האני האותנטי – שיעור 17

21.9.2020 – האני האותנטי – שיעור 17

לצפייה בווידאו ל השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

חֶסֶד

אֲהוּבָתִי

אֵין צָרֵךְ שֶׁתִּתְאַמְּנִי בְּלֵאָהֵב

אֶת הִנֵּךְ הָאַהֲבָה עַצְמָהּ.

אֵין צָרַךְ שֶׁתִּשְׁתַּדְּלִי לְסַלַח

אֵין עַל מָה.

צְרִיכָה רַק לְעַמֵּד מוּל עַצְמֵךְ –

רָעָה, קַטְנוּנִית

כּוֹעֶסֶת וּמְפַחֶדֶת.

כְּפִי שֶׁהִנֵּךְ

וּלְהַסְכִּים.

לֹא לְשַׁקֵּר, לֹא לְהִתְיַפְיֵף

לֹא לְהַשְׁלִיךְ עַל אֲחֵרִים

אֶת מֵרָרָתְךְ.

לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי אֱלֹהִים, כְּפִי יְכָלְתֵּךְ וַהֲבָנָתֵךְ

וּלְהִתְפַּלֵּל –

כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנֵּךְ

מָאֳמָצַיִךְ הַכַּנִּים וְישֶׁר לִבֵּךְ,

כְּאֵבַיִךְ הַחֲרוּטִים בְּנַפְשֵׁךְ,

נְחִישוּתֵך

וְחָסֵר-אוֹנֵךְ

יַהַפְכוּ אוֹתָךְ לָאַהֲבָה שֶׁהִנֵּךְ.

אֲהוּבָתִי.

(אורנה בן דור)

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכם. טוב לראות אתכם כאן.

נמשיך ב’אני ‘האותנטי. בפעם שעברה אמרתי שהשיעור יהיה קשה, ולא היה כל-כך קשה, אבל היום השיעור הקשה. יש שאלות לפני שנתחיל?

משתתפת – באחד השיעורים הקודמים דיברת על התנהגות לא מוסרית. הדוגמאות הן קיצוניות של חוסר מוסריות שנעשית מכוונה תחילה. אני שואלת על התנהגות לא מוסרית שהיא לא בכוונה – נגיד כתוצאה מהתמכרות: יכולים לקרות דברים לא מוסריים. האם הדברים האלה שעושה אדם מכור נכנסים לקטגוריה הזו.

אורנה – זו שאלה טובה. השאלה מתחילה עוד קודם, לפי המתודה שאנחנו הולכים בה. השאלה היא למה מראש יש לי התנהגות התמכרותית. למה מראש אני סובלת מהתנהגות התמכרותית. ברור שאנחנו יכולים לגשת לכל מני רבדים של הסבר, וברור שכל רובד הוא נכון ולא מוציא את השני מכלל אמת. אנחנו רוצים להגיע לרובד המקורי – בבסיס הדבר. כל סבל שיש לי בחיים האלה, לרוב – כי יש סבל שקשור להכשרה לקרמת עתיד – אבל לרוב, כל סבל בחיים האלו הוא תוצאה ממעשים שפגעתי באחר, בין בזדון ובין בשוגג. בשוגג הכוונה היא לא במובן שטעיתי וביקשתי סליחה, אלא מתוך מתוך אטימות הלב. זה לא ה’שוגג’ שאני טועה ומבקשת סליחה אלא מאטימות-לב, שהאחר היה בשבילי כלי למלא את הצרכים שלי. ואז אני מגיעה לחיים האלה ואני מתחילה לסבול, למשל מהתמכרות, או מהתמכרות במערכות יחסים, וזה הפצע שלי.

מה קורה עם הפצע שלי? זה דובר גם אתמול בסדנה שאנחנו מעבירים לחו”ל. מה שקורה עם הפצע שלי זה שההשתדלות של הטיפולים המקובלים היא לרפא פצע שיש לי, ואני צריכה להחלים ממנו – וזו ההצלחה של הטיפול. זה כמובן נכון. אבל  אנחנו אומרים שיש קשר בין הפצע שלי לחוסר המוסר שלי. הפצע שלי יקבל את אותו צבע של המקום שבו אני לא מוסרית. איפה שיכאב לי – שם אני צריכה לחפש את הרוע שלי. וגם את הגאולה שלי – זה שלב שלישי.

כשאני פצועה – אני מרגישה חסרת אונים במערכות יחסים, מרגישה שאני צריכה מישהו באופן כזה שאני לא מסוגלת לחיות בלעדיו – זה הפצע שלי. מצד שני, זה גם הרוע שלי, כי מתוך הפצע שלי אני מנהלת מערכות יחסים שפוגעות בזולת: יכול להיות שהן תובעניות, יכול להיות שאם הזולת לא נענה לדרישות שלי אז אני כועסת עליו ונוטרת לו, ואולי מראש אני מחפשת מערכות יחסים שבהן אגשים את הקרמה הזו, לפי ההגשמה הקרמתית שלי.

לכן, קודם כל חובה עלי להבין את השורש הרוחני של הפצע הזה, ולהתחיל בדרך של החלמה. בדר”כ, דרך של החלמה צריכה להיות דרך רוחנית, מפני שאי אפשר לרפא משהו בכלי שהוא מאותה דרגה.  אי אפשר לרפא נפש דרך נפשיות. נפש צריך לרפא דרך רוח. הכלי שאני משתמשת בו כדי לרפא משהו – הוא עצמו פגום. כמו שאמר דוד אבידן בשירו: “אדם מודד את רעדו ביד רועדת”. אם אני בכלי נפשי – שזו היד הרועדת – מודדת את הבעיה הנפשית שלי – שזה הרעד שלי – אז הכלי שלי מראש הוא כלי חסר. לכן אני חייבת לרפא את זה ע”י עבודה רוחנית.

עכשיו אני מגיעה לתשובה למה ששאלת: גם מעשים שנעשים שלא בכוונה – גם עליהם יש לי אחריות. אני יכולה באופן מודע, כשאני עושה התפתחות רוחנית – לחוש את האחר, את הכאב שלו. כשאני כבר במקום יותר טוב, כשאני כבר לא במקום ההתמכרותי, ופתאום אני חשה את האחר. סיפרתי לכם איך אני חשתי את מה שקרה בלב של הבעל של חברה טובה שלי, והבנתי את הצער שגרמתי לו, וכתבתי לו מכתב התנצלות. אבל לא יכולתי לחוש את זה כל עוד הייתי בתוך ה’ביצה’, רק כשיצאתי מהביצה. לכבוד יום כיפור זה חשוב להגיש את זה – כן יש לי אחריות על מעשים בלתי מוסריים שעשיתי בשוגג, או מתוך התמכרות, או מתוך חוסר אונים, או מתוך תחושת הכרח – שהתביעה הנפשית שלי, המצוקה הנפשית שלי, הייתה כל כך חזקה, כך שהאחר והמצוקה שלו היו במקום שני. אבל את זה אני יכולה לעשות באמת, לא סתם מהפה אל החוץ, רק כשאני באמת זוכה לריפוי. מתי אני זוכה לריפוי? לפי דעתי ומניסיוני, זה רק כשהריפוי הוא ריפוי רוחני. רוח תרפא נפש. נפש תרפא גוף. כל איבר יכול לרפא איבר נמוך ממנו.

עכשיו אני חורגת מהשאלה שלך, ואומרת שהדבר שהכי קשה לרפא או לתקן זו שחיתות רוחנית, לא דברים נפשיים. חוסר מוסר שקשור לנפש אפשר לתקן ע”י רוח, אבל אדם שסוטה והנפש שלו נעשית מושחתת במובן הלוציפרי או האהרימני – כאן כבר הרבה יותר קשה לתקן, כי יש השחתה של הרוח. למשל: אדם שמשתמש באחר באופן בוטה לצרכיו – זו סטייה אהרימנית. ואם הוא עושה את זה לאורך זמן, והמטרה שלו מקדשת עבורו את האמצעים, ומבחינתו כולם אובייקטים לצרכים שלו – זו השחתה מהסוג היותר חמור. כאן יכול להיות שרק המוות ירפא, והקרמה תרפא, משום שרוח צריכה לרפא רוח סוטה. זה כבר יותר קשה. אבל כשמדובר בנפש – רוח יכולה לרפא נפש. אנחנו רואים הרבה בני אדם שחלה אצלם התעוררות רוחנית והם שבו מדרכיהם הקודמות – לא מהפה אל החוץ – הם ממש השתנו. העניין הוא טרנספורמציה. כשחלה טרנספורמציה אז גם אין בעיה לקחת אחריות על המעשים הלא-טובים שעשיתי לאחר. ולא רק שאין לי בעיה, אלא מן הראוי שאעשה זאת.

מה שהכי מפחיד – ולזה אנחנו צריכים לשים לב – זה לא ליפול טרף לכוחות ההשחתה הרוחנית. שטיינר אומר שההשחתה הרוחנית בעתיד תהיה עוד הרבה יותר גדולה – כשיכנס הכוח השלישי לפעולה. זה לא לוציפר ולא אהרימן, זה הכוח השלישי שכבר יושב בתוך ה’אני’. זה הכוח שגורם ל’אני’ להפחתה. אנחנו אומרים שמגלגול לגלגול ה’אני’ שלי נשאר שלם ואני מתקנת את מעשיי הלא-מוסריים דרך מחלות ודרך מוות. בעתיד יהיו בני אדם כאלה יותר ויותר – שההשחתה שלהם תהיה ב’אני’. ואז חלקים מה’אני’ ינשרו באופן בלתי הפיך. אי אפשר יהיה להפוך את זה – לא ע”י מוות ולא ע”י מחלה. אחרי זמן מה האדם הזה ינשור מהאבולוציה של בני האדם. מפחיד מאוד. אבל רובנו ככולנו כאן בכלל לא בקטגוריה הזו. כל הפגמים שלנו הם פגמים נפשיים.

משתתפת – זה גם נותן תקווה, כי אם הוא נושר אז הטוב ממשיך. ברמה האישית שלו הוא מאבד, אבל ברמה של האנושות זו הקלה….

אורנה – אולי כל הטוב ממשיך, אבל האדם עצמו מאבד את חלקו באבולוציה של האנושות. האנושות תגיע לטוב בדרך זו או אחרת, אבל אנחנו רוצים להיות חלק מזה. אנחנו לא רוצים לנשור מזה. אנחנו לא רוצים לאבד את הנצח שלנו. אנחנו ישויות נצחיות, ובאופן הזה אנחנו מאבדים את חיי בנצח שלנו, לא את החיים האלה שעכשיו אני מתה בתאונה.

משתתפת – אם אני מזהה את עצמי בטוב, אז מה אכפת לי על הרעים….

אורנה – כל עוד את אומרת את זה – לא הגעת לטוב המוחלט. למה? כי בטוב המוחלט אני מזהה את עצמי עם כל העולם. כלומר שכל משהו רע בעולם – אני מזהה את עצמי אייתו. זה כואב לי ואני לוקחת עליו אחריות. זה נכון שמה שאת אומרת נשמע סביר שנחשוב ככה – אני אעשה את דרכי והאנושות תתנקה מהרעים. אבל זה לא ככה, כי באינסוף אנחנו אחדות אחת. שטיינר אומר שיגיע זמן שאפילו בן אדם אחד שיסבול בעולם – אפילו אחד – ואני לא אוכל לחיות בנחת. המקום הכי נגיש לנו לדמות את זה: כשהילד שלי סובל – אני גם סובלת. אני לא יכולה להיות בשקט כשהוא סובל. הלב שלי נשבר. עכשיו צריך להרחיב את זה עד שזה מגיע לעולם כולו, והלב שלך נורא ישבר כי את תהיי גדולה כמו העולם כולו, ואז יהיה אכפת לך מכל אדם ואדם. תרצי להציל כל אדם ואדם. אבל לצערנו יהיו כאלה שלא ייוושעו.

הסכנה אורבת לפתחו של מי שעושה התפתחות רוחנית, וקודם כל עומדת שם סכנת היהירות. הרבה אנשים שעושים התפתחות רוחנית, הסכנה האורבת להם היא היהירות. היהירות זו התכונה הכי בזויה, שהאלים הכי שונאים – זהו חטא ההיבריס: שאדם יהיר ולא יודע את מקומו.

על משה רבנו נאמר שהוא היה ‘העָנוַ באדם’, ולפי המפרשים הכוונה אינה שהוא השפיל את עצמו, אלא ידע את מקומו המדויק בבריאה ומה התפקיד שלו. גם אנחנו צריכים לדעת את המקום המדויק לנו – לא כדרך להעצמה או להאדרת האגו שלנו, אלא כדי לעשות את תפקידנו המדויק. אבל מכיוון שאנחנו מתפתחים רוחנית אנחנו מגלים יותר יכולות ואנחנו נעשים, לכאורה, יותר חכמים, ואז באופן שגוי אנחנו חושבים שאנחנו יותר נעלים, ומתקהלת סביבנו עדת חסידים, אותם אנחנו מנצלים לטובתנו וכיו”ב. לכן פה אפשר ליפול לזרועות כוחות הנגד. זה שאנחנו מתפתחים לא מונע מבעדנו ליפול. אפשר להגיד אפילו שזה הפוך – התפתחות גוררת באופן טבעי גם התפתחות של כוחות הנגד. נאמר ” גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹהִים” קהלת ז יד– כל לבן שיש לך, יש לך שחור באותה מידה. השאלה היא מי ינצח.

משתתפת – תודה. זה היה חשוב לשמוע.

היום נדבר על משהו שהנושא שלו הוא הבחנה והבדלה. את המילים האלו לא נבין אלא בסוף השיעור.

שטיינר מדבר על שני מצבי מודעות:

במצב מודעות אחד, מצב הוויה אחד – אין קרמה. הקרמה מתחילה כשמצב ההוויה האחד משתנה למצב הוויה אחר. מתי אין קרמה לדעתכם? הכוונה באבולוציה של היקום. מה קרמה צריכה כדי להתממש? ומתי, כשאין את הדבר הזה, לא יכולה להיות קרמה?

משתתפת – זמן.

משתתפת – כשאין ‘אני’.

אורנה – גם כשאין ‘אני’ יש קרמה. לחיות יש את הקרמה שלהן, לכדור-הארץ יש את הקרמה שלו….

כשאין זמן אין קרמה. למה? כשיש אל-זמניות, נצחיות, לא יכולה להיווצר קרמה. למה?

משתתפת – כי הקרמה נוצרת מגלגולים והתגשמות חוזרת בזמן.

משתתפת – כי הקרמה היא סיבה ותוצאה.

ארונה – נכון מאוד. קרמה זה סיבה ותוצאה, מבחינתנו. מבחינת האלוהות זה סיפור אחר. אבל מבחינתנו – סיבה ותוצאה קיימים רק בזמן. אין תנועה באל-זמן. האל-זמן הוא דומם. מצב הנירוונה הוא מצב של ‘דממה מבורכת’.

“הקרינה המשתנה של החשכה הבלתי-משתנה התת-מודעת בנצח, עוברת – בכל לידה מחדש של קוסמוס – ממצב בלתי פעיל למצב של פעילות אינטנסיבית; ואז היא עוברת הבחנה והבדלה ((differentiation ומתחילה לפעול לתוך ההבדלה הזו. פעולה זו היא קרמה.”

זה נשמע כמו סינית, בואו ננסה להבין את זה.

“החשכה הבלתי-משתנה התת-מודעת בנצח”  – למה הוא מתכוון?

משתתפת – זה מצב הפראליה.

אורנה – בדיוק. במצב שאין התגשמות וכל היקום הולך לישון. כמו שאנחנו ישנים, כי לכאורה בלילה אין קרמה – אני לא עושה שום דבר, לא מזיזה שום דבר שיש לו תוצאה. לכאורה, כתמונה. בלילה הקוסמי אין קרמה. זה מצב של נצח, אין בכלל פיזי. יש רק רוח נצחית. לזה הוא קורא “החשכה הבלתי משתנה”.

משתתפת – האם הוא מתכוון פה שכשאתה לא מודע אתה בעצם נמצא בחשכה?

אורנה – כן, זה נכון, יש כאן משהו לא מודע, את מסיקה מזה את הדבר הנכון, אבל זה לא העניין שעליו אנחנו מדברים, למרות שהמסקנה שלך נכונה.

מה זה “לידה מחדש של קוסמוס”?

משתתפת – זה כשפלנטה חדשה מופיעה.

אורנה – יפה. יש את שבתאי קדמון, אחרי זה כל הפלנטה הזו ‘הולכת לישון’ – זו הפראליה, החשכה הבלתי משתנה התת-מודעת בנצח. זה חוזר לנצח. אם נשווה את זה לשינה אז השינה היא כמו נצח – אין לפני ואחרי מפני שאנחנו כאילו, לכאורה, במצב של אי-תזוזה ואנחנו לא עושים שום דבר שיביא אתו קרמה. זה רק דימוי כמובן.

“ממצב בלתי פעיל למצב של פעילות אינטנסיבית” – זה כבר ברור. כמו שאני קמה בבוקר, אחרי שהייתי בלתי-פעילה בלילה, ומהרגע שאני קמה אני מתחילה ליצור לי קרמה: צעקתי על הבן שלי – קרמה, לא צחצחתי שיניים – קרמה. מה הקרמה שלא צחצחתי שיניים? חורים. וקרמה של החורים זה רופא שיניים. והקרמה של רופא השיניים זה העבודה שלו. מהרגע שאני עוברת למצב של פעילות – יצאתי מהמצב הבלתי מובחן של הנירוונה – אז עכשיו יש הבדלה והבחנה: יש קודם, יש אחרי, יש סיבה ויש תוצאה. ולזה הוא קורא ‘הבדלה והבחנה’.

משתתפת – אבל חסרה לי התייחסות ל’קרינה המשתנה’.

אורנה – יפה מאוד. מה את אומרת על הקרינה המשתנה?

משתתפת – יכול להיות שגם בתוך החשיכה, גם בפראליה שכביכול לא קורה בה משהו, אז בעצם כן מתרחשים בה דברים. אולי יש לה משמעות.

אורנה – אולי. הבעיה שאני מגדלת תלמידים טובים – שאחרי זה הם מתקילים אותי בשאלות שלא התכוננתי אליהם 😊

נראה את זה שוב וננסה להבין מהי הקרינה המשתנה של החשכה הבלתי משתנה.

משתתפת – הרי גם בשעת השינה נעשים תהליכים של עיבוד, אז גם בפראלייה זו לא עצירה מוחלטת.

אורנה – אם מדברים על האל-זמן, על האינסוף, לפני שהתהווה משהו, אנחנו לא יכולים להגיד – לפחות מבחינתנו, לא מבחינת מה שקורה שם – לא יכולים להגיד שבאינסוף יש זמן. כן יש שם סיבה ותוצאה, אבל מסוג אחר. הפראלייה היא לא פעילות אינטנסיבית.

משתתפת – האינטנסיביות באה עם היצירה החדשה. בזמן שבין הישן שנכנס לפראלייה לבין הפראלייה עצמה שהיא עיבוד.

אורנה – אוקי. נכון.

משתתפת – קרינה משתנה אולי הכוונה שהקרינה שאחרי שבתאי קדמון היא שונה באיכות שלה מקרינה שאחרי שמש.

אורנה – זה יפה מאוד. מפני שאחרי העיבוד עליו דיברתן, יש קרינה משתנה. ובכל זאת אני רוצה להסביר: העיבוד זה לא מצב של יצירת קרמה חדשה.

משתתפת – אני לא מתכוונת ליצירת קרמה חדשה, אני מתכוונת שבמצב ה’כאילו’ סטאטי הזה יש קרינה של חשכה. יש פה סתירה. על הסתירה הזו אני מדברת: שבתוך החשכה יש תהליכים שאנחנו לא יכולים להבין, עיבוד שמתוכו ייווצר אח”כ משהו גבוה יותר.

אורנה – נכון, אתן כולכן צודקות.

משתתפת – אני רוצה להציע משהו: הרי בין לפלנטה לפלנטה יש נשיפה של הפלנטה שלפני. כמו שדיברת על הגופים – הרוח יכולה לטפל באסטרלי…  הקרינה של שבתאי קדמון משתנה מפלנטה לפלנטה. הנצח קיים והחשכה קיימת בכל אחת מהפלנטות ומהגופים שלנו, אבל אורך הקרינה, אורך ההשפעה, אורך הגלים – משתנה. משבתאי לשמש ומשמש לירח – אורך הקרינה משתנה. אם נחשוב על כל הפלנטות עד וולקן – הרי בוולקן לא נראה את שבתאי קדמון כמו שנראה אותו מירח.

אורנה – צודקת. זו הקרינה המשתנה. אז לזה יש לנו פחות או יותר תשובה. מה שאין לנו תשובה עליו זה שאמרתן ששם יש עיבוד.  אני מדברת על האינסוף שלא משתנה, גם אם חל בתוכו עיבוד, הוא לא משתנה. יש מצב שאף פעם לא משתנה. ביהדות אומרים שהבורא עצמו לא משתנה, שכל המשחק הזה הוא מחוץ לבורא – מחוץ לזה שמעל להיררכיות. כל ה’משחק’ הזה הוא מההיררכיות עד אלינו, אבל יש הוויה שאינה משתנה אף פעם. כל המצבים, עיבוד ועוד – לא קורים בתוך ההוויה הזו. על הוויה הזו שקוראים לה עצמותו – הבורא – אומרים ‘בלום פיך’. אין לנו מה להגיד עליה. חוץ מזה שאנחנו יודעים שהיא לא משתנה אף פעם. שום דבר לא קורה בה שהוא שניוני – יש את המשפט “כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה לֹ֣א שָׁנִ֑יתִי” מלאכי ג, ו. ההוויה לא משתנה, היא כל הזמן אותו דבר. והמצב שכל הזמן אותו דבר, זה המצב שאנחנו בנצח. אמרנו גם בשיעורים קודמים שהמצב הזה נמצא פה עכשיו. הוא לא עתיד. עתיד – זה הפוטנציאל שלי. אבל לא הפוטנציאל עליו מדברים בכיתה על הילד, אלא הפוטנציאל הממומש שלי שנמצא באינסוף, כלומר; עכשיו. כי אין שם זמן.

שם אין שום דבר שזז. אין שום דבר שמשתנה. ושם גם אין קרמה – כל משחק הקרמה זה המשחק מבחינתנו, מבחינת הנבראים שעושים את הדרך בחזרה אל הדמות האידיאלית שלהם שממילא כבר נמצאת שם.

במילים של האנתרופוסופיה: המלאך, שכולנו נצטרך להפוך להיות ביופיטר, זו הקרמה המחוייבת של כולנו. כולנו הולכים לשם, על אפנו ועל חמתנו, אם בדרך הקצרה או אם תוך כדי מכות, סטירות ונפילות. כולנו נהיה שם, חוץ מאלה שיפלו כליל לזרועות הרוע, והם לא יהיו רבים כי בכל שלב יהיה אפשר להציל עוד אנשים.

במקום הזה אין כלום ממה שאני מכירה, אין תנועה. זה האלוהים הפשוט במובן שאין שם תנועה.

זה מחוץ לאלוהים, זה מחוצה לו, כי זה בתוך הבריאה – אלוהים ברא עולם, וכל מה שקורה זה בתוך העולם, והוא מחוץ לעולם. אני חושבת שזה יכול לסבר לנו את הדעת, ואם לא אז אתם, אנחנו, יכולים לחקור בזה יותר. נתתי תשובה שמאפשרת לי להמשיך בלימוד.

משתתפת – אז יש נצח שלא משתנה אף פעם, וכל פעם מוקרן שבתאי, ואח”כ חוזר לנצח, ואז מוקרן שמש, וחוזר חלילה. יש נצח שלא משתנה, וכל פעם משהו אחר מוקרן ממנו? הקרינה משתנה, הוא לא משתנה, אבל מה שיוצא מתוך זה ואנחנו רואים אותו מסביב – זה משתנה. אולי זו הקרינה המשתנה.

אורנה – אין פיחות בנצח. נכון מה שאמרת. נגיד שיש שמש, אני יצאתי והשמש קורנת עלי ואני מקבלת ויטמין D. בן הזוג שלי לא יצא, אז אין לו ויטמין D. האם השמש הפסיקה לקרון? לא. היא לא משתנה. כלום לא חל בה. מה שחל זה בנו – האם אנחנו יוצאים לשמש או נשארים במרתף. במובן הכי גבוה, כל משחק הקרמה וכל משחק הבריאה – לא קורה בתוך ‘עצמותו’. הוא קורה בבריאה הראשונה שלו – של עצמותו. והבריאה הראשונה זה לא אנחנו – הבריאה הראשונה זה כל ההיררכיות. עד שזה מגיע אלינו זה עוד לפחות עשרה מסכים.

אני מאוד שמחה על הדיון הזה היום, כי זה מה שאנחנו אמורים לעשות – להתדיין ולראות מה אנחנו מבינים, ומה לא מתקבל על הדעת. אני לא כופה את דעתי, אני פשוט ממשיכה הלאה.

משתתפת – אז יכול להיות שגם ההיררכיות עצמן הן חלק מהקרינה המשתנה כי גם הן משתנות כל הזמן.

אורנה – ההיררכיות הן ביטויים של האינסוף. הכל משתנה חוץ אשר ‘עצמותו’. אני לא בטוחה ששטיינר מדבר על ‘עצמותו’. הוא מדבר על השילוש הקדוש בתור מה שנמצא מעבר להיררכיות. אבל מעצם העובדה שזה שילוש – אז לא ברור לי איך השילוש הוא אחד. אני קצת מערבבת יהדות ואנתרופוסופיה. בגיליון החדש של ‘יהדות ואנתרופוסופי’, שבד”כ אני קוראת לא שם מה שנכתב מהשכל, כי זה מעכיר, זה מכאיב לי, אבל הפעם נקלט לי משפט שנכתב שם: ששטיינר לא מאמין שיש משהו  שנמצא מעבר להיררכיות. אני חושבת שזה לא נכון, כי עובדה שהוא מדבר על השילוש הקדוש.

משתתפת – הוא גם אומר שיש מעל ההיררכיות, אבל אי אפשר לדבר על זה, כי עוד אין לנו מספיק השגה לזה.

אורנה – נכון, אז לא מדברים על זה. יש מספיק דרגות כל-כך גבוהות עד אינסוף מבחינתנו, שעליהן אנחנו מדברים, ואנחנו ההיררכיה העשירית מלמטה.

אנחנו מדברים על המקום בו מתרחשת הקרמה. הקרמה מתרחשת רק כשיש זמן. באל-זמן לא יכולה להיות קרמה. עד כאן אפשר להסכים, זה לא משהו שמעורר התנגדות, זה די הגיוני. ועכשיו:

הרבה פעמים הקרמה באה אלינו דרך אירוע מפתיע שמחליף את האירוע הצפוי: יש ‘עולם כמנהגו נוהג’ מבחינתנו, ואנחנו צופים באופן לא מודע את המחר, ואז מגיע אירוע out of nowhere (כך צבי אומר) – אירוע משום מקום. לא העלינו אותו על דעתנו. אנחנו לא יכולים אפילו להכיל אותו במערכת הפיזית-נפשית שלנו, והאירוע הזה הוא משנה עולמות.

דוגמא: מלחמת יום כיפור. מי יכול להגיד איך מלחמת יום כיפור עונה על “אירוע מפתיע שמחליף אירוע צפוי”?

משתתפת – לא ציפינו למלחמה. היינו לקראת צום כיפור ותפסו אותנו בהפתעה. לא ציפינו שיתקיפו אותנו.

אורנה – אבל למה לא ציפינו?

משתתפת – אחרי מלחמת ששת הימים. יהירות.

אורנה – נכון. אחרי מלחמת ששת הימים וכל המלחמות שבהן ניצחנו הייתה תודעה שהערבים מטומטמים, שהישראלים חזקים לנצח, הייתה גם יהירות, כמו שהופיעה בשירים ‘נאצר מחכה לרבין’, וזה היה הצפי – הצפי מבחינתנו היה שזה לא יקרה.

יש סיפור על קולומבוס שהגיע עם הספינות שלו לאמריקה, והילידים האינדיאנים עמדו על החוף ו-לא ראו פיזית את הספינה. הם לא ראו. לא הייתה להם שום תבנית בתוכם – כי הרי אנחנו רואים בתוכנו – לא הייתה להם שום תבנית שתאמה את הצורה של הספינה, ולא יכלו לראות אותה פיזית. רק השמאן שלהם שם לב שהגלים השתנו. ואז הוא דמיין לעצמו איזה בית גדול עם בדים, מונח על הים, ואז הוא פתאום ראה. פתאום העיניים שלו, הפיזיות, ראו את התופעה, שאם אנחנו היינו שם היינו רואים אותה בלי שום בעיה, כי המבנה הזה נמצא בתוכנו. התהליך הוא שאנחנו תמיד משווים מה שנמצא בתוכנו עם מה שאנחנו מכירים וכך אנחנו רואים. אנחנו מבינים שזה מגיע עד הפיזי – האינדיאנים לא ראו ספינות ענקיות.

אנחנו – לא ראינו את יום כיפור. היו כל מני התראות, היו סימנים שהמצרים עומדים לפתוח במלחמה, ושמכתרים אותנו, אבל המנהיגים ביטלו את זה כי לא העלו על דעתם אפשרות כזו. זה היה מנוגד לתהליך הצפוי.

כשהאירוע מנוגד לתהליך הצפוי – הוא בא בהפתעה מוחלטת. במלחמת יום כיפור זה בא כטרגדיה נוראית שעלתה למדינת ישראל ביותר מ2500 חיילים. מלחמה שכמעט השמידה אותנו.

לזה קורא צבי – הבחנה קרמתית: כשאירוע מפתיע מחליף את האירוע הצפוי. תכף נבין למה.

עוד דוגמא: גרמניה הנאצית, שנת 1941, בראשותו של הצורר היטלר, מתחילה לעשות טעויות מדהימות שהובילו להרס של הצבא ושל האומה הגרמנית כולה, ולתבוסה מוחלטת. זה קרה בעקבות ההחלטה של היטלר לפלוש לרוסיה. למה התקבלה החלטה שגויה כזו?

משתתפת – יהירות. תחושתו שהוא בלתי מנוצח.

אורנה – נכון, ולא רק יהירות. ההחלטה התקבלה על-פי מה שקרה עד עכשיו. עד אותו זמן היטלר זכה לניצחונות כבירים, ולכן לא היה לו תרשים של משהו שהוא שונה ממה שקרה עד עכשיו. אז הוא עשה את כל השגיאות האפשריות ואז הוא נוצח.

משתתפת – זה דומה לזה שהאינדיאנים לא ראו את הספינות. הוא לא ראה את ה-מינוס 40 מעלות.

אורנה – נכון מאוד. ואם הוא ראה זה עדיין לא התחבר לו עם עצמו ועם החיילים שלו. יש כאן twisted mind – המוח שלנו עושה לנו סוג של עיוות, כי אנחנו רואים את מה שמבחינתנו אמור לקרות.

משתתפת – גם היהודים לא הבינו היכן הם נמצאים ולכן הם ??? לנאציזם.

אורנה – נכון, את צודקת. רק אלו שאיכשהו היה להם חוש, יכלו לצאת מהשגרה ולהגיד ‘לא, לא, קורה כאן משהו אחר, זה לא יגמר טוב’.

דוגמא נוספת: בבחירות של 2019, אחרי התוצאות, ביבי הלך ישר ליצור קואליציה. זה היה ברור לו שהוא ניצח, מה הוא לא לקח בחשבון? לא לקח בחשבון את ליברמן. זה היה בום, הפתעה. במקרה שלו זה לא עשה לו כל-כך רע, זה רק עשה רק לנו רע, ואנחנו לא יודעים עד מתי יהיה לנו רע, אבל במקרה שלו אנחנו יכולים לדבר על מנהיג שסוחף את הציבור שלו, וגם אם המנהיג סוטה – זאת אומרת שהוא כבר סטה מהדרך הצפויה – גם אז העם הולך באופן עיוור, אחרי מנהיג כריזמטי וסוחף, עד לאבדון שלו, עד לנפילה.

מבחינת הקרמה, אנחנו נגיד שמנהיגים כאלו מממשים את הקרמה של העם שלהם. ממיתים אסון על העם כגמול קרמתי למעשים הבלתי מוסריים של העם. והם לא טעות – המנהיגים האלו הם הדמות של העם והם נשלחים ע”י עולם הרוח לממש לעם את הקרמה שלו. לכן השינוי אף פעם לא יבוא מבחוץ, גם אם יחליפו את המנהיג. שום דבר לא ישתנה. מה שישתנה זה רק השינוי שאדם יעשה בתוך עצמו. המציאות לא תשתנה, כי כל המציאות בעצם מתרחשת בתוכנו. המציאות לא תשתנה אם המנהיג יוחלף. יש תסכול מאוד גדול ‘למה לא מחליפים את המנהיג’, ו’למה עוד פעם ועוד פעם’, ואנשים לא מבינים שהם צריכים לעשות תיקון אך ורק בתוכם. גם אנחנו. כל תיקון אחר הוא פסאודו-תיקון. העם מממש את הקרמה שלו דרך המנהיג. זו הקרמה הקולקטיבית שנעשית דרך התת-מודע הקולקטיבי של העם שממשיך לבחור באותו מנהיג, לא משנה מה יקרה.

תנועת המטוטלת הזו קיימת באנושות – נפילה ועלייה, נפילה ועלייה. מתי היא תלך ותקטן? כאשר המוסר האישי יתלכד עם המוסר הקוסמי. רק כשאני ורק אני, ואת ורק את, ואתה ורק אתה – נטפל במוסר שלנו בהתאם לחוקי הקוסמוס. מה הם חוקי הקוסמוס? שני דברים:

  1. לעבור מקבלה לנתינה – אני עובר ממצב שאני ‘צריך לעצמי’, אל נתינה טהורה.
  2. ואהבת לרעך כמוך – אמר רבי עקיבא.

אלו חוקי הקוסמוס. כל עוד זה לא יקרה והאדם ירצה לנצל ולנצל, אפשר לחלום באספמיה על מנהיג שיוביל אותנו משגשוג לשגשוג. זה יקרה רק ברגע שאני אעשה תיקון בעצמי. הנפילה הזו שמתרחשת במדינה שלנו – מוסדות מתפרקים, אף אחד לא דואג לי למרות שאני חושב שהמדינה צריכה לדאוג לי – כל זה זו הזדמנות בשבילי לחזור ל’אני’ האינדיווידואלי שלי ולראות מה אני עושה לטובת עצמי. לא דואגים לי, כי ה’אני’ האינדיווידואלי הוא זה שצריך לעשות את העבודה. יש לי אשליה שמבחוץ ידאגו לי כדי שאני אוכל לעשות מה שאני רוצה, אשליה שהמדינה תדאג לי – אבל המדינה לא תדאג לי – ההפך הוא הנכון: המדינה תתנכר לי ותעשה לי את החיים קשים. ואז יש התעוררות.

את תנועת המטוטלת הזו אנחנו רואים בכל מקום: כשיש תנועת מטוטלת לצד אחד, תמיד בעקבותיה תבוא התנועה אל הצד השני. למשל: טראמפ – נשיא שנבחר כאשר תנועת המטוטלת הייתה אצל השלטון המוסרני הדתי, שאובמה ייצג אותו, שילטון פסאודו-רוחני. גם אצלנו השמאל הוא במובן מסוים פסאודו-רוחני. תנועת מטוטלת: יש קיצוניות פסואודו-רוחנית וצדקנית – כמו למשל שאובמה קיבל פרס נובל לשלום לפני שהוא עשה דבר וחצי דבר – ואז מגיע נשיא מטריאליסטי חסר-מוסריות.

נלך יותר קרוב אלינו: ככל שהמטוטלת הופכת להכרה במשפחה מכל סוג שהיא: אמאבא, אמאמא, אבאבא, מה קורה בצד השני – לאן זה הולך בקוטב השני? הקצנה למשיחיות היהודית, היצמדות לחוקים שהיו תקפים לפני 2000 שנה, פונדמנטליזם.

כל פעם שיש הקצנה לצד אחד אנחנו נראה הקצנה לצד השני.

משתתפת – זה בעצם תזה ואנטיתזה.

אורנה – נכון מאוד זה תזה ואנטיתזה.

משתתפת – ואנחנו מתפללים לסינתזה…?

אורנה – אנחנו מתפללים לקול דממה דקה – למקום שהניגודים לא יהיו כאלה שיצטרכו להיות תנועות כאלו מטורפות, שיתאפשר שיהיה משהו מרכזי שהוא לא מטולטל בסופו של דבר.

נדבר על הביוגרפיה האישית שלנו בהקשר לאירועים בלתי צפויים שמסיטים אותנו מהמסלול הצפוי. לדוגמא: יש ילד שגדל בסביבה מאוד תומכת ואוהבת, עם אמא  ואבא אוהבים, עם הכרה בכישרונות שלו, הגננת אוהבת אותו. יום אחד עושים עליו חרם בכיתה. בבת אחת. זה טלטול דרמתי וטראומתי. למה? בגלל הדיכוטומיה שבין המצב הקודם למצב שנוצר. אם מדברים על ילד שמלכתחילה לא כל-כך אהוב ולא כל-כך מוכשר, וחווה פה ושם כל מני דברים, אז לא נוצר דיסוננס כזה. אבל ילד שגדל באווירה שמבחינתו אין מושג כזה שהוא דחוי, זה לא קיים, לא קרה לו אף פעם – הוא חווה את ההבחנה הקרמתית הזו כטראומה. זו טראומה שיכולה להשפיע עליו לכל החיים. זה כמובן קשור לקרמה שלו, הקרמה מתערבת כאן באופן בוטה ככל שנוצרת לו סביבה טובה יותר, בטוחה יותר – אז הקרמה צריכה להתערב והיא מתערבת בצורה ממש טראומטית, כי אין לה איפה להיכנס בחרכים: ההורים והכישרונות שלו יצרו סביבה כזו שלא תהיה בכלל אפשרות לנפילה. אז תבוא הבחנה קרמתית כזו ותשבור את העולם שלו. זו נקראת טראומה.

כל מה שנקרא ‘פוסט-טראומה’ בצבא זה הסיפור הזה: נכנס משהו מממד אחר – מממד האינסוף, שם נמצא הפוטנציאל לכל אירוע – לתוך ממד הזמן, המוגבל בגוף-נפש. הדבר שנכנס נחווה כמו רעל למערכת, כמו חייזר שהשתלט על התודעה שלך, על הגוף ועל הנפש שלך. שם יש טלטלה מאוד גדולה – אתה מוסט ממסלולך הצפוי. אין לך שום מושג שיש אפשרות לחייזר כזה להיכנס לתוך החיים שלך. התופעה הזו מעוררת חרדה נוראית. זה פוסט טראומה. אפשר לרפא פוסט-טראומה, אבל קודם נבין שזו ההגדרה לזה.

חיילים – מה שהם ראו בשדה הקרב לא היה משהו שבכלל היה בתוך ה’מחשב’ שלהם. זה לא היה דבר שבא בחשבון. זה כמו תקלה במערכת, כמו וירוס במערכת. זה משהו שטלטל הכל, שגרם לאמות הסיפים לרעוד. זה יכול ליצור תופעות פיזיות מיידיות, כמו שאומרים ‘הלבין שערו בין לילה’.  מיד משהו במערכת העצבים יכול להתבלבל ויכולה להופיע תופעה פיזית מיידית, וגם תופעות נפשיות. זה אירוע מטלטל מאוד, שיצר שינוי בסדר הקיים, בסדר הצפוי. אפשר להשוות את זה מבחינת כדור-הארץ לתופעות כמו רעידת אדמה, צונאמי, וכל דבר שמתערב בסדר של עונות השנה – הסדר הצפוי של קיץ חורף סתיו אביב, על כל היבטיהם. כמו שקרה ביפן לא מזמן, ובמקומות אחרים.

לסיום הייתי רוצה שלפעם הבאה תחשבו על החיים שלכם או של הילדים שלכם – מתי נכנס משהו מממד האל-זמן – מממד כל הפוטנציאליים האפשריים – לתוך ממד הזמן – הממד שאתם חיים כאן בתוך גוף ונפש מסוימים, והרעיד את כל אמות הסיפים שלכם, ועשה שינוי דרמטי – החיים שלכם קודם, והחיים שלכם אחרי זה לא היו אותו הדבר.

זה שיעור מאוד כבד, גם לי. וזו רק ההתחלה…

למה עולם הרוח משתמש באמצעים כל כך אכזריים או אינטנסיביים, דרמטיים, קיצוניים, בלתי צפויים? למה עולם הרוח צריך לתת לנו צונאמי? למה אי אפשר שרק ירד הרבה גשם בחורף, וצריך צונאמי?

משתתפת – כי אנחנו בכל זאת מוגנים, והמסכים שלנו שומרים עלינו, וכדי שנתעורר מהנמנמת שלנו – אז אנחנו חייבים לחוות את זה באופן שחודר לנו את כל הגופים.

אורנה – גם אני חושבת. זה אמצעי קיצוני מאוד כדי להעיר אותנו.

משתתפת – כנראה שבדרך היו עוד כמה דברים שלא שמנו לב אליהם ואז זה בא אלינו בקיצוניות.

משתתפת – זה כמו שיש זרעים שעד שלא עוברת עליהם אש שריפה חזקה, אז הם לא מתחילים את הנביטה שלהם. קרה בכרמל אחרי השריפה – כל מני סוגים של צמחים שלא יכולים לנבוט עד שלא עוברת עליהם אש ממש חזקה. גם אצלנו כנראה יש דברים שצריך להרעיד מאמות הסיפים, את הבסיס לנער כדי שיזוז, שיינבט.

אורנה – זה מאוד כואב לראות מישהו שאתה אוהב שקרה לו דבר כזה. כאב אדיר. לראות איך העולם שלו התנפץ. גם אם קרה לך עצמך זה מאוד כואב.

משתתף – אתם מניחים שמשתקמים מזה, אבל יש כאלה שלא משתקמים, וזה לא קורה לטובה. כל מה שאמרתם זה כאילו שזה לטובה בסופו של דבר.

אורנה – אתה צודק, במידה ואנחנו מזהים ‘טובה’ עם אושר במהלך חיים יחיד. אתה צודק – כל אלו שפגועי צה”ל, לא חזרו אל מה שהם היו, ואתה מסתכל על התופעה הזו ושואל “איפה אלוהים”, נכון? וזה לא לטובה מבחינתם. אבל כמו שאמרנו קודם: כולנו נגיע לפוטנציאל העתידי שלנו שנמצא כבר פה, השאלה באיזו דרך. לפעמים אנחנו מגיעים בדרך כל כך קשה, שבאינקרנציה מסוימת, במהלך חיים אחד, זה נראה טרגי, וזה אכן טרגי.

משתתפת – זה בעצם מה שהקראנו בטקסט מקודם: המעבר בין האי-פעילות המוחלטת שיש באינסוף, אל פעילות אינטנסיבית. זו אולי הקרינה שמשתנה. זה יוצר פלנטות, אז מה אנחנו יכולים להגיד עלינו כשזה קורה לנו?

אורנה – נכון. אם זה יוצר פלנטות, אז מה אנחנו נגיד. רק צריך להחזיק מעמד. לפעמים להחזיק מעמד זה הדבר הכי רוחני שאפשר לעשות. לא לוותר. וגם אם אנחנו מוותרים – למחרת להחליט עוד פעם לקום. זה הדבר הכי הרואי שאנחנו יכולים לעשות.

נגיד שמישהו שאני חיה אתו הרבה שנים, חלילה, פתאום מת. לא דמיינתי, חשבתי שנזדקן ביחד, ופתאום – תאונה. אתם זוכרים שלא מזמן מישהו נהג בפראות, ושני רוכבי אופניים נהרגו. אחד שרק התחיל  לרכוב על אופניים… אחרי זה השמיעו את האלמנות שלהם – אלמנות עם ילדים. זה אירוע לא צפוי. מאיפה זה בא עכשיו שתוך כמה שעות בבוקר הן הפכו לאלמנות עם 4 ילדים. מה עכשיו? זהו, אין יותר חיים כמו קודם. זה דבר כמשהו מהאל-זמן נכנס לתוך הזמן, ומזיז את הדברים ממסלולם הצפוי, לכאורה. מהמסלול שאנחנו צפינו.

לכן במובן מסוים אנחנו צריכים לצפות הכל. כל מה שאנחנו ‘נחים’ לתוכו – יכול להילקח מאיתנו.

משתתפת – הסיפור של יוסף ואחיו: הוא הלך לדרוש בשלום אחיו וממש לא חשב שהוא יסיים את חייו בבור. אנחנו כאן חכמים בדיעבד, יודעים את כל ההשתלשלות שהופיעה אחרי כן ואיך זה נגמר. אבל גם אירועים מפתיעים וקשים שקורים – קורים בלי סימנים מוקדמים.

אורנה – למשל אני הולכת ללדת ילד ויוצא ילד עם פיגור – מה עכשיו בין זה לבין הפנטזיות שלי? דברים כאלה הם הדבר עליו אנחנו מדברים.

עלינו רק להבין את זה: אנחנו בדרך עם תודעה מעומעמת ונדמה לנו שהחיים ימשיכו במסלולם עם שינויים קלים.

משתתפת – אני רוצה להעלות השערה שאולי הטלטלות הן כ”כ קשות וכואבות כי התפקיד של האנושות עכשיו הוא מאוד חשוב, אז אי אפשר להירדם. ההיררכיות דורשות מאיתנו עבודה. מצפים עכשיו לעבודה מהאנושות.

אורנה – וגם מאנשים שהם בראש החץ, כמוכם. מי שבראש החץ יקבל טלטלות מאוד רציניות. צריכה להיות התעוררות מאוד כואבת ומאוד אינטנסיבית ומהירה.

נחתום את המפגש הזה באופן אופטימי: באינסוף כולנו מושלמים – אין דבר כזה שאנחנו לא מושלמים. התמונה הזו נמצאת כבר, כי אין באינסוף זמן. ‘העתיד’ הוא הפוטנציאל שכבר הוגשם. זו התמונה העתידית שלנו, וכולנו נגיע לשם, בעזרת השם. ברור שכולנו נגיע לשם. רק שיהיה לנו כוח לעבור את המסע, ורק שנקרא את הסימנים יותר מהר, אם אפשר. וכשיש כזה צונאמי – שלא ניפול ונגיד שהחיים נהרסו לגמרי ואין תקווה לשום דבר. זה לא כך. ובטח עכשיו עם הקורונה, שהרבה אנשים איבדו את מקום העבודה שלהם – גם הקורונה זה צונאמי מסוים. מי צפה את זה? אדם שיש לו עסק, ולא צפה שפתאום ביום אחד תפרוץ מצוקה כזאת שהולכת ומתמשכת.

משתתף – עכשיו זה לא לאבד את מקום העבודה, זה לאבד את החיים.

אורנה – נכון, עכשיו זה לאבד את החיים. כי ההזדהות הכי גדולה שלנו זה עם החיים – זה המקום שבו אנחנו הכי פוחדים. אין שום דבר בעולם שאין לו קרמה. מה שהיה קודם – הקרמה שלו זה עכשיו. הקפיטליזם החזירי של העולם כולו – הקרמה שלו הגיעה. אין דבר כזה שהקרמה לא תפעל. בעולם הזה, בעולם של הזמניות – תמיד יש קרמה. בעולם של הסיבה והתוצאה.

משתתפת – צבי תמיד אמר שזו לא סיבה ותוצאה, אל תוצאה ואז סיבה.

אורנה – כן, מה שאנחנו רואים עכשיו כהפתעה זו כבר תוצאה של מה שהיה קודם. בגל הראשון של הקורונה כולנו היינו עם איזה שאר-רוח. לכולנו הייתה איזושהי התפעמות איך עולם הרוח עובד. זו לא הייתה עדיין הקרמה. עכשיו זה מתחיל לקרות, עכשיו אף אחד לא מתפעם. עכשיו מתחילים לשלם מחירים. בהתחלה הייתה התפעמות: איזה יופי, עכשיו נטיב את דרכנו והעולם יטיב את דרכו. חשבנו שאנחנו נצא בזול. אבל עכשיו מתחיל הסיפור האמיתי. לאף אחד אין כבר חשק לסגר, אף אחד לא אומר ‘איזה יופי, אני אהיה קצת בבדידות ואני אחשוב’. לא. עכשיו מתחילים לפחוד באמת. ככה זה הקרמה. זה לא מה שהיה קודם. אף אחד מאיתנו לא מתפעם מהסגר השני ומכמות האנשים שיהיו חולים או שימותו. את זה לא הזמנו. הזמנו את ההתפעמות, אבל הנה עכשיו זה מתחיל.

זה קורא לנו להתחזקות יותר ויותר גדולה של כל אחד בפני עצמו – גם להתחזקות מוסרית, גם להתחזקות באמונה ובאמון שלנו ‘שהכל נהיה בדברו’, והכל טוב, והכל למען התמונה השלמה שלנו, ושום דבר פה הוא לא תקלה אכזרית של כוח אדיש לגורל שלנו. לחזק את האמונה הזו ולהיות ביחד – זה הביחד של העתיד: הביחד של אנשים שהולכים בדרך רוחנית, ותומכים אחד בשני. להיות ביחד בחברותו, עם הספרים, עם החומרים, והעזרה, כל אחד ימצא לו את האדם שיכול לעזור לו, כי יבואו ימים עוד יותר קשים, כמו שצפינו כבר מזמן.

אני מאחלת לכולנו גמר חתימה טובה ושנה קלה.

תודה רבה לכם.

print