צבי בריגר

בתאריך 11.2.20 צבי בריגר נפטר. צבי בריגר הוא המורה הרוחני שלי מזה 26 שנה. תם עידן. החל עידן חדש.

דברי הספד שנשא בנו של צבי, בועז, בהלוויתו

לזכרו של אבא

צבי בריגר, נולד ב- 1933 בבריסל, בלגיה. בן להורים שהיגרו בשנות הרעב מפולין כפליטים. אביו אפרים, סבא שלי ושל אריאל, היה סנדלר ואימו רבקה הסבתא שלנו פועלת בבית חרושת. את שניהם לא הכרנו, כי אבא התייתם בגיל 11. עם הכיבוש הנאצי, אפרים ורבקה האמיצים שלחו את שלושת ילדיהם למנזרים ובכך הצילו אותם מהגורל שלהם הם – המשרפות באושוויץ אליהם הגיעו ב- 1944.

לאחר שעבר למנזר, אפרים ורבקה היו מבקרים אותו אחת לכמה שבועות. כילד בן 11, באחד הביקורים כעס עליהם על כך שלא הביאו לו סוכריות, כך סיפר לי. הוא לא ידע שבתום הביקור הזה הוא נפרד מהם בפעם האחרונה .

בתום המלחמה יצא מהמנזר והדוד יוסף פרש עליו חסותו. בגיל 16 עלו אבא ואחיותיו לארץ עם עליית הנוער. הוא הגיע למשמר העמק, ובשירות הצבאי במסגרת הנח”ל לקיבוץ נירים, שם גרה עד היום אחותו התאומה רחל עם משפחתה. לאבא לא היה קל בארץ, וזמן קצר לאחר השחרור מצה”ל חזר לבלגיה, שם גר אצל דודו, למד במכללה להנדסאי מכונות, עבד כמדריך לילדים בפנימייה, עבד בחברת רכבות בלגית והתחתן.

מספר שנים לאחר מכן, ביקר בארץ על מנת לסעוד את אחותו הגדולה שרה, שנפצעה בתאונה. ואז, בביקור החוזר כאן הבין שליבו בכל זאת בישראל, נפרד מאשתו הראשונה רות שלא רצתה לעלות, ועלה לארץ בנהיגה עם האוטו שלו. בחיפה פגש את אמא שלנו, חניתה ז”ל הם התחתנו ב – 1963. אבא למד בטכניון הנדסת חשמל, ובאנו לעולם – אני ואריאל. אבא סיים את הלימודים בציונים בינוניים בגלל קושי גדול הכרוך בללמוד ולעבוד ולגדל תינוק בו זמנית, והתקבל בקושי לעבוד ב” מכון 3″ – כפי שקראו אז לרפאל. אך עד מהרה הצטיין בעבודתו עד כדי כך שאחת מחברות ההיי-טק הראשונות בארץ – SDSI – פיתו אותו בסוף שנות ה – 60 החוצה. עוד לא היה מת”ם, SDSI ישבה בחוף שמן, ובחצי השני של הבניין בחוף שמן קמה חברת היי-טק קטנה אחרת, אלביט. המחשבים הענקיים שאולי אתם זוכרים מהתמונות והסרטים הישנים של שנות ה – 70 היו ארונות גדולים עם דיסקים של זיכרון מחשב מסתובבים במהירות ימינה ושמאלה. SDSI פיתחה את הדיסקים האלה ואבא פיתח בגאווה רבה את הבקרים של הדיסקים האלה. לימים, ב- 1975 בערך SDSI נקנתה על ידי אלביט הצעירה, ואבא הפך לעובד אלביט. שנים ספורות לאחר מכן אבא הרגיש שההיי-טק כבר לא מתאים לו. בשלב זה הוא ואמא החלו להתעניין בעולמות רוחניים יותר, הוא רצה ללמוד פסיכולוגיה, לימודי רפואה אלטרנטיבית, נטורופתיה, ומאז – תחילת שנות ה – 80 ועד יומו האחרון – אבא תמיד למד. ב – 1985, עם גל פיטורים גדול באלביט אבא מצא עצמו בחוץ – מה שיצר הזדמנות למצוא עבודה פחות תובענית, והוא החל לעבוד בטכניון כמהנדס מעבדת דנציגר בפקולטה להנדסת מכונות, שם עבד עד גיל הפרישה. הוא מאוד אהב את התפקיד הזה – גם בגלל שנתן לו לחזור לימיו כהנדסאי מכונות וגם כי העבודה הזו אפשרה לו להקדיש זמן לתחומי העניין הרבים האחרים שלו.

פסיכולוגיה, פרחי באך, פלדנקרייז, ביו-פידבק, רפלקסולוגיה, אסטרולוגיה, נטורופתיה, הומאופתיה, אנתרופוסופיה, ייעוץ ביוגרפי… זו רשימה מקוצרת של התחומים שלמד וחקר. השתתף באינספור סדנאות, בדרך כלל עם אמא. חודשים ושנים של לימודים בהתכתבות, ושבועות של לימודים בחו”ל. ונושאים רבים שלמד לבד. כך גדלנו בבית בו הרוחניות היתה מאוד דומיננטית, אמא ואבא שהפכו בקריירה השנייה שלהם למטפלים אלטרנטיביים, ועוד היו דומיננטיים בבית מדפים כורעים תחת עומס מאות ספרים וקלטות בנושאים אלה ואחרים – באנגלית, צרפתית, גרמנית ועברית.

ובקפיצה ליום פטירתה של אמא שלנו, חניתה. היה זה משבר קשה מאוד בשבילו, אני זוכר שהוא ממש התפרק בשבעה. מאז אותו יום ב – 2004 הוא הסתגר בדירתם המשותפת רוב הזמן, ומשנה לשנה, בהדרגתיות מדויקת, שרק מהנדס מוכשר במיוחד יכול לעשות, צמצם את הקשר שלו עם העולם החיצון והתרכז במה שהגדיר כמשימת חייו.

אבא החל לחקור ולפרש את כתביו של רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה. את התובנות שגילה במחקריו החל ללמד בקורס שיצר, בשיטת הטיפול ייעוץ ביוגרפי. כפי שציינתי, לפני כן הוא למד ייעוץ ביוגרפי, ואז עבד כמטפל בשיטה, ומאז שאמא נפטרה פנה לפרויקט חייו להיות חוקר ומורה של הנושא. הקורס שכתב והעביר בחריצות אין קץ העסיק אותו ב – 10 שנים האחרונות. תלמידיו הנאמנים ליוו אותו כל השנים. זו היתה משימתו החשובה ביותר – כך אמר בכל מפגש ושיחה איתו, וכך זה התבטא בבחירותיו ובמעשיו. הוא הגביל את עצמו ממנעמי החיים, חי כנזיר, לא טייל ולא נפש, לא חיפש זוגיות חדשה, לא התרועע עם חברים, והגביל את הזמן המיועד למפגשים משפחתיים. הכנת המפגש הבא של הקורס היתה תמיד בעדיפות העליונה שלו ולכך היתה מוקדשת כל שעה פנויה. זה היה תמיד מעורר הערצה לראות איך הוא אסף את כל כולו לקראת המפגש הבא והתרגש כאילו זה המפגש הראשון. אנו, הילדים והנכדים התקשינו לקבל זאת, אך עם השנים למדנו לחיות עם זה.

