אורנה בן דור
נפש בודדה…
גיל 9 מכונה גם: לידת התודעה העצמית. עד לגיל זה לערך, הילד מרגיש את עצמו באחדות עם העולם. הדבר בא לידי ביטוי באופן הטבעי בו הוא משתף את הוריו בחייו, ללא הסתרה, וללא יצירת מרחב פנימי סודי ואישי, שילך ויתגבש לקראת גיל ההתבגרות.
זהו גם הגיל בו נולדת באדם הבושה, שמקורה בתחושת הנפרדות שלו מהעולם, אתו הוא הרגיש עד אותו הזמן כשרוי בהרמוניה.
מבחינה אבולוציונית, מקביל גיל 9 באדם לאכילה מפרי עץ הדעת, בתקופת גן עדן עליה מסופר בספר בראשית: "ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם.." (בראשית ג' 7).
עד האכילה מפרי עץ הדעת היה האדם חלק בלתי נפרד מגן העדן. אלוהים שם אותו בגן העדן 'לעבדה ולשמרה', כלומר – להיות חלק הרמוני מהבריאה הכללית, החיות, העצים והטבע. לאחר האכילה מפרי עץ הדעת, נפקחו עיניו של האדם לראות את נפרדותו, את התבדלותו מהבורא והבריאה, וכתוצאה מכך ,לראשונה, נחוות אצלו בדידות.
הילד בן ה-9 פוגש את הבדידות דרך אירוע מסוים שמתרחש בחייו.
חקירה ביוגרפית (טיפול ביוגרפי) מזמנת את האירוע הזה, מעלה אותו למודע, חושפת את חווית הבדידות, ואת הגורמים לחוויה.
הגורמים לחוויית הבדידות משתנים מאדם לאדם וקשורים לקרמה (גורל) הספציפית של כל אחד – האחד ירגיש בדידות כתוצאה ממחלה שתקפה אותו בגיל הזה, השני כתוצאה מחרם שנעשה עליו על ידי הילדים האחרים, השלישי מכך שגילה דברים על משפחתו אותם לא ידע קודם, וכיוצא בזה.
האירוע הביוגרפי החַל בגיל 9, אינו בהכרח אירוע גדול או טראומטי. גם אירוע 'קטן' יכול להפגיש את הילד עם חוויית הבדידות, ובתנאי שהאירוע קשור לקרמה המסוימת של האדם שחווה אותו.
חווית הבדידות היא חוויה מאיימת על כל אחד, ובמיוחד על ילד, שעדיין לא ביסס מרכז עצמי עצמאי – ולכן הוא ישאף להרחיקה בכל מחיר.
הילד ירחיק מעצמו את חווית הבדידות באופן הבא: הוא יוותר על מעשה, התנהגות, תכונות אופי שלו, וכדומה, שאיפשרו לחוויה הזו לעלות. המחיר יהיה ויתור על האוטנטיות והשלמות.
לדוגמא: אם חווית הבדידות נוצרה כתוצאה מהתבלטות יתר בכתה, בתוך נפשו של הילד ייחרט מעין סימן אזהרה: אסור להתבלט! ובהמשך חייו הוא יוותר על היותו בולט ומתבלט.
ההחלטה הלא מודעת של הילד לוותר על חלק מישותו השלמה היא החלטה הישרדותית, ובהקשר לחלק הראשון של החיים (עד גיל 35 לערך) היא נכונה תמיד. הסיבה לנכונותה הינה העובדה שהיא משרתת את הביטחון הקיומי, ומאפשרת התגשמות ללא איום חיצוני ופנימי.
על מנת להפוך ל'אזרחי האדמה', לישויות בעלות גוף ונפש, אנו אמורים לגדול בבטחה בתוך חברה, קהילה, משפחה, מוסדות חינוך וכדומה.. המכשירים אותנו לחייו הבוגרים על מנת שנממש את עצמנו בלימודים, עבודה, זוגיות, משפחה וכדומה…
ההחלטה של גיל 9 משרתת את התהליך הזה.
ועם זאת, על מנת, שכבוגרים, נוכל לממש את עצמנו, להגשים החלק הרוחני שבנו – חייבת ההחלטה זו להבחן שוב, הפעם בתודעה, על ידי האדם הבוגר, החל מגיל 33 ומעלה. מגיל זה, המהווה התרמה לתקופת אמצע החיים, נדרש האדם להתבוננות מודעת על המחצית הראשונה של חייו. גיל 33 כגיל ההיפוך (ראה מאמר), קורא לאדם לעבור מהישרדות להגשמה עצמית, מהגשמה פיזית למימוש רוחני, למימוש האינדיבידואליות שלו – על מנת להגיע לחופש הולך וגובר, שיאפשר הגשמת היעוד ויצירה חדשה. זוהי מהות החיים.
החזרה לישות האוטנטית דורשת בחינה מחודשת של ההחלטה שנלקחה בגיל 9, תוך כדי נכונות לוותר על הביטחון שהיא הקנתה בחיים.
