לנקות את כל המוכר (והנוח…) שחייתי בו ולהתחיל מההתחלה, מכלום. זה חייב אותי לעזוב את העבודה בעסק המשפחתי. אבא שלי סירב לקבל זאת, לא הצלחתי להבהיר לו שאני עוזבת, לכן הבנתי שאני צריכה פיזית להתרחק. בחרתי לנסוע למקום שאני לא מכירה, הכי רחוק שאפשר, והודו קראה לי. אבא חשב שזו גחמה שתעבור וסירב להביא לי מחליף לתפקיד. כמה ימים לפני הנסיעה הצלחתי לשכנע אותו לבחור לי מחליפה. עשיתי חפיפה זריזה, ועוד ביום הטיסה הגעתי לעבודה (בחליפת עסקים ועם יומן מלא פגישות…) ובערב טסתי להודו. רק במטוס, לראשונה, פתחתי את ה"לונלי פלאנט" על הודו והתחלתי לקרוא על הארץ אליה אני נוסעת. תהליך הפרידה מאבא ומהחברה היה ממושך. היה עלי להתרחק כדי שאבא יבין שהשמים לא נופלים כשאני לא בעסק, ושיקבל את רצוני ויכבד אותו. הייתי צריכה ממש "להתגרש" מהחברה המשפחתית ובאיזשהו אופן מאבא שלי בתור "בוס". וכך היה – נסעתי ואחרי חצי שנה חזרתי לארץ ועזבתי את מגדל היוקרה בו גרתי בת"א ועברתי לבית קטנטן בכפר.
העזיבה והנסיעה היו מבחינתי קפיצת מדרגה באשר לעברי והמשך חיי. לפני כן לא יכולתי לתאר את עצמי מחוץ לעסק, לעבודה, להווי של העובדים ושל המשפחה סביב העסק. ההתנהגות של אבא רק הבהירה לי עד כמה אני שבויה במובן מאליו שהוא העסק המשפחתי, עד כמה הנוכחות שלי שם מגדירה אותי ובו בזמן מגבילה אותי. מבחינתי לא הייתה "שני" שאינה בעסק. רציתי לגלות מי אני ללא התפקיד בחברה המשפחתית. מי היא הנעלמת הזו? ההתנסות הזו, שבעזיבת העסק המשפחתי, היתרגמה אצל סביבתי כשיגעון. זה לא נתפס כדבר נורמאלי לעזוב את מה שנכתב עבורנו מרגע שנולדנו. כשעזבתי גיליתי את עצמי בלי הכיסוי הזה, בלי ההגנה והמגבלה הזו, בלי העטיפה המחבקת שגם חונקת. זה היה מאוד משמעותי להמשך חיי: מאז ועד היום אני גרה בכפר ולא בעיר, עוסקת ולומדת את מה שמעניין אותי בתחום הגוף-נפש-רוח, ומקיימת זוגיות ומשפחתיות בדרכי שלי, תוך כדי לימוד צמיחה וגדילה מתמדת בכל תחומי החיים שלי".
[1] חוק השיקופים מצביע על הקשרים בין גילאים שונים, שאינם כרונולוגיים, בהם קורים אירועים דומים, אך רמת המודעות שונה.
[2] מועדון 27 ( Forever Club 27) הוא מטבע לשון לקבוצת זמרים מסוגות הרוק והבלוז, שמתו כאשר היו בני 27. המושג הפך לביטוי ידוע בתרבות הנעורים האמריקאית ומוזיקת הרוק, משום שמספר אמנים, שחלקם נחשבו לגדולים ולמובילים בדורם, הלכו לעולמם בגיל 27. קורט קוביין, הסולן והמנהיג של להקת נירוונה, שהתאבד בגיל 27, נחשב לאחד הזמרים והמוזיקאים החשובים של דורו. זמרים נוספים שמתו בגילאים אלו: בריאן ג'ונס, מייסד הרולינג סטונס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון ועוד רבים אחרים. תופעה זו עוררה סקרנות בקרב רבים, מבלי שניתן לה ההסבר.
נספח 1
"עד גיל 21 או 22, פועלים השמש, הירח ושאר הפלנטות כל הזמן להתפתחותו של האדם. ואז, בין הגילאים 21-28, פועל מערך הכוכבים הקבועים, דבר שלא נתפס בהתבוננות רגילה. החכמה האוקולטית בלבד טוענת שלגלגל המזלות השלם יש השפעה על הישות האנושית מראשיתן של שנות ה -20 ועד אחריתן. בשנים אלו העולם מחמיר עם האדם וכבר אינו מוכן לפעול בתוכו; העולם מתקשה. הידע של המדע המודרני אודות הקשר הראשוני, המוזר, שנרקם בין האדם לעולם – כאשר האדם בגילאי 21-28, והעולם מחמיר עמו – דל מאוד. אריסטו לימד את אלכסנדר מוקדון אודות קשר זה באומרו – "בשלב זה האדם דוחף כנגד שמי הבדולח ומגלה שהם קשים". באופן זה, "שמי הבדולח", שנמצאים מעבר לספרה של הכוכבים הקבועים, מקבלים משמעות בהבנתו של האדם. האדם מבין שכאשר הוא מגיע לסוף שנות ה -20 שלו, הוא אינו מוצא עוד כוחות בקוסמוס שיעזרו להתחדשותו. אם כך הדבר, מדוע איננו מתים בגיל 28? למעשה העולם נותן לנו למות בגיל 28. זו האמת. כל מי שרואה את הקשר של האדם עם העולם, כל מי שמתבונן באופן מודע על העולם, חייב לומר: "אוי, עולם! האמת היא שאתה מחזיק אותי רק עד לשנתי ה -28!" רק כאשר מבינים זאת, מתחילים סוף סוף להבין את טבעו האמיתי של האדם.
כי מה קורה לאדם עכשיו, כשהעולם מושך ממנו את כוחותיו המעצבים – כוחות שעד כה הוא יכול היה להשתמש בהם באופן חופשי כדי לבנות את עצמו? מה קורה עכשיו? ברגע מיוחד זה, כשהאדם בגיל 28, ומתחיל לראות בבירור שכוחות הגדילה הקודמים שלו אזלו כליל, קורה הדבר הבא – ברגע זה ממש אנשים מסוימים מתחילים למות. ויש אנשים שלמשך זמן מה עדיין מחזיקים בכוחות הגדילה שהולכים ומתכלים. גם גתה גילה, שעה שמדד את גופו בתשומת לב, שזה נהיה קטן יותר. זה קרה כאשר הוא חזר לעבוד על החלק השני של פאוסט. אך כבר קודם לכן הוא החל להיחלש. מהרגע בו העולם נוטש אותנו, עלינו לנהל את ההתחדשות שלנו בעצמנו, מתוך הכוחות שקיבלנו עד כה. כאשר אותם חלקים מהאורגניזם שלנו, שיש ביכולתם להתחדש, הולכים ומתמעטים, איננו יכולים להעניק לעצמנו גוף חדש בדומה לאופן המרהיב
בו הוא מגיע לגוף הראשון שהוא ממש שלו על פי המודל. עד גיל 28 אספנו כוחות רבים מאד מהשמש, הירח והכוכבים, כוחות שאנו נושאים בתוכנו, ושלהם אנו זקוקים בגיל זה, כאשר עלינו להתחיל לחדש את הגוף הפיזי-חומרי שלנו בעצמנו. בחיים הארציים זה הרגע בו האדם מגלה שמעתה מוטלת עליו אחריות מלאה על עיצוב צורתו האנושית. רגע זה בחייו, בו הוא נשאר לגמרי לבד, הוא הנקודה בזמן שאליה הוא שאף להגיע, ושממנה הוא חייב להמשיך.
לעתים קרובות אנו מגלים אצל ילד זה או אחר שמתרחשת בו פעילות מוקדמת מדי של כוחות מתוך הגוף שלו עצמו. ניתן לראות זאת בסימפטומים פתולוגיים כמו, עצמות שנהיות שבריריות, בעיקר מכך שהילד משמין. אך את הקשר בין דברים אלה לא ניתן לגלות בקלות. בכל רגע בחייו, האדם שואף להגיע אל הנקודה של גיל 28 או להתרחק ממנה. עליכם להבין שזוהי מעין נקודת אפס, מעין נקודת מִשְׁעָן, נקודת אפס בזמן, נקודה בה אנו עומדים בין עצמנו לבין העולם… אנו שואפים אל אותה נקודה בה העולם כבר אינו אקטיבי ואנחנו עדיין איננו אקטיביים… יש משהו בתוכנו שמכוון אל האפס (nothingness). זה מה שהופך אותנו לישויות חופשיות; זו הסיבה שבשלה אנו יכולים לקבל על עצמנו אחריות. במבנה של האדם טבועה העובדה שאנו ישויות חופשיות, אחראיות, מפני שברגע של מעבר מהעולם לעצמנו, אנו עוברים דרך נקודת האפס – כשם שהמחוג של המאזניים עובר דרך נקודת האפס מימין לשמאל, משמאל לימין, ונקודה זו אינה מצייתת לחוקים שהחלקים האחרים של המאזניים נתונים להם… נקודה זו חופשייה… קודם העולם אקטיבי, לאחר מכן האדם עצמו אקטיבי, וכאן, בנקודה זו, דבר אינו אקטיבי. כאן יכולה לחיות בחופש אותה יכולת אנושית שאינה מוגדרת על ידי הטבע וגם לא על ידי העולם. כאן נמצאת נקודת המקור של חופש האדם. כאן נולדת האחריות". [1]
נספח 2
"במקורו יועד האדם לבוא אל האדמה באורח כזה, שיהיה לאל ידו לעצב את גופו הפיזי מן הסובסטנציות של האדמה, כשם שהוא כינס את גופו האתרי מן הסובסטנציה האתרית-קוסמית. אך הוא נפל טרף להשפעות הלוציפריות והאהרימניות, ועל ידי כך איבד את הכושר לבנות את גופו הפיזי מעצם מהותו הוא. על כן חייב הוא ליטול זאת מן התורשה. אורח זה של השגת הגוף הפיזי מהווה את תוצאתו של החטא העובר בתורשה.
…אם בעובדו על עצמו, תלותו במודל מוחלטת – או אז הוא שוכח, אם רשאי אני לנסח זאת כך, מה הוא הביא איתו. נוטל הוא את צופן פעילותו מן המודל בלבד. ישות אנוש שנייה, בהיות לה כוחות חזקים הרבה יותר, כתוצאה מחיים קודמים עלי אדמה – נוטלת את הכוונתה באורח מועט יותר מן המודל; ותיווכחו לדעת מה רב השינוי שהישות האנושית משתנה בשלב חייה השני, בין התחלפות השיניים לבין הבגרות….הגוף שברשות האדם במשך שבע השנים הראשונות לחייו, מהווה אך מודל שממנו הוא נוטל את הכוונתו. קיימות שתי אפשרויות – האחת – שהכוחות הרוחיים שקועים במידה מסוימת במה שנחקק בו על ידי המודל, או אז הוא נותר בתלות מוחלטת במודל. השנייה – שבמשך שבע השנים הראשונות, מפלסת דרכה בהצלחה מהות זו השואפת לשנות את המודל. שאיפה זו מוצאת את ביטויה אף כלפי חוץ. אין זו אך ורק שאלת פעילותו של האדם על המודל. בעשותו זאת, הוא מתיר את עצמו בהדרגה מהמודל המקורי, כמו מתקלף ונושר. הוא נושר כפי שנושרות השיניים הראשונות. במהלך תהליך זה, מצד אחד מתגברים הצורות והכוחות של המודל, בה בשעה שמצד שני מתאמצת הישות האנושית לחקוק את מה שהיא עצמה הביאה עמה אל האדמה. קיים מאבק של ממש בשבע השנים הראשונות של החיים. מנקודת ראות רוחית, המאבק מוצא את ביטויו – באורח חיצוני סימפטומטי – במחלות הילדות. המחלות האופייניות לגיל הילדות מהוות ביטוי למאבק הפנימי הזה.
אין צורך לומר שצורות דומות של חולי מתרחשות תכופות מאוחר יותר בחיים. במקרה כזה – אם ניטול דוגמא אחת בלבד, ייתכן והחולה לא הצליח להתגבר כישות על המודל במשך שבע השנים הראשונות של החיים. בגיל מאוחר יותר, בכל זאת עולה האימפולס להיפטר ממה שנשאר בו באורח קרמתי. כך, בשנת החיים ה 28 או ה 29 עשויה ישות אנוש לחוש לפתע באופן פנימי, כמתעוררת בדרך גוברת ומתעצמת להיאבק כנגד המודל, וכתוצאה מכך יקבלו הוא או היא מחלת ילדות כלשהי". [2]
ביבליוגרפיה:
- שטיינר, ר. (1924), "הרפואה כליווי רוחי – קורס עבור רופאים ואנשי דת", תרגום: מרים פטרי, מתוך: הארכיב החינמי המקוון העברי לכתבי רודולף שטיינר – דניאל זהבי.
- שטיינר, ר. (1924), "יחסי קרמה", כרך 1, הוצאת מיקרוקוסמוס.
- מאמר זה נכתב יחד עם יעל ערמוני – יועצת ביוגרפית ומורה בבית הספר.
