האני האותנטי – שיעור 16

14.9.2020 – האני האותנטי – שיעור 16

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמליל השיעור:

הרב קוק:

“עַל פִּי הַרְגָּשַׁת הַנְּשָׁמָה אֵינִי יָכוֹל לְדַבֵּר דְּבָרִים בְּטֵלִים וִיתֵרִים

וּבְעֵת שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הַגּוּף הַחִיצוֹנָה מְבִיאָה אוֹתִי לִידֵי כָּךְ, לְדַבֵּר כְּפִי שֶׁרֹב הָעוֹלָם מְדַבֵּר עַל פִּי שֶׁטֶף דִּבּוּרִי

מַרְגִּישׁ אֲנִי מֶחָאָתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה בִּפְנִימִיּוּתִי

וְצָרִיךְ אֲנִי לְהַטְרָחָה כְּזֹאת שֶׁתִּתֵּן לִי יְסוֹד לְהַרְגִּישׁ אֶת תַּהֲלוּכוֹתֶיהָ שֶׁל הַנְּשָׁמָה

וּלְהַשְׁלִיט אוֹתָהּ בַּחַיִּים בכָּל הַתְּנוּעוֹת וּבְכָל הַדִּבּוּרִים.”

 

מה הרב קוק אומר לנו ולעצמו? על מה הוא מדבר?

משתתפת – מי שולט במי: הגוף או הנשמה? התחנכות של הנשמה. כשהגוף מפעיל את הנשמה. המצב של הכניעה של הנשמה לגוף, מול היכולת של ה’אני’ להנהיג את הנשמה עצמה. כי הנשמה היא במצוקה כשהיא נכנעת לגוף.

אורנה – את צודקת. והוא גם מדבר על דבר ספציפי מאוד מסוים. מי שם לב? מה שאמרת הוא נכון, אבל הוא יורד לרזולוציית של משהו ספציפי עליו הוא מדבר כאן.

משתתפת – אני חושבת שהוא מדבר על תיקון הפה.

אורנה – נכון. הוא לא קורא לזה כך כי אלו שירים, ובשירים שלו הוא לא מדבר באופן הרשמי, אבל את צודקת. הוא אומר: אני לא יכול לדבר כמו כולם. שיחות חולין, שיחות דברים רגילים. שימו לב ביומיום כמה דברים אנחנו אומרים שאין שום צורך להגיד אותם. דיבורים על-מנת למלא זמן, או לרכל… איזה סיבות יש לכם, לנו, לדבר כשאנחנו לא מדברים דברים שאמורים להיאמר?

משתתפים – מבוכה. תרבות – מצפים מאיתנו להגיד משהו. חטטנות – לחטט בכל מני דברים שלא קשורים אליו. רכילות. סקרנות – סקרנות גרידא, לא סקרנות לגבי משהו שיעשיר אותנו או יפתח אותנו, אלא סקרנות לפרטים מיותרים.

שימו לב שהדיבור הוא כוח יוצר. אנחנו לא שמים לזה לב כי אומרים “דיבורים לא עולים כסף”, אבל הם עולים גם עולים. הם אולי לא עולים כסף, אבל הם ממלאים את המרחב בישויות שווא, בהפרעות, בעכירות. קחו יום אחד, נגיד מחר, ושימו לב כמה אתם מדברים ומה אתם אומרים, ולמה אתן אומרות. אני חושבת שככל שאנחנו מתפתחים יש לנו תשומת לב טבעית לזה, אנחנו פשוט לא רוצים לדבר סתם. שימו לב מה הפיתוי שלכם. גם הרב קוק אומר, שלפעמים הגוף מפתה אותו לדבר בשטף רגיל. אני בטוחה שזה לא קרה לו הרבה. שימו לב כשאתן מדברות – למה אתן מדברות. עדיף לשתוק. לא צריך לדבר כל כך הרבה אם זה לא דברי חוכמה, או עם הילדים שלנו. אפילו עם חברים יש לשים לב מה מדברים. השתיקה היא חשובה. זה קורה לנו באופן טבעי. האם קרה לכם באופן טבעי שככל שאתם מתפתחים אתם כבר לא יכולים לנהל קשקשת כל הזמן? אנחנו חושבים שאין לזה השפעה, אבל יש לזה. דיבור הוא אנרגיה, ואם אנחנו ממלאים את המרחב בקשקושים זה כמו להיכנס למרחב מלוכלך. לא סתם מדיטציות נעשות בשתיקה, והתבודדויות נעשות בשתיקה. קשה לנו לשתוק. אנחנו מפחדים מהשקט. שימו לב, יום אחד השבוע, מה מניע אתכם לדבר כשאתם לא צריכים. בשבוע הבא יהיה מעניין לשמוע – איפה מתמקד אצלכם הצורך לדבר כשלא צריך. איפה עקב אכילס של כל אחת מאיתנו, שהיא מדברת במקומות שעדיף, או פשוט אפשר, להיות בשקט.

אנחנו מתקרבים לראש השנה. יש לי שיעור על ראש השנה, אבל הוא לא קשור למחזור הזה של השיעורים שלנו. אבל ה’אני’ קשור לכל השנה, לכל מה שאנחנו עושים. היום השיעור יהיה קצת קשה, נצטרך להתרכז.

על מה דיברנו בפעם הקודמת?

משתתפת – להתקרב לדמות השלמה. זה היה לא פשוט.

אורנה – דיברנו גם על כוח המשיכה שלפעמים אנחנו לא מצליחים לעמוד זקוף עם ה’אני’ שלנו, ואנשים אחרים יכולים להשתלט על ה’אני’ שלנו. לא באופן טוטאלי, אבל באירועים מסוימים אנחנו רואים שפתאום אין לנו יכולת להתנגד. נתתי את הדוגמא עם האירידיאולוגית, וגם אתם נתתם דוגמאות – פתאום מישהו מצליח באופן מקומי להשתלט על ה’אני’ שלנו, ואנחנו באותו רגע כאילו נכנעים לכוח המשיכה. חשוב לשים לב לאירועים האלו – האירועים בהם אנחנו מאבדים את הזקיפות שלנו. אז אנחנו יכולים להיות נתונים לרצון של מישהו אחר, מבלי שאנחנו נתכוון לכך ונרצה בכך. יש פתאום עמעום, מעין תודעה מעורפלת, ואנחנו נופלים תחת ‘כישוף’ של מישהו אחר. לכל אחד יש את הסיבות שלו לכך.

איזה סיבות יכולות להיות לנו לאבד פתאום את הזקיפות שלנו, את ה’אני’ שלנו, את הרצון שלנו?

משתתפת – לרצות את האחר.

משתתפות – הערצה. פחד, משהו שהאחר מביא ומשתק אותך.

אורנה – נכון, לְרַצּוֹת את האחר יכולה להיות סיבה. ונכון שגם הערצה, כזו שגובלת בביטול עצמי. וכמו שאמרתן, גם פחד, שיתוק, כמו אני לא מאופסת, לא יודעת מה להגיד עכשיו.

משתתף – כשאין אנרגיות.

אורנה – נכון, כשאני עייף ואין לי כוחות ואומרים לי ‘קדימה, בואי נלך לכאן או לשם’. ואני לא רוצה, אני רוצה להישאר בבית בשקט, ואני בכל זאת נסחפת…..

אני לא אומרת שאנחנו לא צריכים לעשות דברים בשביל בני הזוג שלנו, אם לבן הזוג שלנו חשוב למשל שנצא לבלות. אבל יחד עם זאת אנחנו צריכים להרגיל את בני הזוג שלנו שהם נשואים לאנשים מוזרים – אנשים שמעדיפים לשבת לקרוא משהו מאשר לצאת לבילוי חברתי. גם כאן צריך להיות איזון כלשהו בין ההתחשבות שלנו לבין זה שבן הזוג שלנו, בקרמה שלו, יצא שהוא נשוי לנו, וזה לא פשוט להיות נשוי למי שמתפתח בדרך רוחנית יותר ויותר. הדרך הזו היא בסופו של דבר מובילה לבדידות וללבדיות. בעבר רבים מאיתנו הרגישו בדידות בכפייה – בתקופות בחייהם הרגישו שכל העולם חי יחד והם לבד. במובן מסוים זו הכשרה לבדידות. זה מעניין לראות את ההכשרה שקיבלנו להיות בודדים. יש אנשים שלא קיבלו הכשרה כזו – שכל פעם הם ביחד, כל החגים וכל השבתות הם עם המשפחה המורחבת, וכל הזמן הם בחברת אנשים. יש משפחות כאלה שעושות הכל בחברת אנשים. ואז, אם יש סגר כמו שקורה עכשיו, ואני צריכה לעשות את חג ראש השנה רק עם המשפחה הגרעינית שלי אז אני ממש נבהלת – יש איזו בהלה כי אני לא רגילה לזה, אני רגילה להיות במחיצת אנשים.

לעומתם, יש את רובנו כאן, לא כולנו, שרגילים לבדידות, מילדות. גם אם הם היו בחברת אנשים וגם אם היו תקופות שהם היו מנודים, או שלא הבינו אותם – זו הכשרה לבדידות. זו הכשרה טובה, כי עם התבגרותנו, בסתיו-חורף חיינו, שלא לומר בזקנתנו, אנחנו רוצים להיות בודדים – יש כל כך הרבה מה ללמוד, יש כל כך הרבה צורך להתקרב לעולם הרוח, ואין זמן! אני בטוחה שאני מדברת מהפה של רבים כאן: שאם איזה אירוע מתבטל אז אנחנו לאו דווקא מְצֵרִים על כך. לפעמים אנחנו גם נבהלים קצת מעצמנו. אמרה לי מישהי מהמשתתפות כאן: בסוף אני לא ארצה להיות עם החברים שלי! היא נבהלה. זה אורח חיים אחר. גם בני הזוג שלנו, לצערם ולצערנו, צריכים לסבול אותנו, כמו שאנחנו סובלים אותם עם תכונותיהם. וצריך איזון בין הריצוי של בן הזוג שלי, והנטייה שלי לעשות מה שהוא מבקש, לבין זה שאני לא מוותרת על הזמן הפנוי שלי. כל אחד צריך למצוא את האיזונים שלו. אני מדברת מפיכם או רק מפי? יש מישהו שזה נראה לי שטויות?

משתתפת – ממש לא. גם אם מתבטלים לי מתאמנים אני שמחה שמתפנה לי עוד זמן לשבת וללמוד.

אורנה – נכון. זה אומנם לא פוליטיקלי-קורקט להגיד את זה, אבל כל דבר שמתבטל לנו אנחנו שמחים.

משתתפת – אני גם מסכימה עם זה.

אורנה – אנחנו קיבלנו חינוך רוחני לזה מגיל צעיר. אז עוד לא ידענו, בודדנו בלי שום קשר להתפתחות רוחנית, וחשבנו שאנחנו ‘אזובי הקיר’. יחד עם זה, בכולנו הייתה ידיעה שאנחנו גם ‘בארזים’. זה סוג של פיצול שקיים אצל מי שיש לו יעוד רוחני: יש לו ידיעה פנימית שהוא בארזים, מצד שני החיים מראים לו שהוא ירד למטה והפך להיות ‘אזוב קיר’ והוא לא בדיוק יודע מי הוא. זה ‘פיצול אישיות’, והוא הכרחי.

למה הפיצול הזה הכרחי? הוא הכרחי קודם כל לענווה – זו אחת התכונות הכי חשובות ברוחניות ובעולם בכלל. יהירות זו התכונה הכי בלתי נסבלת ונפגעים ממנה בצורה הכי קשה, והאיזון עבורה הוא הכי קשה. את הענווה מקנות לי התקופות שבהן אני יורדת, ואז גם כשאני עולה אני לא שוכחת שהייתי בבור. מעבר לזה, הדואליות הזו, פיצול האישיות, מאפשר לי בסופו של דבר לא להזדהות – לא עם זה (היהירות) ולא עם זה (ההנמכה). זה כבר לא משנה אם אני באזובי הקיר או בארזים. אין לי שום הזדהות עם זה, אני מקיימת את העבודה התודעתית שעלי לעשות, ולאן שהחיים מטלטלים אותי – למטה או מעלה – אני כבר לא מזוהה עם זה. אני יכולה מבחינה נפשית להרגיש שאני באזובי הקיר, ומבחינה רוחנית לעשות מה שאני צריכה לעשות. אין שום קשר למה שאני מרגישה. זה עוד שלב בהרפיה של האחיזה של ההזדהות שלי עם הנפש שלי. אם אני באזובי הקיר – מה אכפת לי, אני 1.50 מ’ או 1.70 מ’, יש לי שיער חום, יש לי אף גדול… מה אכפת ליישות שאני באמת אם אני ככה או ככה. העניין של הירידה להיות ‘אזובי הקיר’ זו גם הכשרה שבעלי יעוד רוחני מקבלים, והיא בסופו של דבר נועדה להפסיק את ההזדהות שלי עם מי שאני חושב שאני. לדוגמא, יש אנשים שמתביישים בבית שהגיעו ממנו כי זה בית, אולי, פרימיטיבי, וכל השנים ניסו להסתיר את זה והלכו לתיכון של העשירים. אבל גם שם הם בסופו של דבר חוו קרמה קשה…. אז מה אכפת למישהו שאני ממשפחה דלת אמצעים? או שאבא שלי היה טכנאי ולא פרופסור… את מי זה מעניין? לא ככה אלוהים בוחר את השליחים שלו.

הדבר הזה, שכל אחד מאיתנו מזדהה אתו, קשור לחינוך שאנחנו מקבלים לבדידות, להשפלה. אנחנו מקבלים חינוך טוב בשביל היעוד הרוחני שלנו, כי בתוכנו יש לנו גם תחושה של מיוחדות. יחד עם המיוחדות הזו, שהיא גם כן חלק מאיתנו, העולם אומר לנו שאנחנו בעצם לא מוצלחים, במשך הרבה זמן. זה החינוך הכי טוב. זה החינוך  למציאת נקודת האמת בתוכי, והכוונה להפסיק להזדהות עם כל המעטפות. אתם מסכימים איתי? זו הדרך של כולנו. זו הכשרה – הכשרה להתפתחות רוחנית.

אנחנו רואים שגם בתנ”ך, וגם בכל כתבי הקודש, המשיח וכל האנשים הגדולים המקודשים – סובלים מייסורים ומהשפלות. נחשוב על מקובלים שהיום נחשבים לאורים ותומים, סבלו רבות – נידוי, השפלות. ביהדות אומרים שהמשיח יבוא על חמור, עם בגדים מרופטים. זה חלק מההכשרה לחוסר הזדהות שלי עם כל מה שהוא הקליפה.

זה מחזיר אותנו לשיר, הפיוט של הרב קוק: גם הפטפוטים הם קליפה. האם אני יכולה להעז לשתוק? לא למלא את המרחב? לא למלא את החלל? ולראות איזה רגש עולה שם?

בקבלה אומרים שהתורה האמיתית לא כתובה באותיות השחורות. איפה היא כתובה? בדף – איפה היא כתובה? ברווחים הלבנים, בחלל הלבן. התורה שאנחנו מקבלים, שכתובה כסיפור, היא לא התורה הנסתרת. התורה הנסתרת כתובה בחלל הלבן. זה מעניין. ובכלל, זה אמנם לא קשור לשיעור שלנו עכשיו, אבל כשמדברים על תורה – ספרי התורה הראשונים נכתבו בלי רווחים בין המילים, לא היו מרווחים ומשפטים. זאת אומרת שכל חלוקה של המשפטים היא חלוקה מסוימת. בקבלה חילקו מילים בצורה אחרת, וזה לא פחות נכון. זה מאוד מעניין, אבל עכשיו אנחנו לא מדברים על המילים אלא על המרווחים. לשתוק זה לחיות במרווחים, לכן כדאי לעשות את זה. כדאי לנסות ולראות – מה קורה לי כשאני חיה בשתיקה? לא שתיקה מוחלטת אלא ויתור על מה שבא לי פתאום להגיד, כמו: שמעת שזה וזה התגרש? פשוט לשתוק ברגע שבא לי להגיד את זה. מה שמעתם לאחרונה ולא סתמתם את האוזן ואת הפה?

משתתפת – פוליטיקה וקורונה.

אורנה – גם פוליטיקה וקורונה, צריך לעשות לשיח עליהם איזשהו גבול, כי אנחנו צריכים לראות מה זה משרת. זה קורה לנו ביומיום לא מעט – שאנחנו מדברים דברים מיותרים. זה מה שאני רציתי להגיד, ועוד לא התחלנו את השיעור.

היום נדבר על ה’אני’ האותנטי והמוסר. השיעור יהיה קצת קשה וגם לא קשה. הוא יהיה קשה כי נדבר על דברים חדשים, והוא יהיה לא קשה כי הוא נשען על דברים שאנחנו מכירים.

כל אירוע ביוגרפי קרמתי – הסיבה שלו נמצאת בחיים הקודמים. הסיבה של אירוע ביוגרפי היא לא בחיים האלה. גם אם אני מוצאת את הסיבה שלו בילדות, לכאורה. גם אם אני אומרת: אבא שלי הרביץ לי לכן אני כזאת. זו לא הסיבה – זה שאבא הרביץ לי זו לא הסיבה שאני כזאת. גם זה – שאבא הרביץ לי – זו חזרה על הסיבה, שהגיעה מחיים קודמים. לכן הפסיכולוגיה מוגבלת. מפני שהפסיכולוגיה הולכת תמיד לאירוע הראשון, שקרה בילדות בדרך-כלל, ושם היא תוקעת יתד ואומרת ‘מכאן זה התחיל’. מבחינת היעוץ הביוגרפי – זה לא נכון. אנחנו אומרים שמה שקרה בילדות זו בחירה של הנשמה שלך, של הנפש שלך, לשחזר אירוע שיוכל לאפשר לך להתפתח.

אז מי מביא גמול קרמתי לעצמו – האם זה אבא שלי שהרביץ לי? לא. מי מביא על עצמו את האירוע? את האירוע הזה הביא על עצמו האדם הנצחי שאני – ה’אני’ האותנטי. האדם הנצחי, הישות הנצחית, מי שלא מת אף פעם, ‘זה שנשאר זקוף כאשר אני מת’, כתוב בשיר. הוא זה שהביא על עצמו את הקומפנסציה הזו, או במילה אחרת – retribution – גמילה לעצמי.

הסיבה של האירוע שקורה לי היא לא פה. נגיד שהלכתי לרופא, והרופא עשה טעות, ואני נשארתי נכה. מי אשם? על-פניו, הרופא. אי אפשר להסיר ממנו את האשמה, ואם הוא צריך לתת על זה את הדין אז הוא ייתן. אבל לא הרופא אשם. אני מדברת מניסיון: אני הלכתי לרופא שעשה לי נזק מתמשך, עד היום. ואני אומרת לעצמי ‘מי גרם לך לזה?’. הקולות, כמובן, מתווכחים: כשאני סובלת ממה שהוא עשה אז אני אומרת שהוא אשם, וכשאני לא סובלת אז אני אומרת ‘אוקי, תודה שהוא עשה את זה’. יש לנו את הקולות האלו בתוכנו כי אנחנו לא באמת מאמינים שהרופא אשם, אבל זה לא הרופא – הידיים הן ידי הרופא, ההחלטה שזה יקרה היא החלטה שלי. למה אני לא חושבת שזו החלטה שלי? בגלל שאני דוחה את הידיעה הזו שזו החלטה שלי, ואני מאשימה את הרופא, ולזה אנחנו קוראים – אנטיפתיה לעולם הרוח.

אנטיפתיה לעולם הרוח – אנחנו דוחים את התוכן הרוחני. אנטיפתיה היא לא במובן של הרגיל והשגרתי, השיפוטי. אנטיפתיה זה rejection , דחייה: בא אלי משהו רע ואני לא רוצה אותו. מכיוון שאני סובלת אז אני באנטיפתיה לרוח – אני באנטיפתיה לעובדה שזה אירוע רוחני. ואז, יחד עם האנטיפתיה לרוח, אני גם באנטיפתיה לשליח: לרופא או לכל מי שגורם לנו סבל עמוק או ארוך, גם אם לא בזדון.  אני באנטיפתיה לבן האדם הזה. אני לא אומרת שאפשר להיגמל מזה כל-כך מהר, אבל כל הזמן יש שני קולות: קול הגוף והקול של הנשמה. הקול של הגוף והנפש זה הקול של הסבל, מי כמוני מבינה את זה. והקול של הנשמה אומר: הסיבה של האירוע היא בחיים קודמים, וזו הישות הנצחית שלך – היא זו שהחליטה שכך יהיה לך.

בחוק הקרמה יש לנו שני פנים:

  • הפן החיצוני – האקזוטרי – הפן של הסיבה והתוצאה שאנחנו רואים דבר קורה אחרי דבר, או – דבר אחד הוא הסיבה של דבר אחר.
  • הפן הפנימי – האזוטרי – זה הפן הקשור למוסר.

הנושא שלנו היום זה – ה’אני’ האותנטי והמוסר.

בעולם הזה יש כמה ממדים. אנחנו מכירים שלושה ממדים: אורך, רוחב וגובה. אבל זה לא נכון, כי אנחנו מכירים גם ממד רביעי, אבל אנחנו לא לוקחים אותו בחשבון כממד! אין לנו בתודעה שגם הוא ממד מעצב את העולם שלנו. הוא לא רק מעצב את העולם שלנו, הוא גם יעצב את הפלנטה הבאה. ממד מעצב שחי כאן איתנו, ממד רביעי, ואנחנו לא לוקחים אותו בחשבון.

הממד הזה הוא המוסר. מוסר זה ממד קיומי – זה לא משהו שהוא מצווה, או ‘כדאי’, או ‘בגלל שלא יפה’. זה בורא עולמות, זה בונה את הקרמה שלנו. זה הממד הרביעי – המוסר. זהו הפן הפנימי של הקרמה – המוסר בונה את הקרמה שלנו. זה ממד בורא עולמות. הפאזה הבאה של ההתגשמות הפלנטרית, שבאנתרופוסופיה קוראים לה יופיטר, תיווצר ממחשבות, רגשות ומעשים של בני אדם.

דרך אגב אספר שאני כל הזמן מחפשת את אקוויוולנטיים מקבילים ביהדות, ועכשיו נתקלתי בזה – במקבילה להתגשמויות הפלנטריות השונות: שבתאי קדמון, שמש קדמונית וכל הדברים האלו שהם זרים לנו לפני שאנחנו מגיעים לאנתרופוסופיה. ניסיתי לחפש ביהדות, בקבלה, איך קוראים לזה. ועכשיו נתקלתי בזה, עוד לא אגיד את זה כי רק התחלתי למצוא את זה, אבל מדברים ביהדות על אותו דבר.

אז מה זאת אומרת שיופיטר ייווצר מהמחשבות, הרגשות והמעשים שלנו? זה בדיוק כמו שזה נשמע: מחשבה טובה תיצור קרקע טובה, מחשבה רעה תיצור משהו דומה לצונמי. רגש טוב יצור את האנשים והחברה שאפגוש שם, וכנ”ל לגבי מעשה. אני לא זוכרת בדיוק, אבל אחפש ואספר לכם. כל אחד משלושת כוחות הנפש הוא הוויה קיימת ממשית. יופיטר – המצב הפלנטרי הבא שבני האדם יחיו בו – ייווצר מרמת המוסר שלי, שלכם. רמת מוסר נמוכה – תגרום להיווצרות יופיטר של שדים. יופיטר שחור, משהו כמו האורקים מ’שר הטבעות’ – זו תהיה ההוויה. המלחמה תהיה על איזה יופיטר ייווצר – איזה עולם ייווצר. זו תהיה המלחמה הסופית, זו שנקראת ‘גוג ומגוג’.

לכן מוסר הוא ממד יוצר.

משתתפת – מה הם שלושת הממדים הקודמים? מחשבה, רגש ורצון? אל מה את מתייחסת כשלושת הממדים הראשונים? כי יש ממד פיזיקאלי נוסף שאנחנו לא רואים אותו.

אורנה – לא. אני מתייחסת לאורך, רוחב וגובה. אנחנו חיים בעולם של 3 ממדים, אנחנו לא מכירים מימד נוסף. ואני אומרת שיש ממד רביעי, נוסף. למעשה, כל היררכיה זה ממד, כך שיש עשרה ממדים. לא חווים אותם, אבל יש 10 ממדים. לענייננו, אם אנחנו רוצים לדבר על מה ששטיינר מדבר כממד נוסף שיוצר עולמות – זה המוסר. את הממד הזה אנחנו גם יכולים להרגיש.

יש ממד חצוני – סיבה ותוצאה. ממד פנימי, אזוטרי – מוסר ותגמול.

אני אעבור אירוע – עם הרופא הזה, או עם בעלי שלא מסתכל עלי או נמצא בתוך אירוע משלו (לא כל הדוגמאות מחיי, גם דוגמאות של מיועציי), או שמפטרים אותי מהעבודה – באופן חיצוני אני אחווה את האירוע כשלילי כמובן: ארגיש אותו מאיים, אולי אפילו מבחינה קיומית. בעקבות האירוע אני ארגיש כאב, כישלון, פחד, דיכאון, נבגדות, בדידות וכו’. זה החיצוני, למרות שזה נחווה מאוד פנימי. באופן פנימי – אנחנו יודעים שהאירוע הזה נועד לקדם אותי. האם אני יכולה לזכור בזמן שהאירוע קורה – ולא רק אחריו כפי שאנחנו עושים בחקירה ביוגרפית, אלא בזמן שהאירוע קורה – לזכור שהאירוע הזה הוא לא טעות? הוא לא איזו מין ‘תקלה’ בהשגחה האלוהית?

משתתפת – אם תתאמני על זה אז כן.

אורנה – נכון, צריך להתאמן על זה. לכן אמר דוד המלך משפט שאני הכי מתחברת אליו: הוא לא אמר רק ‘לא אירא רע כי אתה עימדי’, אלא הוא הקדים לזה ואמר “גם אם אלך בגיא צל-מוות“. דוד המלך אומר : גם כשאני בתוך הגיהינום – לא אירא רע. זה המקום הכי גבוה שאנחנו יכולים להגיע אליו, אני חושבת.

מספרים על רבי עקיבא שהרומאים תפסו אותו וסרקו את בשרו במסרקות ברזל. הוא התפלל, הודה לאלוהים, והיה במצב רוח של התעלות. שאלו אותו התלמידים שלו: מה קורה לך? תרפה, תמות כבר. והוא אמר “כל החיים אני מחכה להזדמנות לעבוד את אלוהים בצורה הזו, והנה קיבלתי את ההזדמנות. “הוא בעצם אמר את אותו הדבר שאמר דוד המלך: האם כשאני בתוך התהום אני ‘לא אירא רע כי אתה עימדי’? שווה לעבוד על זה – להתחיל עם תהום קטנה.

משתתף – אבל לו היה את אלוהים, ואני לא מאמין באלוהים, אז במה להאמין?

אורנה – אתה מאמין במשהו שאתה קורא לו אחרת מ’אלוהים’?

משתתף – כן, יש אמונה בגורל, ושדברים יהיו טובים, אבל לא בישות הזו שנקראת ‘אלוהים’.

אורנה – והגורל זו ישות אינדיפרנטית, כלומר – זו ישות שרואה אותך או שהכל מקרה?

משתתף – לא, זה לא במקרה.

אורנה – אוקי, אז אתה כן מאמין באלוהים, אתה קורא לזה אחרת. אולי כוחות על, או עולם הרוח.

הלנה בלווצקי הייתה מתקדשת, מוארת, והיא ייסדה את תנועת התאוסופיה. נקרא מה היא אומרת לנו על האבולוציה הפנימית שלנו – איך אנחנו מתקדמים:

“האבולוציה הרוחנית של האדם הפנימי בן האל-מוות היא המהווה את העיקרון הבסיסי במדעים האוקולטיים. על מנת להגשים תהליך כזה – ולו רק באופן חלקי – על החניך להאמין:

לפני שנקרא במה להאמין, אני אסביר את זה:

האדם הפנימי – ה’אני’ הנצחי שלנו. האבולוציה שלו היא הדבר המרכזי מבחינת מדע הרוח. זו המשימה. בשביל זה באנו – בשביל אבולוציה רוחנית של האדם הנצחי שלנו. אבל על-מנת שנוכל להגשים את האבולוציה הזו אנחנו צריכים להאמין ב:

  1. בישות אחת אוניברסאלית ((One Universal Life שהינה עצמאית מהחומר (או ממה שהמדע מתייחס אליו כחומר).

כאן היא אומרת קודם כל – להאמין בישות על שאין בה שום חומר. שהיא מעל לכל העולמות, ומעל לכל הייצוגים והביטויים שלה.

  1. ב’אינטליגנציות’ האינדיבידואליות המחיות את הביטויים השונים של עיקרון זה.

מי הן האינטיליגנציות האינדיווידואליות? אנחנו, בני האדם. יש את הישות שהיא כמו האוקיינוס, ויש אותנו, שאנחנו כמו הטיפות, ואנחנו מחיים את הביטוי האוניברסלי של חופש מחומר.

ועכשיו היא מדברת על קרמה:

“(…) באופן אקזוטרי (חיצוני) הדבר הנו פשוט ‘פעולה’ בפועל, או לחילופין ‘סיבה היוצרת תוצאה’. באופן אזוטרי (פנימי) זה דבר שונה לגמרי, בתוצאות המוסריות המרחיקות לכת. זהו החוק הבלתי ניתן לערעור של התגמול (Retribution) “.

The Secret Doctorin, Volume 1 Page 634 Helena Blavatsky,

 

היא לא אמרה לנו דברים חדשים, אבל יפה שגם היא אומרת את זה ולא רק שטיינר. היא אומרת: באופן חיצוני אני רואה סיבה ותוצאה – נסעתי ברכבת והרכבת שאיחרתי אליה התפוצצה על המסילה מאירוע חבלני. זו הרכבת שהייתי צריכה להיות בה, אבל עיכבו אותי ב5 דקות ופספסתי את הרכבת. זה קשור לסיבה ותוצאה: הסיבה – יצאתי מאוחר. התוצאה – לא נפגעתי. אבל מבחינה פנימית – רמת המוסר שלי היא זו שקובעת את האירועים הביוגרפים של החיים שלי.

עד כאן – לא אמרתי הרבה דברים חדשים. האם משהו לא מובן? לא. אוקי, אז נמשיך.

יש בני אדם שפוגעים במוסר – עושים מעשים נפשעים, בלי להיות ערים לזה. אנחנו יכולים לחשוב על דמויות כאלו, ולא נציין אותן כאן. הרבה פעמים, לא רק שהם לא רואים את זה, אלא הם מחשיבים את עצמם כאנשי המעלה, שפועלים לטובת הכלל. הם בעצמם לא יודעים שהם כאלה. נשאל כל רודן אם הוא רע – ובשום פנים ואופן הוא לא יגיד שהוא רע. הוא יגיד שהוא עושה את זה לטובת המדינה, גם אם הוא הורג את המורדים, זה בגלל שהם מפריעים לעשות טוב למדינה, לדוגמא. האדם לא יודע שהוא עושה מעשים רעים.

המעשים הרעים לא נמחקים מהזיכרון הקוסמי. יש דבר כזה שנקרא ‘זיכרון קוסמי’ והוא נקרא באנתרופוסופיה ‘הרשימות האקשיות’ – זהו ספר הזיכרון הקוסמי: אין מעשה שאני עושה שלא נכתב שם. איך הוא נכתב שם? המעשה הופך לאנרגיה, האנרגיה הזו הופכת לאור, האור עובר למקום שבו זמן הופך למרחב, כלומר: האור הזה יכול להגיע לגלגול הבא. הזיכרון הזה בסופו של דבר יכול להגיע לזמן אחר. ואז בני האדם מקבלים בחיים שלהם סבל וייסורים, ואין להם שום מושג למה זה קורה להם. גם לנו זה קורה. גם אנחנו יכולים לעשות מעשים בלתי-מוסריים בלי לתת את הדעת.

אני רוצה שנפשפש במעשינו, אם בעבר ואם בהווה, בכל מיני פינות אפלות שאנחנו לא רוצים להסתכל עליהן, ונדע שאם אנחנו לא נראה אותן – גם לא נוכל לתקן אותן. וזו ההחמצה הגדולה.

אני כתבתי השנה מכתב התנצלות, ולא עשיתי את זה באופן מכני. לא חשבתי להתנצל כדי שבקמלוקה לא יהיה לי רע. אני אפילו לא חשבתי לכתוב את המכתב הזה כל השנים, עד השנה – שפתאום הבנתי מה עשיתי. עד עכשיו זו הייתה פינה אפלה. הפינות האפלות האלו נרשמות בזיכרון הקוסמי – המעשים האלו לא נעלמים מהעולם, הם רק נעלמים מהתודעה שלנו.

האם מישהו מכן/ם יכול, לקראת ראש השנה ויום כיפור, לספר סיפור על פינה אפלה – שלא הרגשתי אז שעשיתי מעשה לא מוסרי: אולי האירועים גם מבחינה לוגית היו לטובתי, ובכל זאת גרמתי עוגמת נפש גדולה לאדם אחר. אולי מישהי רוצה להאיר לקראת יום כיפור איזו פינה אלה, כדי שאחרי זה לא נגיד שלא ידענו.

משתתף – אני לאחרונה אמרתי לאשתי שכשאני מתעצבן על דברים שהיא עושה אני לא מתעצבן על מה שאת עושה לי עכשיו, אלא התגובה שלי היא על מה שקרה בעבר. ביקשתי ממנה שתיקח את התגובות שלי בערבון מוגבל, כי מתעוררים בי דברים שהיא עשתה בעבר ולכן אני מגיב בכעס. אחרי שאני נרגע אני אומר לה: זה בגלל דברים אחרים, לא בגלל מה שעשית עכשיו.

אורנה – היית בתודעה והקלת עליה, נכון?

משתתף – הבנתי שהתגובה שלי לא מידתית.

אורנה – לא מידתית ולא קשורה לאירוע. השלב הבא שלנו זה האם אני מצליחה להבין שגם מה שקרה אז היה נכון. זה השלב הבא. זו שוב המלחמה בין הגוף-נפש לרוח. למה אני לא מצליחה? מה שהיא עשתה לך אז – למה אתה לא מצליח להבין שזו הישות שלך שהביאה את זה עליך?

משתתף – כי אז לא היו לי הכוחות הרוחניים להבין את מה שנעשה אז, הייתי ברמה נמוכה יותר, ולקחתי את זה בצורה קשה.

אורנה – כי מה? הרי אם היא הייתה מכינה לך עוגה גם לא היו לך כוחות להבין את זה רוחנית, ובכל זאת לא היית לוקח את זה קשה. למה לקחת את מה שהיא עשתה לך אז בצורה קשה? כי סבלת. כי זה כאב. אולי זה גם עיכב אותך מכל מיני דברים שאתה חושב שיכולת להשיג. הנושא הוא שהאחר פגע בי באופן כזה שהוא לקח ממני משהו שחשבתי שהוא שלי.

מישהי שבאה אלי סיפרה שבמשך 5 שנים היא הרגישה חלשה, ואמרה לרופא שלה – תבדוק לי את ויטמין B12 , והרופא לא עשה זאת, אמר שנראה לו שזה בסדר. 5 שנים. בסוף הוא נתן לה ויטמין B12 והיא בבת אחת התחזקה. 5 שנים של חולשה גדולה. היא התחזקה מיידית, אבל כבר מגרם לה נזק בלתי הפיך. היא אמרה לי – ואני מבינה אותה על זה – היא אמרה: אבל זה לא היה צריך לקרות, זה יכול היה להימנע. מה שהיא אמרה נכון או לא נכון?

משתתפת – לא נכון. זה היה צריך לקרות. זה היה חלק מהקרמה שלה.

אורנה – בדיוק. ואת זה קשה לנו להבין. רופא טמבל, רופא שלא מסתכל על החולה וכן מסתכל במחשב, רופא שהיא ביקשה ממנו במשך 5 שנים שיבדוק לה B12, והיא הזדקנה. ראיתי אותה בשנים האלו מזדקנת מעבר לגיל שלה, והיא אמרה ‘אבל זה לא היה צריך לקרות לי’. היא טעתה, וגם אנחנו טועים, וגם אני טועה. בגלל שזה בא מבחוץ אז נראה לנו שזה לא היה צריך לקרות וזו טעות. אבל ה’בחוץ’ הזה זה ה’בפנים’. אז כדאי מאוד לשים לב, לפשפש לכבוד יום כיפור, בפינות האפלות האלו, שאנחנו איכשהו ‘החלקנו’ אותן.

משתתף – את יכולה להסביר את האקט של מכתב הסליחה? אם את כבר עשית את העבודה והבנת את המעשה שלך, למה חשוב מכתב התנצלות?

אורנה – זה אקט מאוד חשוב. קודם כל, את מראה לאחר שאת מצטערת. את מצטערת שגרמת לו סבל, וגם מצטערת שבכלל לא חשבת שגרמת לו סבל. זה לקחת אחריות מוחלטת על הרוע שלי, גם כשהתודעה שלי הייתה נמוכה יותר. היה בי צער אמיתי, היום לא הייתי נוהגת כפי שנהגתי פעם.

אני אישית חושבת שיש טעם בלהכות על חטא. יש טעם לתת לאחר את התחושה שאת יודעת שפגעת בו ושאת מצטערת על זה.

משתתפת – אבל השאלה לי היא על מקרים שאני לא בקשר עם האדם שפגעתי בו.

אורנה – זו שאלה שאת תצטרכי לפתור נקודתית עם כל מקרה ומקרה.

משתתפת – יש לש”י עגנון סיפור מקסים שנקרא ‘תהילה’, אני משערת שרובנו מכירים. בקשר לדיבורים שעליהם דיברת בתחילת השיעור – היא, תהילה, ממעטת לדבר כי לדבריה יש לכל אדם קצבה של מילים והיא לא רוצה לבזבז אות על שטויות. בנוסף, לקראת סוף ימיה היא התעקשה למצוא מישהו שיכתוב לה מכתב מחילה לאהוב נעוריה שנלקח ממנה – לא בגללה, בגלל אבא שלה שהיה מהחסידים המתנגדים וכו’. היא התעקשה לקחת את המכתב הזה איתה לקבר כדי לבקש את מחילתו בעולם האמת. גם בסיפור, יש משמעות למעשה עצמו של בקשת המחילה האקטיבית. זה לא דומה למישהי שמתוודה בפני בעלה על בגידה כדי להסיר מעצמה את המועקה של בגידה, ובתוך כך פוגעת בו. זו דקות אחרת.

אורנה – ביהדות זה מאוד מוכר להתייסר על החטא שעשינו ולבקש סליחה מ’אבינו מלכנו’. זו התפילה של יום כיפור.

זה נכון שיש מעשים שעשינו כי נכפינו לעשות אותם ע”י הקרמה שלנו, ולא יכולנו לעשות אחרת. דיברנו על זה. אבל עדיין אנחנו צריכים לקחת אחריות על מעשים אלו. הרבה פעמים, כשאחרים עושים לנו דברים קשים, אז אנחנו לא סלחנים כמו שאנחנו סלחנים כלפי עצמנו. אנחנו לא שמים לב שגם הם נכפו ע”י הקרמה שלהם, ולא רק ע”י הקרמה שלהם – הם נכפו ע”י הקרמה שלנו. אם אנחנו אנשים עם יעוד רוחני, אז המלאך האישי שלנו ‘משוחח’ עם המלאך האישי שלהם, והמלאך האישי שלהם גורם להם לעשות משהו שיפגע בנו. זה נשמע תיאור גשמי, אבל זה ככה. הם נכפו לא רק בגלל הקרמה שלהם, הם נכפו דרך ההסכמים שעשינו לפני הלידה – לפגוע בנו באופן נפשי-פיזי על-מנת שאנחנו נתפתח. אבל אנחנו בדרך כלל שופטים אותם, חושבים שהם עשו לנו דברים בזדון. אין לנו את אותה זחיחות-דעת לגבי מה שהם עשו לנו, כמו שיש לנו זחיחות-דעת לגבי מה שאנחנו עשינו. גם הם וגם אנחנו נכפים ע”י קרמה. אני לא עושה את החשבון שלהם, אבל גם אם נכפיתי לעשות משהו ע”י הקרמה – מעשה רע או לא-מוסרי שקידם אותי בתקופה מסוימת – כשאני מבינה שעשיתי מעשה רע והוא פגע במישהו אחר, אז אפשר לבקש מחילה. אני חושבת שלא מספיק להצטער, אלא גם לבקש מחילה זה כדאי. במובן מסוים זה גם סוגר מעגל, במקום לקחת את זה לקמלוקה…

יש לכם שאלות?

משתתפת – אנחנו רוצים לעשות את זה לא בגלל שאנחנו לא רוצים לקחת את זה לקמלוקה, נכון? זה כבר לא טהור, זה מוציא את זה מהמקום הטהור.

אורנה – ברור. אמרתי את זה קצת כהלצה, אבל גם כתובנה: אנחנו ניקח לקמלוקה את מה שלא פתור כאן. אבל את צודקת, אי אפשר לעשות מניפולציות. כשאנחנו מתפתחים התובנות יורדות: מה פתאום שעכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי מה קרה? הבנתי, כי חומלים עלינו.

משתתפת – ומה קורה אם הצד השני לא מקבל את ההתנצלות?

אורנה – אין לך מה לעשות. זה כבר קשור אליו.

נשיר את התפילה:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ; אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ

כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים.

עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהושִׁיעֵנוּ.

(תלמוד מסכת תענית)

חברים יקרים, בהזדמנות זו – למרות שנהוג לעשות את זה אחד אחד, אבל גם יש קורונה – אני מבקשת סליחה ומחילה אם פגעתי במישהו, בשוגג, כל מה שאני יכולה להגיד זה שאני אנסה לא לעשות את זה, עד כמה שהמודעות שלי תגדל. אם יש למישהו לב כבד איתי אני אשמח שיגיד לי ואני אוכל להשתפר.

שנה טובה

ונתראה בשיעורים הבאים.

print