האני האותנטי – שיעור 10

3.8.2020 האני האותנטי שיעור 10

לווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור: 

דברים ל’, יא’-יד’:

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

חודש חדש ואני רואה שאתם מתמידים, זה משמח מאוד.

נזכיר מה דיברנו בשיעור הקודם.

משתתפת – בשיעור הקודם דיברנו על ההתמרה של הגוף האסטרלי לרוח העצמיות, על חופש הבחירה, ועל הכוחות הרעים שאורבים לנו בדרך.

אורנה – נכון. אנחנו קוראים להם כוחות הנגד. צריך לזכור שגם לכוחות הנגד יש תפקיד באבולוציה של האדם. מבחינת השלמות, האחדות, הכל משתלב. אין רוע באמת. למרות שזה מסוכן להגיד את זה כי אפשר להבין את זה בצורה שגויה. יש דברים רעים מאוד בעולם, ועדיין אם מסתכלים מבחינת האחדות – לכל דבר יש את מקומו בשלמות. זה קשה מאוד להבין את זה, ובמיוחד קשה לשאת את זה, כי יש הרבה דברים מאוד רעים שהאדם עשה. אבל יש לזכור לא להגיד ‘האדם הזה רע’, כי בני האדם עושים מעשים רעים. לכולנו יש נטייה לעשות רוע מעצם העובדה שיש לנו אפשרות לחופש, לחירות. ומעצם האפשרות שיש לנו לחירות – יש לנו גם אפשרות לַטַעות, והטעות יכולה להיות גם רוע. אצלנו בביה”ס אנחנו באופן כמעט מזוכיסטי למצוא את הרוע שלי – איפה הרוע שלי. אנחנו כמעט עטים על זה כאילו אנחנו מוצאים שלל. זו נטייה טובה במובן אחד, כי לא עושים את זה בשום מקום שאני, לפחות, מכירה. וברגע שיש אפשרות לעשות את זה – זה מאוד מרפא. מצד שני, יש לזכור שאני זה לא הרוע – אולי עשיתי מעשים רעים, אבל אני לא הרוע. מעט מאוד אנשים הם הרוע. מעט מעט מעט אנשים הם הרוע. יש נטייה לעשות מעשים רעים מעצם העובדה שיש לי אפשרות לבחור. אבל בתמונה האחדותית האלוהית הכל משתלב בתוך הבריאה. אני אומרת את זה ומיד מסתייגת על מנת שלא יהיה לנו תירוץ חלילה.

דיברנו על נושא נוסף.

משתתפת – על נתינה טהורה שקשורה בהקרבה, ושרק בתוך הקרבה נולד משהו חדש.

אורנה – נכון. אמרנו שכל הישויות בעולם, ההיררכיות הגבוהות, קודם קיבלו ואח”כ נתנו. כל הישויות הגבוהות חוץ מאשר האלוהות עצמה שנמצאת מעל האינסוף ולא הייתה צריכה אף פעם לקבל כי מי יתן לה אם היא הכל – היא הראשית והיא האחרית. אבל כל יתר הביטויים של הבריאה, כולל כל  העולמות הרוחניים ולא רק העולם שלנו – קודם קיבלו ואח”כ נתנו. החוקיות הקוסמית היא המעבר מקבלה לנתינה.

אנחנו נראה שיש סוג של רוע בעולם – המכונה אהרימן – שהוא חומס וגוזל. הוא לא רק קיבל ולא נתן, אלא הוא חמס את מה שלא היה אמור להגיע אליו. מי יודע את מה הוא שדד?

אני יורדת כל הזמן אל הקרקע – עכשיו אני לא מדברת על האחדות שבאחדות, שהכל אחד, אלא אני מדברת על כוח הנגד שנקרא אהרימן, שבמקום לעבור מקבלה לנתינה הוא אורב ושודד משהו שהיה אמור להגיע לאדם. לשטיינר יש תיאור קלאסי לזה.

משתתפת – הוא שודד את החיות, את האתריות.

אורנה – נכון, הוא שודד את האתריות. כל מה שחי אהרימן ממית. אהרימן הוא שר המוות, מלאך המוות. הוא ממית את כל מה שיש בו  יצירתיות וחיות.

אני קוראת עכשיו את הספר “מלחמת הרובוטים” – ספר מטלטל, כי זה עומד לקרות בעתיד הלא-רחוק שלנו. שהאינטליגנציה המלאכותית תפתח את עצמה באופן כזה שהיא תעבור את היכולת שלנו לשלוט עליה, ואז היא תרצה לסלק אותנו מהעולם. יהיה גם מצב של כלאיים  – של אדם מכונה. היום יש מצב כזה, זה כבר מתחיל להופיע היום. בעתיד זה יהיה מאוד חמור – מלחמת כל בכל. זה לא שקראתי את זה ואין שום מקור לזה אצל שטיינר או בכתובים אחרים. המלחמה הזו קשורה לכוחות של האינטיליגנציה המלכותית – בני אדם שכבר לא יהיו בני אדם, שכבר לא יהיו שייכים לגזע האנושי. צבאות שלמים של מכונות שעוותו ע”י אינטליגנציה מרכזית – זה מה שמופיע בספר וזה גם מה שאני משערת שתהיה ‘מלחמת גוג ומגוג’ – זו מלחמה שאינה כמו שום מלחמה שהייתה עד היום.

הטכנולוגיה לכשעצמה היא לא רעה, אבל היא מאפשרת לאהרימן להגשים את המטרה שלו. מה שאהרימן שדד מהאדם מתואר אצל שטיינר בצורה מרגשת:

האלוהות רצתה להעביר את החכמה, את האינטליגנציה, לבני האדם. בני האדם גדלו, האנושות כבר לא בשחר ימיה, ואז האינטליגנציה האלוהית הייתה צריכה לרדת אל בני האדם ולהתפתח מתוכם – צריכה להיות תנועה חזרה. עד שלב מסוים הייתה ירידה ואז צריכה להיות עליה. ירידה ועליה זו מסומלת גם בסולם יעקב – מלאכים עולים ויורדים. גם שטיינר מדבר על כוחות שיורדים מהזודיאק – מ12 המזלות, 12 הכוכבים. חלק מהכוחות בירידה וחלק מהכוחות כבר בעליה. אנחנו צריכים להוסיף לבריאה – זו המטרה של האלוהות שבראה אותנו.

