‘האני האותנטי’ – שיעור 2

 11.6.2020 – ‘האני האותנטי’ – מפגש 2    

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי הלימוד:   

אֲנִי / מֵאֵת כ’ חוּאָן רָמוֹן רֶמֶז

אֲנִי אֵינֶנִּי אֲנִי
אֲנִי הָאֶחָד הַפּוֹסֵעַ לְצִדִּי
אַךְ לִרְאוֹת אוֹתוֹ אֵין בְּיָדִי.
זֶה אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּר תְּכוּפוֹת וְאָז גַּם תְּכוּפוֹת שׁוֹכֵחַ
הָאֶחָד הַשּׁוֹתֵק בִּמְתִינוּת כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְשׂוֹחֵחַ.
וַאֲשֶׁר כְּשֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא בַּעֲדִינוּת סוֹלֵחַ
זֶה אֲשֶׁר בַּמָּקוֹם בּוֹ אֵינֶנִּי – מְשׁוֹטֵט
הָאֶחָד שֶׁנִּשְׁאַר זָקוּף כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵת.

נתחיל בחזרה קטנה על מה שדיברנו בפעם שעברה. בשפה של האנתרופוסופיה אנחנו קוראים לחזרה – רקפיטולציה. רקפיטולציה היא חזרה בתמצית. המונח הזה משמש אותנו בחקר הקרמה. כשאנחנו אומרים שהאדם חוזר לכאן, לאדמה, למהלך חיים נוסף, אז קודם כל מתרחשת חזרה בתמצית – רקפיטולציה – של מה שהוא היה בגלגול קודם. החזרה בתמצית הזו באה לידי ביטוי בילדות עד גיל 21. כיוון שאנחנו לא רואים רוחיים עדיין – למרות שאנחנו מפתחים את החושים האלו, ויש לנו יותר ויותר חוש לקרמה ככל שאנחנו לומדים – החזרה בתמצית המתרחשת בילדות מאפשרת לנו הצצה למהלך חיים קודם. אנחנו באים לחיים האלה עם מחוות נפש זהה למחוות הנפש שהייתה לנו בחיים קודמים, ואותה אנחנו משחזרים בילדות. לכן כשאנחנו עושים חקירה ביוגרפית אנחנו חוזרים אל הילדות, אנחנו לא אומרים שהאירועים התרחשו בחיינו בגלל אמא או אבא, אנחנו אומרים שההורים שלנו הם קרקע פורייה על מנת שתהיה המשכיות ממהלך חיים אחד לשני. באותו אופן, כרגע, אני עומדת לעשות רקפיטולציה – חזרה בתמצית על השיעור הקודם של ‘האני האותנטי’, והחזרה הזו  תשמש לנו היזכרות של מה שכבר קרה כדי שנוכל להמשיך מהנקודה שבה הפסקנו ולא נצטרך להתחיל כל פעם מההתחלה. זה בדיוק מה שקורה במהלכי החיים החוזרים – כדי לא להתחיל כל פעם מהתחלה אז יש לנו בסיס שמחבר אותנו למהלך חיים קודמים.

למה אנו זקוקים למהלכי חיים רבים?

כי אנחנו צריכים להשתלם, להגיע לשלמות. השתלמות זו לא יכולה להתרחש במהלך חיים אחד. הן בגלל שהחיים קצרים, והן בגלל שהגוף-נפש שלנו מוגבלים, ואנחנו יכולים להתקדם רק במגבלת הגוף-נפש שלנו. לדוגמא: אם אני רוצה עכשיו גם להרצות כאן וגם להרצות בקנדה, אני לא יכולה לעשות זאת בגלל מגבלות הגוף-נפש שלי. למרות שהיום בגלל הזום זה כבר אחרת, וגם זה מעלה שאלה מסקרנת – מה הן האפשרויות שלנו כשהגוף הופך להיות וירטואלי.

אך בכל אופן, כשאני רוצה לעשות שני דברים בו זמנית – גם לחלק אוכל לנזקקים, וגם ללמד שיעור – אני לא יכולה. אני חייבת למקד את האנרגיה שלי בדבר שאני חושבת שהוא הפוטנציאל הגבוה ביותר שלי. ואז החיים נגמרים, ועדיין לא הגעתי לשלמות שלי, ואני צריכה חיים נוספים. החיים הנוספים מתממשים בתקופה אחרת של האנושות, כי גם האדמה כל הזמן בהתפתחות. ‘תקופה אחרת’ פירושה מצב תודעתי אחר של האנושות. כשאני חווה תקופה אחרת אני מכירה את מצבי התודעה השונים של האנושות, בתנאי שאני מתגשמת וחיה כל פעם בתקופה אחרת.

