תמלול הלימוד:
"מי שמחליט לדבר על האנתרופוסופיה צריך להניח, ראשית כל, שמה שברצונו לומר הריהו בדיוק מה שאומר לבו של המאזין. ואכן – שום מדע המבוסס על התקדשות לא התכוון מעולם להביע דבר אלא זה שהיה דברם הכן והאמיתי של הלבבות הללו שברצונם היה להקשיב לו. לפגוש את הצרכים העמוקים ביותר של לבבותיהם של הללו שמבקשים אחר האנתרופוסופיה – צריכה להיות הכוונה היסודית, במשמעות המלאה ביותר של כל הגשת עניינים. "
שטיינר, 'מבוא לאנתרופוסופיה', הרצאה 1
מה אתם מבינים מתוך הטקסט?
משתתפת – "אם מישהו בא לדבר איתי על אנתרופוסופיה, הוא בא במיוחד כי הוא מוכן להקשיב לדרך."
משתתפת – "המדבר צריך להתאים את עצמו למאזין."
שטיינר אומר כאן שכשאני בא לדבר על האנתרופוסופיה, אני לא בא להגיד משהו חדש. אני בא לדבר את מה שיש ככמיהה בלב של כל מי ששומע את זה. יועצים ביוגרפיים מתחילים או בוגרים שואלים לא פעם – עם כל הידע שרכשתי אודות הקרמה, הקשר לפלנטות – מה אני עושה עם כל זה עם מיועץ חדש? באיזה אופן אני יכול להשתמש בזה?
בכל אחד מאיתנו יש את הזרע של הידע הזה, לכן הידע הזה יכול להדהד בנו. לא חייבים להתחיל מיד עם קרמה וחיים חוזרים, למרות שבימינו הנפש כן פתוחה לשמוע את הידע הזה אודות קרמה וחיים חוזרים. אפשר להתחיל מביוגרפיה ארצית, אבל לאט לאט נראה שגם במיועצים שלא באים מרקע אנתרופוסופי יש כמיהה להבין משהו שאנחנו מהדהדים אותו בדברינו. אפלטון – שעוד היה מחובר לעולמות הרוח, בניגוד לפילוסופים שהגיעו אחריו – אמר שכל הפילוסופיה היא היזכרות. זה לא משהו חדש אלא זיכרון של מה שכבר נמצא. לכן החשש שאנשים לא יבינו את האנתרופוסופיה שאני מדברת או יחשבו שהידע הזוי הוא חשש לשווא, כי אדם שיודע לדבר אנתרופוסופיה יודע לדבר את הנפש של האחר, את הכמיהה שלו. גם אם הם באים אלינו בלי לדעת מה זה אנתרופוסופיה, אנחנו יודעים שמה שאנחנו נותנים עונה על הכמיהות הכי עמוקות בתוכם. ראינו זאת גם בלימודי הקהילה, שהצטרפו אנשים שאינם מתחום האנתרופוסופיה, וחלקם אף המשיכו ללימודינו אלו פה – כי אנחנו דיברנו את הנפש של האחר. זו אנתרופוסופיה נכונה – לדבר את מה שנמצא כזרע בנפש של כל אחד ואחד מאיתנו.
לכל תקופה באבולוציה יש אנתרופוסופיה משלה.
אנתרופוסופיה היא חוכמת האדם. אנתרו – אדם / סופיה – חוכמה.
זה לא הדברים החיצוניים ולא רק מה ששטיינר הביא לעולם. אנתרופוסופיה התקיימה משחר הבריאה, כשבכל פעם קוראים לה בשם אחר, ובכל פעם מעבירים אותה לאנושות שנמצאת בשלב התפתחותי מסוים, ומעבירים אותה באופן שמתאים לשלב ההתפתחותי של האנושות. הידע הוא אותו ידע, אבל יש להעביר אותו באופן תואם לשלב ההתפתחותי של האנושות באותו זמן.
כל התורות האזוטריות שמתאימות עצמן לתקופה שלנו או לכל תקופה אחרת, אינן סותרות אחת את השנייה. יש להן את הניואנסים הייחודיים להן, כמו הנביאים או הרואים הרוחיים שמביאים אותן, ומעצם היותם בני-אדם אז התוכן נצבע בצבע הנפש שלהם ובצבע התקופה והעם שלהם. אך באופן בסיסי אין סתירה בין התורות האזוטריות השונות.
היום נתחיל את הנושא "האני האותנטי".
נושא זה עוד לא נלמד באופן המרוכז כפי שנעשה בקורס הזה. החומרים נלמדו במתכונת אחרת, אך אף פעם לא באופן הזה. החומרים מבוססים על לימוד שנתי שנתן צבי בריגר ז"ל, המורה הרוחני של ביה"ס, וכן מהמחקר והחומרים שפיתחנו בביה"ס בעקבותיו. אך הבסיס הוא מתוך מחקרו של מי שאם הוא לא היה רואה רוחי בחיים האלו, בוודאי יהיה רואה רוחי בחייו הבאים, כי האופן שהוא הלך לעולמו היה אופן שרואים רוחיים הולכים. כך שבהחלט כדאי לנו ללמוד ממנו.
כשאני שואלת את עצמי "מי אני" אני שואלת כמה שאלות.
היום נציג את השאלה – לאיזה עולם אני כבן-אדם שייכת?
אם אני מסתכלת על העולם שסובב אותי – עולם הטבע – אני רואה שזה עולם בורא ויוצר תבניות מופלאות, כמו תבניות גבישיות בדומם, צמחים שנובטים ומנצים באביב, עצים שנשארים לאורך מאות שנים, קריסטלים שנשארים בעולם הזה אלפי שנים.
איך מתייחסת ממלכת הטבע הזו אליי, אל הגוף שלי? מה אני, כחלק מממלכת הטבע, נושאת איתי בין לידה למוות? איך הטבע מתייחס לחלק הגופני שלי? איך חוקי הטבע משפיעים על החלק הגופני שלי?
משתתפת – חיים ומוות, צמיחה וקמילה.
מה החוקים של הטבע עושים לגוף שלי מרגע הלידה ועד מותי? האם הם בונים אותי או לחילופין הורסים אותי?
כדי לדעת זאת, עלי להסתכל על הגווייה. כי כשאדם מת, נשארת הגווייה, לאחר שכוחות שונים שלא נציין כרגע – עוזבים אותו. הגווייה נשארת – הגוף בדיוק כמו שהוא היה כשהאדם חי. כשהאדם חי – קורה לגווייה משהו אחד. כשהאדם מת – קורה לגווייה משהו אחר. הטבע מתייחס לגוף הפיזי בצורה אחרת כשהאדם מת.
הטבע מתייחס לגוויה כמו אל דומם? נבדוק – איך הוא מתייחס לסלעים ואיך הוא מתייחס לגוויה של האדם. מה קורה לגוויה?
הגוויה מתבלה תוך 3 ימים מרגע המוות, מתחילה להתפורר. היחס של הטבע אלי כגוף הוא יחס הורס, הוא לא יחס בונה. כשאני נותרת כגוף בלבד, הטבע הורס אותי מהר מאוד.
לכן לא נוכל להגיד שאנחנו ישויות שעולמן האמיתי הוא הטבע. אם היינו ישויות שעולמן האמיתי הוא הטבע, אז לא היה קורה לנו תהליך של הרס כזה ע"י הטבע.
זאת אומרת שיש עיקרון נוסף, שהוא מנוגד לטבע, ומנוגד להרס התמידי המתרחש בנו. אנחנו לא נהרסים ע"י הטבע רק כשאנחנו מתים אלא מרגע היוולדנו אנחנו מתחילים למות. נכון שזה יותר איטי, נכון שעד גיל מסוים יש צמיחה מואצת, מגיל 18 עד 33 יש שיוויון בין צמיחה ובלייה, אך מגיל 33 תהליכי המוות הטבעיים מתחילים להתרחש בגוף. זו עובדה שגם המדע הקונבנציונלי מכיר בה.
תהליכי המוות הטבעיים, שקשורים לטבע, לא קורים רק במוות. זאת אומרת שכוחות הטבע הם לא כוחות שאנחנו יכולים להגיד שמהם המקור שלנו, אחרת הם לא היו הורסים אותנו. כי מי שבורא אותנו, מי שאנחנו שייכים לו לכאורה – לא יתכן שהוא הורס אותנו.
מה ההבדל בין גוויה לבין אדם חי?
שלאדם חי יש כוחות אחרים שכל הזמן מתנגדים להרס זה, שמחדשים כל הזמן את הגופים ומהווים התנגדות להרס שהטבע מפעיל על הגופים. את זה אפשר לראות בבירור על הגוויה, כי בגוויה אין את החלק הזה.
זו עמדה ששטיינר מציב מול המטריאליזם. המטריאליזם אפילו לא מבין את עצמו. לא יתכן שהעולם שאנחנו שייכים אליו הוא עולם הטבע, כי זה עולם ששוחק אותנו לאבק חסר צורה. משהו נותן לנו את הצורה של בן-האדם, וזה לא עולם הטבע, כי כשאנחנו נשארים תלויים בחסדי כוחות הטבע בלי שיהיה לנו עיקרון נוסף שיפעל בנו – אז הגוף שלנו מתפורר. הטבע לא נותן לנו את הצורה, הוא שוחק את הצורה הזו לאבק.
משתתפת – המינרלים הם גם חלק מעולם הטבע, וההרס הזה הוא גם חלק מעולם הטבע. להגיד שאנחנו לא חלק מעולם הטבע זה כאילו שאנחנו לא לוקחים חלק גם בהרס….?
אורנה – המהות שלנו היא לא חלק מעולם הטבע. הלבוש שלנו – הלבוש המינרלי, הלבוש האתרי – של החיים, ואפילו הלבוש הנפשי שלנו – הם כן חלק מעולם הטבע (האסטרלי הוא חלק מעולם אחר אבל לא נדבר על זה כרגע). אם היינו יצירי עולם הטבע בלבד, במהות שלנו, אז לא היינו נהרסים ע"י חוקי הטבע.
משתתפת – היה לי יותר קל להבין אם היית אומרת "אנחנו לא רק…", כי אותו הדבר קורה עם צמחים – גם צמחים נהרסים בטבע.
אורנה – אנחנו אומרות את אותו הדבר. רק המהות שלנו אינה שייכת לעולם הטבע. המלבושים והעטיפות שלנו – כן שייכים לעולם הטבע. אבל המהות היא מהות שמתנגדת לחוקי הטבע. היא זו שמשרתת את הצורה שלי כל עוד היא נמצאת בתוכי. הטבע שואף להרוס את הצורה, והיא – המהות – משמרת את הצורה. ומהות זו באה מעולם אחר. והיא אחת יחידה ולא באה מעולם הטבע.
מהות זו הנשמה שלנו. היא מי שאנחנו: כשאני מסתכלת בראי ואומרת לעצמי "יש לי תלתלים ומשקפיים" – אלה מאפיינים שלי שיעלמו יום אחד. השיער שלי יהפוך ללבן, מתוך פעילות חוקי הטבע. אבל כל זה – התלתלים, המשקפיים – זו לא המהות שלי. המהות שלי אינה משהו שחוקי הטבע יכולים להרוס.
משתתף – נאמר במקומות אחרים שהכל שואף לאי-סדר, ואם לא אשקיע את האנרגיה בשמירת הסדר אז הכל יהפוך לכאוס. מהי האנרגיה הזו? זה לא מתקיים רק בבני אדם, זה קשור לקיום כולו.
אורנה – נכון, אבל לבני אדם יש תודעה. ישות התודעה של האדם לא מתכלה עם הטבע. גם לחיות יש תודעה, אבל היא לא נמצאת על-פני האדמה וגם אינה אינדיווידואלית.
משתתפת – הטבע מכלה אותנו, והמהות מתקיימת כדי שנצמח. זה למעשה איכויות הפוכות.
דוגמא של מיועצת של אורנה:
המיועצת בדיכאון, רוב היום שוכבת במיטה. בשיחה טיפולית נמצאה איזושהיא משמעות ותקווה, ואז היא התקשרה וסיפרה שקמה מהמיטה, ונשאלת השאלה – איך זה שהיא קמה מהמיטה? הגוף שלה עייף וחלש, ובכל זאת היא קמה מהמיטה ועשתה כך וכך דברים…".
מי קם מהמיטה?
זו בדיוק הישות שמתנגדת לדיכאון קמה מהמיטה.
המהות שלה קמה מהמיטה. הדיכאון מוריד למטה, הן ע"י חוקי הטבע והן ע"י כוחות הרס מועצמים אחרים, אבל בשיחת היעוץ אורנה עזרה לה להתחבר למהות שלה ולתת משמעות לחיים, ופתאום התקבל כוח. זו מהות שלנו. מתקיימים שני תהליכים מנוגדים: אנחנו מצד אחד נתונים לכוח הכבידה שבא לידי ביטוי גם בכוח הכבידה הממשי בעולם, שמושך אותנו למטה, ואנחנו גם אזרחים של כוחות העילוי. כוחות עילוי אלו הם שהרימו את המיועצת מהמיטה, בלי שתיקח שום זריקה ממריצה. יש משהו שמתנגד לכוחות כבידה אלו, ובדיכאון פועלים כוחות כבידה מכופלים ומרובעים, וזהו לא כוח של הטבע.
גם בצורה שלנו אנחנו מותאמים להיות ישות רוחנית על-פני האדמה. איך? בניגוד לכל בעלי החיים, אנחנו מתריסים נגד האדמה – אנחנו עומדים זקוף. החיה הולכת במקביל לאדמה, וזה אומר שהיא נתונה רק לחוקי האדמה. תמיד צריך לזכור שכל מה שפיזי מבטא את הרוחני שמאחוריו. הצורה הפיזית של החיה מבטאת את זה שהיא לא יכולה להתנגד לחוקי האדמה, לא יכולה להתריס נגדם, לא יכולה לשבש אותם. החיה פועלת עפ"י אינסטינקטים שקשורים לישות הארצית שלה. לעומת זאת, האדם הוא היחיד מכל היצורים על-פני האדמה שהזדקף. שני הדברים החשובים ביותר בהבדל בין האדם לחיה הוא העמידה הזקופה – מצד אחד הראש לשמים אל הרוח ומצד שני הרגליים אל האדמה. שימו לב לגודל של כפות הרגליים – הגודל מותאם בדיוק לישות שהיא לא יותר מדי אדמתית ולא יותר מדי רוחנית. בטרילוגיית הסרטים "שר הטבעות" נראה שיש שם יצורים שנקראים "בני המחצית", או בשמם השני – ההוביטים. ההוביטים הם יצורים שנראים כמו בני אדם אבל במחצית הגובה של בני אדם, הם גרים בפלך – אחו נהדר, ירוק, רמת התודעה שלהם די נמוכה, הם כל הזמן שמחים ומבלים בנשפים בטבע, וכפות הרגליים שלהם ענקיות. כפות הרגליים שלהם הן ביחס של פי 4 מהיחס של רגלינו אנו לגופינו. נסו לדמיין שיש לכם סנפירים כאלה שגדולים פי 4 מכפות רגליכם, ואתם הולכים איתם על האדמה – מה התחושה? כבדה, מוזר. נרגיש יותר אזרחי האדמה.
אחד הדברים שהכי מאפיינים את האדם כישות שבין שמים לארץ זו העמידה הזקופה שלו, והגודל של כפות הרגליים שלו. ילדים שהולכים על קצות האצבעות (לעיתים מאפיין אנשים עם אוטיזם), או מישהי גבוהה שיש לה כפות רגליים קטנות, זה מצביע על זה שהקשר שלה עם האדמה הוא לא מספיק יציב. זה לא טוב או רע, זה קשור לקרמה. הקשר עם האדמה הוא לא יציב, אלא יותר מרחף, כי שטח כף הרגל עליו דורכים הוא קטן יחסית. מבנה כף הרגל הוא מבנה גאוני שמותאם לישות ארצית בגופים שלה אבל רוחנית בתודעה שלה, בראש שלה.
נחזור לציטוט של שטיינר, שם קראנו שבתבנית אנחנו לא שייכים לעולם הזה, ולראייה – ברגע שאנחנו מתים התבנית שלנו מתפוררת. הצורה שלנו, לפי הכתוב בתנ"ך, ניתנה לנו ע"י האלוהים.
האלוהים הם לא הישויות הכי גבוהות, גם האלוהים של התנ"ך זה שם של ישות שהיא בקשר עם ישויות של האלוהות האינסופית. על זה נדבר בזמן אחר.
האלוהים באנתרופוסופיה מכונים גם 'רוחות הצורה', והצורה שלנו היא צורה רוחנית. כמו שלקחו צורה רוחנית ומילאו אותה בחומר. בראשיתו האדם לא נראה כמו שהוא נראה היום, הצורה היא תבנית רוחנית, לכן בצורתנו אנחנו כלל וכלל לא שייכים לעולם הזה.
כל ההזדהות שלנו עם מה ששייך לעולם הזה היא בעצם הזדהות עם המעטפות, ולא עם האני שלנו. עד אמצע החיים צריכה להיות לנו הזדהות עם המעטפות, אחרת לא נצליח בכלל להתגשם כאן – בבית הספר של החיים. החיים הם בית ספר ואנחנו צריכים להתגשם. אבל ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו צריכים להזדהות יותר ויותר עם האני.
להזדהות יותר ויותר עם האני פירושו להזדהות פחות ופחות עם המעטפות. להפסיק להזדהות עם מה שאנו מכנים 'האני היומיומי'. ככל שנזדהה פחות, כך נקלף קליפה מהבצל: קליפת הבצל של 'צעירה', קליפה של 'מוכשרת', קליפה של 'יש לי זיכרון טוב', קליפה של 'אמא טובה', 'עשירה', 'נחשבת' ועוד… כל פעם אני צריכה לקלף קליפה כזו, ולעיתים זה נעשה בצורה מאוד כואבת, ולפעמים, אם אני מתפתחת, זו החלטה שנלקחת במודע. לדוגמא: אם הילד שלי עובר סבל, ואני מצליחה לא להזדהות אתו ולא להזדהות איתי בתור אמא, אז במקום הקליפה הזו שהורדתי וקילפתי, נכנסת הישות הרוחנית. אני מקבלת כוחות מהאני שלי להתמודד עם המצב שהפסקתי להזדהות אתו. אז אני מפסיקה לרחם על עצמי, ומפסיקה להאשים את עצמי שאולי הייתי אמא לא טובה, ומפסיקה להיות מתוסכלת, אלא אני ניצבת עם האני שלי מול הסיטואציה ועושה את מה שצריך לעשות.
כל קליפה כזו שיורדת מקרבת אותי לאני האותנטי.
בשיעורים שלנו אנחנו נעשה את זה. אנחנו עובדים להפוך אנתרופוסופיה לביוגרפיה – אנחנו לא רק קוראים את שטיינר אלא גם מנסים לפענח וליישם את הכתוב.
היום בהמשך נעשה תרגיל לקלף את קליפת הבצל שלנו, ולראות מה נשאר שם, אם בכלל.
מאיפה נובעת הכמיהה שלנו לעולם הרוחני?