שטיינר מתאר אירוע שבו האינטליגנציה הזו הייתה צריכה לעבור אל שר הפַּנים – מיכאל – שר הפַּנים של אלוהים. מיכאל היה אמור להעביר את האינטליגנציה אל בני האדם. זו אינטליגנציה חיה, בוראת. ואז באיזו פינה רבץ אהרימן ושדד את האינטליגנציה שהייתה אמורה להגיע לידיים שלנו, והפך אותה לשלו.

מה מאפיין את האינטליגנציה של אהרימן?

משתתף – קור.

אורנה – בדיוק, קור. קודם כל זו אינטליגנציה מבריקה – אנחנו רואים שהבינה המלכותית שהתפתחה ותמשיך להתפתח היא אינטליגנציה מבריקה, שאף עולה על האינטליגנציה של האדם. מה שחסר בה זה חום הלב, או במילים אחרות – המוסר. לא יהיה שם שום מוסר. לא יהיו שום עַכַּבות. זו מלחמה שאני חושבת שהיא הכי קשה והכי מסוכנת. כבר היום אהרימן מגייס לצבא שלו בני אדם, רק שהם לא יודעים את זה.

משתתפת – את אומרת שהאינטליגנציה הזו במהות שלה היא אינטליגנציה חמה של הלב. רק כשהיא בידיים של אהרימן היא קפואה כזו?

אורנה – כן, אבל גם בידיים של בני אדם שמשרתים אותו. רק בידיים של אהרימן היא הופכת להיות קשה, קרה, מבריקה, חסרת לב, חסרת מוסר ולא אנושית, ולא חיה.

משתתפת – האם היא חסרת ‘אני’?

אורנה – יש שם את ה’אני’ של אהרימן. הוא משתלט על ה’אני’ של כל אחד שבשרותו.

משתתפת – ואם היא תחזור אל האנושות, אל בני האדם, אז החום יחזור אליה?

אורנה – בודאי. היא יכולה לחזור לידי האנושות וזה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו, אם הוא משתף פעולה עם האינטליגנציה האהרימנית או לא. למשל פייסבוק – יש אינטליגנציה אהרימנית מבריקה באופן שפייסבוק הופך את כולנו לאובייקטים, ועוד דברים שאפשר להגיד על פייסבוק. כשאנחנו אומרים ‘אהרימן’ אנחנו חושבים על משהו תיאורטי, אבל כשאנחנו אומרים ‘פייסבוק’ אנחנו אומרים ‘אה הה, אהרימן פה’. אלו לא מילים אנתרופוסופיות תיאורטיות. השימוש בטכנולוגיה כדי להחפיץ אותנו, כדי לפמפם לראש שלנו מסרים מסוימים, כדי להרדים אותנו – זה לקחת מאיתנו את ה’אני’.

אי אפשר שלא להשתמש בטכנולוגיה ואי אפשר שלא תהיה טכנולוגיה, וגם אי אפשר שהרוע לא יגיע לשיאו. רק אחרי שהרוע יגיע לשיאו אז תהיה מלחמת הכל בכל, ואז גם הטוב יצטרך להגיע לשיאו. הרוע יגיע לשיאו – ככה זה בתוכנית האלוהית. השאלה אם הטוב יגבר עליו.

אי אפשר לקחת את הטכנולוגיה אחורה – לא חוזרים אחורה. אני כמובן לא מדברת על חינוך ילדים.

השאלה היא אם אני משתמשת באהרימן או שהוא משתמש בי. השאלה היא תמיד שאלת מוסר – כל השאלה האנושית היא שאלה מוסרית.

כמו שאמר רבי עקיבא “כל התורה על רגל אחת – ואהבתך לרעך כמוך” – זו שאלת המוסר.

את אהרימן זה לא מה שמעניין, וההפך הוא הנכון. אהרימן רוצה להפוך את כולנו לאיברים במכונה אינטליגנטית אחת, בלי ‘אני’, שמשרתים מכונה אחת שתשתלט על כל העולם. אנחנו רואים שהרשתות האלו כבר משתלטות על חלקים גדולים מהתקשורת שבעולם, מהסחר העולמי ועוד. מפלצות שיש להן מרכז תודעה אחד – מלאכותי אבל מאוד חכם – שיכול לשלוט על הכל. אנחנו קוראים לזה ‘גוף פונקציונלי’. וזה ממש גוף פונקציונלי של אחרית הימים.

בשבוע שעבר דיברנו על המעבר מקבלה לנתינה – זהו חוק קוסמי, שכל הישויות בכל העולמות – גם בעולמות גבוהים משלנו – פועלים על-פי העיקרון הזה: קודם מקבלים ואח”כ נותנים. וכהערה אמרתי שאהרימן הוא ישות שלא רק שלא עברה מקבלה לנתינה, אלא היא שדדה את מה שהיה אמור להגיע ישירות לבני האדם.

היום נדבר על ה’אני’ לאחר המוות, בצורה יותר רציפה ומסודרת מאשר דיברנו בשיעורים השונים.

אמרנו שרק עפ”נ האדמה אנחנו יכולים לרכוש את הכוחות הנדרשים עבור שיפור מתמיד של ה’אני’. רק עפ”נ האדמה אנחנו יכולים לתקן. עד רגע המוות אנחנו יכולים לתקן, אבל אנחנו לא מחכים לרגע המוות משום שיש כל-כך הרבה מה לעשות כאן, שזה חבל מאוד להסתכל ברגע האחרון על מה שהחמצתי – להסתכל אחורה ולראות  שהחמצתי את האפשרות שלי לשקם את ה’אני’ שלי.

אנחנו משקמים את האני שלנו רק פה. אחרי המוות אין שיקום. יש רק נשיאה בתוצאות ותכנון מהלך החיים הבא.

מה קורה לאחר המוות? צריך להבין שהחיים בעולם הרוח שונים לחלוטין מהחיים בעולם הזה. כל כך שונים שזה ממש מבהיל. ברגע שאדם מת, הוא מתחיל להתפשט לכיוון הפלנטות, לכיוון ההיררכיות.  נסביר:  אתם חווים את עצמכם כעצמכם – לדוגמא אפרת חווה את עצמה כאפרת בתוך עצמה, ואת כולנו בהיקף: לפעמים היא כאן, לפעמים היא שם, מסביבה יש את הישוב שלה… כל אחד מאיתנו חווה את עצמו כמרכז, ואילו שם אנחנו מתחילים להתפשט. זו חוויה שאני לא יודעת איך אפשר להעלות אותה על הדעת. כדי להעלות אותה על הדעת צריך לשחרר את המוח, להרגיש מה זה שאני כבר לא כאן אלא אני מתחילה להתפשט ולהתפשט.. ולהתפשט… ולהתפשט… עד שאני נעשית בגודל של היקום כולו.

אני מנסה להבין את החוויה הזו על-מנת לדעת איך אני יכולה להתכונן למצב הזה. אם אני לא מתכוננת אז כשאני עוברת לשם ומתחילה להתפשט אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי, הולכת לאיבוד – זו חוויה של חרדה מטורפת: איפה אני, כמה אני – אני 1.5מ’, אני שמנה ורזה?, ומתי אני – בגיל כזה או כזה?… – כלום מזה לא נשאר בצורה הזו!

אני חשבתי איך אפשר להתכונן לזה, מעבר לזה שאפשר לעשות מדיטציות על זה, או הדמיות של זה, ולעיתים אפילו מקבלים השראות על זה…. איך אני יכולה להבין את זה ולהתכונן? אמרתי את זה בהקשרים אחרים ועכשיו אסביר בהקשר זה:

נגיד שאני היום כאן אורית, ואני אני. אני במרכז של עצמי. אבל במהלך השנים אני יולדת 6 ילדים. אז עכשיו כבר שלחתי זרועות ואני לא רק אני. אם הייתי קודם בגודל כזה, אז עכשיו אני יותר רחבה. ואם זכיתי לנכדים, כמו שאורית כבר זכתה, אז אני עוד יותר רחבה.

מה עושים הצדיקים? ‘צדיקים יסוד עולם’ הם הצדיקים שעליהם כל העולם בנוי. איפה הם? אם אני רחבה במידה מסוימת, עם הילדים שלי והתלמידים שלי בתוכי, ואתם, אז הצדיקים הם הכל! הם הכלילו בתוכם – באהבה שלהם, באחריות שלהם ובאכפתיות שלהם, בהזדהות שלהם – לא במובן של הזדהות סימביוטית אלא במובן שאם כואב למישהו בעולם אז זו אשמתי ואחריותי, אם יש סבל בעולם זו אני שעושה משהו לא טוב שמטלטל את העולם – הם כבר שם.

יש נזיר אחד וייטנאמי שהוא כבר ממש כזה: תיך נאת האן Thích Nhất Hạnh  – כשרואים אותו רואים את ההילה שלו שהיא חובקת עולם. הוא כבר התפשט – כל העולם בתוכו. זה התהליך שקורה לנו לאחר המוות:

אני פה, הילדים שלי בתוכי – זה כמעט ברור, הנכדים שלי – קיים אך אולי פחות ברור, ואז התלמידים שלי – כאן אנחנו עוזבים את קשר הדם. קשר הדם הוא הכי טבעי והכי ברור, הוא הקשר שמאמן אותנו לאהבה. ואז אני מרחיבה את זה לכך שאכפת לי גם מאחר, ועוד מרחיבה את זה…. זה לא אומר שעכשיו אצא לפעילות להצלת העולם ואהיה בכל מקום, אלא זו התרחבות אחרת. אפשר לראות את הנזיר הוויטנאמי ואת ההשראה שלו. כשאני מתרחבת יש לי יותר השראה על כל העולם.

כך, כשאני עולה לעולמות הרוח אז זו לא הפתעה בשבילי להיות בכל מקום. אני התכוננתי לזה.

זו הדרך שמצאתי להסביר את זה וגם לחשוב איך לחיות את זה. אנחנו יודעים שחיים מתוך אכפתיות או בהכללה של האחר בתוכנו הם ההתפתחות הרוחנית שלנו. זה לא דבר שהוא בין אדם לחברו, אלא בין אדם למקום – אני עושה את זה, לא רק כדי להיות טובה לאחר, אלא זה הדבר שמקרב אותי לשלם, לאחדות. אני נעשית יותר דבקה, יותר קרובה. אני מקבלת יותר נועם.

זה קשה כי אי אפשר לעשות את זה במניפולציה. אי אפשר להחליט עכשיו להיות כמו אלוהים ולהתחיל לאהוב את כולם. זה לא הולך ככה. זה תהליך שקורה בדרך-כלל דרך סבל וייסורים. אולי לא אצל כולם, ויש כאלה שבאים לכאן יותר מפותחים. אבל מטרתם של הסבל והייסורים היא לשבור אותך באופן כזה שה’אני’ הקטן שלך יראה לך פתאום כל כך דל ועלוב, ואז אתה תראה איך אתה חווה את ה’אני’ שלך דרך האכפתיות שלך מהאחר. זו משימה של יותר ממהלך חיים אחד, ואי אפשר לעשות אותה במניפולציה.

פעם למדתי באיזה מקום והמורה פתאום נעשה מאוד ידידותי, ואז אישתו של המורה אמרה: ‘טוב, הוא הבין שאם הוא לא יהיה ידידותי אז במרקורי הוא לא יפגוש את הישויות’. היא אמרה זאת כי אחרי המוות, במעבר בין הפלנטות אנחנו עוברים במרקורי, ואם אין לנו קהילה של אנשים שאהבנו אז נהיה שם בודדים. אז הוא התאמן מתוך פחד, ונהיה נחמד לכולם, כדי שכשהוא יעבור אחרי המוות במרקורי הוא לא יהיה שם בודד. אבל זה לא קורה ככה. אני אומרת את הדברים, אבל חשוב להבין שאנחנו לא יכולים לעשות אותם באופן מכני. זה תהליך טרנספורמטיבי. אם זה לא קורה לך – אז עדיף שתהיה אגואיסט, שלא תעמיד פנים. עדיף שתהיה אגואיסט עד שהאגו שלך יתפורר.

התהליך הטרנספורמטיבי הזה מקרב אותך לאחדות שיש בעולם הרוח.

כשאנחנו מתים יש לנו 3 גוויות (הפיזית האתרית והאסטרית), ואנחנו מניחים כאן את הגווייה הפיזית, ונשארים עם הגוף האתרי, האסטרלי וה’אני’. אנחנו עדיין מחוברים לזיכרונות שלנו, כי כל הזיכרונות שלנו הם בגוף האתרי – כשאנחנו מתים אז אנחנו עדיין לא מתים לעצמנו. ובכל זאת, אנחנו מתרחבים, מתפשטים ונשאבים לעבר הפלנטות.

בהתפשטות לעבר הפלנטות אנחנו עוברים מסע לשיקום הגופים, ולא לשיקום ה’אני’. את ה’אני’ אנחנו יכולים לשקם רק כאן עפ”נ האדמה, ובד”כ זה ע”י ייסורים.

ועוד דבר – את ה’אני’ שלי רק אני יכולה לתקן, ההיררכיות לא יתערבו בתיקון שלי. אני לא יכולה להגיד ‘אלוהים, למה לא עשיתָ את זה בשבילי’. אני צריכה להראות נכונות לתקן – זו המשימה שלי. זו החירות שלי, והמחויבות שלי, שניתנה לי לאחר האכילה מפרי עץ הדעת. זאת משום שלאחר האכילה מפרי עץ הדעת התרחשה הנפילה, ועם זאת גם ניתנה החירות. אבל ניתנה גם האחריות לחזור מהנפילה הזו, דרך ה’אני’, לעולמות הרוח, באופן אחר.

לאחר המוות הגוף האתרי, הגוף האסטרלי וה’אני’ שוהים בעולם האתרי. בעולם האתרי אנחנו רואים את כל חיינו בתמונה שנקראת “תמונת הפנורמה“. שם הדברים לא מגיעים בצורה כרונולוגית: אני אראה את עצמי בת 5, בת 9, כל חיי יהיו פרושים לפניי בתמונת פנורמה. אני אוכל לבוא ולהגיד שלום לאורנה בת ה5, שאני מאוד מתגעגעת אליה, היא עוד לא ידעה בכלל כמה העולם הזה קשה. ואני אוכל גם ללכת אל אורנה בת השנה וחצי…. שם נוכל לעשות זאת.

שלושה ימים בהם כל חיינו יהפכו מזמן למרחב. אלא שגילינו המוקדמים יראו יותר רחוקים – לדוגמא: רונה בת ה5 תראה יותר רחוקה מרונה בת ה50. אבל זה לא שנראה את רונה הקטנה שאנחנו מכירים מהעולם הזה, אלא אנחנו עצמנו נהפוך לאימגינציה. זה משפט מטלטל, ואני לא יודעת איך להסביר את זה, אני לא זוכרת איך להבין את זה – מה זה אומר שאני אהפוך לאימגינציה? אין לי כבר גוף פיזי, אז אני הופכת לתמונה סימבולית. יש לכם רעיון למה שטיינר מתכוון כשהוא אומר שאנחנו נהפוך לאימגינציה?

משתתפת – אם מה שנשאר זה הזיכרונות, תפיסות העולם, המקומות בהם היינו פרודים מההתפשטות הזו, מהאמת, אז אולי האימגינציה יכולה להיות כל הרגעים בהם אני עדיין לא נמצאת בתודעה הזו של האחדות.

אורנה – זה יפה מאוד ואני מסכימה איתך לגמרי: זה כל הרגעים האלה, הזיכרונות שלי, שנהיו מפושטים באיזו תמונה. זו לא יהיה באופן לוגי, או בשפה עברית או אחרת, אלא אני אהיה תמונה של עצמי. זה נשמע מזעזע. ננסה להסביר את זה דרך הסתכלות על הצד הנפול של זה – איך אני יכולה לראות את זה בהתפתחות הטכנולוגית בצד הנפול של זה?

משתתפים – במחשב, בטלוויזיה.

יעל – אני רוצה להעיר משהו לגבי הדברים שאמרה המשתתפת על הרגעים שהיינו מפורדים מהאחדות, בעוד אני חושבת שהתמונה שם היא דווקא לא תמונת נפרדות אלא תמונה מנקודת מבט רוחנית. אני חושבת שבסיטואציה הזו אנחנו חווים תמונה של אחדות.

משתתפת – אולי בשלב הראשון אנחנו חווים תמונה שאנחנו מפורדים, כי מפה יוחלט מה נצטרך לשפר, והמופרד הוא הסיבה למה לחזור ולעבור את החיים שוב.

אורנה – נכון, אבל בשלושת הימים האלו, וגם אחר-כך, אנחנו אימגינציה – אנחנו לא רואים אלא הווים את כל הזיכרונות שלנו, ולא רק את הזיכרונות המודעים שלנו אלא גם את כל מה שזכרנו בלא מודע – כל הרגעים האלו נגללים לפנינו כמו בגליל מגבות נייר – כל הגליל הזה נגלל לפנינו, וכל  התמונות שאנחנו לא זוכרים בתודעה, כל הרגעים המודעים והלא מודעים שלנו, כל חיינו נגללים לפנינו. אבל שם אנחנו עדיין לא מרגישים אחריות על זה. לא מרגישים כאב. אנחנו רק רואים והווים את זה, ולא מרגישים, וזה ההבדל – באתרי אנחנו לא מרגישים. באתרי אין רגש. האתרי זה חיים, זה תודעה, אבל אין רגש. הרגש מתחיל רק באסטרלי, לכן שם עוד לא מתחיל התיקון.

אנחנו בעולם האתרי 3 ימים. הסוד של 3 ימים ידוע גם ביהדות וגם בנצרות בהקשר לקבורת המת.

ביהדות – מצווה לקבור את המת מיד, זה נקרא ‘לא להלין את המת’. זה קשור לסוד הזה של שלושת הימים, ולא ניכנס לזה עכשיו. בנצרות בדיוק הפוך – מצווה לחכות שלושה ימים. הידע הזה ידוע וקשור לשליחות של היהדות לעולם. אני לא חושבת שיש ידע של שטיינר שלא ידוע ביהדות באופן כזה או אחר.

שם, בעולם האתרי שלאחר המוות, ה’אני שלי’ כבר לא במרכז. לכן מאוד חשוב לחזק את ה’אני’ שלי פה, כדי שכשאגיע לשם לא אחווה התפוררות. יהיה לי זיכרון של ‘אני’. את ה’אני’ אנחנו מחזקים פה בהרבה צורות שדיברנו עליהן לא פעם.

לאחר מכן אני משאירה את הגווייה האתרית שלי – את כל הגוף האתרי שלי. כשהגוף האתרי על-פני האדמה הוא מאוד דומה לקווי המתאר של הגוף הפיזי וגם מאוד קרוב אליו. בתקופות קדומות הגוף האתרי היה רחוק מהגוף הפיזי ולכן ראייה רוחית בלילה הייתה הרבה יותר נגישה – כי האתרי לא היה צמוד לגוף הפיזי כמו שהוא היום.

את הגווייה האתרית הזו אני משאירה בעולם האתרי, להוציא אנשים מקודשים, שהגוף האתרי שלהם כל-כך טהור שעולם הרוח לא מבזבז אותו – עולם הרוח אומר ‘אני לא אתן לגוף הזה להתפורר לתוך העולם האתר אלא אני אשמור אותו, ויותר מזה – אני אשכפל אותו’. מה תמונת הנגד של זה – של שיכפול הגוף האתרי?

משתתף – אהרימן – שעתוק צורות פיזיות, שיכול להיות בגנטיקה, באומנות….

אורנה – נכון מאוד. שעתוק של צורות פיזיות והפיכת הדברים לחסרי חיים, לרפליקות. כמו תמונת ‘הילד הבוכה’ שהיו מוכרים פעם בתחנות ואפשר היה לראות אותו כמעט בכל בית. וזה יהיה עוד הרבה יותר חמור מזה – כשיתחילו להיכנס לנו לתודעה עם צ’יפים אז יוכלו לשלוט על התודעה של כולנו. זה לא כל כך רחוק. תראו את הסידרה ‘מראה שחורה’ – זה חובה. תתחילו מהפרק השני כי הראשון קשה מדי למי שאין לו כוחות הישרדות, תראו את ארבעת העונות (החמישית כבר לא כ”כ רלוונטית), ותראו מה הולך לקרות לנו תוך זמן קצר, ובעצם כבר קורה. השליטה שמתקיימת דרך שיכפול דברים תהיה הרבה יותר מועצמת ומסוכנת. אבל בעולם הרוח זה לא כך: בעולם הרוח השעתוק של גוף אתרי של אדם מקודש, וחלוקת הגופים האתריים לבני אדם מפותחים אחרים – זה בעצם חיסכון. חסכנות של עולם הרוח. עולם הרוח הוא חסכני. במקום לבנות שוב גוף כזה מחדש.

יש מיועצים שנוכחו לראות שהם עשו דברים קשים, ובכל זאת הם אנשים עם פוטנציאל רוחני מאוד גבוה, ורואים את זה. אני תמיד אומרת להם שעולם הרוח לא ישמיד אותם, כי זה בזבוז. אני אומרת להם שאחרי שאנחנו ננקה את הסיגים מהיהלום הזה אז עולם הרוח ישתמש בנו למטרותיו. עולם הרוח לא יגיד ‘האדם הזה חטא אז נזרוק אותו לפח הזבל של המיחזור ונתחיל הכל מחדש’. לא ככה זה עובד, אלא: האדם הזה חטא אבל יש לו תכונות, כריזמה, כוח רצון, אינטליגנציה – ואת זה הוא לקח למקום של סטייה מהדרך הנכונה. אז עולם הרוח יעביר אותו אינקרנציה אחת או שתיים של ייסורי תופת, ואח”כ יקח את אותה ישות וישתמש בה לטובת העולם. הוא לא יתחיל לבנות גופים אתריים אתריים מחדש – כי זה יהיה בזבוז.

לפעמים יש לנו פחד שעולם הרוח יעניש אותנו על הרוע שלנו, ואני תמיד אומרת שאין מה לדאוג כי עולם הרוח לא יבזבז – לא סתם השקיעו בך כל כך הרבה כוחות והגעת עד הלום. אף אחד לא יהרוג אותך, רק ייסרו אותך. כך גם לאנשים עוצמתיים ורוחניים, שיש להם המון רגשות אשם – אם אנחנו מתקנים פה אז לא לדאוג, עולם הרוח לא יכניס אותנו לסל המחזור, כי זה לא חסכוני. אם אנחנו בני האדם חסכוניים, אז למה שהם, בעולם הרוח, לא יהיו חסכוניים? אנחנו לא המצאנו את החוכמה הזו להיות חסכוניים. כמו שכבר נאמר – כל אשר בעליונים כך בתחתונים. אנחנו לא המצאנו את זה, אנחנו מקסימום מגלים מה שכבר קיים.

נמשיך במסע לאחר המוות: אחרי שהנחנו את הגווייה האתרית, נשארה לנו ישות עם אסטרלי ואני. עדיין כל הרגשות קיימים, כי הרגשות קיימים באסטרלי. אין שום צורה של איך שהיינו, אפילו לא צורה אתרית. אנחנו גם מתחילים להיפרד מההזדהות העצמית, ואז אנחנו נכנסים למקום שנקרא אתר התשוקות.

אתר התשוקות – נקרא קמלוקה. שם כבר עזבתי את האדמה ואני מגיעה עד המסלול של הירח. אני לא הולכת לכיוון הירח אלא אני מתרחבת. אני יודעת שזה נשמע מדע בדיוני הזוי, אבל אתם יכולים לשמוע את זה לעשות לזה דימויים ארציים, ולאט לאט תראו שזה לא כזה הזוי כפי שנדמה.

אז אמרנו שאני מתרחבת – כישות נפש-רוח אין לי גבולות. על פני האדמה הגבולות היחידים שלי הם גבולות הגוף הפיזי שלי, ושם אני מתרחבת ללא הגבולות הפיזיים, ומגיעה למקום שנקרא “מסלול הירח”. שם יש ישויות שונות, כפי שבכל מסלול בפלנטות יש ישויות שונות. וכך אתרחב עד שבתאי, עד שאגמור את המסלול שלי בעולם הרוח – שם אתחיל מסע חזרה. אבל כרגע אני בירח באתר התשוקות – שם מתרחשת הקמלוקה. לא נדבר עליה עכשיו, אולי נרחיב על זה בהמשך.

בספרות האזוטרית היהודית, בקבלה, זו בדיוק הדמות של אדם קדמון. זה לא האדם הקדמון של דרווין. מה שמכונה בקבלה אדם קדמון זה ישות אדם עצומה שחיה ומתפשטת על כל פני הקוסמוס וממלאה אותו במימדיה הענקיים. עפ”י המסורת, לפני החטא הראשון האדם היה ישות ללא גבול ונאמר עליו “ורואה מסוף העולם ועד סופו” (חז”ל). אדם קדמון – כל העולם כולו מתבטא דרכו. נחזור אל הנזיר הוויטנאמי, או אל הרב קוק ונראה בפנים שלהם הקורנות שהם אדם שרואה מסוף העולם ועד סופו. עדיין בגוף פיזי אך הנשמה שלו כל כך רחבה שהוא רואה מסוף העולם ועד סופו.

אדם קדמון היה ישות של אור – הלבוש, הכסות שלו הייתה אור. אור זה גם חומר בסופו של דבר. נאמר שכשאדם הראשון חטא הוא צומצם לתוך עור. זה מאוד יפה כי זה בדיוק התהליך – מאדם שרואה מסוף העולם ועד סופו, אדם שהוא ישות רוחנית ללא גוף פיזי שמגביל אותו אלא בעל גופים שיכולים להתפשט עד אינסוף, אל דמות שמצטמצמת ומצטמצמת עד שהיא מתלבשת בעור, וזה האדם שאנחנו היום.

במילים אחרות אפשר להגיד שלאדם היה צד מודע של האינסוף. בתוכו הייתה ידיעה של הכל. זה מה שזה אומר ואל זה אנחנו רוצים להגיע – לשם אנחנו חייבים להגיע. אם לא היום אז מחר, אם לא מחר – מחרתיים, אבל אל לנו לומר “כשאתְפָּנֵה – אֵשְנֵה” – אל תאמר ‘כשיהיה לי זמן אני אקרא עוד, אלך לעוד קורס אתפלל, כי בינתיים יש לי צרות אחרות, משכנתא, עבודה ודברים אחרים, וכשאגיע לגשר אעבור אותו’ – זה לא נכון. אל תאמר ‘כשאתפנה – אשנה’. מצד שני: “לא עליך המלאכה לגמור – אך אין אתה רשאי להיבטל ממנה” – כלומר, אנחנו לא יודעים לאן נגיע בגלגול הזה או הגלגול הבא, ואנחנו לא יודעים לעבר מה אנחנו עובדים, אבל אנחנו עובדים כי אנחנו רוצים להגיע בסופו של דבר – לדבוק בבורא, להיות כמוהו, להיות בסופו של דבר ישויות בוראות. הבטיחו לנו את זה מראשית הבריאה. אנחנו לא גוזלים את זה, אנחנו לא אהרימן. זה הובטח וזה האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. גם זה בשבילנו אור, ואנחנו צריכים להגיע, אבל זה צריך להתקיים דרך המסע האישי שלנו. עלינו להבין שהצד המודע של האינסוף נמצא בתוכנו, בלא-מודע, ואנחנו רוצים להגיע שוב לחבוק עולמות.

בקמלוקה – אנחנו אחרי שהנחנו 2 גוויות: הגוף הפיזי והגוף האתרי. כך לכל בני האדם, להוציא מקודשים, שהגוף האתרי שלהם, כאמור, נשמר בצורתו וניתן במתנה, בשכפול, לאנשים אחרים. וכך אנחנו עם הגוף האסטרלי שלנו וה’אני’ באתר התשוקות, ושם אין לנו חושים. פה ע”פנ האדמה אנחנו תלויים בחושים – בלי עיניים אנחנו לא רואים, בלי אזניים אנחנו לא שומעים, בלי פה אנחנו לא אוכלים ולא מדברים, בלי אף אנחנו לא נושמים, וכו’… ושם – אין לנו חושים, נפרדנו מהם. כל הרוחות של המתים וההיררכיות מסתובבות סביבנו, אבל הם לא נגישות לחושים הפיזיים שלנו כי אין לנו חושים פיזיים. אז מה יש לנו שם?

יש לנו רק פנימיות. בפנימיות הזו יש את הרגשות ההופכיים למה שהרגשנו כאן – אם כאן הייתי שמחה ששמתי לילד ספגטי בקלמר, אז שם אני ארגיש את הכאב של הילד כאילו היה כאבי שלי. אני אתייסר ייסורי תופת יותר מאשר הילד ההוא התייסר בפועל.

הייסורים שלי ינבעו משתי סיבות:

  1. הכאב שיכאב לי על הכאב שגרמתי לאחר – זה כאב שיהיה כמו רעל ואני אכאב אותו פי שבע לפחות מהכאב של מי שהכאבתי לו.
  2. הידיעה המוחלטת שבזה שעשיתי את זה התרחקתי מהאלוהות – זה כמו במשחקים דג מלוח וסולמות ונחשים – שבהם המשחק חייב לחזור להתחלה או לחזור רחוק מהמטרה אם הוא טעה.

משתתפת – האם נסבול ככה גם על כאב שלא היינו מודעים אליו?

אורנה – כן. אבל פחות.

משתתפת – ביהדות אומרים בבר מצווה ‘ברוך שפטרנו מעונשו של זה’. נשמע לי קשוח שגם ילדים קטנים, שאין להם מודעות ואחריות על חוסר המוסר שלהם.

אורנה – ילדים קטנים סובלים כבר פה על הרוע שלהם. אני לא יודעת עד איזה גיל מדובר בקמלוקה, אבל אני מדברת על מבוגרים שעושים רוע שלא בכוונה תחילה, ואני משערת שככאלה אנחנו לא סובלים כמו מי שעשה רוע בזדון. אני משערת שגם זה סובלים באופן מסוים. הרי כולנו גרמנו איזשהו סבל להורים שלנו, לדוגמא.

משתתף – ‘בגד שהתלכלך עדיין צריך לכבס’.

משתתפת – מה עם משהו רע שעשית וסבלת בגללו רבות מתוך הזדהות בחייך.

אורנה – אני חושבת ואף בטוחה שכבר תיקנת – זה נמחק מהחוב שלך מהקמלוקה. זה תיקון ה’אני’. אם גרמת סבל למישהו, ובמהלך החיים הרגשת את הסבל שגרמת, ותיקנת, אז זה נמחק, כי כבר תיקנת את המעשה פה בחיים. זו קמלוקה בחיים – זה נושא שנדבר עליו בשיעור הבא. יש קמלוקה בחיים והיא טיהור מסוים – הרב קוק קורא לזה “ייסורים ממרקים”. זה לא יתאפשר כמניפולציות – אני לא יכולה לעשות מתוך פחד, אלא לעשות מתוך כמיהה עצומה להתקרב לבורא, להתקרב לאלוהים, להתקרב לעולם הרוח, להתקרב לשורש נשמתי. לעשות את זה מתוך מוסר חברתי, ציווי חברתי – זה לא עובד. כבר היו ניסיונות חברתיים עצומים ליצור חברה שוויונית שכולם עושים עבור האחר את כל הטוב שבעולם – אבל זה לא הולך כשזה ‘חילוני’ במובן שאין שם אלוהים ואין שם רוח.

אני חושבת שבעשרת הדיברות נאמרה אחת הדיברות שבין אדם לזולת וסופה הוא “כי אני ה’ אלוהיך”  – פניה לזולת שמוסברת באמירה “כי אני ה’ אלוהיך”. מה הקשר בין הדברים? הקשר הוא שהאדם עושה את זה – את המעשה בינו לבין חברו – כי הוא עושה את זה בשביל האלוהות, בשביל להתקרב לאלוהות.

משתתפת – זה קשור ל’נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”?

אורנה – זה קשור, אבל אנחנו בפוטנציאל להיות כאלוהים, ואנחנו יכולים להחריב את זה. המכונות והסינגולריות בין המכונה והאדם אורבים לפתחנו. זה לא מדע בדיוני – ב’מראה שחורה’ רואים מה יקרה ממש עוד צעד אחד קדימה, לא עוד 200 שנה. ורואים: הרוע יבוא מהטכנולוגיה. הטכנולוגיה כשלעצמה היא לא רעה, רק שאין בה מוסר, כי אצל אהרימן אין מוסר. המוסר נמצא רק ב’אני’ – ב’אני’ של האדם וב’אני’ האלוהי. המוסר לא נמצא באתרי, ואהרימן חולש על האתרי. האתרי זה גם הנפש השכלית – האינטליגנציה. אין מוסר באתרי.

אנחנו צריכים לעשות את כל הדברים האלה כי יש לנו כמיהה להתקרב אל שורש הנשמה שלנו, אל הבית האבוד שלנו, אל המקום שאנחנו יודעים שהוא שלנו אבל אנחנו כל-כך בגלות. דוד המלך אומר “גר אנוכי” – הוא דוד המלך והוא מרגיש בגלות.  יח  גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה–    נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ.

יט  גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ;    אַל-תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי, מִצְוֺתֶיךָ. תהילים קיט

כל מוסר אוטומטי או מוסר לוציפרי לא יחזיק מעמד. חברות שלמות התמוטטו – סוציאליזם, קומוניזם – כי לא הייתה שם רוח. היו שם אידיאולוגיות יפות, אבל ללא רוח, עד שהגיע שלב שבו כל אחד התחיל לדאוג לעצמו, עד כדי כך שקרו דברים מזעזעים. לוציפר היה שם עם ההתלהבות ההתחלתית, אבל רוח לא הייתה.

אם אין לי את הכמיהה לעולם הרוח, אז הרעיונות שלי לא יחזיקו זמן ולא יחזיקו מעמד, במקרה הקל. במקרה הקשה הם יהפכו לרוע.

משתתפת – בדיוק היום התכתבנו על ההגדרה ל’מוסרי’: “בשם מוסרי נוכל לכנות את הדבר הנמצא בתואם עם חוקי עולם הרוח הנצחיים ומשרת אותם, ובלתי מוסרי – את מה שהורס את פירותיהם של החוקים הרוחניים ויוצא נגדם.”

Steiner, ‘Life Between Death and Rebirth’, lecture 1, 1912

אורנה – יוצא מן הכלל, זה נכון. המוסר צריך להיות מוסר אמיתי ולא מוסר לוציפרי, כי אז זה מוסר אוטומטי ושוב אנחנו בידיים של אהרימן, כי כל מה שאוטומטי ואינו טרנספורמטיבי הוא לא שייך ל’אני’.

משתתפת – אז למה הדיברה מסתיימת ב”כי אני אדוני אלוהיך”? בגלל החיבור לרוח?

אורנה – זה לא כמו שאני מכבדת את אבא ואמא, זה לא בקשה שתכבד אותי כי אני אלוהים, כי זה לא ממש מעניין את אלוהים, וסליחה שאני מדברת בשמו. מה שמעניין אותו זה לתת לנו מהשפע שלו. קירבה בעולם הרוח היא לא קירבה פיזית, היא קירבה בתכונות. כך שאם אני עושה דברים שרחוקים מהתכונות האלוהיות אז הכלי שלי לא יכול לקבל את השפע האלוהי. לכן נאמר לנו לעשות הכל מתוך הרצון שלנו להתקרב לאלוהות. זה לא אלוהים שתלטני שרוצה שנהיה עבדים שלו, אלא אלוהים שרוצה שנהיה דומים לו, ומשם בא “כי אני אדוני אלוהיך”.

אנחנו בתוך אלוהים, כולנו בתוך אלוהים כי האלוהות היא כזו ש’אין מקום פנוי ממנה’. כשאנחנו עושים דברים קשים – זה בתוך אלוהים. אנחנו לא מדברים כרגע על האלוהים של ההלכה, אלא אנחנו מדברים על האלוהים של כל אחד ואחד מאיתנו – האלוהים שנמצא בתוכנו ואנחנו נמצאים בתוכו. לא נלך לגהינום אם לא מילאנו איזושהי מצווה, אלא עלינו למלא את הדברים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום כדי להידמות לאלוהות. אין לאף אחד חזקה על אלוהים, כי האלוהים נמצא בכל אחד.

משתתפת – איך כל זה מתקשר להסכמים קרמתיים? כי בהסכמים הקרמתיים אנחנו צריכים לעשות משהו לא מוסרי, ואנחנו מסכימים לחוות משהו לא מוסרי. איך זה מתקשר?

אורנה – זה נושא אחר, אבל אגיד שזה קשור להסכמים קרמתיים כי דרך ההסכמים הקרמתיים אנחנו מתקנים את מה שעשינו לאחר, ומתקנים רק עפ”נ האדמה. בעולם הרוח אני עושה הסכם קרמתי, אבל אני לא יכולה לתקן שם.

משתתפת – אבל בהסכם הקרמתי את מסכימה להזיק למישהו אחר….

אורנה – נכון. זו שאלה של הביצה והתרנגולת. גם אני תהיתי אם זה לא נגמר אף פעם… אני מתארת לעצמי שהחוכמה האלוהית מסדרת את זה שזה לא יהיה מעגל אינסופי שאני הזקתי לך ואתה מזיק לי וחוזר חלילה….

משתתפת – אם זה הסכם קרמתי אז ההסכמה תואמת את עולם הרוח, אז זה לא לא-מוסרי, גם אם המעשה נחווה כלא-מוסרי בעולם הארצי. אני חושבת שכל עוד הוא בתואם עם חוקי עולם הרוח, ובא לטהר, לשפר ולתקן – אז הוא לא לא-מוסרי.

אורנה – נכון. שטיינר מתאר אדם שנידון למוות ע”י חמישה שופטים. זה לא מעשה לא מוסרי, כי בגלגול קודם הוא הרג אותם בלי שום צדק ומשפט, ואז כולם פה אחד דנו אותו למוות. אז זה לא מעשה לא מוסרי. הנושא של הסכמים קרמתיים הוא מורכב מאוד. נגיד רק שהסכמים קרמתיים נועדו לתקן את המידות שלנו, לתקן את הקרמה. זה מתקשר לנושא שהוא תמיד הבסיס שלנו – הצו הקרמתי.

משתתפת – מה קורה עם ה’אני’ בהמשך למה שדיברנו, כשבמסע לאחר המוות מגיעים למקום בו אין לנו חושים פיזיים?

אורנה – זו הקמלוקה, ובה אנחנו מתנקים משני דברים:

  1. מהרוע שעשיתי לאחר.
  2. התאוות המוגזמות שלי, שחורגות מהחושים והחושניות שנועדה לקיים אותי בחיים: לאכול זה בסדר, אבל לטרוף זה כבר מוגזם – מזה אנחנו מתנקים, ועל זה נדבר בפעם הבאה: אני אתנקה מזה ע”י התניה פבלוביאנית, זו גמילה מכל תאווה מוגזמת שהייתה לי בחיים. לדוגמא: אדם שיש לו תאוה מינית מוגזמת – אבל שם אין לו גוף לממש את התאווה הזו, והוא יתייסר שם עד שיגמל מזה. זה כמו לעבור ‘קריז’ למכור לסמים כשאין סם בהישג ידו. זו גמילה מהתשוקות החורגות מגדר ה’בריא’ ע”י התניה פבלוביאנית.

משתתפת – בשיעור שעבר דיברנו על הקרבה ועל הנאה, ונתת את הדוגמא של צבי שגילה שהוא נהנה מהסדנאות. זה הטריד אותי כל השבוע: עניין ההנאה. מה קורה כשיש הנאה שנובעת מעצם ההתפתחות, מעצם ההקרבה?

אורנה – קודם כל צריך להבין אם זו הנאה אסטרלית, לוציפרית או הנאה של ה’אני’. במקרה של ה’אני’ אי אפשר לדבר על הנאה אלא על עונג, על משהו יותר עדין ורוחני. הנאה לוציפרית – Passion – לא שייכת להתפתחות רוחנית. אני לא אומרת שהיא רע, הרי היא הביאה אותנו עד הלום, אבל בשלב מסוים זה כבר לא נכון לעשות ולפעול מתוך תשוקה אסטרלית. נתתי את הדוגמא של אליהו הנביא באחד השיעורים – גם לעבוד את אלוהים מתוך תשוקה אסטרלית, מתוך מאניה, זו לא התפתחות רוחנית. זה לא אומר שזה לא נכון, אבל זה רק שלב אחד בדרך.

צבי היה מאוד מפותח, והסתכל על עצמו בזכוכית מגדלת – איפה הוא מרמה את עצמו, והוא הבין שמכיוון שהסדנאות שהוא העביר עדיין נותנות לו הנאה אישית אז הוא מקבל את ההנמכה שלו במקום אחר: היה לו פצע כרוני בגב, והגוף הפיזי שלו היה במצב שקשה מאוד להתנהל איתו. הוא חווה סבל גדול. האיזון בין סבל להתעלות, בין ירידה להגבהה – הוא קיבל את הסבל שלו דרך הגוף. ואז זה התאזן. מה שאנחנו אומרים זה לא סיגופים או מזוכיזם, זה חוק איזון קוסמי. זה טוב לשמוח, אם את יכולה לשמוח, רק לא לצאת מדעתך במובן האסטרלי, וזה נכון רק מגיל מסוים. רק מגיל 49 אין הנחות. עד אז יש לאסטרליות תפקיד.

משתתפת – אני מבולבלת עם זכות הבחירה. אם הבנתי נכון, לפני שאדם וחוה אכלו מהתפוח הם היו במצב נהדר, וברגע שניתנה להם זכות הבחירה אז נכנסנו לכלא.

אורנה – נכון, אבל הם היו במצב נהדר כמו שילד נמצא במצב נהדר. אין לו תודעה, אז זה מצב אחדותי אבל אין לו ‘אני’, אין לו אינדיבידואל. אין לו יכולת להיפרד ולברוא משהו חדש, כי הוא חלק מהאחדות.

משתתפת – אבל בתהליך שעליו דיברנו היום נוטלים מאיתנו את זכות הבחירה, אם אני מבינה נכון. זכות הבחירה היא לרועץ עלי – אני לכאורה חושבת שיש לי זכות בחירה, אבל אין לי.

אורנה – יש משפט בתנ”ך: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים    דברים ל’, יט’.  זו החירות שלנו לבחור בטוב. לבחור בטוב זה אומר שהחירות היא לבחור מתוך ה’אני ‘ולא מתוך האסטרלי. עד גיל 49 יש לנו  מידה מאוד מסוימת של חירות, ומגיל 49 יש לנו את החירות לבחור מתוך ה’אני’.

בפעם הבאה נדבר על קמלוקה בחיים, ועל ההתניה הפבלוביאנית – הגמילה, ועל הקמלוקה במהלך השביעונים, ועל הכניסה של ה’אני’ דרך הקמלוקה. תזכרו שהקמלוקה זהו המצב שאני נמצאת בעולם התשוקות, בעולם האסטרלי, ומתחילה תהליך של גמילה מכל התאוות המוגזמות שלי, ותהליך של תחושת הכאב שגרמתי לאחר. שם מתחילות להתהוות ההחלטות לתקן.

אני מקוה שאתם בסדר. היה מאוד דחוס. תודה רבה לכם.

משתתפת – יש לי בקשה לשבוע הבא: יש לי בלבול עם ההתרחבות של ה’אני’. אני באה מהתורות המזרחיות, שהפילוסופיה שלהן היא ריקות – להתרוקן מעצמי ולהיכנס לאחדות. אם תוכלי לדבר על זה בשבוע הבא.

print