עכשיו נעשה רקפיטולציה קצרה למה שעשינו בשיעור הקודם:

בשיעור הקודם בחנּו לאיזה עולם אנחנו שייכים. ראינו שאנחנו לא שייכים לכוחות הטבע. זאת אומרת שאנחנו לא הגוף שלנו. משום שכוחות הטבע מכלים את הגוף שלנו, אז המהות שלנו לא יכולה להיות הגוף הפיזי, והיא גם לא נתונה לחוקי הטבע. כל מה שחוקי הטבע עושים זה לכלות את הגוף שלנו, אז המהות שלנו לא יכולה להיות שייכת לעולם של חוקי הטבע. במהותנו אנחנו לא שייכים לעולם הזה, העולם הזה הורס את הגוף שלנו. כשהגווייה נשארת אז הצורה של הגוף שלנו נעלמת מהר מאוד. מי שמחזיק את הצורה שלנו זה לא העולם הפיזי, זה לא חוקי הטבע. הטבע הורס את הצורה שלנו.

אם כן, מה היא המהות שלי? מי הוא זה שפועל בעולם הזה – מי היא הישות אותה אני מכנה ‘אני’?

נתחיל את החקירה מהשאלה – מה יש לי חוץ מגוף פיזי?

יש לי נפש.

מה היחס של הנפש שלי לעולם הזה? מה היא תכולת הנפש לפי האנתרופוסופיה?

בתוך הנפש יש רגשות, סימפטיות ואנטיפתיות, רצון, מחשבות.

חשיבה (מחשבות, זיכרונות), רגש (סימפטיות ואנטיפתיות) ורצון (עשיה) – כל זה מבחינת האנתרופוסופיה זה הנפש שלנו.

המחשבות:

דקארט אמר “אני חושב משמע אני קיים”. האם בלילה אני חושבת? לא. אני חולמת, אבל לא חושבת בחלום בצורה שדקארט התכוון אליה. סימן שאני לא קיימת, מבחינת דקארט. זה לא מתקבל על הדעת, לפחות לא לפי ההיגיון הצרוף. אני יכולה לומר אם כן שהמחשבות שלי זה לא אני, כי אם המחשבות שלי היו אני, אז הייתי מתה כל לילה, וקמה לתחייה כל בוקר.

הרגש:

האם בלילה אני מרגישה? באופן כללי, מה שמתרחש בשינה זה החלום, והחלום יכול לגרום לי להתעורר בבכי. אך כרגע נעזוב את החלום כצורת קיום של תודעה אחרת, ונדבר על הרגשות של היומיום שלנו. לדוגמא: בלילה אני לא ‘לא אוהבת’ או ‘אוהבת’ מישהו שביום יש לי רגשות כלפיו. בלילה אני פשוט הולכת לישון. אכן אני עוברת חלק מהזמן לצורת תודעה של חלום, שנדבר עליה בנפרד. בלילה – הרגשות לא קיימים.

רצון:

בלילה אני לא פועלת. למעט סהרוריים, חולי ירח, שהם מקרה ייחודי, בלילה הגוף במנוחה ולא פועל. גם אם אני בחלום בחזיון של פעולה, הסתכלות על הגוף שלי תראה שאני לא בעשייה אלא במנוחה.

מכאן שאם אני אחשוב על עצמי כעל הנפש שלי, אני לא אוכל להגיד שהנפש שלי זה ה’אני’ שלי, כי כל מה שקורה בנפש – מוכחד בלילה.

כמו-כן, הקוטב האחד של החיים הוא הגוף הפיזי שלי, שהוא חלק מעולם הטבע, אבל עולם הטבע הורס את הצורה שלו. ולכן אני לא יכולה להגיד ש’אני זה גופי’. לילדים – זה כן טוב להגיד ‘אני זה גופי’ כי אצלם עדיין אין הבחנה. אנחנו מדברים על מבוגרים.

