האביר האפל / עמרי כפיר

האביר האפל – באטמן מול גו'קר כמסע חניכה מול הרוע

מאת עמרי כפיר, יועץ ביוגרפי בהתמחות בבית הספר 'כחותם'.

ה"אביר האפל" הוא סרט מסדרת באטמן מ- 2008. הסרט מפורסם בעיקר בזכות המשחק המופתי של הית' לדג'ר, שגילם את דמותו של ג'וקר. ישנם לא מעט סיפורים על האופן בו לדג'ר הצליח להיכנס עמוק לדמותו של ג'וקר המרושע. אפשר גם לשער שייתכן ושילם על כך בחייו בצורה כזו או אחרת, שכן באופן טראגי, זמן קצר לפני יציאת הסרט לאקרנים, כשהוא בן עשרים ושמונה, נמצא לדג'ר ללא רוח חיים, אחרי שבלע כמות גדולה של כדורים ותרופות. נראה, כי לא הצליח לחצות את הסף של גיל הזה, אך זהו רק הרקע לעניינו של סיכום זה.[1]

השאלה המרכזית של הסרט היא: באיזה תנאים בני אדם מאבדים את המוסריות שלהם?

מי שמציב אותה הוא ג'וקר, הנבל. ג'וקר טוען שאין חוקים, שאי אפשר לחצות, כשמפעילים לחץ מסוים על אנשים. "המוסר שלהם [של אנשי העיר גות'האם], הקודים המוסכמים הם בדיחה! הם אנשים טובים רק ככול שהעולם מתיר להם.", הוא אומר לבאטמן באחד העימותים ביניהם. לג'וקר אין צורך ורצון בכסף או תהילה. הוא פשוט רוצה ליצור אנרכיה ולהראות שהטוב האנושי הוא לא יותר מקליפה מוסרנית.

משימתו של באטמן, לעומת זאת, היא לשמור על החוק והסדר בעיר. הוא עושה את זה מאחורי הקלעים, מבלי שאף אחד ידע מיהו, עד שגו'קר מגיע ו"מנער" את עולם הערכים שלו. העוצמה של ג'וקר אינה בכוחותיו הפיזיים, אלא ביכולת הפסיכולוגית שלו ללחוץ על רגישויות של אנשים וכך לגרום להם להשיל את המסכה ולגלות את פרצופם האמיתי. הוא מבין שהנקודה הרגישה של באטמן היא ההגנה על שלום אנשי העיר ולכן הוא מודיע שיהרוג אדם בכל יום, עד שבאטמן יסגיר את עצמו, ואף מבצע את האיום. באטמן לא עומד בלחץ של ג'וקר. הוא רוצה להוריד את מסכת העטלף ולהסגיר את עצמו, אלא שהמשרת הנאמן שלו, אלפרד, אומר לו: "תחזיק מעמד! תספוג את זה. הם ישנאו אותך [אנשי העיר] על כך, אבל זה העניין בבאטמן. הוא יכול להיות המנודה. הוא יכול להיות פורע החוק. הוא יכול לעשות את הבחירה שאף אחד לא יכול לעשות."

באטמן מבין שני דברים: ראשית, הוא צריך להחזיק מעמד אל מול התחושה הבלתי נסבלת שהוא פועל בניגוד גמור לכל מה שהאמין בו. הוא צריך לעמוד בזה, שהוא לא מצליח לשמור על אנשי העיר ולקחת בחשבון ששמו הטוב יפגע ואפילו ישנאו אותו ואף על פי כן, עליו לעשות את המעשה הנכון. שנית, כדי להתמודד עם הרוע של ג'וקר הוא לא יכול להישאר מוסרני. עליו לעשות את המעשה הנכון, שהוא מעבר לכל הגדרה חיצונית או מוסכמה חברתית מוקדמת.

באטמן "מוריד את הכפפות". הוא הופך את המכשירים הסלולריים של כל תושבי העיר לאמצעי מעקב שלו, כדי למצוא את ג'וקר, על אף שעוזרו מתריע בפניו, כי הדבר אינו מוסרי ועלול להיות הרסני. וזו רק ההתחלה הוא גם מוותר על חייה של אהובתו, שמתה לנגד עיניו, אך ורק כדי לעשות את הדבר הנכון. ג'וקר אמנם מאשים אותו בסוף הסרט בצדקנות אבל באטמן מוכיח שהוא אינו תלוי בערכים חיצוניים כפויים או בתדמית שלו, אלא פועל באופן הנכון בכל סיטואציה בהתאם לצו המצפון הפנימי.

סוף הסרט משאיר אותנו עם שאלה לגבי טבע האדם. מצד אחד יש סצנה בסרט שמראה כיצד בסופו של דבר, אפילו תחת תנאים של לחץ, יעדיפו תושבי העיר להימנע מלרצוח זה את זה, אפילו אם המשמעות היא שמירה על חיי עצמם [אני לא רוצה להרוס ולספר את הסצנה]. מצד שני ג'וקר מצליח להפוך את הגיבור של העיר – התובע, יפה התואר ורודף הצדק, הרווי דנט – למפלצת רצחנית, על ידי כך שהוא נוגע בנקודה הרגישה שלו. בכך הוא מוכיח שגם את מה שהוא לכאורה הטוב ביותר אפשר להפוך לרוע. השאלה על טבע האדם היא לא שאלה פילוסופית כללית, אלא שאלה על טבעו של כל אחד מאיתנו, שאלה שאיננה חד מימדית, הדורשת מכל מאיתנו כנות וחמלה.

דמיינו לעצמכם שבאטמן וג'וקר הן אינן דמויות חיצוניות בסרט, אלא דמויות שחיות בנפש שלכן – החתירה אל הטוב והיצר ההרסני. מתוך כך אפשר לשאול את עצמנו:

האם יש בנו תכונה שאתם חושבים שבסיטואציה מסוימת יכולה לשרת את הטוב ובסיטואציה אחרת לשרת את הרוע?

האם עמדנו פעם במצב שבו השם הטוב שלכם עמד מול הצו לעשות את המעשה הנכון? מה עשינו אז?

מתי המוסריות שלנו הופכת למוסרנות?

מה קורה לשאיפה שלנו לעשות את המעשה הנכון, כשאנו או יקירנו תחת סכנה או תחת לחץ?

מתי הרגשנו שאנחנו פועלים מתוך השאיפה לעשות את המעשה הנכון, כבני אדם, מבלי לדאוג לטובתנו האישית? (זה לא חייב להיות להציל את העיר…)

כיצד יודעים מהו הדבר הנכון לעשות?

[1] להרחבה על גיל הסף של גיל 28 אפשר לקרוא בספר "סוד הגילים", אורנה בן דור, הוצאת "כחותם".