כמו כל התפתחות רוחנית, מעבר זה כרוך בהקרבה ובוויתור. אנו אמורים להקריב את השאיפה לביטחון קיומי, להסתכן בדבר לו לא יכולנו בילדות, על מנת שנוכל להגשים את ישותנו השלמה ולהתפתח באופן נפשי-רוחני.
זהו המעבר מקרמת עבר לקרמת עתיד, מעבדות לחירות.
גיל 9 של דפנה:
"גדלתי בקיבוץ בלינה משותפת, הורי היו אנשים מאוד מרכזיים בקיבוץ, ובמיוחד אבי שהיה במשך שנים בעמדות מפתח. בגיל 6 נסעתי עם הוריי לשליחות בארה"ב, ובגיל 9 בקירוב, חזרנו לקיבוץ, לאחר שלוש שנים בהן חיינו בקרב המשפחה המצומצמת.
ציפיתי לחזרה לקיבוץ, חשבתי שאני חוזרת הבייתה, למקום מאוד בטוח, למקום בו יש השגחה וביטחון. כאשר חזרנו, היה עלי להסתגל מחדש במהירות ללינה המשותפת ולחיים הקיבוציים. בנוסף, זמן קצר לאחר חזרתנו, התקיימו בחירות לכנסת בארץ, ואבי החליט להצטרף לרשימה שהייתה מנוגדת לעמדת הקיבוץ הרשמית. מאותו הרגע חשף הקיבוץ את "פניו האמיתיות". אבי הותקף והועלב באופן אישי, קיבל מכתבי שטנה, גם מכאלו שהיו כביכול "חבריו". הדבר זלג אף אל חברת הילדים, ואני, כבתו, נאלצתי לסבול גידופים ועלבונות מילדים וממבוגרים כאחד.
אירוע זה ואירועים נוספים שבאו בשנים אלו, עוררו אצלי את ההרגשה שאין על מי לסמוך. המבוגרים, עליהם סמכתי שידאגו לי וישגיחו עלי, לא יכולים לספק לי את הביטחון הזה; אבא ואמא, שלפני כן היו עבורי מקור לביטחון, נתפסו כחלשים, והמבוגרים האחרים כבלתי אמינים ובוגדניים. המסקנה שלי מתוך האירוע שחוויתי הייתה אין השגחה מלמעלה, אין על מי לסמוך, עלי להסתמך על עצמי. הפסקתי להיעזר במבוגרים. הסתגרתי והתנתקתי מהם והתחלתי לסמוך רק על עצמי, ובמובן העמוק יותר – הפסקתי להסתמך על אלוהים ועל עזרתו של עולם הרוח (עבור ילד בגיל הזה אמא ואבא הם כמו אלוהים). ויתרתי על האמונה בכך "שאלוהים משגיח עלי" – כי היא זו שהפגישה אותי עם הבדידות.
ניתוח ביוגרפי של האירוע:
הוויתור של דפנה בגיל 9 היה על הקשר שלה למקור כוח גדול יותר ממנה, השומר ומנהיג את העולם בתבונה (עולם הרוח). ההסתמכות שלה על עצמה במהלך השנים, הגנה עליה מפני החרדה אליה נחשפה בגיל 9, אבל שללה ממנה את אפשרות האמון באחרים, והמנוחה שבהשענות עליהם. כמו כן, היא אבדה את הקשר לעולם הרוח ולהשגחה העליונה.
גיל 33 שהוא גיל שיקוף של גיל 9, הפגיש אותה עם אפשרות לתיקון.
"קרוב לגיל 33, כשהבן שלי היה בן שנה וכמה חודשים, ישנו אצל חברים. בחוסר תשומת לב , השכבנו את הילד במזרון – שמעליו היה מדף ענקי, מלא בספרים כבדים ובקלסרים. עד השעה 23:00 בלילה הכל היה בסדר, כשלפתע הוא התחיל לבכות. בכה ובכה, וכל ניסיונות ההרגעה לא צלחו. באותה תקופה ניסיתי לגמול אותו מהנקת לילה, ולכן, לא רציתי לקחת אותו אלי, למזרון הסמוך בו ישנו, אני ובעלי. בסופו של דבר, ברבע לאחת, לאחר קרוב לשעתיים, בהן לא הצלחנו להרגיעו, החלטנו להעביר אותו אלינו . ברגע שהעברתי אותו אלי, הוא מיד נרגע.
רבע שעה לאחר מכן, נפל המדף הגדול עם כל תכולתו ברעש גדול ונורא לתוך המזרון שלו. לו היינו משאירים אותו שם, הוא ודאי לא היה נשאר בחיים. הרגש שעלה בי היה רגש של תדהמה ואימה, אך גם של יראת כבוד ופליאה. איך בני 'ידע' שאסור לו להישאר במזרון הזה? מישהו השגיח עליו ושמר עליו – ובכך גם עלי, אמו. בגיל 33 חזרה אלי בהדרגה התחושה: יש השגחה, יש סדר בעולם, יש על מי לסמוך – יש עולם רוח. האמונה הזו, שנולדה אז כזרע, באה לידי מימוש ועומק בשנים אחריה כשנכנסתי בהדרגה, יותר ויותר אל תוך מסלול של התפתחות רוחנית."