אבא אמנם הגביל את כמות הזמן עם המשפחה אך לא את האיכות. המפגשים איתו היו תמיד מאוד אינטנסיביים. לרוב הוא היה מתביית על אחד הנוכחים – בן, כלה, נכד או נכדה – ומתחיל להתעניין בחייו. עם אבא אין סמול טוק. הוא היה מתחיל מיד לשאול שאלות ישירות. ההתעניינות היתה ממקום של אכפתיות אינסופית, ובמהירות הברק היה יורד לשורש העניין – כל הסיפורים מסביב נעלמים ומיד הוא היה מצביע על הדילמה או משקף את הבחירה שעשה אותו מטופל… סליחה, אותו בן משפחה. זה לא היה תמיד קל או נעים לעמוד מול מטר שאלותיו ותביעותיו לתשובות. אבל תמיד היה ברור שזה נעשה מתוך אהבה ואכפתיות, ומתוך הקשבה כל -כך עמוקה, לרוב יותר עמוקה ממה שהעומד מולו היה מקשיב לעצמו.

כמובן שלי היו עשרות שיחות כאלה. אבא – תודה שהיית שם תמיד בשבילי באופן העמוק ביותר האפשרי .

אבא, חיית את שנותיך האחרונות בצורה אותנטית ואמיצה, ובדיוק, אבל בדיוק כפי שרצית. לא עסקת כלל במה אנשים יגידו. עסקת בלמידה, היית צלול עד הרגע האחרון. אבא, היית אבא נהדר. עברת דברים קשים, בילדותך ובבגרותך, עבדת קשה כל חייך. תמיד שמרת על הומור. הגעת להישגים מפליגים בתחומים רבים – רוח וגם חומר, ואני מאמין שאתה מרגיש שלם עם מהלך חייך, כפי שמומחה בתחום הביוגרפיה כנראה אמור להיות. מצאתי לנכון לשתף את הבאים כאן לכבדך בדרכך האחרונה עם טפח מאישיותך וחייך המגוונים, ועוד לא הספקתי לספר על כישרונות הכתיבה, הציור והמשחק שלך ו-6 או 7 השפות שידעת.

נוח על משכבך בשלום כי עשית ונתת המון ומגיעה לך המנוחה הזו. אני אוהב אותך ואתגעגע אליך ויחד עם זאת אני מרגיש אותך היטב, כי אתה יודע לשמור על קשר חזק ממרחק פיזי ובקרבה רוחנית .

שלך ,

בנך בועז

תמונה מאחד השיעורים האחרונים שצבי לימד

דברי הספד שנשאה אורנה בהלוויתו של צבי

צבי יקר.

לפני שבוע חלמתי חלום.

בחלומי אתה בא לביתי, להעביר לי שיעור חשוב.

הבית היה מבולגן, בעיקר מחומרי אמנות. אתה לא אמרת כלום, רק נגשת לסדר, כדי שנוכל לעבוד ללא הסחות דעת.

בשלב מסוים הוצאת לחמניה קטנה, חומה. אני רצתי למטבח כדי למצוא לך ממרח, לתת ללחמניה קצת טעם, אבל גם שם היה בלגן ולא מצאתי מה שמתאים לך.

בינתיים התבזבז המון זמן יקר.

רק לאחר מכן, לאחר כמה ימים, הבנתי שבאת להעביר לי ידע חשוב, ושאסור לי לבזבז זמן על הסחות דעת, גם אם זה אמנות, וגם אם זה ממרח על הלחמניה הפשוטה.

אבל עדיין לא הבנתי שזו הפעם האחרונה.

בלילה של פטירתך חלמתי שאתה מאוד במצוקה, ושאני צריכה להגיע אליך, אבל לא מוצאת את המכונית שלי, ואני לא יכולה להושיע אותך.

ואז בשעה אחת לערך, ראיתי שיש לי שיחה מאביב, אביב בריגר ,הנכד שלך.

וקיוויתי שאולי זה על מנת להודיע שאתה חולה. אבל לא. אתה הלכת, אתה מת.

הדבר הראשון שעלה בראשי זה שמחר, הסדנא שאותה היית אמור להעביר לנו לא תתקיים.

לפני שבוע דיברנו על הסדנא, ואתה אמרת שהבנת משהו עצום על האני, ועל המלאך שהגוף שלו לא מחובר לאני. ושזה היה חידה גדולה עבורך, למשך זמן רב. מה ששטיינר אמר – שהגוף של המלאכים הוא בים, בגלים, ובעולם הפיזי, אבל המלאכים הם לא כאן, האני שלהם לא מחובר לגוף.

ואז שאלתי אותך, אתה פוחד למות? ואתה אמרת – לא, אני לא פוחד, אני כבר שם, כמו המלאך. וחיכיתי מאוד להיום, יום חמישי, לשמוע את גולת הכותרת על האני. הסדנא האחרונה, שעליה עבדת במשך החודשיים האחרונים. ושאותה, כמו כל הסדנאות האחרות, כתבת בכתב ידך, בעברית מעורבת עם צרפתית, על דפדפת כמו דפדפת של ילדים בבית הספר.

לפני השיחה האחרונה ביננו, התקשרתי אליך כמה פעמים. הפעם לא להיתמך – הפעם לתמוך. אתה לא ענית. אז התקשרתי לאביב ושאלתי אותו אם אתה בסדר. הוא אמר, כן. והציע לי את הטריק שלכם, של המשפחה, לצלצל פעמיים, לסגור, ואז לצלצל שוב. ובאמת עשיתי את זה, ואז אתה ענית.

ואתה אמרת “ידעתי שזו את שהתקשרה כל השבועיים האלו, אבל לא היה לי כוח, ולא היה לי איך לעזור לך” רציתי להגיד שהפעם התקשרתי לתמוך. ובאמת תמכתי. ושמחתי שתמכתי.

ובפעם אחרת שדברנו השנה, שאלתי אותך – אתה תישאר איתי ככל שידרש? ואתה אמרת – את זה אני יכול להבטיח.

ועכשיו, אתה הלכת.

צבי יקר, עולם הרוח ואנחנו בעולם הארצי, יודעים עד כמה אנו חבים לך את הדרך הרוחנית וההשראה של חייך ומחקרך העצום לתוך נבכי הביוגרפיה. להפוך אנתרופוסופיה לביוגרפיה מעשית, מתודית, שאפשר לעבוד איתה ולהתקדם בהתפתחות הרוחנית. את זה נתת לנו. חוסר המורא והעוצמה שלך להתעסק בנושא החשוב מכל בתקופה הזו, בנושא הרוע – לא בעולם, בנו בתוכנו, נתן לבית הספר שלנו את האימפולס החשוב כל כך, אותו אני מעבירה כעת בכל העולם.

אין ייעוץ ביוגרפי כמו זה שלך. ואנשים יודעים את זה. בהונגריה, בספרד, בהולנד, בברזיל, בהודו, בארצות הברית ובקנדה, וכפי הנראה בעוד מקומות בעתיד – המסר שלך עובר. אנשים צמאים לידע חי, לידע האמת.

“זה לא שלי”, תמיד הצטנעת כשאמרו לך שהסדנא שהעברת מאירת עיניים ולב, “זה הכל שטיינר”. זה לא נכון, צבי, זה לא היה הכל שטיינר. גם אתה פורץ דרך חדשה, המתאימה לזמן ולמקום בו אנו חיים, ומסתבר שלמקומות נוספים בעולם.

ואני הקטנה, זכיתי. זכיתי להיות ליד ימינך. להיות זו שלוקחת את מה שנתת, מנגישה אותו, ומעבירה אותו הלאה. ויש כבר הרבה מורים, יועצים ותלמידים שהם בעצם בנותיך ובניך, ממשיכך.

לא לשווא היו חייך. אתה כוכב זוהר בשמים ובארץ. העבודה שלך מרטיטה יקומים. החשיבות של מה שהבאת להתפתחות העולם והאדם, לא תסולא בפז.

החריצות, ההתמדה, העקשות, החוכמה והרוחניות – היכולת לעמוד בסבל קשה, פיזי ונפשי, ולא להתלונן, ולא לחשוב – למה אני? להיות מוכן לשלם על ההגבהה בהנמכה, על ההשראה בסבל. זה אתה. סמל ההקרבה הנעלה.

ובאופן אישי, צבי שלי – ברית דמים, ברית ברוח נכרתה ביננו לנצח נצחים. אני חייבת לך את חיי. מאז גיל 33 היית לי למלאך שומר בתהומות העמוקים דרכם הייתי צריכה לעבור. תמיד הצבת מולי מראה של האני הגבוה שלי, ושל הייעוד שלי.

אני יודעת שלא עזבת באמת.

אתה המורה שלנו. נוח על משכבך בשלום, ולאחר מסע ומנוחה בעולם הרוח, חזור לכאן. כמו שתמיד אמרת – אין זמן. האדמה תזדקק לך יותר מתמיד.

אתה חי בעולם הרוח. אתה חי בתוכנו.

באהבה.

אורנה

תלמידים מספרים על צבי וכותבים לו:

מיכל הולר

פגשתי את צבי – חוקר מדע הרוח, לפני 7 שנים, וזכיתי להיות תלמידה שלו מאז. בשיעורים שלו היו מטריצות, וקטורים, זוויות, פונקציות, תרשימי זרימה של העברת נתונים ועוד. כל תכונה או אירוע קיבלו אות באנגלית, וההיררכיות קיבלו בנוסף גם שני אינדקסים, כיאה לאיברים במטריצה. לכאורה, הכול ברור, הרי הקארמה שלי דאגה לי שאבין את השפה, בכך שלמדתי מתמטיקה ופיזיקה. אך היה מעטה מאוד מטעה. אלה לא היו לימודים מדעיים גרידא ולא היו המשך להכנה שעברתי. כמו בתהליך התקדשות, הלימודים ירדו לתוך עמקי נשמתי עוד ועוד. התרגילים שצבי נתן בסדנאות שלו (כך הוא כינה אותן) היו “בעיות” בעלות אינסוף פתרונות. בכל פעם שאני מתרגלת, מתגלה “פתרון” נוסף וחדש שמעולם לא היה קודם בתודעה שלי. צבי שיתף את אירועי חייו האינטימיים ביותר כאילו מדובר בחומר לימוד, ושם, במקומות האלה, גיליתי כמה שאנו דומים, ממש אחים, למרות הביוגרפיה המאוד שונה שלנו.

בשיעור הראשון השנה שהיה גם לפני-האחרון, נתן לי צבי מפתח לתחושת הנצחיות של ‘האני’. זוהי תחושה שנמצאת בעומק הלב ואיננה משהו מופשט כמו המושג “נצח”. הנה המפתח.

מתי למשל אנו מרגישים את הנצח?

א. כשאנו בבעיה קיומית בלתי פתירה והתחושה שלנו היא שלעולם היא לא תיפתר.

ב. כאשר אנו מבינים וחווים חטא שביצענו כלפי האחר, ומרגישים שלעולם לא יסולח לנו (קמלוקה בחיים).

הנה, דווקא שם במקומות הקשים ביותר – שם אני חווה את הנצחיות.

אני יודעת שאפגוש במורה שלי שוב, בעולמות הרוח ובגלגולים הבאים, באהבה, ויחד עם זאת, בוכה את לכתו ומתגעגעת.

ורד זווילי

יום חמישי. יורדת במדרגות ברחוב מוריה בחיפה.
עוד מדרגה ועוד מדרגה, עד הכניסה לבית שמרגיש עבורי כל פעם מחדש כמו מרתף התודעה, מקדש שבו שמור ידע האדם, וניתן לכל מי שאמיץ מספיק לבוא, לשמוע, לחקור ולדעת.
חברי הקבוצה נכנסים אחד אחד, מתארגנים במקומם הקבוע כמעט, פעם על הכיסאות הירוקים ולאחרונה בסלון החביב והמזמין שארגן בחדר הנכד של צבי שגר בבית שמארח אותנו.
יושבים ומחכים.
יושבים ומחכים ביראת כבוד למורה שלנו.
יושבים ומחכים להשפעתו עלינו את המחשבה הטהורה, את התודעה הגבוהה, מעלה-מעלה אל הנשגב.
פעם התקיימו שיעורים כל שבוע. צבי היה צעיר ב-10 שנים ואני עוד לא השתתפתי בשיעורים. בכל שנה התרחקו השיעורים זה מזה, והשנה, בגיל 86, ניתנו פעם ב-8 שבועות. אני השתתפתי בשיעורים מאז 2014.

בין שיעור לשיעור הקדיש צבי את כל זמנו, ימיו ולילותיו, להכנת הסדנה הצפויה. לעיתים ביום הסדנה התגלה לו פרט חשוב שהפך את כל עבודתו על פיה, והוא – בחריצות אין קץ ובנאמנות חסרת מורא לחקר הרוח – בנה את הסדנה מראשיתה, בהתאם לאמת שהתגלתה.
צבי שיתף אותנו בפירות מחקרו, שאל אותנו שאלות ביוגרפיות כדי שנדייק ביחד את התובנות, סיפר על עצמו בפתיחות, בכנות, הגיש לנו את אירועי חייו, את רגשותיו, את לבטיו, את ספקותיו, הקריב את אישיותו על מזבח האבולוציה האנושית הרוחנית, ולא חשש לרגע למעמדו בעיננו או בעיני העולם.
הוא ידע מי הוא, ושום דבר ואף אחד לא יכול היה לערער על כך בשום צורה ואופן.
אדם בעל הכרה עצמית בהירה מוארת באור הרוח.
אדם שהוא והאני הגבוה שלו חד הם, והוא קורן את עצמו בנדיבות אל כל סביבתו, הרבה מעבר לחדר, מעבר לנו, מעבר לארצות, ימים ויבשות, אל מרחבי תבל.
בשיעור הרגשתי איך עולה מדרגת התודעה לגבהים שלא ידעתי במקומות אחרים. ההתמסרות המשותפת של חברי הקבוצה, המחויבות להשקיט במידת האפשר האנושית הסחות דעת אסטרליות, לשאת את גבהי התודעה ולהימנע מבריחה אל האתרי, להתגבר על הקושי כשהמוח הפיזי לא מצליח להבין לפעמים, פשוט לא מצליח. לתת את מבטחנו ברוח ולדעת שמה שלא מובן עכשיו עוד יתבהר בימים אחרים, שאנחנו לא בדרגה הרוחנית המספיקה עדיין לחומרים מסוימים.
לא נאמרו בחדר מילים מיותרות.
גם אם נזרקה לאוויר מילת סרק, צבי תמיד ראה בסיטואציה את מהותה העמוקה. שום דבר לא היה לשווא. הארצי תמיד משקף את הרוחני, ואצלו זו היתה לא רק תפיסת עולם אלא דרך חיים, זו היתה הפריזמה דרכה הוא התבונן בעולם וחי את חייו.
המון דברים למדתי ממנו, אך היום נוכחת יותר מכל ההבנה שהוא עבורי ההשראה להתייחס אל אירועי חיי כאל חומרי מעבדה לחקירה והתפתחות רוחנית חסרת פשרות. ממנו שופע אלי הייחול לפתח אי-הזדהות עם כל מה שמהווה את אישיותי, ולהתקרב בקול דממה דקה אל דביר ישותי.
זכיתי לנכוח בקרבת אדם יפה עד מאוד בשיווין בין פיו וליבו, זכיתי לשאת מבטי מעלה אל אדם הרוח. על כך אני אסירת תודה לעולם הרוח ולמורתי אורנה שהובילה אותי אל אדם ייחודי זה.