אין לי כמיהה אל משהו שלא נמצא בשום מקום בתוכי. למשל: כשאני מתחתנת עם בעלי, משהו בו מוצא חן בעיני. הוא משלים אותי. אולי – אני רגשנית והוא אינטלקטואל, או שאני אינטלקטואלית והוא הרגיש. אבל זה לא מדויק. גם בי, הרגשנית, יש פוטנציאל אינטלקטואלי, אחרת זה לא היה מושך אותי. אם לא היה שום דבר כזה שאני מכירה בתוכי, אפילו כזרע, אז זה לא היה מושך אותי. אני נמשכת לבעלי האינטלקטואל בגלל שיש בי כמיהה לפתח את זה בתוכי. הרבה זוגות לא יודעים זאת, וחושבים שהם ישות אחת עם שתי פנים, כמו האל עם שתי הפנים ינואר. אנחנו מתייחסים אל עצמנו בזוגיות כישות אחת שכל אחד ממלא פונקציה בשלם הזה. אבל זו לא ההתפתחות האינדיווידואלית. ההתפתחות האינדיווידואלית היא כשאני מתחתנת איתך, בין היתר כי אני רוצה את מה שיש לך. לא מספיק לי שאתה אינטלקטואל, אני רוצה את זה כאיכות שלי, כי אני מזהה בתוכי את הפוטנציאל. תראו על הנישואים שלכם אם זה מתאים לכם.
משתתף – הפוליאמורים אומרים שאני לא יכול למצוא באישה אחת את כל מה שאני מחפש, בכל אישה אני מוצא משהו אחר.
אורנה – לא חייבים להתחתן עם כל הנשים שמהן אתה יכול להפיק איזושהי איכות שמתאימה לך. זו טעות, שקרתה גם בימי פרויד: מטפלים מבית מדרשו היו מנהלים מערכות יחסים עם המטופלות שלהם וגם מתחתנים איתן. זו הייתה קטסטרופה, בלבול, משום שלא כל אדם שיש לו משהו לתת לי צריך להיות מישהו שאני מקיימת אתו יחסי אישות. יכול להיות לי מורה רוחני, או מורה רוחנית, ויכול להיות לי בעלי. כל מי שמושך אותי מייצג איזושהי איכות שיש לי אותה בפוטנציאל, והיא לא חייבת להתגלם בחיי מין או בנישואין.
לדברי שטיינר, אם היינו ישויות של העולם החושי בלבד, לא הייתה לנו כמיהה לעולם הרוחני. לחתול שלי אין שום כמיהה נראית לעין לעולם הרוחני. הכמיהה למציאות רוחנית נובעת מכך ש יש בי טיפה – 'האני' – מתוך המציאות הזו, שהוא (האני – הטיפה) בדמות הרוח שאליה אני כמהה. זה מאותו חומר. זה כמו טיפה בים. כל טיפה שניקח מהים טומנת בחובה את הים כולו, אבל לא נגיד שהיא הים. לא נגיד על האני שהוא האלוהות האינסופית, אלא שהוא מאותה איכות. כל האיכות הרוחנית התכווצה לנקודה אחת – לאני שלי. אני יכולה לדעת דרכו את עולם הרוח משום שזה מאותה איכות שיש בי. ומכיוון שיש בי את זה, אז יש בי את הכמיהה לזה. לכן כולכם כאן, משתתפים בשיעור הזה , גם אם אתם כן או לא אנתרופוסופים, כי הנאמר כאן מהדהד אצל כולנו. יש לי נגישות אל עולם הרוח, כי אם לא היה בי שום דבר שמהדהד עם עולם הרוח, אז לא הייתי חפצה להגיע לשם.
אפשר להתייחס אל האני שלנו כאל טיפה בים הרוח. אותה איכות, מצומצמת לכדי נקודה.
שאלה – בעולם הקבלה מדברים על אלוהים שצמצם את תכונותיו לנקודה, וכולנו מחוברים לאינסוף. זה משהו דומה?
זה בדיוק אותו דבר, וכמו שאמרתי בהתחלה – אין סתירה בין תורות אזוטריות גם כשהן מגיעות ממקומות שונים. ובוודאי הקבלה, שהיא אוצר של ידע שכל התורות האזוטריות, כולל האנתרופוסופיה, שאבו ממנה. האנתרופוסופיה ייחודית בכך שהיא מותאמת לזמננו ואפשר לעבוד איתה בצורה ביוגרפית. אנחנו מביאים גם הרבה ידע מהקבלה. האנתרופוסופיה היא מאוד מתודית ואפשר לעבוד איתה.
בכל אחד יש טיפת אלוהים, כמו שנאמר "בצלמו". בקבלה זה נקרא "חיה ויחידה", אפילו לא נשמה, זה מעל הנשמה. זה בדיוק אותו הדבר כמו האני.
נעבור לתרגול ונמשיך בחומרים בשיעורים הבאים, על-מנת לא להעביר את החומר באופן כולרי. כולרי הוא אחד הטמפרמנטים והוא מהיר ונמרץ, ולא נעשה את זה באופן הזה, אלא בנחת.
תרגיל בזוגות: "מי אני?"
אני יושבת מול בת זוג, ותפקידי לשאול אותה "מי את"?
בת הזוג תגיד כמה דברים. כשתסיים את מה שיש לה להגיד אז אני מחכה ושואלת אותה עוד פעם "מי את"? אני לא חווה דעה, ולא אומרת לה מי היא, אני כאן רק כדי לשאול את השאלה "מי את"? לשאול אותה עוד פעם ועוד פעם ונראה לאן אנחנו מגיעים. נראה אם יגמר לנו מה להגיד על מי אנחנו, או שלא יגמר לנו.
זה תרגיל אינדיווידואלי, והוא מחקרי – כל אחד יראה לאן הוא מגיע. לא להכניס רגשות, לא להילחץ אם האחר נתקע, לא לנסות לעזור לו. רק לשאול.
מליאה לאחר התרגיל – שיתוף:
משתתפת – מרגישה שאני צריכה לנשום, זה הפחיד אותי קצת. אני עוברת מסע מדהים עם היועצת שלי, שעוזרת לי לקלף את המעטפות. הלב שלי דופק כי ה"מי את" העלה בי את המחשבה שאולי אני לא אמא גם. בזכות הבנות שהיו איתי בקבוצה הגעתי להגיד שאני בסה"כ עוברת דרך. והאם זה הכל, אין עוד כלום?
אם מישהו היה שואל אותי בתחנת אוטובוס "מי את", הרגשתי שאני לא רוצה להגיד אפילו את שמי. בגלל שנבהלתי קצת מהעוצמה של התרגיל, כי לא נשאר כלום, רק נשמה עוברת דרך, ואפילו לא נשמה, רק עוברת דרך. זהו.
אורנה – זה באמת מפחיד לעשות את התרגיל באופן הזה. אבל תכף הילדים שלך יקראו לך ותזכרי שאת אמא. הפחד שזה יישאר ככה יעבור.
משתתפת מאותה קבוצה – הדוברת הייתה מאוד אמיצה. מבחינתי היה יפה לראות את העבודה מבחוץ, מהחושים, ופנימה, כל קליפה שהיא השילה היה פחד גדול, היא שיתפה אותנו, והיא באמת הולכת דרך. כל הכבוד.
משתתפת – היה לי מעניין. הרגשתי שמקשיבים לי ומכילים אותי, ואחד הדברים המיוחדים שקרו הוא שאמרתי דברים מאוד ארציים אבל בתוכי ראיתי תמונות של איכויות. לדוגמא: אני אחות ל-4 שצעדו איתי המון פה, אבל ראיתי שבט, תמונות שהן לאו דווקא מפה. בסוף הצלחתי להגיד משהו מהניצנים של מה שאני חווה בתקופה האחרונה, שהוא לא קשור ללבוש הפיזי שלי פה, להגדרות האלו.
משתתפת – בנות קבוצתי קיבלו אותי בברכה. היו הרבה מילים קטועות, מנותקות ממשפטים, היה לי משפט בגוף, ויצאה לי מילה שמתארת. אני מניחה שזה בגלל לחץ של זמן. פתאום הסתכלתי על עצמי מהצד, ראיתי אותי מתארת את עצמי וזה היה מרגש.
אורנה – מי שרוצה לכתוב לי את ההתנסות שלו מוזמן. מרגש לשמוע את החוויות שלכם.
תודה ולהתראות בשבוע הבא.