האני האותנטי – שיעור 12

17.8.2020 – האני האותנטי מפגש 12 

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן:

תמלול השיעור: 

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. “בראשית א’

היום נדבר על רוח אלוהים מרחפת עפ”נ המים, ובעצם נדבר על הרוח ועל החומר. רוח אלוהים מרחפת על פני המים

אנחנו מדברים על הרוח הזקוקה לחומר כדי למצוא את הביטוי שלה ולהשתקף בו. בשבעת ימי הבריאה אלוהים בורא את הבריאה, ובסיום כל יום של בריאה הוא מסתכל ‘וירא’ ואומר ‘כי טוב’. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; אלוהים מתבונן במעשה ידיו, שקודם כל היה רק רעיון – הבריאה הייתה רעיון ב’ראשו’ של הקדוש-ברוך-הוא, של עצמותו, ואחר כך נבראה הבריאה בה אפשר לראות את הביטוי של הרוח בחומר. כך הרוח רואה את התוצאות של המעשים שלה.

גם אנחנו יכולים לראות את תוצאות המחשבות שלנו במעשים ובתגובה של העולם אלינו. למשל, אם אני מספרת לכם שאני זמרת מאוד טובה, אז עד שלא אשיר לכם ואתם לא תגיבו, אני לא אדע איזו מין זמרת אני. יכול להיות שאני חושבת שאני זמרת טובה, אבל אני לא זמרת טובה. רק מתוך הפידבקים שלכם המעשה שלי ישתקף אלי ואוכל להגיד ‘כי טוב’ או ‘כי לא כ”כ טוב’…..

אלוהים ברא את העולם ואמר ‘כי טוב’, אבל לפני העולם הזה נבראו הרבה עולמות, אבל העולמות האחרים לא הצליחו להשתקף בכלי. לזה קוראים בפנימיות היהדות ‘שבירת הכלים’ – הכלי לא יכול להכיל את האור. הנושא הזה – שהכלי לא יכול להכיל את האור – זה נושא מאוד חשוב, גם בחיים שלנו. הדברים צריכים להיות בהתאם לכלי ובזמן הנכון. אם לא – אז הטוב יכול להפוך לרוע.

אנחנו רואים שהישות הרוחנית זקוקה לאובייקט פיזי על-מנת להשקיע בו את הפעילות שלה – את הפעילות המתמדת ואת היצירתיות שלה.

שטיינר אפילו מרחיק לכת ואומר שבלי האובייקט, הישות הרוחנית עלולה “להשתעמם”, להישאר חסרת מעש:

“בכל מקום בו ניצב העולם החיצוני לפנינו, אין לנו ספק שהוא גם רוחני וגם פיזי; מאחורי כל תופעה פיזית , בצורה זו או אחרת, ניתן למצוא מניע רוחני, שהנו הדמות הראשית האמיתית (protagonist). הרוחני אינו יכול להתקיים בואקום והוא “משתעמם” מחוסר מעש, משום שהרוחני פעיל כל הזמן וחודר באופן פעיל active)) אל הפיזי, בזמן ובמקום מסוימים.”

שטיינר, דרכים נכונות ודרכים שגויות בחקירה הרוחנית, עמ’ 28

שטיינר אומר לנו כאן שמאחורי כל תופעה פיזית חייבת להיות רוח, אין דבר כזה פיזי בלי רוח. הפיזי לא יחזיק מעמד אפילו לאלפית שנייה אם הרוח תעזוב.

משתתפת – זה אומר שהרוח משתעממת בלי הפיזי?

אורנה – זה דבר מוזר, ותכף ננסה להבין מה זה אומר שהרוח משתעממת בלי הפיזי. בחיים שלנו: נניח שיש לנו מחשבה טורדנית, והיא מסתובבת במעגלים ‘למה עשיתי את זה, למה עשיתי את זה, זה יכול היה להיות אחרת, למה עשיתי את זה…’. אני בטוחה שלפחות חלקנו מכירים את זה. זה אומר שרוח משתעממת – היא מסתובבת במעגלים. היא חסרת מעש, היא לא יצירתית, היא מסתובבת ומסתובבת במעגלים – זה ביטוי אחד לרוח משתעממת.

הרוח שלנו בנויה להשקיע את עצמה בתוך חומר, לדוגמא בפרויקטים. במקרה שלך לדוגמא, נגיד שגמרת להצטלם לאיזו סידרה, ומה עכשיו? עכשיו כלום. וכשיש ‘כלום’ אז הרוח עלולה להשתעמם והיא צריכה למצוא את הפרויקט הבא. זה לא חייבת להיות ‘הסידרה הבאה’, זה יכול להיות ‘העניין הבא’. כך אנחנו בנויים – כשהרוח שלנו גומרת להשקיע את עצמה במשהו, אז היא תמיד מחפשת דבר נוסף להשקיע בו את כוחותיה, את הרעיונות שלה, את האידיאלים שלה, את האידיאה שלה. כי אם אין, אז היא יכולה להיות הרסנית.

רוח משתעממת זה למשל מה שנקרא ‘דיבוק’. ההצגה ‘הדיבוק’ עם חנה רובינא היא על בחור צעיר שרוחו נכנסה לתוך בחורה צעירה שהייתה אמורה להיות אשתו, אבל הוא לא קיבל אותה לאישה משום שהוא היה עני. כשהוא מת אז הרוח שלו נכנסה אליה בתור דיבוק.

אם הרוח לא מנווטת למטרה טובה אז היא יכולה להשתעמם ולפנות למשהו אובססיבי, מעגלי ולא יצירתי, מענה, או למשהו אחר שתכף נדבר עליו.

משתתפת – המילה ‘משועממת’ היא מילה ששטיינר השתמש בה בגרמנית?

אורנה – המילה הזו היא מגרמנית. בתרגום לעברית לא כתוב ‘משתעממת’ אבל צבי המורה שלי אמר שבגרמנית כן כתוב ‘להשתעמם’. אני לא קוראת גרמנית. במקום המילה ‘להשתעמם’ שאולי יש לה קונוטציות ארציות מדי, אפשר להגיד שזו רוח ללא חומר גלם לעבוד עליו, לפעול עליו. כשאין לי חומר גלם לפעול עליו – אין לי שיקוף.  אני יכולה לראות את עצמי דרך האחר, דרך מישהו שאני פועלת עליו או דרך מישהו שאני אתו והוא משקף לי מי אני. אני יכולה לחשוב על עצמי המון דברים טובים, או רעים, אבל מי שמשקף לי זה האחר, או שהמעשים שלי משקפים לי. אני יכולה להגיד למישהו ‘אני אוהבת אותך’ ולא לעשות שום דבר בשבילו. מה זה משקף? שאלו סתם מילים, ואני לא אוהבת אותו.

משתתפת – יש גישה שאומרת שחשוב להיות בשעמום, כי הרבה דברים קורים כשאנחנו בשיעמום….

אורנה – את צודקת. השאלה מה קורה בזמן שעמום? אנחנו יכולים למצוא משהו נכון להשקיע בו את הרוח, אבל גם יש אפשרות שכוחות הנגד יכולים לגנוב אותנו. תכף נראה מה זה אומר.

משתתפת – כשיצאתי לפנסיה אחרי 30 שנה הרוח המשועממת הטריפה אותי: שזה לא בסדר שאני לא קמה בבוקר, שזה לא בסדר שאני לא הולכת לעבוד… לאט לאט זה ממש שיגע אותי אז התחלתי להתנדב בכל מיני מקומות, חוגים. העיקר לא למצוא את עצמי עם הרוח המשועממת סגורה בחדר ובוהה בקיר.

אורנה – נכון, אבל בזכות הרוח המשועממת הזו הגעת ללימודי הרוח.

הרוח המשועממת יכולה להיות מאוד חודרנית, היא יכולה לענות אותנו. יכולה להגיע עד כדי פרנויה במצבים של פתולוגיה. אני מכירה מישהו אינטליגנט בצורה יוצאת דופן, אבל מכיוון שאינו משקיע את עצמו בחקירה רוחנית, למשל, ואפילו לא בשום עשייה כלשהי, אז הרוח שלו פועלת באופן פרנואידי. היא לא מתועלת למקום הנכון, אז היא מוצאת נתיב אחר. אח”כ נקרא לזה לוציפר, או אהרימן, אבל העיקר הוא שהיא מוצאת נתיב אחר ולא מתועלת למקום הנכון.

משתתפת – בשביעון הראשון, כשילד לא מקבל פידבק מאמא שלו – את הביטחון, החום, וכל התיקוף שהוא אמור לקבל מעצם המשוב מהאם, האם זה גם נכנס לקטגוריה הזו?

אורנה – בשביעון הראשון הרוח לא משועממת, כי כל כולה מוקדשת לבניית הגוף הפיזי, אחד על אחד, יש לה עיסוק. כל הכוחות הרוחניים בשביעון הראשון מוקדשים לבנייה של הגוף הפיזי. הגוף הפיזי הוא בדיוק שיקוף של הפעילות הרוחנית. אבל מה שאת אומרת זה עניין בפני עצמו ונדבר עליו בזמן אחר.

נקרא עוד ציטוט בו שטיינר מדבר על הקשר בין חומר לרוח:

” וכשם שציור טרם קיים כל עוד הוא מצוי רק בדמיונו של הצייר, כך גם אין התאמנות מדע-רוחית קיימת כל עוד חסרה לה התבטאות חיצונית. הזלזול בצורות הקפדניות קיים רק אצל אלה אשר אינם יודעים כי חוק הוא שהפנימי ימצא את ביטויו בחיצוני. אמנם הרוח היא העיקר בכל דבר ולא הצורה, אולם כשם שהצורה בלי הרוח תפלה היא, כן גם הרוח חסרת מעש היא אם אינה יוצרת לה צורה.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, 2014, עמ’ 74

כאן בעברית תרגמו את ה’משועממת’ ל’חסרת-מעש’: יש אנרגיה ואין מה לעשות איתה. אני אומרת ‘אנרגיה’ בהשאלה, כי רוח זו לא אנרגיה. מה ששטיינר אומר כאן הוא שיש בין הרוח לחומר יחסים הדדיים: מה זה רוח בלי צורה? נסתכל על המלחינים הגדולים, לדוגמא מוצרט. הוא מלחין עם רוח, עם השראה רוחנית ללא ספק, אבל הוא מכניס את כל ההשראה הזו לצורה. זו לא שיש איזו השראה ששטה באוויר עם כל מיני מוטיבים פה ושם ורעיונות יפים. אלא הרוח חייבת צורה. מה הצורה במוסיקה?  איזו צורה יש ליצירות?

משתתפת – תווים.

אורנה – נכון. אבל התווים הם לא הצורה של היצירה, אלא הם החומר של הרוח למוסיקה. וביצירות?

משתתפת – יש צורה של התחלה אמצע וסוף.

אורנה – נכון. ויש צורה שנקראת סונטה, שהיא צורה כל-כך ברורה וכל כך חד משמעית, שאפשר לחשוב על כל המלחינים שכתבו סונטות והיו חייבים להכניס את הרוח שלהם בתוך צורה מאוד מוגדרת, ואז אפשר לחשוב שלכאורה הם לא יכלו לבטא את הרוחניות שלהם. אבל נהפוך הוא – הצורה הזו, המאוד מוגדרת – מתי מופיע נושא ראשון ומתי מופיע נושא שני, וכמה פעמים מותר לעשות חזרה לפני שפורצים קדימה – זו ממש צורה שמגדירה איך כותבים סונטה, וזה מה שמאפשר לרוח להתממש כסונטה. באקדמיה למוסיקה, במחלקה להלחנה, נותנים לתלמידים את הצורה והם צריכים לכתוב לפי הצורה. כמובן שאנשים רחוקים מלהיות מוצרט, אבל הרוח של מוצרט הייתה צריכה צורה כדי להתממש בתוכה.

איזו צורה יש לנו באומנות פלסטית? יש לנו גם את הקנבס עצמו, ויש את הצבעים, וכמובן – גם בציור יש חוקיות. איזה חוק בסיסי יש בציור? פרספקטיבה. זה אחד החוקים הכי בסיסיים בציור. אני לא מדברת על פיקאסו, שמתוך כל מה שהוא ידע הוא חידש ושבר את הכל בצורה. אני מדברת על ציור קלאסי, שם הפרספקטיבה הייתה חלק מהחוקיות, לא ציירו בלי פרספקטיבה. אני לא כל כך מבינה בציור, אז אולי כן ציירו בתקופות מסוימות, אבל ברוב התקופות הקלאסיות, ברנסנאס, פרספקטיבה הייתה הא’-ב’ של ציור.

עכשיו נתייחס לשלושה מצבי אינטראקציה בין חומר לרוח שמתקיימים לחלופין ולסירוגין בשלוש תקופות שונות בחיים:

  1. אינטראקציה בתואם מלא – הרוח עובדת על הפיזי ללא שיור.

אין פיזי מיותר ואין רוחי מיותר. בשביעון הראשון, כמו שאמרנו, יש אינטראקציה בתואם מלא: כל הרוח, הגוף האתרי וכל הכוחות הרוחניים מוקדשים לבניית הגוף הפיזי. אין רוח מיותרת ואין פיזי מיותר.

נלך מהביוגרפיה האישית לתקופות תרבות:

באיזו תקופת תרבות יש תואם מלא בין הפיזי לרוחני?

יוון הקדומה – איזון בין רוח לחומר, שבא לידי ביטוי מירבי באמנות, ובמיוחד בפיסול: רואים בפיסול את ארכיטיפ האדם. למשל, הפסל “דוד”, שאותו פיסל מיכאלאנג’לו בהשראת אמנות הפיסול ביוון הקלאסית הקדומה. בפסל אפשר לראות שלא יכול היה להיות פיסול של האדם באופן יותר נכון ויותר יפה ויותר ועילאי מזה. זה החומר שתואם למידת הרוח שעיצבה אותו.

מיכאל אנג’לו פעל בתקופת הרנסאנס, במאה ה-15, תקופת בה היה נסיון להחיות מחדש ולהתחקות אחר האיזון המושלם וההרמוניה שאפיינו את התרבות ביוון העתיקה.

דוגמא נוספת – הפסל ‘זורק הדיסקוס’, פסל מתקופת יוון העתיקה:

זורק הדיסקוס מאת מירון

יוון הקדומה היא התקופה הכי מאוזנת בתוך התקופה שלנו – שנקראת ‘הפוסט-אטלנטית’,  אחרי אטלנטיס – ולא הייתה תקופה כמוה ולא תהיה תקופה כמוה.

בביוגרפיה האנושית אנחנו יכולים למצוא אינטראקציה בתואם מלא בשביעון הראשון, ובמידה מסוימת עד גיל 27 – מצב שהישות הפיזית-אתרית-אסטרלית היא ביטוי ישיר של הרוח. לאחר מכן אין תואם, והאדם הופך נתון לחוקיות אחרת, שכרגע לא ניכנס אליה.

מה שחשוב שנדע הוא שמ-0 עד 7 הרוח מתבטאת באופן מלא.

התייחסות לגיל האנושות מהיבט שלא קשור כרגע לנושא השיעור: שטיינר אומר שהאנושות הולכת ונעשית צעירה: אם בתקופה שלנו הרוח והחומר תואמים עד גיל 27, זה אומר שכל מה שבא לידי ביטוי עד גיל 27 הוא כתוצאה מפעילות רוחנית טבעית, כלומר; שלא נזקקת לעבודה רוחנית מצידנו. מגיל 28, אם אנחנו לא עוברים את מעבר הסף, ולא עושים עבודה רוחנית, הרוח מתחילה להתמעט. בעבר זה לא היה כך. בעבר, עד גיל 50 האדם קיבל את הרוח בהתאמה להתפתחות הפיזית-אתרית-אסטרלית שלו, ורק בגיל 50 ההיררכיות הרוחניות עזבו אותו ומשם הוא היה יכול או להתפתח או להתדרדר. היום, אם אנחנו לא עושים את מעבר הסף של הפרידה מהעבר בגיל 28, אם אנחנו לא עושים ויתור על משהו מהעבר, אז אנחנו יכולים לחיות עד גיל 120 בני 27. אנחנו לא מוספים יותר כלום לישות הרוחנית שלנו. אחרי גיל 27 הרוח כבר לא ניתנת באופן אוטומטי כמתנה מעולם הרוח, לכן בגיל זה יש לאדם יותר פיזי-אתרי-אסטרלי, ופחות רוחני. אם אני עושה עבודה רוחנית אז אני מגיעה לאיזון. אם אני לא עושה עבודה רוחנית אז אני נשארת בגיל מנטלי של 27. ככה אני מסתכלת על העולם. בעבר אדם גדל גם מבחינה רוחנית באופן טבעי עד גיל 50. מהסיבה הזו אנשים נשאו עיניים לאנשים המבוגרים. שטיינר אומר שבעתיד זה יהיה גם בגיל 21 – ז”א שאם לא נתחיל לעשות עבודה רוחנית בגיל 21 אז האיזון יופר. והלאה זה יגיע כבר בגיל 14. מגיל יותר ויותר צעיר כבר אין לנו מתנה רוחנית תואמת להתפתחות של הגופים בגיל מאוחר. פחות ופחות נקבל את ההתפתחות הרוחנית באופן טבעי.

משתתפת – אפשר להסביר יותר לגבי הסינכרוניזציה בין הפיזי לרוח בשביעון הראשון?

אורנה – מרגע הלידה עד גיל 7 הגוף הפיזי שלנו נבנה ומתעצב. מגיל 7 יש כבר את השיניים הקבועות, וזו החתימה של הבנייה המסיבית. אחרי כן יש יותר התפתחות וגדילה של הקיים. מי בונה לנו את כל האיברים? זו הרוח שבונה. הרוח היא מדויקת – ילד, אם לא מונעים בעדו ולא מפריעים לו כמובן, לא צריך לעשות כלום כדי לגדול. הגופניות שלו היא ביטוי ישיר לרוחניות. הכוחות הרוחניים שמושקעים בילד באים לידי ביטוי ישיר ותואם, וללא שיור, וללא חוסר, ב7 השנים הראשונות. אחרי זה זה עד גיל 28 ואף פחות, ואז המצב משתנה.

  1. אינטראקציה ללא איזון – או יותר מדי מהרוחני או יותר מדי מהגשמי.

אם זה יותר מדי מהרוחני – אין חומר לעבוד עליו והרוח נשארת חסרת מעש. מי מכוחות הנגד יכול להשפיע עלינו בתקופה הזו באופן יותר מסיבי?

לוציפר – יכול להשפיע עלינו כשהרוח חסרת מעש. הוא יכול מצד אחד לפעול על האסטרלי שלנו ולעורר רגשות כמו קינאה וכו’, ומצד שני יכול לגרום לנו לפתח פנטזיות. אין לי חומר אז אני בפנטזיות. זו רוח שאינה באיזון מלא עם החומר, שיש יותר מדי ממנה ללא חומר גלם להשקיע בו את מרצה, ואז אני בפנטזיות.

שאלה: האם היו תקופות בחיים שלכם שהייתם בפנטזיות?

משתתפת – אני מפנטזת מלא, אולי הרוח שלי ממש משועממת…?

אורנה – יכול להיות שהרוח שלך משועממת ואת צריכה, ובעצם כבר מצאת, כיוון להשקיע את הרוח שלך. כשאנחנו מוצאים את הכיוון הרוחני אז יש שם אינסוף ‘חומר’ לעבוד עליו.

משתתפת – הייתה לי פנטזיה להקים משפחה עם הרבה ילדים. וזה קרה, וזה לא קל.

אורנה – את הגשמת אותה. אבל בין הפנטזיה למציאות יש פער, ואז אולי לא נשאר לך מספיק רוח לכלכל את כל המשפחה הגדולה. נגיד שיש לי פנטזיה למשפחה מרובת ילדים, ואני אפילו מגשימה את הפנטזיה. ואז אני רואה שאני לא יכולה להשקיע כל כך הרבה רוח בכל אחד ואחד. אין תואם בין חומר הגלם שיצרתי, לבין מה שאני יכולה להשקיע. יש כאן חוסר ברוח – וזה המצב השני.

במצב השני, כשיש יותר מדי פיזי, אז אהרימן יכול להיכנס. נגיד אם יש לי 5-6 ילדים ואין לי מספיק רוח, אז אני יכולה להתייחס אליהם כיחידה אחת: לדוגמא כולם צריכים להתנהג אותו הדבר, כי אין לי כוח ואין לי מספיק רוח להקדיש להם, אז אני צריכה לשים אותם באותה ‘קופסה’ ולאחד אותם, לעשות אותם משהו שיותר קל לי להתמודד אתו.

כשיש יותר מדי חומר גלם ואין לי מספיק רוח, הסכנה היא אהרימניזציה. בעולם המודרני זו הסכנה העיקרית – יש כל כך הרבה חומר וכך הרוח יורדת ומתמעטת. המדינה שמובילה בעולם את ‘אינסוף החומר’ היא סין.

נסכם  – חוסר איזון בין חומר לרוח:

מצד אחד, עודף רוחניות – פנטזיות ואשליות. אנחנו עלולים לאבד אחיזה בקרקע.

היו לכם תקופות שהייתם בפנטזיות ואיבדתם אחיזה בקרקע?

משתתפת – אני השתתפתי במשהו שנקרא ‘הפורום של לנדמרק’ ועפתי על עצמי, חשבתי שאני יכולה לתקן את כולם. כולם מקולקלים ולא בסדר, וכולם צריכים לעשות את ‘הפורום’ לטובתם.

משתתפת – אני מרגישה שאני מתחילה לרדת לקרקע רק עכשיו.

אורנה – ברוך בואך 😊. כשאני מאבדת אחיזה בקרקע אז אני לא אלמד מקצוע, אני אהיה בפנטזיות שלי, אטייל לי 20 שנה או אגור באשראם, ואהיה בחיבור ישיר לרוח אולי – והנה איבדתי אחיזה בקרקע. אני חוזרת לארץ בגיל 40 וכולם כבר השקיעו את הרוח שלהם בהתגשמות, אבל אני לא. יכולה להיות צורה כזו של עודף רוחניות.

רוח משועממת מכונה ביהדות – מלאך חבלה. ה’דיבוק’ הזה לא חייב להשתלט על כולי. הוא יכול לבוא בצורות שונות של הרס עצמי: למשל פרנויה, או כל צורה של אובססיה – הפרעה כפייתית טורדנית היא רוח שמתבזבזת – אני עושה פעולה אקטיבית והיא מתבזבזת על משהו חסר טעם. זה ‘דיבוק’ – כל מה שהוא אובססיבי.

בכל התוכניות של 12 הצעדים, וגם אצלנו בביוגרפיה – אנחנו מוציאים את הרוח מהמסלול הדיבוקי שלה, ומתעלים אותה לעשייה נכונה. ואז במקום מסלול סיבובי יש לה מסלול יותר ספירלי, היא מתפתחת. זה מאוד חשוב: כשאנחנו נמצאים באיזושהי אובססיה, אפילו מחשבתית, לנתב את האנרגיה שלנו לעשייה רוחנית שתעזור לנו. אפילו לתפילה. להוציא אותנו מהעבודה הדיבוקית של הרוח ללא חומר גלם ראוי.

אם יש עודף פיזי, אז אני מאבדת את היצירתיות. מלחינים גדולים כמו מוצרט, באך, שופן, מנדלסון ונוספים – יש להם איזון בין צורה לבין תנועה. זו פעילות של רוחות הצורה ורוחות התנועה. אבל אם אני מאבדת את האיזון לטובת חומר/אהרימן אז המוסיקה שאצור תהיה מאוד שבלונית, משעממת וחוזרת על עצמה – פלגיאט: דבר שממחזר את עצמו. היום בתקופה שלנו האיזון נוטה בעיקר לטובת עודף חומר ופחות רוח, ויש המון שכפולים. זה התחיל עם רשתות המזון – כשבכל העולם אתה יכול לאכול מקדונלד’ס. זה כמובן הלך והתגבר והחמיר. זה גורם לאיבוד של האותנטיות, ושל היצירתיות, ולאיבוד של החד-פעמיות של הדבר. זה מביא לתקופות של תבניות מחשבה, מודלים.

יש מישהו שהיו לו תקופות של תבניות מחשבה ש’ככה צריך להיות’, ואין מקום לשינוי ויצירה? או שמישהו נהג ככה כלפיכם – שרציתם להביא משהו חדשני לתוך המקצוע שלכם ואחרים כופפו אתכם שלכאורה ‘לא תעופו על עצמכם’?

משתתפת – מה שקרה עכשיו עם הקורונה, שהביאה מצוקה של חומר, שהחומר לא היה בנמצא. זה עורר הרבה רעיונות יצירתיים.

אורנה – נכון מאוד. ולחלק מהאנשים זה לא הביא יצירתיות, והם מסתובבים בתוך האובססיה, בתוך הדיבוק. לא נאשים אף אחד, במיוחד מי שהפסיד בפרנסתו. אבל אפשר לראות שרבים נמצאים בתוך הדיבוק שנכנס בגלל שאין כבר תואם בין מה שמשקיעים למה שאפשר להשקיע בו.

למשל, מי כאן אוכל בערב שבת ביחד עם המשפחה? יפה, רוב האנשים. נגיד שהילד שלכם בן ה15 יגיד יום אחד ‘אני לא רוצה לאכול איתכם, אני הולך לחברים שלי’. איך תגיבו? אורית מגיבה בשמחה, שזה גם כן מקורי… איך תגיב משפחה מסורתית רגילה?

משתתפת – זה לא יהיה מקובל.

אורנה – נכון, כי יש איזושהי תבנית מחשבה : כולם אוכלים ביחד ביום שיש. לא שזה יפה או לא יפה, אלא זו תבנית מחשבה, ואם מישהו ירצה להפר אותה ולעשות כרגע את מה שהוא עצמו רוצה, אז נגיד לו “לא, אתה תאכל איתנו ואחר זה תצא”. זו לא ביקורת, אני רק מראה שהנטייה לתבניות מחשבה היא יותר גדולה מאשר אנחנו חושבים.

יש לנו תבניות מחשבה שאנחנו אפילו לא מערערים עליהן, למשל: כולנו עושים ליל סדר. רוב לילות הסדר הם משעממים עד אין קץ, רוב לילות הסדר מחכים להגיע לאוכל… אני לא מדברת על מי שעושה ליל סדר ומעמיק לפנימיות התורה, או שעושה עבודה אחרת. האם מישהו מכם העז פעם לא לעשות ליל סדר?

משתתפת – רק כשבורחים לחו”ל, זה התירוץ…

אורנה – אבל אין תירוץ, כל עם ישראל עושה ליל סדר ולא בא לי – זה משעמם אותי, אני פוגשת אנשים שאני לא רוצה, יש לי משהו יותר טוב לעשות. מי יעז להגיד שהוא לא רוצה להיות בליל הסדר? שתיקה כהסכמה.

משתתפת – השנה זו הייתה הפעם הראשונה שלא הייתי אמורה לעשות ליל סדר, אבל אז פרצה הקורונה ולא היה לי בכלל. שנה ראשונה שאמרתי שאני לא מסוגלת לשאת את זה ולא רוצה לעמוד בפני האתיקה המשפחתית של מה שצריך להיות, וביקשתי להשתחרר.

אורנה – יפה. מי עוד יכול לספר לנו על מצבים שבהם אין אינטראקציה מאוזנת בין רוח לחומר, ובמקום זה יש יותר מדי פיזי – מצב בו ההשפעה של אהרימן גדלה? מצב שיש יותר מדי מהגשמי והרוח, היצירתיות, המחשבה החופשית, לא מתקיימת כמעט? זה יכול לקרות לכולנו בזמנים שונים בחיינו.

לדוגמא: בתחילת דרכי כיועצת ביוגרפית מישהי באה אלי ליעוץ, מישהי מהאנתרופוסופיה, ואחרי זה שמעתי שהיא אמרה עלי ‘היא בכלל לא לבושה כמו אנתרופוסופית’.

אורנה – נכון מאוד. לכן כל אידיאולוגיה נתונה לסכנה להפוך להיות נוקשה ומקובעת. אידיאולוגיה באה מלוציפר, ויש סכנה שהיא תיפול בסופו של דבר לצורות אהרימניות. כמו למשל הקומוניזם והסוציאליזם. מה חסר שם? חסרה שם הרוח הנכונה. אם תהיה שם הרוח הנכונה, הרוח של יצירתיות ושל חירות, אז האידיאולוגיה לא תהפוך לרוע. האידיאולוגיה הופכת לרוב לבית כלא לכל אלה אשר רוצים קצת לפרוץ ולהיות אינדיבידואלים.

משתתפת – בגן אצלנו בגני וולדורף יש התמודדות  בין הצורה לבין החיים. יש קבוצות גדולות, עם הרבה מאוד אינטנסיביות של פעילות. במשחק החופשי היינו נוהגים לצוות את הילדים למשחק, והאמנו בזה – שזה פותח את הילדים, שכל ילד מכיר יותר ילדים ולא נדבק לאותו ילד/ה לאורך כל השנה ועוד. יום אחד הגיעה מלווה לגן ואמרה לנו ‘תראו, נושא הציוות והמשחק – יש בו הרבה מהקרמה. יש פה ילדים שצריכים לעבור איזושהי דרך ביחסים הקרמתיים שלהם’. הסכמנו לנסות, כי תמיד אפשר לנסות ומקסימום לחזור אל מה שאנחנו מכירים ויודעים. אם לא הייתי רואה את זה מול העיניים, לא הייתי מאמינה. זה היה מדהים לראות. קודם כל, הילדים היו בשוק שאפשרנו להם את זה, ואח”כ באו כאלה וריאציות של משחק והחיים שהתעוררו בתוך הגן. זה היה מרגש לראות מה נוצר, והרוח פעלה שם בצורה מדהימה.

אורנה – מקסים. מצאתם איזון נכון בין הצורה לבין הרוח. זה מצוין. כי גם רוח בלי צורה היא בלתי אפשרית – היא כל הזמן בשינוי. למשל זה כל הזמן לחפש עוד ועוד גירויים, לא להתמסר למשהו. עודף מזה או עודף מזה – זה לא מאוזן. דרך האמצע – כמו שאמר הרמב”ם וגם אריסטו.

משתתפת – רוח לפי תפיסתי היא אינסופית, אז אין ניגוד בזה שהיא צריכה להיכנס לצורה ולהתאים את עצמה? משהו לא מסתדר לי בין רוח לצורה.

אורנה – אמרת משהו יפה וזה למעשה הקונפליקט של להיות אדם. מה שאת אומרת זה בבסיס של האינקרנציה לתוך חומר. את צודקת שהרוח היא אינסופית, אבל רוח שמתגשמת בחומר היא בעצם ‘הצמצום’ – מתאימה את עצמה לכלי שמקבל אותה. ברור שהרוח היא אינסופית, אבל אם הרוח רוצה מטוּבה לתת לך אור, היא לא יכולה לתת לך אור מסנוור, כי את נהרסת מזה. היא צריכה לתת לך אור בהתאם ליכולת שלך לקלוט, וככל שהכלי והאור יהיו מותאמים אחד לשני – כך תתאפשר יצירה חדשה מצד המקבל.

הבעיה שאת מעלה היא יותר בסיסית ממה שאת חושבת, זה מה שעומד בבסיס הבריאה. אפשר לשאול ‘למה בכלל הבריאה?’

משתתפת – דון קישוט וסאנצ’ו פנצ’ו – אחד יותר מדי רוח ואחד יותר מדי חומר. דון קישוט הפנטזיונר שלא מצא את הכלי הנכון לממש, ונושא כליו שהיה כל כולו חומר והיה צמא לרוח, ולא רצה שדון קישוט יפסיק את במסע שלו, רצה לאחוז דרכו ברוח.

אורנה – נכון, דון קישוט ראה צל-הרים כהרים, ראה תחנות רוח וחשב שאלו ענקים. הוא היה כל כולו בתוך פנטזיות, וסנצ’ו פנצ’ו בדיוק ההפך. דון קישוט הוא הסמל לעודף רוח בלי קרקע.

נשתף תמונה של הפסל ‘דוד’ של מיכאלאנג’לו, ותראו מה הכוונה לרוח וחומר בתיאום מוחלט:

דוד – מיכאל אנג’לו

* על דוד – אפשר לקרוא הרצאה של שטיינר באתר של דניאל –  “ההיסטוריה של האומנות”, הרצאה מס’ 9

אנחנו לא יכולים לדמיין בן אדם באופן יותר מושלם. גם לגבי מוצרט: אומרים שאצל מוצרט לא הייתה מחיקה אחת – הרוח ירדה והתלבשה בכלי. גם לא היה תו אחד מיותר – אי אפשר היה למחוק אף לא תו אחד. גם כאן – יצירה מושלמת. רואים את הרוח בביטוי של בחומר בתואם מלא.

יוון העתיקה הייתה תקופה מסוימת בתרבות האנושית, שאחריה ולפניה זה לא אותו דבר.

משתתפת – אם מדברים על שיקוף של שביעון ראשון, אז גם שם יהיה תואם בין רוח לפיזי?

אורנה – לא באופן כזה אבל כן באופן מסוים, אם נחשוב על זה באופן יצירתי. לשביעון הראשון יש שני שיקופים: 35-42, 56-63.

בשיקוף הראשון של השביעון הראשון 35-42 יש ערעור של הקיים: אם עד אז בניתי לי עולם מאוד ברור, אז בגיל 35 הכל מתערער, אני מתחילה לערער על המבנה הזה. זה כן מקביל אבל באופן אחר.

בשיקוף השני 56-63 נראה שיש איזון, אבל הכלי, הגוף שלנו, חייב להיות רוחני. כן יש איזון בין רוח לחומר, אבל בצורה הרבה הרבה יותר גבוהה. אז אפשר לדבר על זה כתואם בין רוח לחומר, אם יוצאים מתבנית המחשבה הקבועה הדוגמטית. באופן הזה את צודקת.

את עכשיו בדיוק בגיל הזה שדברים מתערערים. כל מיני דברים שמקודם היו ברורים, ואולי חשבתי שיש לי דעות ברורות, ותשובות והשקפות עולם איך ראוי/לא ראוי לחיות – ופתאום בגיל הזה השטיח נשמט מתחת לרגליים. זה מה שקורה בין 35 ל42: כל מה שבניתי באופן מאוד ברור כהשקפות עולם, דעות ואולי אפילו דעות קדומות – הכל נשמט. זו התחלה של ההיפוך, וזו תקופה לא פשוטה. בעצם, אין תקופה פשוטה…. אבל יש פחות פשוטות ויותר פשוטות. את במקום הנכון.

כשאנחנו מדברים על תקופות תרבות בעידן הפוסט-אטלנטי, הכוונה לתקופה שאחרי אטלנטיס – אחרי המבול. העולם של אטלנטיס זו התקופה שלפני המבול. כל כדור הארץ וכל היבשות לא היו כמו שאנחנו מכירים אותן היום. בהן היו שונות. גם מבחינת הסובסטנס שלהן, החומר שלהן.

בתנ”ך נאמר ‘בראשית ברא אלוהים’ – זה למוריה, לפני אטלנטיס, העולם בהחלט לא נראה  כמו שהוא היום: לא היה מוצק, אדם וחווה לא נראו כמו בני אדם שאנחנו מכירים. אטלנטיס הייתה עד תקופת המבול. כשמדברים על נוח – זה כבר אחרי המבול.

‘בראשית ברא אלוהים’ זו תקופה מסוימת של האדמה, אבל זה לא הראשית של הראשית ההתחלתית. הראשית זה שבתאי קדמון. שמדברים על אחרי אטלנטיס – אחרי המבול, אז מתחילות תקופות התרבות. היום דיברנו קצת על תקופת התרבות יוון הקדומה (זו התקופה הרביעית). בכנס ‘אפוקליפסה’ יפה דיברה על תקופות התרבות. התקופה הראשונה זו הודו הקדומה – מכיוון שזו תקופה שהגיעה אחרי אטלנטיס, זו תקופה הרבה יותר רוחנית. הודו נשארה עם אוריינטציה לרוח. זו תקופה הרבה יותר רוחנית מאשר אנחנו. כל העולם הפיזי נחשב כמאיה – כאשליה. כל המסורות המזרחיות, שהן ‘צאצאיות’ של הודו הקדומה מבחינת המסורת, התורה, המנהגים ואופן החשיבה – מתייחסות לעולם הפיזי באופן שונה מאשר העולם המערבי מתייחס אליו. קשר רוחני הרבה יותר אינסטינקטיבי, והרבה פחות נטייה לחומרניות.

משתתפת – בעניין ההלימה בין רוח לחומר: אפילו בפסל היפהפה של דוד, באיזשהו מקום, ברגע שהרוח מתגשמת בחומר זו אף פעם לא הרוח. האם יש התייחסות, בהרמוניה המושלמת הזו, לכך שהביטוי בחומר הוא ‘הפחתה ‘של המקור הרוחני הנשגב?

אורנה – את מדברת על תורת הסוד של היהדות – הקבלה. האור הראשוני, שנקרא ‘אור אינסוף’, שהיה צריך לפנות את עצמו כדי שיוכל להתאים את עצמו לכלים שמקבלים אותו. כך כל כלי כזה מקבל ניצוץ מהאור. אם את מתייחסת לאור האינסופי, אז בוודאי שזו הפחתה. אבל אם את מתייחסת למהות של הניצוץ, שהוא דומה לאור, אז זו לא הפחתה.

רוח שיורדת אל חומר מפחיתה מעצמה – זה נכון. אבל אם היא מצליחה להתמיר את החומר, אז החומר הוא ביטוי אינדיווידואלי של הרוח האינסופית. למעשה בשביל זה נוצרה הבריאה. מישהו שאל אותי היום למה בכלל כל העולם הזה נברא. בתורת הסוד של היהדות נאמר שבורא עולם שלח את האור האינסופי שלו לתוך היצורים שהוא ברא, כדי שהם יהפכו לביטוי אינדיווידואלי של האור האינסופי. האור האינסופי והאור שנמצא בתוכנו – זו אותה מהות. אנחנו מצווים להיות ביטוי שלו – לטהר את הכלי, להיות ביטוי של האור האינסופי. בזה בעצם נגיע לאחדות.

משתתפת – בייעוצים אני פוגשת את מי שפנטזיונר שחי בעונג של הפנטזיה, ואת מי שיש לו את הפנטזיה והכאב של לממש אותה – זה הקצה האחר של הדבר הזה.

אורנה – למה יש כאב לממש אותה? שאז לא תהיה רוח מבחינתו?

משתתפת – כן, כי אז משהו ילך לאיבוד.

אורנה – אז זו בעיה.

בפעם הבאה אני אביא את הנושא ‘מציאות ואשליה’. זה ספר לא פשוט, עוד לא הגעתי ללמד אותו כי יש לנו כ”כ הרבה דברים ללמוד, אבל אני חושבת שאתם מוכנים ללמוד נושאים לא פשוטים. אהיה קצת יצירתית ואכניס את הנושא הזה לתוך הנושא שלנו.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

מתי הרוח שלכם לא הייתה באיזון, ולאיזה כיוון נטיתם – לעודף חומרניות או עודף רוחניות? האם יש לכם נטייה בסיסית לאיזה שהוא כיוון?

כל אובססיה זו רוח חסרת מעש, ואפשר להוציא את הרוח הזו ולנווט אותה לעשייה מבורכת. לדוגמא: אנחנו יודעים שכשרע לנו, ואנחנו פונים לעזור לאחרים, אז הרוח שלנו מוצאת משמעות. במקום שנשב בבית ונחשוב כמה אנחנו מסכנים, פתאום מתקשר מיועץ ומציג בדיוק את אותה בעיה כמו שלנו, ואנחנו יכולים לעזור לו, ובכך לנווט את עצמנו במקום להיות ברחמים עצמיים ובמחשבות כפייתיות.

כל פעם שאני כפייתית אני אשאל את עצמי איפה הרוח נתקעה. אם הילד שלי רוצה לצאת בליל שבת ולא להשתתף בארוחה המשפחתית, וזה צובט לי בלב, אני צריכה לשאול את עצמי איפה אני תקועה.

נתראה בשבוע הבא. להתראות.

print