האדם הפרטי, נפשו ואלוהיו- פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן היא פרשה עמוסה, ואנו נתייחס לנקודה אחת בלבד, המעוררת שאלת יסוד:

ד וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם.  ה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי: 

נתייחס למילים: כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי:  אלוהיזהו האלוהים הפרטי, של האינדיבידואל.

בימיו של משה שלטה עדיין בעם ישראל הנפש הקבוצתית, והאדם ראה עצמו בעיקר כאיבר של אורגניזם שלם, ובזה מצא את זהותו. משה מביא אימפולס חדש – האלוהים האישי של האדם, המורה לו את דרכו האינדיבידואלית.

על פי מדע הרוח האנתרופוסופי, משה רבינו – בדומה לאישים דגולים ונשגבים אחרים בהיסטוריה – (זרתוסתרא, בודהה, הרמס, ישוע ועוד…) מקדים את זמנו. האינדיבידואציה של כל אדם ואדם באופן פרטי, החלה רק עם תחילת תקופה המכונה: נפש התודעה, מהמאה ה15, ונמשכת עד ימינו והלאה.

האדם הוא הצטמצמות של הבריאה, והבנתו מאפשרת הבנה של המציאות כולה, מבחינת: “ומבשרי אחזה אלוה” (איוב, יט’, 26).

הקשר בין אדם-עולם, מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס, מקבל דגש בהגות האנתרופוסופית. ע”פ מדע הרוח האנתרופוסופי, יכול האדם ללמוד על עצמו אם יסתכל על העולם וילמד אותו לעומק. לעומת זאת – על מנת להבין את האדם והתפתחות התודעה שלו, צריך להתבונן על התפתחות התודעה בעולם, על התהליך האבולוציוני אותו עובר העולם מתקופה לתקופה. כפי שניתן לדבר על שחר חייו של האדם, על ילדותו, ניתן לדבר גם על שחר ההיסטוריה, הזמן בו העולם היה במצב תודעה ילדי.

ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

משה פונה לאדם הפרטי, ומזהיר אותו לשמור את נפשו מאוד, שלא תשכח הנפש את הדברים שחוותה.

ד,י יוֹם, אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם, וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי

הר חורב  הוא  הר סיני; אבל כאשר הוא מופיע בקונוטציה של חורבן והחרבה, הוא נקרא חורב. מהו הדבר שעליו להיחרב? הדבר שצריך להיחרב זה מבנה זהות קלוקל ושגוי, המורכב ממחוות הנפש הבסיסית של האדם, הנבנית בו במהלך חייו, לה מייחס האדם את זהותו ואת יחסי החוץ שלו עם הסובב.

על אליהו נאמר, שמבנה הנפש שלו היא של נביא זעם, מאיים, מוריד אש מהשמיים והורג. התנ”ך מספר על בריחתו של אליהו מאיזבל הרודפת אחריו להרגו, בתגובה להריגתו את ארבע מאות נביאי הבעל שלה. אליהו בורח למערה בהר חורב, שם  צריך מבנה הנפש הזועם שלו למות, על מנת שיוכל להיוולד שוב. כשהוא מגיע למערה, היא סוגרת בחשיכה, כרחם המוליד, על נפשו הקודמת, ואז נהרס ונרחב עולמו – שנתפס מתוך מבנה האישיות הקודם שלו – ונולד אליהו חדש, התופס  את המציאות באופן שונה לחלוטין מהאופן בו תֵפסה ממקומו הקודם. אם כן, הר חורב  הוא הסמל של חורבן מבנה הנפש הישן, ולידתו של מבנה נפש חדש.

י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. דברים י”ט

החורבן של הדבר הישן, הכאוס שנוצר, והלידה החדשה -באים לידי ביטוי בביוגרפיה האנושית, בהיפוך של אמצע החיים, שהינו למעשה הארכיטיפ של היות אדם. אין התפתחות ללא משבר; בביוגרפיה האנושית קיימות נקודות רבות של משבר, שתפקידן להרוס את הישן, לדוגמא: גיל ההתבגרות, גיל הזקנה. אך אמצע החיים מתייחד בכך, שהינו זמן של מעבר סף, לעבר הזדהות האדם עם ישותו הרוחנית, בו בזמן שלפני כן הוא הזדהה עם ישותו הארצית. ההזדהות עם הישות הארצית באה לידי ביטוי בגדילה, למידה, רכישת מקצוע, זוגיות, קהילה, הורות וכדומה…

אדם המסוגל להחזיק מעמד במשבר זהות זה, ולא לסגת לאחור (לדוגמא, דרך התמכרויות למיניהן), יכול לזכות בתובנות חדשות, ולעבור טרנספורמציה – בדומה לאליהו –  כמובן בהתאם לדרגה ההתפתחותית שלו.

החורבן של המבנה הפסיכו-רוחני הישן, קשור להחרבת הדיכוטומיה שבין ניגודים, וההזדהות עם אחד מהם. זהו המקום המכונה בסיפור התגלותו של ה’ לאליהו באותו מעמד במערה: “קול דממה דקה”

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *