גיל 5 – הרצון והייחול / אורנה בן דור

“אני במרכז הגן. ילדי הגן נוהרים אלי, יש לי משהו להראות להם – אני לא זוכרת מה. הם מחפשים את קירבתי, אני המנהיגה. מזווית העין אני רואה את אסתרק’ה. ילדה יפה, בהירה, כמו מלאך טוב. שערה חום, משיי, גלי, ופיה חושני – למרות שכל הווייתה אומרת רוחניות. אסתרק’ה מסתכלת אלי באהבה ובהבנה. היא לא רצה אלי, שהרי אין לה מה לחפש אצלי. בשבילי היא המלכה הבלתי מעורערת. אף אחד מהילדים לא מבחין בה כלל. כולם מתקרבים לכיוון שלי.

אני מתביישת. אני יודעת שהיא היא המלכה האמיתית, היא המלכה של הרוח, אני המלכה של החומר. אני ההווה – היא החזון, העתיד, היא השאיפה והכמיהה. אסתרק’ה לא לועגת, לא מקנאה, לא כועסת. היא מסתכלת אלי במבט אוהב ומכיל, כמו אומרת – ‘אני יודעת אותך מבפנים; את עדיין זקוקה לתשואות הקהל. אני מקבלת אותך כפי שאת.’

באותו רגע אני יודעת – אסתרק’ה היא הגורל שלי.”

***

לפני שאגש ללב ליבו של גיל 5, אתאר באופן כללי את המתרחש בילד בגיל זה.

הן ברחם והן בשביעון הראשון, מתחילה ההתפתחות של האדם מלמעלה, מהראש, לכיוון מטה – המערכת המטבולית ומערכת הגפיים.

בשלוש השנים הראשונות מתרחשת התפתחות נוירו-סנסורית הקשורה בראש ובחושים. מהשנה הרביעית מתחילה המערכת האמצעית – המערכת הריתמית להתפתח. ואילו בשנה השביעית מתפתחת המערכת ‘התחתונה’ – מערכת הגפיים.

  • השנה הראשונה – ההזדקפות
  • השנה השנייה – רכישת השפה
  • השנה השלישית – חשיבה עצמאית (אמירת אני)
  • השנה הרביעית – התפתחות הריאות
  • השנה חמישית – התפתחות הלב
  • השנה השישית – התפתחות המערכת המטבולית
  • השנה השביעית – התפתחות הגפיים

עובדה מאירת עיניים היא שההתפתחות הגופנית של הילד מקבילה להתפתחות היכולות הרגשיות-קוגניטיביות שלו.

גיל 5 הוא גיל התפתחות הלב. הלב הוא מרכז פעיל, בו קיימת תנועה מתמדת בין מרכז להיקף. בגיל 5 – כאשר כוחות הלב משתחררים – מגיע גם העיקרון הקוגניטיבי-רגשי החמישי, וזוהי היכולת לדמיין – הפנטזיה. הדמיון הנו מקור של השראה ושלמות. הילד מעניק לאובייקטים משמעות, והפנטזיה שלו חזקה מהמציאות! מקל הופך לחרב, למטאטא של מכשפה וכו’… הילד בורא עולמות מתוך חווית היצירתיות הפנימית שלו. זוהי חוויה עוצמתית של בריאה.

החל מגיל חמש נעשה הילד גם מודע יותר לגופו, ולעובדה ש – ‘אני הוא גופי’; עד גיל זה אין לילד מודעות מיוחדת לגופו הפרטי. הוא פשוט חי בתוך גופו בטבעיות ובהרמוניה.

יחד עם התפתחות יכולת הדמיון ועם התעוררות המודעות הגופנית מתעוררים בילד גם פחדים חדשים: פחדים ממכשפות, מפלצות ויצירי דמיון אחרים ובראשם סקרנות ופחד בנוגע למוות.

לב ליבו של גיל חמש הנו שהוא מקפל בתוכו את תמונת החיים השלמה:

  • עבר (חיים קודמים)
  • הווה (החיים הנוכחיים)
  • עתיד (הזרע לחיים הבאים)

הבנת משמעותו של גיל חמש הופכת את  המהלך הכרונולוגי בזמן של החיים לתמונת פנורמה במרחב, בה ניתן לראות את קרמת העבר כמו גם את קרמת העתיד.

בגיל זה אנו נפגשים מחד עם הרצון שלנו שבא מהעבר, ומאידך עם הייחול שלנו הבא מהעתיד.

“כל אשר חי ברצון אינו בא לידי ביטוי חיצוני במלואו בחיים שבין הלידה למוות. כאשר מבצע אדם החלטת רצון, נשאר בו תמיד דבר מה נוסף שאינו יוצא לפועל בחיים שעד המוות. נותרת שארית, המוסיפה לחיות באדם ונמשכת מתוך כל החלטת-רצון וכל מעשה-רצון אל מעבר למוות. לשארית זו יש לשים לב לכל אורך החיים, ובייחוד בגיל הילדות.”

שטיינר, ‘ידע האדם’, 2006, עמ’ 46

ההבדל בין הרצון לייחול הנו שהרצון הנו גלוי והייחול הנו סמוי. הייחול הוא הרצון הסמוי של ישותנו שבאה מהעבר – הייחול והכמיהה להשתנות ולהתפתח. פעמים רבות קיימים סתירה ודיסוננס בין הרצון הגלוי לייחול (גרמנית: wunch). בעוד הרצון קשור בדרך כלל להתקדמות בחיים הארציים-חומריים, הייחול הוא תמיד כמיהה רוחנית.

“מי שמתבונן בכלל באדם בנוגע לטבע הרצון שלו, יאמר לעצמו: אם אני יודע מהם מניעיו של אדם, אני מכירו – אך לא לגמרי. משום שכאשר מפתח האדם מניע, מהדהד למטה חרישית גורם מסוים, ולהדהוד חרישי זה חייבים להקדיש תשומת לב רבה […] זהו הייחול. אין כוונתי לשאיפות המובהקות שמתוכן באות אחר כך התשוקות, אלא לאותו הדהוד חרישי של ייחולים המלווה את כל המניעים שלנו. הוא קיים תמיד. אנו חשים ייחולים אלו חזק במיוחד בעשותנו מעשה כלשהו הנובע ממניע ברצון שלנו, ולבסוף אנו חושבים עליו ואומרים לעצמנו: מה שעשית כאן יכולת לעשות הרבה יותר טוב.”

שטיינר, ‘ידע האדם’, 2006, עמ’ 50-51

בדוגמא, מתוארת ילדה בגיל 5 שנפגשה עם הייחול שלה בדמותה של ילדה אחרת – ‘אסתרק’ה. הכובשת הכריזמטית מהעבר, חביבת ילדי הגן פגשה את העתיד שלה. במהלך חייה היא תלך לקראת אסתרק’ה בדרכים פתלתלות, שונות ומשונות. היא תחפש את אסתרק’ה (דמותה הנשגבת) בעולם, באימא שלה, בבני זוג, בתורות הרוחניות – וכל זאת על מנת למצוא את אסתרק’ה בתוכה היא.

ניתן לעבוד עם אירוע גיל 5 ודרכו לזהות את העבר והעתיד. תחילה יתגלו דפוס התנהגות או מחוות נפש אשר משקפים את ישות העבר של האדם מחיים קודמים; לאחר מכן יתגלה גם הייחול.

הייחול תמיד דורש הקרבה של הישן. בדוגמא, הייחול ‘להפוך לאסתרק’ה’ כרוך בשינוי המחווה הבסיסית של הכובשת הכריזמטית, ‘המלכה’ הארצית.

לכל גיל עד גיל 21, יש שני גילים הקשורים אליו בקשר של השתקפות. גילי השיקוף של גיל 5 הם גיל 37 וגיל 58.

בגיל 37 לערך יתרחש אירוע הדומה במהותו לאירוע של גיל 5, בו נוכל לראות התחלה של שחרור ממחוות הנפש הקשורה לעבר – הבאה לידי ביטוי באירוע של גיל 5 – והתקרבות לייחול.

השיקוף השני של גיל 5 הוא גיל 58. גיל זה שייך לשביעון האחרון בעל החוקיות הביוגרפית-קרמתית (56-63), שביעון המכונה בשם אדם-הרוח. הנושא המרכזי שעלה בגיל 5 – הייחול הרוחני הסמוי – אמור להגיע בגיל זה להשלמתו. מכאן ואילך, אדם שעבר התפתחות נפשית-רוחנית אמור לפעול למען נתינה לעולם מתוך ישותו ההולכת ומתפתחת. זהו המעבר מקבלה לנתינה מוחלטת. [1]

 אירוע ביוגרפי

“אני זוכרת היטב את הלידה של האחות הרביעית במשפחה. אימא יושבת על כיסא ומחזיקה בידה את התינוקת החדשה. אף אחד חוץ ממני,  בת ה- 5, אימא והתינוקת אינו נוכח בחדר. אני ניגשת  בחרדת קודש אל אימא והתינוקת, מתבוננת ‘בנס’ הזה ולא מעיזה להתקרב יותר מדי או לגעת בתינוקת. בחדר שרר שקט מיוחד, אוירה של קדושה, ואני שאלתי את אימא בלחש: “איך קוראים לתינוקת”? אימא אמרה בשקט: “ששש, קוראים לה נעמה”.

פרשנות ביוגרפית

פנינה חווה התפעמות מול הנשגב, מול הנס. אווירת הקדושה ממלאת אותה באופן מידי וטבעי – היא נאלמת דום מול החוויה הרוחנית והמעמד המקודש.

‘נֶאֱלָמוֹּת-דום’ זו מול הנשגב מאפיינת את פנינה כל חייה. זוהי תמונת העבר שלה. בחקירה ביוגרפית-קרמתית עלתה תמונה של פנינה כמשרתת במקום קדוש, שאינה מורשת או אינה חפצה להתקרב לקודש.

מחוות ‘ההתבוננות-בלבד’ ליוותה את פנינה שנים רבות ומנעה ממנה ללמוד ולחקור את עולם הרוח, למרות הכמיהה הרוחנית העזה. במהלך החיים נדרש תיקון אותו קבלה פנינה על עצמה. למרות החשש שלה, היא לקחה על עצמה להורות לאחרים את מקצועות הביוגרפיה ומדע-הרוח.

אירוע ביוגרפי

“הייתי בת 5 וחצי. היינו בסיני עם הדודים ובני הדודים מזה כמה ימים או שבוע. ההורים אמרו שיש הופעה גדולה בנואיבה וכולנו נסענו לשם. היו שם המון אנשים. אני התכסיתי בשמיכה ואולי גם נרדמתי. בעיקר זכור לי שכל הזמן עברו מעליי אנשים וגם קצת דרכו עליי. היה לי נורא צפוף ולא נעים.”

פרשנות ביוגרפית

“באירוע גיל 5 בנואיבה הרגשתי את הישות הרוחנית הגבוהה שלי השייכת לקרמת עתיד. הצפיפות והאקסטזה של האנשים גרמו לי להרגשת דחייה מהם ומהאירוע. התנתקתי מעולם החושים המוגזם שמסביבי, מהארציות של האירוע, מההמוניות. ‘הביחד’ המוגזם נחווה אצלי כמצב של חוסר ב’אני’. יש לי סלידה ממצב זה של חוסר בעצמי.

חוויית ההסתתרות מתחת לשמיכה מייצגת את הרצון שלי להקטין את עצמי מול הארציות של האנשים – זוהי קרמת עבר. זה מזכיר לי את העבודה שניתנה בסוף של שנת ההכשרה, והיא – לתאר את חיי כסיפור אגדה. שם תיארתי את עצמי כדמות המסתירה את ‘שמלת עלי הכותרת האדומה והמרהיבה (הרוחנית)’ במעטה של כותונת פשוטה.

עכשיו אני מבינה שההסתתרות נובעת מהזדהות יתר שלי עם הישות הרוחנית הגבוהה שלי, המפותחת. כל עוד אני מזדהה איתה – כאילו היא ‘שלי’, כאילו היא מעידה עלי משהו – אני חווה אותה כיהירות, ממנה אני פוחדת, ואותה אני מנסה להסתיר.

מזה כמה שנים – וזו גם קרמת העתיד שלי – אינני מזוהה איתה יותר. אני מבינה שזה מה שהאלים נתנו לי על מנת לעשות את המשימה שלי בעולם. אני לא צריכה יותר להצטנע ולהחביא את הרוחניות שלי.”

ציור: רנואר

[1] להרחבה ולפירוט ראו: ‘סוד השביעונים’ הוצאת ‘כחותם’.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *