האגואיזם כחרב פיפיות / אורנה בן דור

בסוד הרוע – האגואיזם כחרב פיפיות [1] / אורנה בן דור

מצד אחד שטיינר מלמד שהאגואיזם הוא מקור כל הרוע בעולם. מצד שני הוא אומר לנו שכדי להתחזק מבחינה נפשית, כדי להיות עצמאי ובעל ערך לעצמי ולאחר, חייב האדם להפר את עקרונות המוסר הזולתניים ולהיות אגואיסט. על הרוע ההכרחי כיסוד התפתחותי.

שטיינר מציין שבכל תקופה ישנה קבוצה של אנשים שמקדמים את האנושות. אלו אותם אנשים, שמופיעים שוב ושוב על פני האדמה באינקרנציות חוזרות. במעבר בין התקופה האטלנטית לתקופתנו שרדה קבוצה מסוימת של אנשים את הקטסטרופה המכונה בתנ”ך בשם המבול. קבוצה זו התחילה ציביליזציה חדשה. בעתיד, בסוף התקופה הפוסט-אטלנטית, תתרחש לפי שטיינר מלחמת הכול בכול. זוהי האפוקליפסה. מלחמת הרע בטוב. האנשים מהזרם הטוב, שיילחמו ברוע, מקבלים הכשרה כבר היום, בגלגול הזה.

רק אנשים שאינם רכי לבב ואינם תמימים יכולים למלא את התפקיד. אנשים שלא התנסו ברוע אינם יכולים להשתייך לקבוצה מסוג זה, ועל פי התפיסה האנתרופוסופית, הכשרת אנשים אלה החלה כבר בגלגולים קודמים. אנשים השייכים לאותה קבוצה קרמתית עוברים לעתים יחד דרך אירועים היסטוריים אכזריים: מלחמות, מסעות צלב וכדומה.

“התכונה המשותפת לכל סוגי הרוע היא האגואיזם. האגואיזם הינו תחושה מוגזמת של ערך עצמי, נטייה לייחס הכול לעצמי והתחושה שאני מרכז העולם. הנאמר תקף לגבי הדברים הקטנים ביותר ועד לפשע המחריד ביותר, כאשר מקור הפגם או הרוע נוצר בגוף או בנפש…הדרך שמובילה מחוץ לרוע בעולם הפיזי היא זו שנלחמת באגואיזם.” [1]

שטיינר קובע למעשה, באופן חד משמעי, שמקור כל הרע בעולם הינו בנטייה של האדם לאגואיזם, והדרך להילחם בו היא באמצעות מלחמה באגואיזם. אולם מיד לאחר הקביעה הנחרצת שלעיל שטיינר מביא את הבעיה הגלומה בה:

“אבל יש כאן בעיה. ניתן להגיד על הסגולות והכישורים שאנו חייבים לפתח כדי להתקדם בדרכנו לעולם הרוח, היינו להפוך את הנשמה ליותר חזקה, יותר עצמאית, סומכת על עצמה – שהם מפרים את כל עקרונות המוסר בעולם הזה, שבנוי על זולתנות אלטרואיזם, התייחסות לאחרים”. [2]

לפנינו, אם כן, פרדוקס. מצד אחד עומד הטיעון שהאגואיזם הוא מקור כל הרוע בעולם – האדם מתמקד בעצמו, הוא חושב על עצמו בלבד ואינו רואה את ה’אחר’ כבעל ‘אני’ ובכך מפר את כל עקרונות המוסר. מול טיעון זה נאמר שכדי להתחזק מבחינה נפשית, כדי להיות עצמאי, כדי להיות בעל ערך, גם לעצמו ובסופו של דבר גם לזולת, האדם חייב להפר את עקרונות המוסר הזולתניים ובהכרח להיות אגואיסט:

“האנוכיות הינה אותה תכונה אנושית, שבאמצעותה עומד לנגד עיניו של האדם האינטרס הדורש בהכרח את הגבהת עצם אישיותו – בעוד שהניגוד, הזולתנות, תהיה אותה תכונה אנושית המתכוונת להציב את הכישורים האנושיים בשירות הזולת ובשירות העולם החיצון כולו”. [3]

הפרדוקס של ‘האני’, אותו מתאר שטיינר כחרב פיפיות, הוא הכרחי שכן הוא נוגע בדיוק בנקודה שבין ההתפתחות להתאבנות:

“התקדמנו בעיונינו עד כה לכך שראינו ש’אני’ זה של האדם מהווה חרב פיפיות, חרב חדה. מי שאינו תופס שהאני הינו חרב פיפיות, אינו מבין את כל משמעות ההתפתחות של האנושות והעולם. מצד אחד מהווה האני את הגורם לכך שבני האדם מתקשים בתוך עצמם, שאת כל מה שיכול לעמוד לרשותם בעניינים חיצונים ובקניין פנימי, ברצונם להציב לשירותו של האני שלהם. האני הזה הוא הגורם לכך שכל משאלות האדם מופנות להשביע את רצונו. שאיפתו של האני הזה היא לסלק מתחומו את כל ה’אניים’ האחרים, להיאבק, להילחם בהם. זהו צד אחד של האני. אולם מצד שני אסור לשכוח שהאני הזה מהווה בד בבד את המהות שמעניקה לאדם את עצמאותו, את חירותו הפנימית, זו שמרוממת את האדם במשמעות האמיתית ביותר של המילה. באני הזה מתבסס ערכו. הוא מהווה את צלם האלוהים באדם”. [4]

נתבונן עתה על תכונות נוספות, המאפיינות את האגואיזם, אותן שטיינר אינו מציין: חוסר רצון לחלוק עם אחרים או לתת להם, קטנוניות בקשר לסיפוק הצרכים הקטנים ביותר, הליכה לקראת המטרה מבלי להתבונן לצדדים וללא התחשבות במי שנשאר מאחור, תחושת עליונות, תחושת צדק, יהירות, ניצול, אי-סובלנות, פנטיות ושאפתנות להשיג דברים – הן חומריים והן רוחניים – על חשבון האחר. חלק מתכונות אלו מאפיינות גם אנשים בעלי שיעור קומה, בעלי ייעוד רוחני, שבשלב מסוים בחייהם, לפחות בחלק הראשון, התקדמו בדיוק בזכות אותן תכונות.

כדי לתאר את הסתירה שבין הערך המוסרי של האגואיזם לבין נחיצותו מספר לנו שטיינר את משל הוורד:

“הצמח נוטל לתוך עצמו מה שהוא נזקק לו לשם גדילתו. אין הוא שואל על ‘גדילה’ ועל ‘מדוע’. הוא פורח משום שהוא פורח, ואין זה מטריד אותו אם הוא משרת מישהו. ולמרות זאת: מכיוון שהוא נוטל לתוכו את כוחות החיים שלו, משום שהוא מושך מתוך סביבתו בדיוק את כל מה שהוא זקוק עבור עצמו, דווקא בכך הוא נעשה עבור סביבתו – ובסופו של דבר גם עבור האדם – מה שהוא יכול להוות עבורם…. כאשר מתקשט הוורד, מקשט הוא את הגן כולו”. [4]

ראשיתה של כל נתינה בקבלה, בלקיחת משאבים מהסביבה לעצמי כדי לגדול ולהתרחב. גם ההיררכיות הרוחניות, שמהותן היא נתינה טהורה, היו פעם בשלב שבו הן לקחו. ניתן לכנות זאת השלב האגואיסטי בחייהן.

“וכאשר אנו מתבוננים כלפי מעלה לתוך הגבהים הרוחניים, לעבר הישויות העל-אנושיות, רואים שהכול הופך עצום יותר ויותר. על מה מבוססת ההגברה המתמשכת בעוצמה של ישויות אלו, כיצד היא מתבטאת? היא מבוססת על כך שבתחילה הם זקוקים לדבר מה, הם רוצים משהו, הם דורשים משהו מהעולם, ואחר כך הם מתפתחים לנקודה שבה להם עצמם יש משהו לתת”. [5]

ההיסטוריה שזורה באנשים בעלי ייעוד רוחני שתכונת האגואיזם אפיינה אותם, ובדרך להגשמת ייעודם עשו מעשים שאינם מוסריים. למעשה, על מנת לבנות כלים משמעותיים להגברת הטוב בעולם, יש לקבל את ההנחה הבסיסית שהפרת המוסר הינה מסלול חיוני בחייו של אדם בעל ייעוד רוחני. כך למשל, ניתן לחשוב על ילד מרדן, שאינו צייתן, דעתן, אגואיסט, ש”עושה את המוות” להוריו, שאינו ממושמע ונוח, כלומר אינו “ילד טוב ירושלים”, כאדם שבונה כלים חשובים לקראת עתיד בעל ייעוד רוחני.

מבחן התוצאה

בדיעבד ניתן לזהות מעשים לא מוסריים שהשלכותיהם הביאו טוב לעולם:

רבקה אמנו, לדוגמה, המבקשת לתת את הבכורה לבנה הצעיר יעקב, זוממת מזימה שבעזרתה הוא יוכל לגזול את הבכורה מאחיו עשו. המעשה אינו מוסרי, אם גם הכרחי בתולדות עם ישראל והאנושות כולה.

דוד המלך שולח את אוריה למות בקרב, כדי לשאת את אשתו בת שבע לאישה. נתן הנביא מוכיח את דוד על חטאו, אלא שמחטא זה נולד שלמה, מלך ישראל הדגול, שעליו נאמר שהיה החכם מכל אדם.

דוגמה נוספת היא האופן שבו סוקרטס, גדול הפילוסופים היוונים ואחד מאבות הפילוסופיה, נחשב בתקופתו לחוטא. ואכן, לפי קנה המידה שהיה נהוג ביוון העתיקה הוא היה אשם בהשחתת הנוער, שנהה אחריו, באמצעות הקניית רעיונות לא מקובלים ובכפירה באלים. הגותו של סוקרטס הביאה לפריחת הפילוסופיה המערבית.

חשוב לציין שהמעשים הלא מוסריים אינם חולפים ללא גמול. מבחינה קרמתית כל מעשה חייב בגמול. ועם זאת צריך לזכור, שכאשר אדם עושה מעשים רעים הוא רוכש כישורים שאחר כך ישמשו אותו בהתפתחותו ובנתינה שלו לעולם.

האם זו קריאה למצב של אין דין ואין דיין? כמובן שלא!

כמובן שהמוסריות הכרחית בחברתנו. כשה’אני’ מתפתח עולה המוסריות בצורה טבעית וחופשית. זו המוסריות העתידית שלא נעשית מתוך חובה אלא מתוך אהבה.

“אנו מגיעים לעקרונות האתיים הנעלים ביותר ולהבנתם רק בסוף שאיפתנו לחכמה. וכמו כן, קהילות ומאמצים מוסריים וחברתיים אינם יכולים להתקיים ללא מוסריות”.

קודם אני

תכונות מוסריות המתפתחות טרם זמנן כמו נתינה, הקרבה וכדומה, יכולות להחליש את האני. זולתנות מתוך ריצוי, נתינה כהימנעות מפגישה של האדם עם עצמו, למרות שכלפי חוץ היא נראית כדבר חיובי, יכולות להחליש את האני. “כל מה שגורם לאדם לשאוף לאבד את האני שלו, להיכנס עמו לתודעה כוללנית, הוא פרי של חולשה”.

לא מעט אנשים, מתוך רתיעה, סלידה ופחד מהרוע, מתחברים לקולקטיב המייצג ערכים טובים. בכך הם מוותרים על האני שלהם למען אידיאלים כלליים. בכל קולקטיב, מעצם מהותו, מתמזגים האידיאלים של האני האינדיבידואלי עם האידיאלים של האני הקולקטיבי.

הקולקטיב מהווה אי של טוב אבסולוטי, לעתים כדי להימנע מהרוע. כך נוצר, אם כן, מעין עולם אידיאלי שבו הכול טוב אבל הרוע לא נסוג. להפך, הוא מופיע לעתים בצורה מפלצתית, דווקא בשל העובדה שאנשים לא התמודדו איתו. עמדה זו באה לידי ביטוי בכל המשטרים הפשיסטיים, הקומוניסטיים ובשיאה במשטר הנאצי.

אבל ניתן למצוא אותה גם בקבוצות קטנות, כמו כתות, קיבוצים וחמולות. לעומת זאת, אנשים שעוברים דרך הרוע, מעכלים אותו ומתמודדים איתו, הם אנשים שמתחסנים בסופו של דבר ויכולים לו. על מנת לפגוש את הרוע מחוץ לו חייב האדם לפגוש קודם כל את הרוע שבתוכו. התגברות על הרוע שבתוכנו יוצרת טוב גדול יותר. הטוב, אומר שטיינר, לא יהיה גדול כל כך אם לא יגדל באמצעות ההשתלטות על הרע. “אינכם רשאים להאמין שהרע אינו מושתת בתוכנית הבריאה, הוא נמצא בתוכה, כדי שבאמצעותו יתהווה פעם הטוב הגדול”.

אדם הדבק במוסר הקיים, בהטפה לזולתנות, משול בעיני שטיינר לקוף שהוכנס לחדר קר וצווה לחמם אותו, מבלי להבין מה דורש ממנו הדבר ומבלי שיתעורר בו כלל הצורך עצמו. כמו הקוף, שלא עולה בדעתו לחמם את החדר, כך לא עולה בדעתם של האנשים לפעול מתוך אהבת אדם גם אם מטיפים להם שוב ושוב שעליהם לאהוב את בני האדם.

המוסר האמיתי לא מגיע מתוך קונספציה או הטפה, אלא מתוך החוויה שנוצרת באדם שהוא חלק מהעולם. לאחר שבנה עצמו מתוך משאבי העולם, כלומר היה אגואיסט, עושה האדם היפוך באמצע חייו – הוא מפנה את כל המשאבים שלקח לקשר מוסרי ומועיל עם העולם ולנתינה מועצמת. “משום כך מגשים האדם את קיומו באופן הטוב ביותר כשהוא מושך אליו הרבה עד כמה שניתן מתוך העולם הסובב אותו, ואת זאת מעצב האני שלו, האגו שלו, בצורה העשירה יותר האפשרית. הוא מאמץ אז לעצמו את מה שמהווה העולם, ומה שיכול לבוא בתוכו לפריחה ופרי של הקיום”.

*מאמר זה מתבסס על סדנת ביוגרפיה שהועברה בשנת 2012 בחיפה, על ידי מר צבי בריגר, יועץ ביוגראפי ואנתרופוסוף חוקר. בהגותו מתייחס צבי בריגר לדברים שנאמרו על ידי רודולף שטיינר, מייסד מדע הרוח האנתרופוסופי, בהרצאות, במאמרים ובספריו השונים. תורתו של שטיינר מהווה לבריגר בסיס למחקר נוסף. הוא יוצר הקשרים חדשים ויצירתיים שלאו דווקא נעשו על ידי שטיינר, אבל מבוססים על דבריו. במובן זה בריגר הינו חוקר מדע רוח פעיל ומחדש; הוא מפיח חיים בכתבים, הקשים לעתים להבנה של שטיינר, וזאת בדיוק ברוח דבריו של האחרון שביקש תמיד להחיות את הקונספטים המופשטים על מנת שלא יהפכו לרעיונות מתים. את דבריו של צבי בריגר ערכתי ועיבדתי מתוך הקלטות הסדנה ולכן, מטבע הדברים, אני עומדת מאחורי כל טעות, או אי הבנה העשויים ליפול.

ביבליוגרפיה

  1. שטיינר, ר. (1914), ‘אגואיזם – חרב פיפיות’. בתוך: קליש, מ. ,evil illuminated through the science of the spirit, ברלין GA63 . , המאמר תורגם על ידי אורנה בן דור ומצוי באתר של דניאל זהבי.
  2. שטיינר, ר. (1998), ‘מהות האגואיזם’, מתוך: מטמורפוזות של חיי הנפש, עמ’ 105 ,הוצאת תלתן.
  3. שטיינר, ר. (2009), הרצאה שמינית, מתוך: אפוקליפסה, עמ’ 133- 110 , הוצאת תלתן.
  4. שטיינר, ר. (2016), ‘ההיררכיות הרוחניות’, הרצאה 4, הוצאת ‘כחותם’.
  5. שטיינר, ר. (2012), ‘היסוד הרוחני של המוסר’, עמ’ 17 , הוצאת חירות.
print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *