האני האותנטי – שיעור 13

24.8.2020 – האני האותנטי – שיעור 13

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול השיעור:

אֵלִי,

עֲשֵׂה אוֹתִי כְּלֵי לְשַׁלְוָתְךָ.

בַּמָּקוֹם בּוֹ מְקַנֶּנֶת שִׂנְאָה

תֵּן לִי לִזְרֹעַ אַהֲבָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סִכְסוּךְ, אַחְדוּת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ טָעוּת, אֱמֶת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סָפֵק, אֱמוּנָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ יֵאוּשׁ, תִּקְוָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ צְלָלִים, אוֹר.

בַּמָּקוֹם בּוֹ עֶצֶב, שִׂמְחָה.

עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶתְאַוֶּה לִהְיוֹת מנוחמ/ת

אֶלָּא מנחמ/ת.

שלא להיות מובנ/ת אלא מבינ/ה

שֶׁלֹּא לִהְיוֹת אָהוּב/ה, אֶלָּא אוֹהֵב/ת.

כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁכַּח אֶת עַצְמֵנוּ, נִזְכֶּה לְקַבֵּל,

כַּאֲשֶׁר נִסְלַח, יְסֻלַּח לָנוּ,

וְכַאֲשֶׁר נָמוּת, נִוָּלֵד לְחַיֵּי נָצַח.

אָמֵן.

משתתפת – זה מאוד יפה להגיד “במקום בו ספק – אמונה”.

אורנה – נכון, זה מאוד יפה, כי בזמנים טובים זה קל להאמין, אבל כשקשה אנחנו נוטים להטיל ספק. אפילו לא ספק באלוהים, אלא ספק בנכונות של האירוע שקרה לי.

הרב קוק – קרה לו דבר נורא ואיום: בתו בת ה12 נפלה במדרגות ומתה, ויתכן שאפילו מול עיניו, כך אומרים. לקח לו שעתיים בלבד להגיד “ברוך דיין אמת”, שזו ברכה שאומרים כהכרה בכך שהמאורעות הרעים המתרחשים בעולם נעשים על ידי האלוהים ומתוך השגחה. הוא היה מלא אמונה, אפילו ברגעים קשים מנשוא כאלה. אני שואלת את עצמי, וכל אחד צריך לשאול בשביל עצמו: איפה אני ואיפה הוא – מתי הספק עולה והאמונה נחלשת אצלי? כל פעם שהדברים מאוד קשים עולה ספק. האמונה נבחנת ברגעים הקשים ביותר. כשאת חושבת שנשכחת. שעולם כמנהגו נוהג, ודברים פשוט קורים כי זה מקרה, וזו טעות, וביש מזל, ואת מאבדת את האמונה ש’הכל נהיה בדברו’, ושום דבר הוא לא בלי סיבה – גם לדברים הכואבים ביותר יש סיבה. אני חושבת שזה המקום שאנחנו צריכים את האמונה מאוד חזק – בעת משבר וספק. מי שיש לו אמונה חזקה – החיים, ומה שעלול לקרות, כבר לא מפחידים אותו. זו החתירה שלנו – לאחדות, ולאמונה שהיא אחדות. זו תפילה ראויה: במקום הספק – אמונה.

נזכיר איפה סיימנו בפעם שעברה.

משתתפת – דיברנו על רוח ללא צורה שהיא רוח משועממת. כמו שהצורה צריכה את הרוח – כך הרוח צריכה את הצורה, כדי להתגשם בתוכה כמו מים בתוך כלי.

אורנה – נכון מאוד. הרוח צריכה את הצורה, אבל לא בדיוק כמו מים בתוך כלי. הרוח צריכה להשתקף בעצמה, והיא משתקפת לעצמה דרך החומר – המעשים של הרוח משתקפים בחזרה דרך הצורה ובוודאי וודאי דרך האדם. דיברנו על סיפור הבריאה, בו בסוף כל יום נאמר ‘וירא אלוהים כי טוב’ – אלוהים צפה במעשיו, הסתכל ואמר ‘כי טוב’. הרוח צריכה צורה. הצורה בוודאי צריכה רוח. דיברנו על מצב שבו יש עודף רוח ופחות צורה, לעומת מצב שבו יש עודף צורה ופחות רוח, ועל המצב האידיאלי שאין בו עודפות.

דיברנו גם על קמלוקה, והיום נמשיך עם האדם שעבר דרך הקמלוקה ונראה איפה אנחנו אחרי הקמלוקה.

מה קורה בקמלוקה?

משתתפת – זה שלושה ימים אחרי המוות שאנחנו מרגישים גמול כפול ומכופל את כל הכאבים שגרמנו לאנשים אחרים.

אורנה – לצערי את אופטימית אם את חושבת שזה קורה רק 3 ימים. זה קורה הרבה יותר… שלושה ימים אנחנו נמצאים בעולם האתרי שלאחר המוות. העולם האתרי זה העולם של הפנורמה, שבו אנחנו רואים את כל חיינו, אבל עדיין לא מרגישים. בעולם האתרי אין רגש, אנחנו רק מסתכלים על החיים שלנו כמו פנורמה וכל סוד החיים שלנו נגלה אלינו. זה מתרחש במשך שלושה ימים.

אחרי זה מתחילה הקמלוקה, והיא אורכת כשליש מחיינו. זהו אתר התשוקות, שם אנחנו משתחררים מהתשוקות שלנו. לא מהחשקים והצרכים שאנחנו חייבים בשביל לחיות – לא על זה שאנחנו צריכים לאכול, לישון, לשתות, וכל הצרכים הבסיסיים איתם נוצרנו ונולדנו. נצטרך להיפטר מהתשוקות העודפות, כי אחרי הקמלוקה אנחנו עולים אל רום השמים, אל עולם הרוח שברוח, ולשם אנחנו צריכים להגיע מטוהרים. בינתיים אנחנו בעולם האתרי שברוח, ואח”כ בעולם האסטרלי שברוח – אנחנו חייבים לעלות לעולמות הגבוהים מטוהרים כי שם אלו תדרים אחרים, אנחנו לא יכולים לעלות עם ההד של התשוקות השלנו.

אמרנו גם שבקמלוקה אנחנו עוברים סבל בהתאם לסבל שאנחנו גרמנו לאחר. כך שיש שני סוגי היטהרות בקמלוקה: אחת קשורה למערכת היחסים שלנו לבני אדם אחרים, והשנייה קשורה למקום שבו אנחנו צריכים להיגמל מתשוקות ומתאוות נמוכות ומכל מה שגורם לגוף האסטרלי שלנו להיות יותר חייתי.

אחרי שאנחנו עוברים את הקמלוקה אנחנו עוזבים גווייה אסטרלית, כמו שהשארנו גווייה פיזית בעולם הפיזי הארצי, ואח”כ השארנו גווייה אתרית בעולם האתרי של שלושת הימים, שם החזרנו את הגוף האתרי. בעולם האסטרלי אנחנו משאירים גווייה אסטרלית. זו גווייה שלישית.

הגווייה האסטרלית תלויה במי שהיינו:

אם היינו למשל פרנציסקו מאסיזי, או הרב קוק או משה רבנו, אז לא נשאיר הרבה מהגוף האסטרלי שלנו כגווייה, כי האסטרלי שלנו היה מאוד מזוכך, אז לא נשיל נשל אסטרלי חייתי, או שנשיל מעט מאוד כזה נשל חייתי, כי מלכתחילה כבר עבדנו על עצמנו בחיים האלה, אז הנשל שלנו לא יהיה רב.

יש לנו 2 גופים אסטרליים, גם עכשיו בעולם הארצי: יש לנו גוף אסטרלי נמוך ויש לנו גוף אסטרלי גבוה, שהוא גוף אסטרלי שעבר התמרה. בעולם האסטרלי כולנו משאירים את הגוף האסטרלי הנמוך. אי אפשר להגיע עם הגוף האסטרלי הנמוך לעולמות הרוח.

ככל שהגוף האסטרלי שלנו יותר טהור – אם נדמה זאת לאור, אז נראה שמרכז האני שלנו מקרין אור כחלחל הרבה יותר מאשר לו הגוף האסטרלי שלנו הוא ברובו נמוך. ככל שאנחנו משאירים בעולם האסטרלי יותר מהגוף האסטרלי שלנו, כי הוא היה נמוך ואי אפשר להיכנס איתו, אז לפי חוק הקרמה – החוק שגוף אסטרלי הופך להיות תבנית של גוף פיזי בחיים הבאים – כך אנחנו ניוולד בחיים הבאים עם מערך פיזי חלש וחולה יותר. אם למשל אני חייתי חיים יותר בהמיים, עם הרבה תשוקות, ועם הרבה אלימות, אז אני מגיעה לקמלוקה, ותוך כדי תהליך ההיטהרות אני משאירה את הגוף האסטרלי שלי שם, אני לא יכולה לעלות איתו למעלה. ככל שהגוף האסטרלי שלי יותר נמוך – אני משאירה יותר מהגוף האסטרלי בעולם האסטרלי. את הגוף האסטרלי הגבוה אני לוקחת איתי – הוא כבר מותמר ויכול לעלות איתי לעולם הרוח הגבוה יותר. התכונות בו הפכו לאצילות, ואין סיבה שהוא יישאר בקמלוקה.

דוגמא מוחשית: אם אני חלילה 80% רעה ומלאת תשוקות, אז ה- 80% האלה יישארו בעולם האסטרלי, ו 20% המטוהרים יעלו איתי. ה80% האלה, שנותרו בעולם האסטרלי, יקבעו איך הגוף הפיזי שלי יראה בחיים הבאים. כמה שיותר אחוזים מגוף אסטרלי נמוך שיישארו בקמלוקה, כל גופי יהיה חלש וחולה יותר ויותר בחיים הבאים.

לכן העבודה שאנחנו עושים עכשיו על הגוף האסטרלי שלנו כאן, תשפיע גם על הגוף שלנו, על החולשה והבריאות שלנו בחיים הבאים. הנפש עוברת מטמורפוזה והופכת להיות גוף.

ננסה להבין את זה ע”י דוגמא מהחיים כאן, אם נסתכל על מחלות פסיכו-פיזיות עוד בחיים האלה. מחלה פסיכו-פיזית היא מחלה שמתחילה ב’פסיכו’ – בנפש, ועוברת לפיזי. הפסיכו, הנפש, משפיעה על הפיזי. זה לא זר להבנה שלנו, אנחנו מכירים את זה בחיים האלה, רק לא באופן טוטאלי – בחיים האלה הנפש לא מעצבת את הפיזי עד העצם, אבל בהחלט מעצבת את הפיזי באופן מסוים: את כל האיברים הפנימיים, לדוגמא. כולנו יודעים שכשאנחנו דואגים אז כואבת לנו הבטן, או כל מיני תופעות נוספות שהנפש משפיעה על הפיזי. אם זה קורה הרבה, אז מתפתחת כבר מחלה כרונית כמו אולקוס למשל. לכן זה ברור שהנפש משפיעה על הפיזי.

במעבר מחיים לחיים: לא רק שהנפש משפיעה על הפיזי, אלא שהנפש מעצבת את הפיזי מגלגול לגלגול – היא מעצבת את הפיזי עד העצמות, כולל כל האיברים הפיזיים. לכן,  ככל שהאסטרלי שלנו לא מטוהר, אז הפיזי שלנו יהיה פחות תקין.

את הקמלוקה אנחנו עוברים לבד – כולנו, גם האנשים שהם קדושים עוברים את הקמלוקה לבד. אבל את המסע הלאה בעולם הרוח אנחנו לא חייבים לעבור לבד. המסע בעולם הרוח הוא מסע מפלנטה לפלנטה. כמו שאמרנו בעבר, זה לא שאנחנו עוברים מפלנטה לפלנטה כמו שאנחנו עוברים מעיר לעיר, אלא אנחנו מתרחבים. עכשיו אני במרכז, ולאחר המוות אני מתרחבת ומגיעה לספרה של הקמלוקה – קודם לספירה של ירח, ואחרי זה אני מתרחבת עוד, ומגיעה עד לפלנטה שנקראת מרקורי.

במרקורי יש סיכוי שאפגוש בני אדם אחרים והיררכיות רוחניות, וזה בהתאם למעשים שלי כאן בחיים האלו. בפלנטה מרקורי כבר אין חובה להיות לבד. להפך – כאן אנחנו מוזמנים לראות את האנשים שמתו והיו יקרים לנו, אז אם יש לכם מישהו שמת ואתם מצטערים על כך מאוד, אז אתם יכולים לדעת שתראו אותו שם, והוא לא מת לכם לנצח.

אבל, אם היחסים שלנו באופן כללי עם בני אדם הם יחסים קשים ובלתי מוסריים (בהקשר זה אני מרחמת על הפוליטיקאים) אז גם שם אנחנו נהיה בבדידות.

את הבדידות שם שטיינר משווה לאדם שיש מסביבו הכל, אבל אין לו את העיניים לראות זאת. ההיררכיות יהיו שם, הנשמות של אהובינו יהיו שם – אבל לא יהיה לנו קשר איתם. יהיה שם מעין מחסום, קיר, ביננו לבניהם.

מרחק בעולם הרוח הוא לא מרחק במטרים או בקילומטרים. המרחק שלי מהאחר תלוי במוסר שלי. אם הייתי לא מוסרי אז אני מתרחק מההיררכיות כי אני לא דומה להן. אם כן הייתי מוסרי – אז אני מתקרב. המרחק בעולם הרוח זה עניין של דמיון. אין מרחק מרחבי כמו כאן, אין שם ‘מקום פיזי’ כמו כאן. ובכל זאת, מדברים בהשאלה על ‘מקומות’, או ‘שכונות’ בעולם הרוח, ושם אנחנו נמצאים עם הנשמות והנפשות שמאימות לתדר שלנו. אם התדר שלך הוא לא מוסרי אז תהיה בבדידות, לא תפגוש את הנמצאים סביבך. זה נראה נורא. מילא הקמלוקה, אבל אחרי הקמלוקה יש לנו אפשרות שזה לא יתקיים, לפי רמת המוסריות שלנו.

אל תפחדו. חשוב לי להדגיש שאני האחרונה שמטיפה לשינוי מכני. לא נעשה דברים כמו להתחבר עם אנשים מתוך מוטיבציה לא להיות בבדידות במרקורי. זה לא עובד ככה. אתם צריכים לעבור ממטמורפוזה בחיים – לא כדי לרצות להתחבר עם אנשים, אלא שלא תוכלו יותר שלא יהיה אכפת לכם מאנשים.

כולנו מגיעים לכאן עם רמת מוסר מסוימת. הרבה מאיתנו באים עם רמת מוסר נמוכה מגלגול קודם, כי רובנו כאן עם יעוד רוחני, והיינו בגלגולים קודמים בעמדות מפתח, ומי שהיה בעמדות מפתח בתקופת קדומות – הרשה לעצמו להיות לא מוסרי. רובנו, לא כולנו, באים לכאן עם רמת מוסר לא גבוהה. לכן אנחנו עוברים כאן תיקונים, והתיקונים באים בדרך-כלל דרך סבל. לאט לאט הנפש שלנו משתנה. כמובן שאנחנו צריכים לכוון, אבל לא לכוון לאהוב בכוח. אני יכולה להגיד לעצמי שיותר אני לא מרמה, ואפילו את זה לא…. אם אני עושה את הדרך של ההתפתחות הרוחנית, אז יגע הגיל שאני כבר לא אוכל לרמות. נגיד שמישהו משלם לי יותר ואני לא אחזיר לו, או כל מני רמאויות אחרות – הן כבר לא יהיו חלק ממבנה הנפש שלי. לא בגלל שהתכוונתי לזה ישירות, אלא בזכות שהלכתי בדרך הנכונה. לכן אנחנו כאן לא עוסקים בהפחדה מפני עולמות הרוח, אלא בהכרה שאם נדבק בדרך אז תהיה לנו עזרה, והיא תשנה את מבנה הנפש שלנו. אני יודעת על כמה וכמה מכם שנמצאים בצומת דרכים, במשבר, ואני רואה איך המשבר הזה משפיע על ריכוך הנפש שלכם, על ההבנה שהעולם כאן הוא לא רק לשירותי. רובנו באנו מהמקום שבו אנחנו מרכז העולם. אני יכולה להגיד על עצמי: משם באתי – שאני מרכז העולם. ככה גם אמי אמרה לי כל ילדותי. כשאנחנו באים מגלגולים שאנחנו מרכז העולם, אז ההבחנה שבכלל יש סביבנו מישהו אחר – זה פלא בפני עצמו.

הדרך היא דרך קשה, אבל אם אנחנו בדרך הנכונה ואומרים ‘הנני’ אז תהיה עלינו השגחה פרטית והיא תוביל אותנו לאן שצריך. הדרך לא קלה, וזה מחזיר אותנו אל נושא האמונה: האם “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי”. או רק כאשר טוב לי “לא אירא רע” ? אבל אם אנחנו כאן, מתכווננים, שמים לב שאנחנו לא מזייפים, ולא משקרים, ולא במניפולציה, וחוקרים את המניעים שלנו, ומסתכלים על האמת בפרצוף ואומרים על עצמנו את מה שאנחנו באמת – אז אין לנו מה לחשוש, כולנו נפגש במרקורי ונעשה חגיגה.

אפילו אנשים בארה”ב שאני מלמדת, שהם נתונים יותר להשפעה לוציפרית, פתאום בסדנה בשבת הייתה חשיפה של ‘שומר הסף הקטן’ שלהם – פתאום מישהו נחשף על הצד המכוער שבו. בן אדם בן 70, שעד עכשיו הכל היה נראה יפה וטוב ונעים, פתאום פגש את שומר הסף הקטן שלו.

ההשפעה של הזרם שלנו עוברת דרך יבשות, אז על אחת כמה וכמה הקהילה שלנו כאן, שעושה את העבודה בארץ הקודש – אין לכם מה להיבהל או לחשוש. אני מספרת לכם את הדברים כדי שכולנו נדע שהעולם הבא נוצר בדמותנו ובדמות מעשינו. אנחנו יוצרים לעצמנו את העולם הבא.

משתתפת – יש פתגם ידוע מתקופת התנאים שאומר “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך”. שם הוא מדבר על ההקשר החברתי, ועכשיו מקבל את משמעותו הרוחנית לפי מה שדובר כאן.

אורנה – ככה ממש. אפשר לקחת את מה שאמרת ולשים את זה בעולם הרוח – הקירבה והריחוק בעולם הרוח קשורים למעשים, ולא לקילומטרים. כאן, אם אני רוצה להגיע למקום הכי יפה בעולם והוא רחוק, אני יכולה לעלות על מטוס ולהגיע לשם – בין אם אני רעה ובין אם אני טובה, בין אם אני מוסרית או לא מוסרית. שם אין דבר כזה. בעולם הרוח מרחק זה דמיון, דמות. המרחק הוא לא מרחק פיזי, לא מרחק של מרחב, אלא מרחק בא לידי ביטוי במידה שאתה דומה או לא דומה למשהו: אם אתה דומה למשהו – אז אתה מתקרב אליו, אם אתה לא דומה – אז אתה מתרחק ממנו. זה הפירוש של מרחק בעולם הרוח.

משתתפת – אני רוצה לשאול ולהתייחס לתיאור של הגוף האסטרלי. קראתי ששטיינר אומר שאנשים שהם ישויות רוחניות גבוהות נולדים בגוף פיזי דומה כל הזמן. זה אומר שהאסטרלי שלהם המטוהר לא צריך לעבור שינוי בין גלגולים כתוצאה ממעשיהם.

אורנה – נכון, יפה. ולא רק האסטרלי, אלא גם האתרי, שהוא גוף עוד יותר “פיזי”, מוצק, מאשר האסטרלי. עוד נאמר בהקשר למה שאמרת שיצחק היה דומה לאברהם שתי טיפות מים – כי אותן תכונות עברו ביניהם. כך גם מתקדשים שנולדים שוב – גם הפיזי שלהם נראה אותו דבר, כי הפיזי מושפע מהאתרי, ואם האתרי הוא מטוהר אז לא צריך לבנות אותו מחדש, וסביר להניח שגם האסטרלי מטוהר ועפ”י זה נוצר גוף פיזי דומה.

אם היינו בני אדם בלתי מוסריים בחיים קודמים (אני לא רוצה לומר ‘רובנו’ אבל זה בהחלט הרבה מאיתנו) אז בשביעון השני – שהוא השביעון האתרי, שעליו חולשת הפלנטה מרקורי – בגילים 7-14 אז קרוב לוודאי שארגיש בדידות בגילים אלו, כמה שהייתי בלתי מוסרי.

(תזכורת קצרה לפלנטות לפי השביעונים: השביעון הראשון זה ירח, כזכור לכם עיקרון השיקוף והחיקוי. שביעון שני – מרקורי. שביעון שלישי – ונוס. שמש זה בגילים 21-42).

כמו הבדידות שאני מרגישה במרקורי בעולם הרוח אם אני אדם לא מוסרי, כך במרקורי שבעולם הזה – שזו הפלנטה שחולשת על השביעון השני בגילים 7-14 – יכול להיות מאוד שאני ארגיש בשנים האלו בדידות.

משתתפת – אבל חשבתי שכולם מרגישים בדידות סביב השנים האלו, גיל 9 והגירוש מגן העדן…

אורנה – יפה אמרת, אבל אנחנו אומרים: בדידות יתרה.

משתתפת – האם המסלול שאת אומרת שעושים בעולם הרוח מירח, למרקורי וכו’…  זה אותו סיבוב שאנחנו עושים כאן בשביעונים?

אורנה – כן, זה בדיוק אותו דבר. אח”כ עוברים לוונוס, שחולשת על השביעון השלישי, ואז דרך שמש, מארס, יופיטר ושבתאי. בדיוק אותו דבר בהתאם לשביעונים ולפלנטות. זו חוקיות אחת נשגבת שהיא מהמקרוקוסמוס הכי גדול עד למיקרוקוסמוס הכי קטן. את תמצאי את זה וכל הזמן יופיעו השקות. תודה על השאלה.

נלך שוב מהמאקרוקוסמוס לביוגרפיה של האדם. התנועה הזו כל הזמן תתרחש כי אנחנו חלק מהאלוהות ואת זה אני רוצה שאנחנו נזכור, ורוצה בעצמי לזכור: שאנחנו לא חתיכות קטנות שנפלו על כדור הארץ, מנותקות מהקוסמוס. אנחנו מחוברים בחוטי אור לעולמות הרוח. לכן תמיד נעשה את המעבר הזה בין מה שקורה שם למה שקורה כאן.

אז עכשיו אנחנו מדברים על השביעון השני:  חוסר המוסר יחזור אצל הרבה ילדים בגיל הזה, וזה לא קשור רק לילדים שהיו לא מוסריים בחיים קודמים. זה קשור לזה שהמצפון עוד לא נולד בשביעון השני, ונולד רק בשביעון השלישי.

חוסר המוסר הרבה פעמים יתבטא בשקר – אנחנו נסתיר את האמת – מההורים שלנו, מהמורים שלנו….

אני לא זוכרת שהסתרתי את האמת, אבל אספר לכם סיפור מאוד נחמד על הבן שלי. לא סיפור אינטימי כך שהוא לא יכעס אם הוא פעם ישמע את ההרצאה הזו…. : הבן שלי היה בטוח שאני יודעת אם הוא עשה מעשה לא טוב. היה בטוח שאני נמצאת בכל מקום. וכל פעם שהוא רצה לשקר, הוא לא יכול היה לשקר, כי היה ברור לו שאני איכשהו הייתי שם… לא יכול היה לצאת לו השקר, לא בגלל שהוא לא רצה לשקר, אלא בגלל שהוא חשב שאני ישות כזו שחולשת על כל המקומות. מן הסתם הרבה ילדים אולי חושבים כך… הבן שלי היה מכור למתוק: ארוחת בוקר לחם עם שוקולד, ארוחת צהרים עוגה, ארוחת ערב ממתקים…. ואז יום אחד, היינו אצל חברה, והוא הלך ופתח את המקרר שלה. היא, שמאוד אהבה אותו ותמיד הגניבה לו ממתקים בלי שאני אראה, אמרה לו “מה אתה רוצה, מתוק?”, והוא הקטן אמר לה “רציתי לראות אם יש לכם כרובית….” . זו הבדיחה המשפחתית שלנו, ואנחנו תמיד מזכירים את ה’שוקולד עם כרובית’.

זה גיל שהילדים נוטים לשקר.

האם אתם שיקרתם או הייתם ילדים שנוטים לשקר?

משתתף – לא זוכר ששיקרתי, אבל אני כן זוכר שגנבתי פה ושם, ממתק וכאלה. היום אני חושב שזה לא היה טוב בכלל.

אורנה – לגנוב זה כמו שקר, וזה מתאים לגיל הזה.

משתתפת – אני שיקרתי בתור ילדה כל הזמן. חשבתי ואני חושבת שזה בגלל שגדלתי עם אמא שמשקרת: לבוס שלה בעבודה, לנו… הייתי רואה אותה בפעולה. גדלתי במציאות שלאמת לא היה ערך ומשמעות. גדלתי בעולם שהמילה לא הייתה ‘מילה’. עזבתי את הבית בגיל צעיר, 18, כשהלכתי לצבא לא חזרתי יותר. אני חושבת שהמהפך הגדול בחיים שלי זו ההתרחקות מאוד חזקה משקר. אני לא מוכנה למצוא את עצמי בסיטואציה של שקר. הייתי ממש שקרנית, והיום, אם מעמידים אותי במצב שאני צריכה לשקר זה גורם לי דיסוננס מאוד גדול.

אורנה – תודה שאת מספרת את זה, כי זה מה שאמרתי קודם: כשאני משתנה אז הגוף שלי כבר לא סובל את זה, כמו אלרגיה.

אני רוצה להעיר לדברייך, שאנחנו לא שקרנים בגלל שאמא שקרנית, אנחנו שקרנים כי אנחנו שקרנים ובחרנו את האמא שאיתה נוכל להגשים את הקרמה שלנו בצורה הנכונה. ההורים מסייעים לנו להגשים את הקרמה. צריך להבין שאנחנו בוחרים את הסביבה שתחזק לנו את השיעורים שלנו. אם, למשל, אני צריכה לקבל מחלה גנטית, אז אני אבחר הורים שלאחד מהם יש מחלה גנטית. אחרי זה אני יכולה להגיד שבגלל שלאמא שלי יש את המחלה הזו אז ירשתי אותה, אבל צריך לחשוב הפוך: בגלל שהגוף שלי לא היה צריך להיות טוב, בגלל מעשים מסוימים שעשיתי, אז חיפשתי שרשרת של דורות שלתוכם אוכל להתגשם ולקבל את המחלה הגנטית. זה מתרחש הפוך מהאופן שאנחנו רגילים לחשוב. אנחנו לא מאשימים פה אף אחד, אנחנו רק מתארים את התמונה, והתמונה היא הפוכה: ההורה הוא קרקע פוריה למשהו שאני צריכה לפגוש או לפתח. אם היית מתגשמת לאמא ממש דוברת אמת, אולי היה לך יותר קשה להיות שקרנית. אבל את כן צריכה לפגוש את השקרנות שלך, כי זה הנושא שאת אמורה לעבוד עליו. זה לא רק בקשר אלייך, זה לגבי כולם: ההורים שלנו הם הקרקע הפורייה שלנו להגשים את מה שאנחנו צריכים להגשים. שטיינר גם אומר שאנחנו בוחרים את ההורים שלנו מתוך אהבה בעולם הרוח. אז איך אפשר לדמות שאני אוהבת הורה שמתעלל בי? רק אם אני חושבת שאני בחרתי אותו כדי שהוא יעזור לי לעבור את התיקון, אחרת אי אפשר בכלל להעלות על הדעת שיש כאן איזושהי אהבה.

הספרה הבאה שאנחנו עולים אליה, מתרחבים אליה, היא ונוס. על זה אפשר ללמוד לפרטי פרטים בקורס של יעל “המסע לאחר המוות”. כאן אני רק עוברת בספר של ה’אני’ על החומרים האלו כי זה מוביל אותי לדברים נוספים.

אנחנו ממשיכים את המסע ממרקורי אל הפלנטה הבאה שאליה אנחנו מתרחבים. יש לזכור שאין גוף פיזי, כולי אנרגיה, כולי אורות, כל כולי משהו שלא נתפס בחושים, אבל כן יש לי תודעה.

אז אני ממשיכה להתרחב אל הפלנטה הנקראת ונוס.  שם, לדברי שטיינר, אהיה קשורה עם כל מי שחלק איתי את האמונה הדתית שלי. אם אני יהודייה ומרגישה גם קשר עמוק לבודהיזם, אז אני אפגוש גם את היהודים וגם את הבודהיסטים. שם אפגוש את כל מי שחלק איתי את האמונה הדתית שלי, ואם אני אנתרופוסופית אז אני יכולה לפגוש אנשים מכל העולם, כי האנתרופוסופיה לא קשורה לאף דת מסוימת. העניין אחרי הקמלוקה הוא תמיד: ביחד או לבד – זו השאלה. לבד – זה אם לא הייתה לי שום אמונה, אם כפרתי בנוכחות אלוהים. זה עצוב, כי גם סבלתי פה וגם אסבול שם.

בוונוס אפגוש נשמות שחלקו איתי את אותה אמונה – כמה שאני פתוחה ליותר אמונות כך אפגוש יותר אנשים.

משתתפת – אין שם מקום שבו נפגשים כל אלה שלא מאמינים?

אורנה – אהה… אני לא רוצה להגיד את זה בצורה פשטנית. יש כאלה שמכריזים על חוסר אמונה, אבל זה פשוט מתוך זה שהם כועסים על אלוהים. אז זה לא אומר שהם לא מאמינים באלוהים, הם פשוט כועסים עליו. אני יכולה לכעוס על אלוהים, וזה דווקא נובע מתוך אמונה. לכעוס שאלוהים עזב אותי, שקרו לי דברים כאלה ואחרים…. אבל בעלי הנטייה המטריאליסטית – אולי יש להם שכונה משלהם, ולא השכונה הטובה….

משתתפת – אבל לא בטוח שהם לבד….

אורנה – לפי מה ששטיינר אומר כאן, אז אתה לבד. לפי מקומות אחרים, שם נאמר שאתה נמשך לרוחות רעות ולישויות מהטבע שלך, וזו לא חגיגה גדולה. בכל מקרה, נצמד אל מה שהוא אומר כאן, ולא נשלול גם את מה שאת אומרת.

אם אני מגלה זיקה לעולם הרוח, כמו למשל באנתרופוסופיה, ללא זיקה לדת, אז התגברתי על הפיצול בין הדתות.

לאיזה דת יש זיקה אצלכם?

משתתפת – אני חושבת שיש לי זיקה לנצרות. מגיל צעיר, וכנערה, הייתי נכנסת לכנסיות, תמיד הרגשתי שם שייכות, הרגשתי לא זרה, הרגשתי נעים. גם בחו”ל, גם בירושלים, תמיד אכנס לכנסיות, להסתובב, להסתכל. עכשיו אני עובדת עם עומרי על עבודה על הכריסטוס וזה ממש מדבר אלי.

אורנה – אז את תיפגשי עם כל אלה שחולקים איתך את האמונה הזו.

משתתפת – גם אני אותו דבר, הולכת לכל כנסיה, יכולה לשבת שם במיסה…..

משתתפת – אני רוצה לציין שהכנסיות בהרבה מובנים העתיקו דברים שהיו בבית המקדש: תלבושות הכוהנים, המזבחות… אם נעים לנו שם, אז לא דווקא בגלל זיקה לנצרות, זה יכול להיות זיקה ליהדות… אני גדלתי באוסטריה, במקום שהוא לא של יהודים, והיו לנו שיעורים עם הכומר. מאוד אהבתי את זה, אהבתי את המקהלה ואת הטקסים ואת הכל. עד שהכומר אמר לי “אתם הרגתם את ישו”. אז התחלתי לפקפק ולדחות את הנצרות. הוא גם אמר ‘בגלל זה נענשתם’, וכשעליתי לארץ אז הרגשתי שהוא צודק, שאנחנו די נענשים פה, כי בשנות החמישים היה פה די קשה. אז אני מטיילת בין הדתות, לומדת בודהיזם כבר כמה שנים, ואנתרופוסופיה כבר 30 שנה.

אורנה – מי שלומד אנתרופוסופיה יש לו זיקה לעולם הרוח. זו ההתנסות בספרה של השמש. בספרה של השמש את פוגשת את כל נפשות האנושיות, אם גם פה היית פתוחה לכל נפש אנושית באשר היא.

משתתפת – אני מאוד מתרגשת מהדרווישים. גם ניסיתי – הלכתי לקורס של ריקוד ושל לימוד, וגם כשהייתי בניקוסיה פגשתי דרווישים במקדש שלהם. יש שם משהו שמרגש אותי ומושך אותי.

אורנה – אוקי, אז את נמשכת לאזוטריקה האיסלמית. יש לי מיועצת שאומרת “אני ערבייה”. הכי קל ונוח לה, הכי אותנטי לה בחברה הערבית עם השפה הערבית. והיא יהודייה.

לכל אחד יש את הזיקה שלו. מה שחשוב זה שמעבר לזיקה, שהנפש תפתח לכל אדם באשר הוא אדם, וזה למעשה המקום הגבוה ביותר. עם ישראל המודרני לא צריך להיות רק עם ישראל. כל העולם זה ישראל = זה ששרה עם האל. כל אחד יכול להיות עם ישראל. עם ישראל לא אמור להישאר מסוגר בתוך עצמו בסופו של דבר.

משתתפת – אני רציתי להגיד על הריחוק והקירבה בעולם הרוח, שזה כמו שכאן אנחנו יכולים להרגיש קרובים או רחוקים יותר מאנשים מסוימים בלי קשר למיקומם הפיזי בקרבתנו. או שלאותו אדם מרגישים ברגעים מסוימים מאוד קרובים, ובזמנים אחרים מרגישים שכל אחד בעולם אחר.

אורנה – מה שאת אומרת זה מקסים וגם חשוב. כי כל הזמן אנחנו רוצים לשמוע דוגמאות מהביוגרפיה שלנו, ולא להשאיר את הידע איפה שהוא שם בעננים, ב’שטיינר אמר’, ולקרוא את זה ביראת קודש מעורבת עם חוסר הבנה, ולחשוב שאם אנחנו לא מבינים את זה אז זה וודאי משהו נשגב. אלא ההפך: להוריד לכאן, לקרקע.

בהקשר לזה אשתף דבר ששמעתי בשיעור קבלה על משה ואהרון: משה שייך לספירה שנקראת חוכמה, ואהרון שייך לספירה שנקראת בינה. חוכמה – זו הרוחניות המרוכזת, אבל בינה זו זו שלוקחת את הרוחניות המרוכזת ומורידה אותה לאדמה – זה אהרון. משה לא יכול היה לעשות את זה, הוא היה יותר מדי ברוח. אחת הראיות לכך שהוא לא יכול היה לעשות את זה – שהוא לא יכול היה להעביר את הרוח בצורה מפורטת לעולם הזה – העובדה שהוא היה מגמגם. אומרים המפרשים שהרוח שלו הייתה כל כך גדולה ומאירה, שהדיבור שלו לא עמד בזה – הדיבור הארצי. אז אלוהים נתן לו את אהרון. אלוהים אמר למשה: אתה תהיה לו לאלוהים, והוא יהיה לך לפה. אהרון הוא זה שמוריד את הדברים לקרקע, הוא זה שאחראי להוריד מהשמים לארץ. לכן הוא נקרא ספירת בינה – הספירה שלוקחת את הדברים מעולם הרוח ומורידה אותה לאדמה, עם כל מה שכרוך בכך.

זו המטרה שלנו: לקחת את מה שנמצא למעלה, שלא יישאר רק ‘שם’, או שיודעי חן יודעים את זה ואנחנו הקטנים לא יודעים את זה. להפך – החובה עכשיו היא לקחת את מה שנמצא למעלה ולהוריד את זה לחיים שלנו כאן. כי אנחנו בדמות אלוהים, וכל מה שנמצא למעלה נמצא גם כאן, וחיבור כזה הוא חיובי. החיבור שעשית הוא מאוד יפה: לקחת מהמקור את הממד של מרחק פיזי ונתת לו את הממד הרוחני של קירבה או ריחוק מבן אדם אחר. לפעמים אני יכולה לא לראות מישהו שנה-שנתיים, וברגע שראיתי אותו – כאילו לא נפרדנו. זה בהחלט נותן לנו חיבור למה שקורה בעולמות הרוח. תודה רבה.

משתתפת – עכשיו מתקשר לי מה שנאמר במסכת אבות: הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה מסכת אבות, פרק יא

אורנה – נכון. הרבה דברים יפים נמצאים במסכת אבות. אומרים שאחת הסיבות שמשה לא נכנס לא”י זה שהאור שלו היה כ”כ גדול והיה מאפיל על כולם ואף אחד לא יכול היה להתפתח אל מול האור שלו. הוא היה צריך להישאר בחוץ כדי שאנחנו נוכל להתפתח מתוך האור הנסבל, האור שאנחנו יכולים לעמוד בו.

הנושא שלנו בכללותו הוא ‘האני האותנטי’, ואנחנו מטיילים כל פעם בכל מני עולמות, וחוזרים תמיד ל’אני’ האותנטי’.

אנחנו רוצים להבדיל בין שני סוגי ‘אני’:

יש ‘אני’ שמופיע באינקרנציה מסוימת, ומשתנה בכל מהלך חיים חוזר – לו אנחנו קוראים אישיות. כשאנחנו בדיבור הרגיל אומרים על עצמנו ‘אני’ אנחנו בעצם מתכוונים ל’אני’ הזה, לאני הארצי שאנחנו מזוהים אתו כל כך. ה’אני’ הזה הוא ‘אני’ חולף – היום אני שגיא, אבל בחיים קודמים לא הייתי שגיא ואולי אפילו לא הייתי גבר.

ה’אני האותנטי’ הנצחי הוא זה שמתלבש ב’אני’ הארצי, הרגיל, כדי ללכת “לבי”ס”. עכשיו אני הולכת לבי”ס מסוים: בתקופה מסוימת, עם הורים מסוימים, בגוף מסוים. ה’אני האותנטי’ זה אותו ‘אני’ שהוא נצחי, הוא אף פעם לא מת: “זה אשר נשאר זקוף כאשר אני מת” – כאשר האישיות מתה, ה’אני’ הנצחי הזה לא מת. (השיר המלא “אני” של חואן רמון רמז מופיע בסוף הטקסט).

סיפרתי לכם את התגלית שגיליתי שבטח גילו אותה רבים לפני, והיא: שאם אני רוצה לא למות, לדעת שאני לא מתה ולהרגיש שאני לא מתה, מה אני צריכה לעשות, בעודי בחיים האלה?

משתתפת – להמית את כל הדברים שאני קשורה אליהם.

אורנה – בדיוק. להמית זה לא אומר שאני לא אעשה, ולא אוכל, ולא אלך ולא אבלה וכו’… אלא זה אומר שאני לא אזדהה! שאם היום זה יהיה ככה או אחרת, שאם היום מטופלת תגיד לי שאני נהדרת, ומחר מטופלת תגיד לי שאני עלובה – הלך הנפש שלי יהיה זהה. אני משתמשת באישיות שלי, ב’אני’ הרגיל, רק כדי לעבור את השיעורים שלי פה. ככל שאני פחות מזוהה עם ה’אני’ הזה, אני מתקרבת לחיי נצח גם פה, והמעבר שלי בעולם הרוח יהיה קל. זה נקרא להשיל את ה’אני’ הרגיל. וזה – שלא יהיה שום ספק – נעשה רק מאמצע החיים. חס וחלילה וחס ושלום להגיד דבר כזה לילד – הילד בונה את ה’אני’ הרגיל שלו.

את ה’אני האותנטי’ הזה, הנמשך לאורך כל האינקרנציות, מנצח לנצח, ואף פעם לא מת ולא ימות, הוא בא מאלוהים ויחזור לאלוהים, הוא נמצא בתוך אלוהים – את ה’אני’ הזה נכנה בשם – עצמיות.

אז יש לנו אישיות ויש לנו עצמיות.

את ה’אני האותנטי’ אני לא רואה. אי אפשר לראות אותו, אין לו סובסטנס, אין לו חומר, אפילו לא חומר היולי, עדין לגמרי – אין לו את זה. אני יכולה לראות אותו ולזהות אותו רק דרך הפעילות שלו.

ב- 3 השנים הראשונות אני יכולה לראות את ה’אני האותנטי’ בשלוש פעילויות משמעותיות שמבדילות אותי כאדם משאר היצורים על-פני האדמה. שלוש תופעות שאני רואה שהן נוצרות ואז אני יודעת שה’אני האותנטי’ פעל שם. את ה’אני האותנטי’ עצמו אני לא רואה, אלא רק דרך המניפיסטציה שלו בחיים. מהן שלוש הפעילויות האלו שהופכות אותי לאדם?

משתתפת – הזדקפות, דיבור, ויכולת לומר ‘אני’ – חשיבה.

אורנה – כן, קודם כל הזדקפות. התנועה של ההזדקפות היא תנועה פלאית, לא קורית לאף יצור עפ”נ האדמה, רק לבן אדם. זו תוצאה של ה’אני’ שעבד בתוך הגופים. יש ילדים שה’אני’ לא הצליח לעבוד עד הסוף, ואז הם יוצאים משותקים, או מפגרים. ילדים שיש להם פיגור מנטלי גם הגוף שלהם מפגר. אפשר לזהות אותם גם אם הם לא ידברו. בעלי עובד בבי”ס לילדים עם צרכים מיוחדים, ובביה”ס, גם אם הם לא אומרים מילה, מנח הגוף שלהם מראה שה’אני’ לא נכנס לשם לגמרי. ההזדקפות, הצורה הזקופה שלנו, היא תוצאה של פעילות ה’אני’ הנצחי בתוכנו.

יכולת החשיבה שלנו, היכולת להגיד ‘אני’, והדיבור בפני עצמו – זה מופע של ‘האני’. העולם נוצר בדיבור. העולם לא נוצר בזה שאלוהים לקח חתיכת חימר ולש אותה. העולם נוצר בדיבור ובמחשבה אלוהית, שהיא שונה ממחשבה ודיבור אנושי. המחשבה והדיבור האלוהי הם פעילות יוצרת – “ויאמר אלוהים” והנה יש! אני יכולה להגיד ולהגיד, ולא יהיה. כי הדיבור שלי והחשיבה שלי הם לא חשיבה יוצרת. לדברי שטיינר, טוב שכך! כי לו היה הדיבור שלנו חשיבה יוצרת, אז כל מחשבה שהייתה עוברת לי בראש נגד מישהו – הייתה מתקיימת. מי מאיתנו לא עברו לו מחשבות כאלה באיזשהו גיל על מישהו שעשה לו רע… כל העולם היה נהרס אם החשיבה שלנו הייתה יוצרת.

משתתף – יש הבדל בין דיבור לחשיבה, לא?

אורנה – לא, אצל אלוהים אין הבדל, אצל אלוהים אין מרחק בין דיבור לחשיבה. החשיבה של אלוהים זה הדיבור שלו. בברית החדשה נאמר “בראשית היה הדבר, ןהדבר היה את אלוהים, ואלוהים היה הדבר”. הדבר במובן הדיבור. אצל אלוהים אין את הרף העין בין דיבור למחשבה. אצלנו יש.

המחשבה שלנו היא מחשבה משקפת, היא לא מחשבה יוצרת. אני לא אומרת חלילה שאנחנו לא ישויות יוצרות. אנחנו ישויות יוצרות כשאנחנו מתחברים למחשבה האלוהית – כל המלחינים הגדולים, וגם כל יצירה שלנו. אבל המחשבה היומיומית היא לא יוצרת. אסור לה ליצור, כי אז העולם הזה יחרב.

החשיבה ככישור ניתנת לנו דרך ה’אני האותנטי’. לכן עד גיל 3 אלו 3 שנים קריטיות ביותר, שאם בהן הילד לא מקבל את התנאים המתאימים, זו פגיעה לכל האינקרנציה הזו. השנים האלו הן שנים חשובות.

האדם, בניגוד לחיה, חייב אדם אחר לידו, כדי שהתכונות האלו יצאו מהכוח אל הפועל.

החיה, גם אם היא תיוולד ותינטש, תתחיל ללכת על ארבע. אם למשל חתול ייוולד ואמו תיטוש אותו, הוא עדיין יקום על ארבע ויתחיל ללכת.

האדם – אם לא יגדל ליד אנשים, אז כל התכונות האלו שהופכות אותו לאנושי – לא תתגלינה בתוכו. יש גיל שהוא גיל קריטי, ואחרי שעוברים אותו אז אפילו הזדקפות לא יכולה להתקיים. אני לא ראיתי אף פעם אבל נאמר שאפילו הזדקפות היא בלתי אפשרית אחרי גיל מסוים. היה לא מזמן סיפור על ילדים שגדלו עם חיות, כי ההורים שלהם התעללו בהם ושמו אותם עם כלבים במחסן. רואים בילדים אלו שיש משהו חייתי, מאוד קשה להם להיות בני אדם.

זוהי הקדמה לשיעור הבא. היום הבדלנו בין:

ה’אני האותנטי’, שהוא ה’אני’ הנצחי, שלא רואים אותו ושהפעילות שלו מתגלה דרך המניפיסטציות שלו בעולם, והוא ה’אני’ האלוהי. גם את האלוהים לא רואים.

לבין ה’אני’ שאליו אני מתכוונת כשאני אומרת לעצמי ‘אני’ ומזדהה עם זה.

עוד אמרנו שעד אמצע החיים אני צריכה להזדהות עם ה’אני’ הזה. אם לא אזדהה עם זה אז יהיה לי ‘אני’ חלש, ולא אצליח להתגשם טוב, ולא אצליח לבטא את כל רצונותיי הארציים, ולא אבנה כלים שישמשו אותי בהמשך להתפתחות הרוחנית.

החל מאמצע החיים אנחנו מתחילים להשיל את ההזדהות שלנו עם ה’אני’ הזה – פחות ופחות ופחות להיות מה שנצמדנו אליו בשנים קודמות. ככל שאני משילה את ה’אני’ הזה אני מתחילה לחיות חיי נצח כבר כאן, כי ה’אני האותנטי’ ממילא נמצא כאן. ה’אני האותנטי’ זה ה’אני’ האלוהי.

אתם תראו אנשים שיש להם כמה שפחות הזדהות עם עצמם. רואים את זה על אנשים בעלי שיעור קומה – מה שיש להם פחות הזדהות עם עצמם אנחנו רואים אותם כמו שמש – הם מאירים על הכל. הרגע שיש להם את הביטול העצמי הזה – הם הופכים להיות הכל.

אתם מכירים אנשים כאלה, או לפחות משהו מהאיכות הזו – שהוא לא מזוהה עם העצמי הרגיל שלו, אלא מזוהה יותר עם העצמי האלוהי, וכלפי חוץ הוא מקרין אור לכולנו. אלו אנשים שאנחנו אוהבים להיות בקרבתם. אתם מסכימים איתי?

משתתפת – צבי הוא אדם כזה.

משתתפת – אני מתרגשת שאת אומרת את זה. אני לא כזאת אבל השבוע הרגשתי בדיוק ככה. אחת המטופלות שלי אמרה לי ‘את מעצבנת אותי’. והייתי אדישה, הרגשתי שאני לא נופלת מזה, ויכולתי להמשיך לנהל את הפגישה כראוי. התקשרתי לאחר מכן ליעל לברר מה קורה, האם נעשיתי אדישה? האם יש איזה מסך? זה אפילו קצת הפחיד אותי. והיא אמרה לי שסופסוף אני לא מזדהה עם מה שהיא אומרת. אז אולי אני לא מסתובבת עם אור כזה, אבל אני מרגישה שחרור. אני עוד מעט בת 49, ואני מרגישה איך אני משילה את המקצועיות, את האהבה של הקהל, את התלות שהייתי בתוך זה. הייתי מאוד תלותית בתוך זה ואני כבר לא. זה מרגש אותי. היא אמרה לי שאני הופכת להיות יותר טובה. אז כתבתי לעצמי ‘ככל שאני לא תלויה במטופלים שלי ככה אני מטפלת טובה יותר’.

אורנה – זה מאוד מרגש כי באופן מפתיע, ככל שאני בביטול עצמי, אני הופכת להיות יותר ולא פחות. וזו אחת הדרכים להתקדם בכיוון הזה. ושוב אני אומרת, האנשים שאתם רואים בביטול ה’אני’ הרגיל שלהם – הם בעצם השמשות, וכולם רוצים להיות לידם. הם במובן מסוים חובקים בתוכם יותר מאשר את עצמם, אז הם בוודאי יותר עשירים ולא יותר עניים.

משתתפת – ה’אני’ הרגיל זה בעצם הפרסונה?

אורנה – ה’אני’ הרגיל זה יותר מהפרסונה. זה גם מה שאת חושבת שהוא לא הפרסונה. על ה’אני’ הרגיל אנחנו לובשים פרסונות, אבל גם ה’אני’ הראשוני, הרגיל, הוא מעטפה, הוא פרסונה במובן מסוים. מעטפה הכרחית, דרכה אנחנו עוברים את השיעור שלנו כאן, ודרכה אנחנו מוצאים את היעוד שלנו. ככל שאני מזדקנת אז הכיוון הוא להפסיק להזדהות עם זה. פעם אמרתי גם על המיניות: יש אנשים שנורא נבהלים שבגיל 70 הם לא מיניים כמו שהיו בגיל 30. אבל האדם בגיל 70 אמור להיות פחות מיני! הסיפור שלו הוא שהוא פוחד פחד מוות – מה אהיה בלי המיניות שלי? איזה מין גבר אני אהיה?

ככל שאתה מתבגר אתה משיל את כל האחיזות שלך ואת כל ההזדהויות שלך. זה לא אומר שאתה הופך להיות אדיש. יש הבדל בין השניים, וההפך הוא הנכון: אתה הופך להיות עם לב הרבה יותר רחב, והרבה יותר אנשים יכולים להיכנס לתוך הלב הזה. אז לשאלתך – ה’אני’ הרגיל זה לא הפרסונה, הפרסונה הוא מעטפת ל’אני’ הרגיל.

משתתף – אני מרגיש שהדיבור מצמצם את המחשבה: יש לי מחשבה וברגע שאני מדבר אז זה מצטמצם. יש בזה משהו?

אורנה – יש לי מה לענות, אבל אני צריכה לחשוב מה בדיוק אתה אומר ואיזו תשובה מתאימה, אז לא אענה על זה עכשיו.

נקרא שוב את התפילה שלנו:

אֵלִי,

עֲשֵׂה אוֹתִי כְּלֵי לְשַׁלְוָתְךָ.

בַּמָּקוֹם בּוֹ מְקַנֶּנֶת שִׂנְאָה

תֵּן לִי לִזְרֹעַ אַהֲבָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סִכְסוּךְ, אַחְדוּת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ טָעוּת, אֱמֶת.

בַּמָּקוֹם בּוֹ סָפֵק, אֱמוּנָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ יֵאוּשׁ, תִּקְוָה.

בַּמָּקוֹם בּוֹ צְלָלִים, אוֹר.

בַּמָּקוֹם בּוֹ עֶצֶב, שִׂמְחָה.

עֲשֵׂה שֶׁלֹּא אֶתְאַוֶּה לִהְיוֹת מנוחמ/ת

אֶלָּא מנחמ/ת.

שלא להיות מובנ/ת אלא מבינ/ה

שֶׁלֹּא לִהְיוֹת אָהוּב/ה, אֶלָּא אוֹהֵב/ת.

כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁכַּח אֶת עַצְמֵנוּ, נִזְכֶּה לְקַבֵּל,

כַּאֲשֶׁר נִסְלַח, יְסֻלַּח לָנוּ,

וְכַאֲשֶׁר נָמוּת, נִוָּלֵד לְחַיֵּי נָצַח.

אָמֵן.

לבקשת המשתתפים:

אֲנִי / מֵאֵת כ’ חוּאָן רָמוֹן רֶמֶז

אֲנִי אֵינֶנִּי אֲנִי
אֲנִי הָאֶחָד הַפּוֹסֵעַ לְצִדִּי
אַךְ לִרְאוֹת אוֹתוֹ אֵין בְּיָדִי.
זֶה אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּר תְּכוּפוֹת וְאָז גַּם תְּכוּפוֹת שׁוֹכֵחַ
הָאֶחָד הַשּׁוֹתֵק בִּמְתִינוּת כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְשׂוֹחֵחַ.
וַאֲשֶׁר כְּשֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא בַּעֲדִינוּת סוֹלֵחַ
זֶה אֲשֶׁר בַּמָּקוֹם בּוֹ אֵינֶנִּי – מְשׁוֹטֵט
הָאֶחָד שֶׁנִּשְׁאַר זָקוּף כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵת.

print