“כעת אנו הולכים לדרכנו, האחד לכאן, השני לשם, אך אור הרוח לו אנו שואפים, ואותו אנו מחפשים בחשכה שלנו, יאפשר לנו להיות ביחד ללא קשר למקום בו אנו נמצאים או למרחק שלנו זה מזה במרחב. מי ייתן והנפשות הנוכחות כאן תרגשנה את האחווה הזאת, כאשר הן תהרהרנה שוב במה שהן שמעו, או כאשר תחיינה שוב ושוב את האהבה ההדדית שנראתה כאן. היינו יחד באופן פיזי, אך לא תמיד יהא זה כך. אנו נמצאים ביחד באופן על-חושי. אם כן, הבה ונלמד להיות יחד באופן על-חושי, כך שנוכל להיות עדים מהימנים לקיום העל-חושי, העולם העל-חושי!”

שטיינר, התקדשות, נצח והרגע החולף, הרצאה 7, הוצאת ‘כחותם’ 2019 תרגום: אורנה בן דור

 

 

שמואל

על צבי שמעתי זמן מה לפני שהכרתי אותו, אורנה נהגה להביא לשיעורי הביוגרפיה תרגילים שצבי לימד אותה והייתה אומרת “זה מהמפגש עם צבי”. התרגילים היו פשוטים ועם זאת כה עמוקים שהבנתי שאני רוצה לפגוש וללמוד אצל האדם הזה שנקרא צבי.

כשהגעתי לשיעור הראשון לא ידעתי למה לצפות, את האנתרופוסופיה אהבתי, את האנתרופוסופיים שפגשתי בדרך קצת פחות, תמיד היו נראים לי מרוחקים מדי, מן היכלי חוכמה שדבר לו נוגע בהם. צבי הראה לי עולם אחר, מצד אחד טעון בידע ובחוכמה אין סופיים, ומצד שני עובד עם הרגש ככלי המחקר העיקרי. צבי לא היה מוכן לוותר לנו ודרש עבודה פנימית נמרצת, לפעמים עד כדי מבוכה כאשר ענינו תשובות לא כנות.

ניסיתי להבין מה כל כך משך אותי להתייצב לשיעור (סדנה הוא נהג לקרוא לזה) פעם בשלושה שבועות. מעבר לידע ומעבר להבנה הפנימית, זו הייתה היכולת של צבי לגרום לנו תלמידיו, “לגרד את המוח עם כפית מבפנים”, לאמץ את המוח ולמתוח אותו כמו שריר אין סופי.

במהלך השנים צבי ביקש לרווח בין המפגשים, כי הוא לא הספיק להכין את הסדנה הבאה, אותה היה מקריא מחוברת ירוקה משורבטת בכתב ידו והיה מעלעל בה הלוך וחזור. נראה היה שכבר קשה לו המאמץ הפיזי, אך החדות והחריפות שלו ליוו אותו עד יומו האחרון.

הבנתי שזכיתי לפגוש מורה רוחני שהאמת והאנתרופוסופיה הן נר לרגליו. כששמעתי על פטירתו צחקתי בליבי שמכול האנשים שעברו את הסף, הוא יהיה הכי פחות מופתע. תודה, צבי, על הידע, תודה על החוויה.

יעל ערמוני

צבי יקר,

אני רוצה לכתוב לך דברי פרידה למרות שפיסית פגשתי אותך רק פעמיים, אך לנוכחותך בעולם ולמחקר הרוחני שלך הייתה השפעה מכרעת על חיי ועל האפשרות שלי לפגוש ולהגשים את ייעודי הרוחני.

לפני 10 שנים הגעתי ללימודי הייעוץ הביוגרפי, אצל אורנה מורתי, תלמידתך וממשיכת דרכך.

שמך הוזכר כבר בשיעור הראשון ומאז ועד היום בכל שיעור כמעט. דמותך הצטיירה לי כשל נביא או מתקדש מימים קדומים החי בצנעה ומקדיש את כל ימיו ולילותיו לעבודת אלוהים, מביא את דברי הנבואה שלו בדבקות ובמסירות, לקומץ מאמינים שמוכן לשמוע.

אני זוכרת את המפגש הראשון שלי בשנה א’ עם הנושא של ‘הצו הקרמתי והגשמתו’, שהינו אחד הנושאים הגדולים והחשובים ביותר שפיתחת במחקר הרוחני שלך ע”פ החומרים של שטיינר.

זה היה מפגש מטלטל עבורי, הייתי אז אשה צעירה, בת 35, שבאה מתפיסת עולם שונה לגמרי, והמפגש עם ‘הצו הקרמתי’ דרש מפגש נוקב עם שאלת הרוע, הרוע שלי, עם שאלת החיים החוזרים והקרמה, עם עולם הרוח, הרגשתי כי כל עולמי עובר טלטלה, היה בי חלק שרצה לקום ולברוח, וחלק אחר, לא מודע לגמרי, ‘האני הגבוה’ שלי, שידע שזהו מפגש גורלי עם ידע משנה חיים, שזהו מזון חיוני עבורי. נשארתי.

מאז עברו שנים רבות, זכיתי ללמוד את החומרים שלך שוב ושוב, בשיעורים עם אורנה, דרך ספרי העבודה של בית ספרנו, בשמיעת ההקלטות של כל שיעור שלך. כיום, כמורה בבית הספר ‘כחותם’, יש לי הזכות הגדולה אף להשתתף בפיתוח של ידע זה ואפילו להעביר אותו וללמד אחרים.

 צבי,

כאשר קיבלתי את הידיעה על מותך הרגש הראשון שעלה בי היה של חרדה. מה יקרה עכשיו?

יום למחרת נסעתי להלוויה, החרדה התחלפה ברגשות חדשים, האווירה והדברים שנישאו בה על ידי אורנה ושני בניך מילאו אותי בתחושה של חגיגיות ויראת קודש, נזכרתי באמירה כי כאשר אנו בוכים בעולם הארצי על אדם שמת והסתלק מן העולם, בעולם הרוח חוגגים את לידתו.

הבנתי שאינך מת, שחצית סף, שעלית שלב, ויחד איתך כולנו, כל מי ששייך לאימפולס הזה נדרש לנוע אל השלב הבא. התמלאתי התרגשות ותחושת אחריות. באותו השבוע חלמתי שני חלומות, בשני החלומות קיבלתי מסר ברור: עבור השלב הבא אני נדרשת להצמיח איבר חדש, איבר שעדיין אין לי, איבר שנמצא עדיין בהתהוות והאחריות לפיתוחו היא שלי בלבד, תלויה בעבודה התודעתית-רוחנית שאעשה, באומץ שלי וביכולתי להתגבר על פגמיי וחולשותיי, להתמיר את הרוע שהבאתי עימי מחיים קודמים, בנכונותי להקריב את הישן. החלומות עוררו בי פחד, מה אם לא אצליח? מה אם לא אהיה ראויה? אבל גם אופטימיות ואמונה, יש לי דרך, יש לי כלים, יש לי הכוונה.

צבי יקר, אני רוצה להודות לך על ההתמסרות שלך, על דרך החשיבה החיה והמקורית כל-כך שדרכה החיית עבורנו את החומרים של שטיינר, על ההשראה שנתת ועל ההקרבה העצומה שלך. זרעת זרעים בעולם ובזכות אורנה, שדואגת כבר שנים להפיץ אותם, לטפחם ולגדלם הם נובטים וגדלים כאן בארץ ובמקומות רבים בעולם. עכשיו כאשר אתה ממשיך את המסע שלך מעבר לסף, בעולם הרוח, אני רוצה להבטיח לך שכאן, בעולם הארצי, אני וכמוני עוד רבים אחרים, מחויבת להמשיך וללכת בדרך.

ביראת כבוד ואסירות תודה, יעל

 

 

print

One thought on “צבי בריגר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *