האני האותנטי – שיעור 15

7.9.2020 – האני האותנטי – שיעור 15

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

איך אומר דברים לאחרים, אם לא אומר דבר לנפשי?

איך אשא דע על העולם הרוחני והחמרי, אם אלה האוצרות הכמוסים בקרבי לא אבקש להם מפתח?

“שאו שערים ראשיכם” אומר אל חדרי נפשי, אל לבי ואל כליותי”.

מתוך הספר חדריו | הרב קוק.

זה טקסט יפה ומרגש של הרב קוק, מי שמכיר אותו מזהה את סגנון הכתיבה.

האם יש לכם שאלות בעקבות הלימוד הקודם?

משתתפת – אשמח שתחדדי את עניין הישויות הלוציפריות שהתחפשו לרוחות הצורה. הזכרת את זה בהקשר לנפילה מגן העדן.

ניזכר על מה דיברנו בפעם שעברה:

משתתפת – הילל הזקן “אם אין אני לי מי לי”. ועל נושא ההזדקפות.

אורנה – נכון, ההזדקפות כתנועה שבאה מעולם הרוח. וגם דיברנו על כוח הכבידה – הרוחות הלוציפריות מורידות אותנו לאדמה – לטובה ולרעה: הן אלה שהורידו אותנו לאדמה מגן העדן, והן גם אלו שמושכות אותנו לא להזדקף ולהיות בני אדם. שטיינר אומר שהן אלה שאחראיות על הזחילה של התינוק, ולא על העמדה הזקופה שלו.

בגתהאהנום בדורנך נמצא פסל ‘הקבוצה’ – פסל ענק מעץ ששטיינר פיסל, ושם יש 3 דמויות:

הדמות המרכזית – נציג האנושות. האדם במיטבו.

משמאל למעלה – לוציפר. מימין למטה – אהרימן. הם מופיעים בפסל פעמיים.

הדמות המרכזית – נציג האנושות – היא דמות זקופה. זה מה שאהרימן ולוציפר לא רוצים עבור האדם, מפני שלהיות דמות זקופה זה להיות דמות שמחברת בין שמים לארץ. לוציפר ואהרימן לא רוצים שנחבר בין שמים וארץ.

מי שהוריד אותנו מגן עדן לאדמה זה הנחש. אחרי האכילה מפרי עץ הדעת האדם גורש מגן עדן, ולכאורה שכח מי הוא. אנחנו עושים מסע מאוד ארוך כדי להיזכר בחזרה מי אנחנו. אנחנו ישויות של אור. של אור ולא של עור. אנחנו ישויות רוחניות לבושות בגוף. מאז הנפילה מגן העדן התחיל מסע של שכחה לגבי זה שאנחנו ישויות רוחניות. האתגר שלנו הוא להחזיר לעצמנו את המהות האמיתית שלנו.

שטיינר מציין שלולא הישויות הלוציפריות היו דוחקות את התודעה אז כל אדם היה זוכר שהוא לוחם: כולנו לוחמים. על מה אנחנו נלחמים? אנחנו נלחמים על האנושיות שבנו, על האדם. אנחנו נלחמים לחזור אל מה שאנחנו מלכתחילה. מה שאנחנו מלכתחילה נמצא שם תמיד. נמצא שם במקביל. כמו שאמרתי בעבר, המציאות הממשית היא יותר מרתקת מכל סרט מדע בדיוני שאפשר להעלות על הדעת. עכשיו יש סידרה גרמנית בנטפליקס ששמה “אפל” – סידרה טובה, על מציאויות מקבילות.

יש מציאויות מקבילות. אנחנו חיים רק בממד אחד של מציאות, אבל יש מציאות מקבילה, ובמציאות המקבילה אנחנו כבר שלמים ומושלמים. זה לא בעתיד. רק מבחינתנו זה בעתיד, אבל מבחינת האלוהות זה כבר עכשיו, ולא בעתיד. בעולם הרוח אין עבר-הווה-עתיד. תמונת השלמות שלנו כבר נמצאת, מבחינת עולם הרוח, וזו גם הקרמה שלנו – ‘מלאך’ זו הקרמה שלנו, לשם אנחנו צריכים להגיע. אבל אצלנו מתרחשת ‘טעות אופטית’ – מבחינתנו זה שם, בעתיד, בעוד מבחינת האלוהות זה קיים בו זמנית: אין מרחב וזמן ברוחני, ואין העדר. אין משהו חסר באינסוף. אנחנו כבר מושלמים בעולם מקביל. לא בעתיד – העתיד הוא רק מבחינתנו, מבחינת תפיסת העולמות שלנו. אם אנחנו כבר מושלמים – בעתיד שלנו או ב’אין זמן’ של עולם הרוח – אז זה אומר שאין לנו ברירה אלא להיות מושלמים, וכל אחד מאיתנו עושה את המסע שלו לשם.

המסע לשם הוא מסע שחלקו נעשה בייסורים, וחלקו נעשה בהרבה פחות ייסורים כי הוא נעשה מתוך תודעה. לכן אנחנו שואפים להשיג תודעה, ובתודעה זו אנחנו מוותרים מראש על מה שאנחנו אמורים לוותר, ובדרך-כלל לא רוצים לוותר עד שזה מתרחש כוויתור בייסורים. אנחנו אמורים לוותר על דברים שמרחיקים אותנו מהפוטנציאל שלנו, אבל אנחנו לא רוצים לוותר, מתוך כל מני סיבות: מתוך הרגל, מתוך חרדה, מתוך מה עוד, לדעתכם? לדוגמא: מתוך מה אני לא רוצה לעזוב מערכת יחסים גרועה? למה אני לא רוצה לעזוב, למרות שאני יודעת שהיא גרועה?

משתתפת – מתוך ‘מה יגידו’.

אורנה – ‘מה יגידו’ זה נכון – אני שוברת את התמונה של השלמות, של הזוגיות הטובה או המשפחה המושלמת. זה דבר אחד שמתוכו אני לא עוזבת. מה עוד?

משתתפת – זה המוכר, כוחו של הרגל.

אורנה – נכון, המוכר – אני מפחדת שלא תהיה לי זוגיות אחרת, או שאני לא יודעת איך אני אתפרנס.

אנחנו רואים שאני לא מוצאת את הכוח לעשות את זה למרות שזה מחבל בחיים שלי ובפוטנציאל ההתפתחותי שלי. אבל מכיוון שבעולם מקביל התמונה השלמה שלי כבר קיימת, אז אני ממילא חייבת להגיע לשם. אני אצטרך ללכת לשם בדרך הארוכה יותר – בסופו של דבר בן הזוג יזרוק אותי, או חלילה יכה אותי או ירצח אותי.

זאת אומרת שאנחנו חייבים להגיע לשם, כי התמונה הזו כבר קיימת, הכל כלול באינסוף. אנחנו עושים דרך, והדרך הזו היא חשובה – בדרך הזו אנחנו מתפתחים, אבל כולנו נגיע לשם – אל השלמות שלנו שמתקיימת בעולם המקביל, בעולם הרוח. השאלה היא כמה ייסורים עוד נעבור בדרך.

היכולת לוותר היא, כמובן, לא רק בגלגול אחד. כי כשאני מוותרת על משהו אני בחרדה איומה. אם אני בחרדה לפרנסתי, ובחרדה שלא יהיה לי בן זוג אחר – זו חרדה אמיתית. בדרך כלל תהיה הנטייה להגיד ‘אחכה שיבוא בן הזוג הבא ואז אני אעזוב’, אבל זה לא עובד ככה, כי הקרבה היא תמיד המוכנות להיכנס לתוך האַין, לתוך התהום.

אני לא יודעת מה לגביכם, אבל אני ברוב חיי לא עשיתי את זה מתוך תודעה, עשיתי את זה מתוך אילוץ, וזה תמיד היה מאוד קשה. הפחד הוא לעזוב משהו ושלא יבוא הדבר האחר, אף פעם, ואני אשאר בתהום לנצח. התחושה של הנצח היא תחושה שקשורה לרוחניות. ברוחניות יש נצח, וכאן על-פני האדמה אין נצח, כאן יש כל הזמן השתנות ותמורות.

היכולת ההולכת וגוברת לוותר על דברים שנראה לנו בלתי אפשרי לוותר עליהם, ולסכן את הכל –  זה פחד ואימה עצומים מה’לא-כלום’. אני מפחדת שאהפוך ל’לא-כלום’, שאף פעם לא אצא מהמצב הזה ואשאר בתוך התהום.

לוציפר רוצה למנוע מאיתנו להפוך לאדם. להפוך לאדם זה להקריב את כל הדברים שמרחיקים אותי מהדמות השלמה שלי, את כל האחיזות שלי במה שאינו הרוח שלי. זה תהליך ארוך של אינקרנציות, של התגשמויות בהן אנחנו מנסים להתגבר על העטיפות, מנסים להוציא את הניצוצות מתוך הכלים השבורים, מתוך הקליפות, ולהחזיר את הניצוצות האלו אל התמונה השלמה – זה התפקיד שלנו. בשביל זה ירדנו – ירדנו כדי להחזיר את הכל מתוך בחירה ולהיות ישויות יצירתיות, אבל זה תובע מאיתנו הקרבות, וכשהקרבות אלו קורות זה נראה בלתי אנושי.

כשאנחנו בדרך רוחנית יש לנו הבטחה שאנחנו לא תמיד מאמינים לה – שהמלאך האישי ייקח אותנו עד קצה גבולות היכולות, ולא יותר! אנחנו נחשוב שאנחנו הולכים למות, שהפעם לא נעבור את זה. מי שעבר משבר לאחרונה בטח מכיר את זה. אני יודעת על כמה מכם כאן. אבל אם אתם בדרך הרוחנית – ייקחו אתכם עד הסף, עד החבל הזה מעל התהום שצריך לצעוד עליו, אבל לא יותר! צריך, ואולי יותר נכון כדאי, להאמין. לפתח את האמונה שאם אני בדרך הרוחנית ישמרו עלי ממוות, משגעון, מדיכאון שלא יוצאים ממנו, או ממחלת נפש. המון דברים אחרים אני כן אסבול, אבל לא ממחלה קטלנית שיכולה להרוג אותי. אני יכולה לסבול כאבים נפשיים פיזיים, אבל לא כאלה שישבשו את ההתפתחות הרוחנית שלי.

האתגר שלנו – להיות לוחמים. אנחנו לוחמים להחזיר לעצמנו את התמונה האמיתית שלנו, את הצלם.

משתתפת – הטבת לתאר את התהליך, אני זוכרת את כל המקומות של הקירבה אל הסף. אני רוצה לשאול אם המקומות הלוציפריים זה המקומות שאנחנו אוחזים בכל מה שאנחנו יודעים, בהרגלים, בידוע ובמוכר?

אורנה – לוציפר הוריד אותנו לאדמה, והוא לא רוצה שנעלה מהאדמה כבני אדם. הוא מוכן שנעלה מהאדמה, אבל לא כבני אדם, אלא שנתנתק מהאדמה. הוא לא מוכן שאנחנו נעשה את התנועה של ‘בין שמים וארץ’. הוא זה שגם משקיע אותנו בתשוקות, באחיזות, בדחפים, בכל מה שנקרא ‘האסטרלי הנמוך’. הוא זה שמכניע אותנו לכוח המשיכה, לאחר שהוריד אותנו לכאן. אנחנו צריכים בגבורה רבה להילחם בחזרה על הצלם שלנו. על צלם אלוהים שבנו. זו מלחמה שתובעת אומץ רב וגם – אף פעם לא להתייאש. תמיד לזכור שאנחנו כבר שם, בשלמות שלנו, לכן לא יכול להיות שאנחנו נובס באופן קטלני. זה נכון שנראה לנו ש’הפעם אני לא יוצאת מזה’, נראה לנו ש’כבר ניסיתי כל כך הרבה פעמים וזה לא הצליח’, אבל זו לא המציאות. המציאות היא שאנחנו כבר שם. אם יש לכם יעד, לדוגמא ההר הזה, ואתם יודעים שמאחורי ההר מחכה לכם עץ דובדבנים נהדר. העץ נמצא שם, והוא נותן פרי כל הזמן, הוא כבר שם, והשאלה היא איך אני אעבור את ההר, כמה פעמים אני אפול, עד שאגיע לעץ. העץ כבר שם, הוא לא מש משם. לכן בכל פעם שאנחנו נופלים עלינו לזכור שהעץ שם – לכן לא יכול להיות מצב שלא נגיע לשם, השאלה היא כמה זמן ובאיזו דרך. אבל אין מצב שאנחנו לא נגיע לשם. זו הקרמה שלנו – הקרמה ההכרחית שלנו – למצוא את התמונה השלמה והאמיתית שלנו, כי היא קיימת במרחב הקוסמי. לא יכול להיות מרחב קוסמי אינסופי שהתמונה הזו לא קיימת בו, ולא יכול להיות גם שהיא תתקיים בעתיד או בעבר, כי אין שם זמן – לכן היא קיימת בלי שום קשר לזמן.

***

דיברנו בפעם שעברה גם על אנשים שה’אני’ שלהם לא עשה אינקרנציה מלאה, ושאצלם לא ה’אני’  הוא השולט על כל המכלול. נתנו דוגמאות.

דיברנו גם על המוסר, ואמרנו שהמוסר לא עובר איתנו מגלגול לגלגול באופן ברור, משום שאותם כוחות האחראים לתכונת המוסר הקוסמי, הצדק הקוסמי, הם אותם כוחות שבשלוש השנים הראשונות איתם אנחנו מזדקפים, חושבים ומדברים.

דוגמא לנושא הכוחות נותן שטיינר בעזרת השאלה: למה אין לנו מערכת שיניים שלישית? משום שאותם כוחות ששימשו לבנית השיניים – השתחררו למשהו אחר. את תפקיד של בניית השיניים הם עשו, ועכשיו הם השתחררו ליצירה של משהו אחר. זאת אומרת שלכוחות מסוג מסוים יש כל פעם תפקיד אחר.

באותו אופן, אותם כוחות שאפשרו לנו להזדקף ולדבר הם אותם כוחות שיאפשרו לנו מאוחר יותר להיות בני אדם במובן המוסרי והנפשי. יש בני אדם, שלמרות שהם נעשו זקופים מבחינת המנח הפיזי, וגם יודעים לחשוב ולדבר – בכל זאת הכוחות האלו לא הצליחו (וזה תלוי גם בקרמה כמובן) להפוך לכוחות שמאפשרים לצדק הקוסמי, למוסר, לגדול בתוך האדם המסוים הזה.

אנחנו צריכים לתרגל את זה. איך מתרגלים צדק קוסמי וכוחות מוסר?

ע”י זה שאנחנו יוצאים מהריכוז העצמי שלנו. איך אנחנו יוצאים מהריכוז העצמי שלנו? ע”י זה שאנחנו  שואלים את עצמנו: מה מניע אותי כשאני עושה מעשה מסוים? הכוונה היא לא לשנות את המעשה באופן מיידי – את זה אמרתי כבר המון פעמים. יש דברים שלא יכולים להשתנות עד זמן מסוים. יש דברים שאני יכולה לשאול את עצמי השכם והערב ‘מה מניע אותי’ ואני לא אדע – זה לא יעלה להכרה שלי – המניע שלי. לדוגמא: לא יעלה להכרה שלי שמניע אותי הרצון לכבוד. הדברים עדיין יבלבלו אותי, וזה סימן שמבחינת הביוגרפיה עוד לא הגיע הזמן להיפרד מהקליפה הזו, מהתכונה הזו.

מאמצע החיים אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: ‘מה המניע שלי כשאני עושה את הדבר הזה?’ בדרך כלל זה יהיה ‘מה המניע שלי כשאני עושה את הדבר הטוב הזה?’. ואז אני צריכה להגיד לעצמי ‘כן, אני רואה שאני עושה את הדבר הזה כי אני מפחדת שלא יאהבו אותי’. אין עם זה שום בעיה, לעשות דבר מתוך הצורך שיאהבו אותי – כל עוד אני יודעת שזה המניע שלי.

כל כוח כזה של אגואיזם או רוע הוא חומר גלם, פוטנציאל, להפוך לכוכב זוהר. כמו ב’שמלת השבת של חנהל’ה הקטנה’ – כל כתם פחם יהפוך לכוכב. לכן אין מה לפחוד מכתמי הפחם. גם הם נבראו בעולם הזה, והם נבראו כדי שהם יהפכו לכוחות טובים. אבל אני צריכה להגיד לעצמי את המניע שלי, את האמת. אני צריכה להיות שוחרת אמת – לדעת את האמת על עצמי, גם אם זה לוקח זמן, גם אם אחרים משקפים לי את זה, גם אם בקבוצה אומרים לי את זה. לדעת: אני פועלת מתוך המקום הזה, זה המניע שלי – לא חופשי, לא גבוה, מפוחד, רוצה כבוד, רוצה כסף, רוצה אהבה, רוצה שליטה, מתוך קינאה, מתוך שינאה, מתוך תשוקה, וכו’….. – לדווח לעצמי! ברגע שדיווחתי לעצמי אני לא חייבת לשנות את זה. יש לזה כבר דינמיקה משל עצמו, אני לא צריכה להסתער על זה כאתגר לשנות את זה, אבל אני חייבת להוציא את זה לאור. ככה אני מתרגלת כוחות מוסריים.

אל מול הכוחות הלוציפריים, שאחראים שנימשך עם כוח המשיכה אל האסטרלי הנמוך שלנו, קיימות רוחות הצורה המכונות ‘האלוהים’, שבצלמן נבראנו. הן אלו שמכריזות על עצמן דרך הצורה של הילד, שמשתנה מצורה מאופקית לצורה אנכית.

ניקח את זה במובן סימבולי – לא סימבולי-אלגורי אלא כאימגינציה. ‘סימבולי’ לא אומר שזה משל, אלא אומר שהדבר קיים בתמונה אחרת, לא בתמונה שאני רגילה ולא בשפה שאני רגילה.

באופן הזה ניקח את השפעתו של לוציפר – המונעת מהאדם את היכולת לעמוד זקוף, לחשוב ולדבר, מונעת ממנו להיות ה’אני’ האנושי האלוהי האינדיווידואלי – אל מצבים בחיים.

אני שוב מזכירה כאן, שכל הלימוד שלנו מתאפשר אודות לבן-אדם יקר מאוד שלא נמצא איתנו בחיים האלו, והוא המורה שלי ושל עוד כמה מאיתנו כאן – צבי בריגר. הוא תמיד אמר: ‘מה שאני לא יכול להפוך לביוגרפיה נשאר תיאוריה, ואין לי בשביל מה ללמוד את זה’.

זה דבר כל כך נכון ולכן נהפוך את מה שדיברנו עד כה לביוגרפיה, לא רק באופן פיזי אלא ממש לביוגרפיה נפשית – נראה שבחיים ישנם מצבים שאנחנו מאבדים את כוח הדיבור, או את כוח החשיבה או העמידה הזקופה שלנו. מצבים בהם אנחנו שבויים בידי נסיבות, אירועים, בני אדם, ולא מצליחים להביא את ה’אני’ שלנו לידי ביטוי. זה יכול להתבטא כציות עיוור לאחרים, כעשייה של משהו שאני לא רוצה לעשות. מצב שאני הולכת שבי אחרי מה שאחרים רוצים, שאני פועלת בניגוד לאמונה שלי ולרצון שלי, ואין לי יכולת לעמוד זקופה ולתבוע את שלי. זה יכול להיות מקרה נקודתי, וזה יכול להיות מקרה שנמשך כמה שנים אפילו.

אני אתן דוגמא למקרה נקודתי: אני ידועה כאדם שאין לו בעיה לעמוד על שלו, לעמוד זקוף. במקרה הזה השתתקתי וה’אני’ שלי נאלם דום. קרה משהו שה’אני’ שלי לא הצליח לעמוד בו בזמן אמת. המקרה קרה כשלקחתי את אחד הילדים שלי לפני כמה שנים לאירידיולוגית – קוראת בעין, לבדוק את המצב הבריאותי שלו. היא אמרה לי מראש שהמפגש עולה 1200 שח. יקר מאוד, אבל מה לא עושים בשביל הילדים…. לקחתי אותו לשם. במהלך האבחון היא אמרה שהכל בסדר, ושהבריאות הכללית בסדר, אבל צריך ויטמינים, ותוספי מזון, וגם אמרה שאפשר לעשות ניקוי פנימי, ושכדאי שהילד יפגוש אותי עוד שלוש פעמים כדי לטפל בו בשיטה שלה, שהיא הציגה כשיטה שבעזרתה כל הבעיות נגמרות. כשפים וכישופים.

אני לא יכולתי לדבר, רק אמרתי כן, כן, בסדר. היא הקלידה במחשב את הכל, וסובבה אלי את המחשב.  הסיכום הסופי – מ -1200 ₪ הופיע מול העיניים שלי – 12,000 ₪. תוכנית שלמה. אני, שאמרתי לבעלי שאני הולכת למפגש שעולה 1200 שח וזה כבר לא מצא חן בעיניו, ואמרתי לעצמי – עכשיו 12,000 שח’… אבל בקול אמרתי: ‘טוב’. שילמתי כ3000 ₪ מראש, יצאתי משם ותפסתי את עצמי ושאלתי ‘רגע, איפה היית?’ האישה הזו עבדה עלי בעיניים, עשתה לי להטוטים, סובבה אלי את המחשב ואמרה ‘זה יעלה לך 12,000 שח’. איפה הייתי? באותו רגע הבנתי שהולכתי שולל, הבנתי שהכוונה המקורית שלי לא כובדה, הרגשתי שאני אובייקט לשימון העסק, והיא פשוט שיתקה אותי. בסופו של דבר נחלצתי מזה בעזרת בעלי היקר שתמיד מחלץ אותי בענייני כספים. הלכו 3000 ₪ אבל לפחות לא הלכו 12000 ₪. זה היה שיעור מאוד חזק בשבילי על האופן שבו יכולים לשתק לי את ה’אני’ שלי. זה עבורי היה מקרה קלאסי. נכון שזה קרה גם בגלל שמדובר בילדים שלי – כשמדובר בילדים שלנו אפשר לבלבל אותנו. אני התבלבלתי, ולאחר מכן התעשתי, אבל האירוע עצמו היה מכונן. אני בדרך כלל לא אדם כזה שנסחף או שאפשר לעבוד עלי, או שנותנת את ה’אני’ שלי לאחר – זה לא כל כך מאפיין אותי. והנה היא הצליחה לשתק את ה’אני’ שלי.

זו הדוגמא שלי, והיא כתובה גם בספר. עכשיו אני מבקשת מכם לספר דוגמאות למצבים בהם לא הצלחתם לעמוד זקוף – באופן סימבולי, לא פיזי. שהיה משהו שבלבל אתכם, משהו לא אפשר לכם לקחת את האתגר שניצב מולכם ולהיות בקשר עם ה’אני’ שלכם. זה יכול לקרות מול פיתויים לוציפריים, אם אנחנו מדברים ישירות על לוציפר, אבל לאו דווקא. מצבים בהם לא הייתם בעמדה זקופה ואחרי זה אולי אמרתם לעצמכם ‘מה זה היה, מה קרה לי שם?’ זה יכול להיות גם מערכות יחסים שנמשכו שנים, וגם מקרים יותר נקודתיים כמו המקרה שאני הבאתי. זה כמו הטלת כישוף – באותו רגע לא היה לי ‘אני’. היא יכולה הייתה לעשות בי כרצונה.

משתתפת – אני עוברת אירוע כזה עכשיו, בנושא החג הקרוב. כן/לא כל המשפחה, כן/לא עם אמא שלי, כן/לא 25 איש במרחב סגור, ועלי לקבל את ההחלטות, מופעלים עלי לחצים מכל כיוון, ואני מרגישה שאני מתכופפת. זה אולי לא פיזית, אבל אני מרגישה שאני מאבדת את ה’אני’. אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת למי להקשיב, ולא יודעת איזו החלטה לקבל. חוששת שזה יפגע וזה ייעלב, ואני נטולת ‘אני’ לחלוטין. זה ממש קורה עכשיו וזו דוגמא לזה.

משתתפת – כשהבן הגדול שלי היה בכיתה יא’ אז הייתה ישיבה של כל צוות המורים, והוא היה ילד כזה שכל פעם הייתי צריכה לבוא לבי”ס ולשמוע מה הוא עשה ושאי אפשר יותר, ושרוצים להשעות אותו ולסלק אותו וכו’… באותה ישיבה הזמינו אותי, היו מנהל ביה”ס, מנהלת השיכבה, היועצת, המחנכת – כל הצוות, שהתכנס לדון בעתידו. אני והבן יושבים שם, והם מטיחים בנו את כל מה שיש להם כלפיו, חוץ מאשר לראות את הבעיה האמיתית של הילד. לי היו כל כך הרבה דברים חכמים להגיד להם, תוך כדי שהם מדברים ראיתי מה יש לי לומר ליועצת שלא עושה את עבודתה, ושאף אחד שם לא למען הילד – וישבתי שם, נאלמת דום, לא מצליחה להוציא הגה. יצאתי מהישיבה הזו בכעס על עצמי – ‘איך לא אמרת את זה, איפה היית, מה קרה’?

אורנה – תודה לכן. עכשיו אתן לכן המשך איך לחשוב על האירועים שלכן. אני צריכה לשאול את עצמי: מה גרם לי לשיתוק הזה? אצלי – אני יודעת שנקודת התורפה שלי זה הילדים שלי. בשבילם אני הייתי משלמת גם 120,000 שח אם היו אומרים לי שזה יבריא אותם. זו נקודת התורפה שלי.

מה נקודת התורפה שלך, מה משתק אותך ולא נותן ל’אני’ שלך להזדקף, ולך לחשוב בהיגיון?

משתתפת – אצלי זה הצורך בהרמוניה משפחתית.

אורנה – בדיוק. הדבר שלא נותן ל’אני’ שלי לעמוד זקוף הוא הדבר שאני אצטרך לוותר עליו. במקרה שלי זה לוותר על לעשות את הכי הכי טוב בשביל הילדים שלי. את תצטרכי לוותר על ההרמוניה המשפחתית. זה לא אומר שאני לא אעשה את הכי טוב בשביל הילדים שלי, ושאת לא תחווי הרמוניה – אבל זה הדבר שעומד ביני לבין ה’אני’יות שלי, ביני לבין הישות. המושלמת שלי שנמצאת כבר בחללו של יקום. נמצאת כבר, לא בעתיד. רק מבחינתי זה בעתיד. מבחינת האינסוף – זה כאן. אני לא אומרת שרק זה הדבר שעומד ביני לבין השלמות, הלוואי שהיה כך, אבל כשאני מוצאת את עצמי משותקת אני צריכה להבין מה גרם לשיתוק ה’אני’ הזה. גילי (שם בדוי), את רוצה גם להגיד?

גילי – אני חשבתי שאם אהיה ישירה ואגיד את כל האמת בפנים, אז יפגעו בבן שלי יותר ממה שפוגעים בו. חששתי להמשך העתיד שלו.

אורנה – יש כאן דבר שאני לא בטוחה שירדנו לעומקו, כי אני יכולה לחשוש לגורל הבן שלי אבל לא להיות משותקת, אלא לעשות החלטה שקולה, ולהגיד לעצמי: אם אני אדבר זה יפגע בבן שלי, אז אני בוחרת לא לדבר. זה לא נקרא פגיעה ב’אני’. אצלך הייתה פגיעה ב’אני’ אז צריך להבין מעבר למה שאמרת, מה היה שם.

משתתפת – אולי באותו מעמד לא הייתי בטוחה בדברים שלי. כל עוד לא הייתי בטוחה שאדע מה לומר בפני כל הפורום המכובד הזה את הדברים. אחרי ששמעתי אותם ויצאתי אז הייתי יותר חכמה וחשבתי מה יכולתי להגיד.

אורנה – אז מה שמפריד בינך לבין תמונת השלמות שלך, ואני אומרת את זה כרגע באופן שטחי – זו החרדה שלך מפני אנשים מכובדים יותר ממך.

משתתפת – כן, אנשים יותר חכמים ממני, ואולי שיראו את ‘טיפשותי’ או זה שאני לא מספיק חכמה כמותם.

אורנה – אוקי. זה אחד הדברים, שעלה עכשיו, שמפריד אותך מתמונת השלמות שלך שנוכחת בחללו של יקום.

משתתפת – אני עובדת עם גננת ותיקה מיתולוגית פה באזור. שרה יפה, יודעת עבודות מלאכה. בשנים הראשונות היא הייתה אלוהים בשבילי, הייתי משותקת לידה. אני זוכרת את עצמי בשנים הראשונות עובדת לידה, רואה וחושבת על דברים שהיא עושה ולא נכונים לגן, אבל לא מצאתי את האומץ להגיד. המזל שלי שהיא אדם מתפתח, והיא קלטה אותי והבינה שיש לי לעיתים ניצוצות חוכמה, והיא משכה אותי – נתנה לי ביטחון, וגם כשאמרתי דברים היא הביעה משוב והתגובה שלה הראתה לי שהיא מקשיבה למה שאני אומרת. היום אני יכולה להגיד לה הכל. היא הייתה עבורי כוח עזר בהתפתחות המקצועית. אני מרגישה היום הרבה יותר בטוחה.

אורנה – מצוין. אלה האנשים שבאמת אוהבים אותנו. אלה החברים האמיתיים, או המורים שבאמת אוהבים אותנו. הם אלה שעובדים בשביל ה’אני’ שלנו. הם לא עובדים בשבילנו. אני תמיד אומרת ליועצים הביוגרפיים התלמידים שלי, שאנחנו לא עובדים בשביל המטופל, אנחנו עובדים בשביל ה’אני’ הגבוה שלו. אני לא המשרתת שלו, כמו שהמלחינים בימי קדם היו משרתים של האצילים. אני עובדת בשביל ה’אני’, ואם בשביל ה’אני’ אני צריכה להיות לפעמים קצת קשה, אז אני אעשה את זה. זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות בשביל אדם אחר – לעבוד בשביל ה’אני’ שלו. לא בשביל האסטרלי שלו. כמובן שלא אעשה זאת באכזריות, חס וחלילה. אבל אם אני, וגם אתם, מזהים משהו שהמיועץ עושה נגד ה’אני’ שלו, אז החובה שלי – במסגרת המנדט שהוא נתן לי להתערב בחייו, ולאחר מכן הוא יעשה עם זה מה שהוא רוצה וזה כבר לא ענייני – החובה שלי זה לשרת את ה’אני’ הגבוה שלו. הגננת המיתולוגית הזו נשמעת כזו – היא מגדילה אותך. אנחנו רוצים בני אדם שיגדילו אותנו, ולא יפחדו להגדיל אותנו משום סיבה שהיא. אלה בני האדם שאנחנו רוצים מסביבנו.

תרגיל:

חשבו בחברותא שלכם על המקומות שה’אני’ שלכם שותק, ואחרי שתספרו את האירוע תראו מה עקב אכילס – מה הצליח לשתק לכם את ה’אני’. אז תדעו שהדבר הזה הוא דבר שצריך לברר אותו.

***

אם נתייחס לחיים כאל שיפוע שאני מטפסת עליו בעזרת הלוחם שבי, בעזרת כוח הרצון של ה’אני האותנטי’, אז כשאני נכנעת ללוציפר זה כאילו שאני מתדרדרת, מחליקה במורד. זו מעין תמונה כזו של התדרדרות במורד השיפוע. להחליק במורד הוא גם הפיתוי המיני, בעיקר אצל גברים, בעיקר במעמד של כוח, אבל לא רק, כי זה קורה גם אצל נשים. הפיתוי המיני – זו כניעה ללוציפר שמוריד את האדם. במדע הרוח במזרח זה נקרא ‘הקונדליני’ – השיפוע האנרגטי שיש לנו בגב, בתוך עמוד השידרה. המאמץ הוא להתמיר את הקונדליני. אם אנחנו נופלים לפיתוי מיני, הוא אוטומטית יורד לתחתית הגב. זוהי האנרגיה היצרית, שאם אנחנו לא הופכים אותה ליצירה, והיא נשארת אנרגיה יצרית אז בעצם לא הצלחנו להתגבר על החיה שבנו. לא הצלחנו להתקרב אל תמונת ה’אני האותנטי’, ולא הצלחנו להפוך את האנרגיה הזו לנכס רוחני.

אמרנו שרוחות הצורה ‘האלוהים’ מופיעות בפרקים הראשונים של התנ”ך בסיפור הבריאה. בעברית המילה ‘אלוהים’ היא השם של הקדוש-ברוך-הוא כאשר מדובר על הצד בו שאחראי על הבריאה של הטבע. זה נקרא בשם ‘אלוהים’. בכל הבריאה מדובר על אלוהים, ורק מאוחר יותר מגיעים לשם ‘הוויה’ – זהו אדוני אלוהים, או ‘השם המפורש’ – י ה ו ה – שאנחנו לא מורשים להגות בו ואותו. זה הפן של אלוהים שקשור לאדם עצמו ולא לבריאה. להתפתחות האינדיווידואלית. אני חושבת שזה מופיע רק מפרק יא’, שם מדובר על מגדל בבל וכתוב:

וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. בראשית יא, ה’.

השם, אותו פן באלוהות שקשור להתפתחות של האדם ולא של הטבע והשמים והארץ והיקום כולו.

אח”כ, השם המפורש הוא אותו אלוהים שנמצא בקשר עם אברהם, ועם משה, ועם העם היהודי כולו. הקשר שלו בא לידי ביטוי בציווי הרוחני לאברהם, עוד לפני שהוא היה ‘אברהם’ ונקרא ‘אברם’: לך לתוך עצמך, חפש את העולם בתוכך. מכל מה שאתה בהיקשרות אליו.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. בראשית יב’, א’.

השם אומר: לך מכל מה שמגדיר אותך, ומהעבר. אברהם היה ממשפחתו של קורח, שהיה עובד אלילים. עובד אלילים פירושו שזו רוחניות פגאנית, רוחניות אינסטינקטיבית, רוחניות קדומה. מכל זה הוא היה צריך ללכת, אל מקום לא ידוע.

אברהם אבינו נקרא אברהם ‘העברי’. למה הוא נקרא ‘העברי’?

משתתפת – מהעֵבֵר.

אורנה – בדיוק. כל העולם הקדום היה מעֵבֵר אחד, והוא היה מעבר אחר. תפיסת האלוהות של אברהם הייתה שונה מתפיסת האלוהות שהייתה עד אז. תפיסת האלוהות שהייתה עד אז – אלוהים שנמצא בחוץ, בכל ציץ ושיח. הרוחניות שבאה לידי ביטוי בטבע ובישויות הטבע, שבני האדם היו בקשר איתן וחשו אותן. תפיסת האלוהות החדשה – האלוהים שאי אפשר לראות אותו, המופשט לכאורה, שאפשר למצוא אותו בנפש האדם.

את לוציפר אנחנו מוצאים בפרק ג’ כנחש המפתה את חווה לאכול מהתפוח. חווה מתאווה – ‘תאוה הוא לעיניים’ – וכך היא נתונה לכוח הכבידה. היא לא יכולה לעמוד זקוף מול הנחש. הנחש עצמו, דרך אגב, קיבל את העונש הכי גדול: הוא קולל, וקללתו הייתה ‘על גחונך תזחל’ – בין זה לבין לעמוד זקוף המרחק כשמים וארץ.

לגבי אדם – ההיה נתון לכוח הכבידה או שהצליח לעמוד זקוף?

משתתפים/ות – לא הצליח לעמוד זקוף, הוא אכל מהתפוח.

אורנה – מי פיתה אותו? חווה. זאת אומרת שהוא לא יכול היה לעמוד זקוף מול חווה אשתו, לא יכול היה להגיד לה ‘אני לא אוכל מהתפוח’. היא נתנה לו את התפוח בלי לחשוב, והוא, בלי לחשוב, לוקח מהפרי האסור.

מה הסיבה שהוא לא נאבק על דעתו ושהיא לא נאבקה על דעתה? יש סיבה מהותית.

משתתפות – סקרנות…. אולי הרצון להיות כמו אלוהים?

אורנה – נראה לי שלא זה מה שמשך אותם. נסתכל מה כתוב:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל בראשית ג’, ו’.

יש כאן תשוקה. למה הם לא יכלו להגיד לנחש ‘אל תפתה אותנו’? למה אדם לא יכול היה להגיד לאשתו ‘אני לא אוכל מהתפוח’.

משתתפת – עדיין לא היה להם ‘אני.’

אורנה – נכון. עדיין ה’אני האותנטי’ לא נולד בהם. בתקופה הזו של גן העדן, האיבר הגבוה ביותר של אדם וחווה היה הגוף האסטרלי. לא היה להם בכלל ‘אני’ לעשות זאת – לעמוד בפיתוי. רק מאוחר יותר ה’אני’ ייוולד, ורק מהרגע שה’אני’ נולד אז אפשר בכלל להילחם בהשפעה הלוציפרית. לכן ילדים קטינים לא נלחמים בתשוקות שלהם. להפך – נחביא מהם את הממתקים אז הם ימצאו דרך לקחת אותם.

לא היה להם ‘אני’, לכן לא יכלו בכלל לסרב לנחש. מכאן אנחנו מבינים שהתוכנית של הנחש היא מתוך האלוהות ולא מחוץ לאלוהות. כי איזה מין דבר זה לפתות מישהו שאתה יודע מראש שאין לו שום כלי לעמוד על שלו. ז”א שבתוכנית האלוהית – הנחש כלול.

משתתפת – אני רוצה להוסיף לגבי הנחש מהקבלה: כשהם גורשו מגן עדן נאמר ‘מעפר באת ולעפר תשוב’, כאשר לפני כן האדם נברא בצלם. והעונש של הנחש היה ‘ועפר תאכל’. מבחינה סימבולית בנחש שאוכל את העפר אוכל בעצם את האדם עצמו – הפיתוי יאכל את האדם כל הזמן.

אורנה – אצל ילדים: נראה ילדים שמורדים בהורים שלהם. האם נגיד עליהם שהם מתמסרים או לא מתמסרים ‘לכוח הכבידה’?

משתתפת – הם לא מתמסרים. ואנחנו מתפללים כל יום שהם יתמסרו…

אורנה – לא כדאי להתפלל כל כך מהר. ילדים שהם יותר ‘ילדים טובים ירושלים’ הם ילדים שהרבה פעמים יתמסרו ‘לכוח הכבידה’, וזה יהיה הרבה פעמים כדי לקבל אהבה והכרה ואישור. דווקא בגלל חוסר ביטחון בסיסי ב’אני’ שלהם. הכל כמובן באופן לא מודע. כדי לקבל אהבה, הכרה ואישור הם יוותרו על ה’אני’ שלהם ויהיו ילדים טובים. כולם יגידו כמה הם ילדים טובים, ואם יש להם אחים ‘רעים’ אז ישוו ביניהם…. הילדים ה’רעים’ כביכול הם אלה שלא יתפשרו על ה’אני’ שלהם, ויהיו מוכנים לשלם מחירים מאוד כבדים. מאוד כבדים – של ניתוק, של בדידות, של יחסים קשים עם ההורה שבסך-הכל הם מאוד אוהבים אותו, של דימוי ‘ילד לא טוב’. אני לא אומרת שכל ילד כזה יצמח ויהיה בעל יעוד רוחני, אבל אלו ילדים בעלי ‘אני’ חזק, והם לא יכולים לסבול שום יחסים סימביוטיים – הם ילחמו על זה. הם גם לא יכולים לסבול שום שקר, וגם לא שקר לבן.

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

איזה ילד או ילדה הייתי? האם הייתי ילדה שלא מתמסרת לכוח הכבידה? אם כן, איך זה בא לידי ביטוי, ומה המחיר ששילמתי? יכול להיות שזה משתנה בגילים מסוימים.

או שהייתי ילד/ה שמתמסרים לכוח הכבידה – מה הרווחתי? ומה הפסדתי?

זו לא בושה להיות – לא זה ולא זה. It is what it is . אנחנו לא שופטים. אנחנו רוצים להתקרב לדמות השלמה שלנו, דרך עבודה של כמה מהלכי חיים, וכמו שאמרנו – ‘אל תדחה למחר’… אל תאמר לכשאתפנה אשנה …

משתתפת – רציתי לשאול אם ההתמסרות לכוח הכבידה או ההתנגדות לה היא צריכה להיות מול העולם או יכולה להיות פנימית? בהקשר שלי אני מדברת על האנורקסיה שלי: אמא שלי חשבה שזה נגדה, אבל זה לא היה קשור אליה מבחינתי.

אורנה – כן, זה לא קשור רק להורים, זה קשור למה שמצופה, זה קשור למה שאומרים שכולם צריכים לעשות אבל אני לא רוצה לעשות, זה קשור לזה שאני רוצה לבטא את ה’אני’ שלי, ולא משנה איך – אני אבטא אותו גם בזה שאני אזיק לעצמי. במיוחד בבתים ששני ההורים הם מאוד טובים, נחמדים ומוסריים, אז הילד שלהם יבטא את ה’אני’ שלו בצורה ההפוכה. למה? כי ביטוי ‘אני’ זה תמיד דבר אינדיווידואלי, ואם לקחת ממני את כל הטוב, המוסר והנחמדות – אז אני לא אוכל לבטא את עצמי בצורה הזו, ואני אבחר משהו אחר. הרבה פעמים זה ככה, אם כי לא תמיד.

משתתפת – אני זוכרת מהילדות שעד כיתה ז’ הייתי כנועה לכוח הכבידה. לא הייתה לי אפשרות  להתנגד, למרות שבתוכי ידעתי שזה לא שייך לי – ההתנהלות הזו. כשעברתי לבי”ס שהייתה בה אינטגרציה, ונפתח לפני עולם – ה’אני’ חדר חזק. אני באה מבית בו ציפו ממני להיות לבושה יפה וללכת עם נעליים ולהתנהג לפי ‘מה יגידו השכנים’. התחלתי ללכת יחפה, עם מכנסיים קרועים ועם חולצות של אבא שלי. הפכתי להיות הכבשה השחורה של המשפחה, וזה ליווה אותי עד לא מזמן. המחיר היה קשה מהצד המשפחתי – הרגשתי בדידות אז מצאתי משפחות אחרות שיאהבו אותי. הרגשתי לא מובנת, אז מצאתי המון חברים שהבינו אותי. הייתי הולכת ליערות, בגשם, מתמלאה בוץ וזה היה ממלא אותי בחדווה כי ידעתי שאם אמא שלי הייתה רואה אותי היא הייתה הורגת אותי. כמובן שלא הייתי מעיזה להגיע ככה הביתה. הייתה לי אבן תחתיה שמתי את הבגדים שכוח הכבידה הכריח אותי ללבוש, ואיתם הייתי נכנסת הביתה.

אורנה – זה מאוד יפה. כאן יש אמא מאוד עוצמתית, שמולה זו כמעט משימה בלתי אפשרית לצאת מכוח הכבידה, ואת עשית את זה כמיטב יכולתך, וזה יפה מאוד.

מי עוד רוצה לספר על עצמו, ואז אולי תהיה לנו יותר אמפטיה לילדים האלו. הרבה ילדים כאלו, אחרי שהם עוברים את תקופת האינדיבידואל שלהם והתייאשנו מהם, הם חוזרים להיות החברים הכי טובים שלנו, אוהבים אותנו אהבת נפש, אבל הם כבר עשו את שלהם – הם ניתקו את חבל הטבור, ועכשיו הם יכולים לחזור.

משתתפת – אורנה את אומרת את זה על ילדים בכלל, לא רק על השביעון השלישי. שהאינדיבידואל שלהם יכול להופיע לפני.

אורנה – לא על גיל הנעורים בכלל, זה יכול להופיע בשביעון הראשון אפילו.

משתתפת – הבת הגדולה שלי היא נערה עם צרכים מיוחדים. זה אתגר בשביל אנשים כאלה להביא את ה’אני’ שלהם. הילדה שלי לימדה אותי מגיל מאוד צעיר. היא הייתה אומרת לי כל מה שהיא רוצה – היא רצתה ללמוד לרכב על סוסים בגיל 5, ובכלל לא חשבתי שהיא תצליח והיא הצליחה. היא רצתה ללכת לטייל, והלכה לטייל. בגיל 20 היא אמרה שהיא לא רוצה לגור איתי ורוצה שיהיה לה חבר, ובדרכה שלה היא גם הצליחה לעשות הכל.

אורנה – מדהים. אז זה אומר משהו גם על האמא הטובה שלה.

נקרא שוב את ה-ורס של הרב קוק:

“איך אומר דברים לאחרים, אם לא אומר דבר לנפשי?

איך אשא דע על העולם הרוחני והחמרי, אם אלה האוצרות הכמוסים בקרבי לא אבקש להם מפתח ?

“שאו שערים ראשיכם” אומר אל חדרי נפשי, אל לבי ואל כליותי”.

מתוך הספר חדריו | הרב קוק.

נמשיך להיפגש, ערב טוב לכולכם.

print