עכשיו נסתכל על המחשבות והרגשות שלי – האם אני מתאחדת עם העולם כשאני חושבת עליו או כשאני מרגישה אותו?

יש כאן עץ. אני מסתכלת עליו. אני חושבת עליו. האם התאחדתי אתו? לא. לא הפכתי להיות העץ. מה אני עושה למעשה? הסתכלתי על העץ, ועכשיו אני מסתכלת עליכם. העץ נשאר במקום שלו, ורק תמונת הזיכרון כמחשבה היא זו שנשארת בתוכי, או אפילו כרגש, כמו: ‘הו איזה עץ נחמד, אני שמחה ששתלתי אותו’. לאחר שאני מסבה את העיניים מהעץ – איפה העץ? במחשבה או ברגש, והעץ הממשי שבחוץ לא נכנס אלי ואני לא נכנסתי אליו.

לכן אפשר לומר: בחיי הנפש שלי, העולם מעלה בי מחשבות ורגשות, אבל אלו תמונות. יש לי תמונה של העץ, אני לא מתאחדת איתו.

גם בחיי הנפש שלי אני לא אחד עם העולם.

התמונה מופיעה ונעלמת. יש בחוץ עץ, ויש את התמונה שלו בתוכי, ולא את העץ עצמו.

ועדיין, למרות שזה לא העץ עצמו, אני חשה את המחשבות והרגשות שלי הרבה יותר חשובות מאשר השרירים או העצמות שלי. ועם זאת – זו בבואה. תמונה חולפת בלבד. והיא אפילו פחות ממשית מתמונה שעל הקיר. תמונה שעל הקיר תמשיך להתקיים עד שהחומר יתפורר, ותמונה שיש לי בראש יכולה לחלוף מהר מאוד.

אנחנו רואים כאן שמהות הדברים נותרת בחוץ. אין מגע ממשי בין העולם החיצוני לבין מה שמצוי בתוכי.

שני הטיעונים שהעלנו כאן:

  1. מצד אחד, העולם החיצוני לא נושא בתוכו את המהות שלי, את הישות שלי.
  2. מצד שני, העולם החיצוני לא נישא על ידי הישות שלי, לא נכנס לתוכה. הישות שלי זה גם לא הנפש. כשאני אומרת ‘אני חושבת, אני מרגישה, אני רוצה’ – אני לא יכולה להגיד שאני מתאחדת עם מה שעליו אני מדברת, אני לא נהיית הדבר עצמו. במיוחד לגבי חשיבה ורגש, כי ברצון כבר יש משהו שכן שייך אלי באופן מסוים.

משתתפת – יש לי את התחושה לפעמים שאני מתאחדת, שאני חלק בלתי נפרד.

אורנה – לפעמים יש לנו תחושה לרגע שאני מתאחדת, שאני מרגישה שלמות, כוליות. זו הצצה למהות האמיתית שלנו – כשפתאום יש לי תחושה שלא משנה מה קרה, זה מרגיש שלמות וכוליות. זה בדיוק מצביע על מה שאנחנו לא בדרך כלל. לזה אנחנו שואפים. השאיפה ל oness הזה, לאחדות עם העולם. אנשים כל-כך שואפים לזה עד כדי כך שהם לוקחים סמים בשביל זה. אנחנו שואפים להרגיש אחדות עם העולם. אחדות – להיכנס אל העץ הזה, להרגיש אותו מתוכו.

ביעוץ הביוגרפי אנחנו שואפים להיכנס לנפש של המיועץ, להרגיש אותו מתוכו, להתאחד אתו. זו לא שאיפה להזדהות אתו באופן שמבטל את האינדיווידואליות שלנו או שלו, אלא להרגיש ולחוש את הדבר מבפנים.

הכלים הרגילים של הנפש – מחשבה, רגש ורצון רגילים – לא נותנים את זה. לכן אנחנו נגיד שאנחנו זה לא הנפש שלנו.

המהות שלנו לא שייכת לעולם הזה. כי כל מה שיש בעולם הזה – או שהוא מכלה אותי, או שאני רק מתבוננת עליו, יש לי שיקוף עליו, אני לא הופכת להיות הוא. חוץ מאשר ברגעים האלה שהזכרנו שאכן אני מרגישה את תחושת האחדות שלי עם העולם.

התחושה הזו לא מגיעה מהספירה הרגשית של הנפש, שבאנתרופוסופיה נקראת – הספירה האסטרלית.

ככל שאנחנו מתקדמים בתרבויות ובאבולוציה, אנחנו מרגישים הרבה יותר חרדה פנימית שבאה לידי ביטוי במשברים, בדיכאונות, בדיוק מתוך השאלה הזו:

אם כן – לאן אני שייכת?

בעבר זה לא היה ככה. כי האנושות בילדותה חשה הרבה יותר חיבור לעולם הטבע. נלמד על זה כשנעשה קורס “תולדות האדם והאדמה”. האנושות בילדותה חשה חיבור אינסטנקטיבי לטבע, האדם חש הרבה יותר מחובר לטבע מאשר האדם המודרני. אבל מצד שני, לא הייתה לו תודעת ‘אני’ נפרדת. אנחנו מדברים עכשיו על האדם המודרני בעל תודעת ה’אני’ הנפרדת – ‘אני לבד’, ‘אני רונהלי’, ‘אני אבישג’, אני לא מישהו אחר. וכדי לבנות גשר אל מישהו אחר אני צריכה לעשות פעולה שיש בה מאמץ.

אצל האדם המודרני – ככל שהציוויליזציה האנושית לומדת לחשוב באינטנסיביות, ככה עולה החרדה ששוכנת בעומק הלבבות, של בני האדם היום.

אם כן – איפה העולם שאליו אני שייכת מצוי? של מי אני?

משתתפת – העולם בתוכנו.

אורנה – זו דרך נהדרת להבין את זה, אבל יחד עם זאת זה מאוד מרחיק לכת להבין שכל עולם הרוח בתוכנו, אז לא נדבר על זה כרגע.

נסכם את הנאמר עד כה:

מצד אחד – האדם נמצא מחוץ לטבע, והדבר הזה מתברר לאדם ממראה המוות.

מצד שני, הטבע נמצא מחוץ לנפש האדם, והנפש רק משקפת את מה שהאדם רואה. הנפש אינה הדבר עצמו. אם המחשבה הייתה הדבר עצמו, היא לא הייתה רק משקפת, היא הייתה יוצרת.

לדוגמא: בסיפור ‘הדייג ודג הזהב’ – אשת הדייג רוצה ארמון. אם המחשבה הזו לא הייתה משקפת עולם , אז היא הייתה יוצרת עולם, ובוראת ארמון כאן עכשיו.

משתתפת – לפי תורת הקוונטים יש לנו תקשורת עם העולם הפיזי, והוא משתנה לפי המחשבה שלנו. חוויתי בחיי שדברים שרציתי בחיי התממשו.

אורנה: מחשבה יוצרת מציאות – אם אני אצור מציאות שהקרמה שלי לא רוצה אותה, זה יהיה לי חבל. אני מדברת על המחשבה הלוגית האינטלקטואלית הרגילה המודרנית שאנחנו משתמשים בה לחשוב על העולם. ברור שיש לנו קשרים עם העולם. בסופו של דבר כולנו ביטויים של אלוהים, שמבטא את עצמו באינסוף צורות דרכנו.

משתתפת – את מתכוונת שהמחשבה והרגש הן תגובה, אז תגובה לא יוצרת, היא רק משקפת.

אורנה – התגובה היא רק משקפת. לדוגמא: אני מאוד אוהבת את הבן שלי, אבל אני לא נעשית אחת אתו. אני מסתכלת עליו מבחוץ. הנפש שלי היא גם כן לא ה’אני’ שלי.

אז מי זה ה’אני’ הזה? המהות של ה’אני’ לא תלויה בשום דבר חיצוני.

הרגעים שעל אף כל מה שקורה סביבי, ובתוך כל הכאוס של העולם סביבי, אני באחדות. כולם חוו רגע כזה בחיים: תחושה של נכונות, שהכל נכון והכל מדויק, ואני יודעת שיש הרבה דברים קשים, ולרגע אני לא מושפעת מהם, אני לא מזדהה איתם. אני נמצאת במימד הוויה אחר, אפילו לזמן קצר מאוד.

המהות האמיתית שלי לא תלויה בשום דבר חיצוני. גם אם אני מתה, היא לא מתה. היא לא באה מהעולם הזה, מהסיבות שאמרנו קודם.

זה קודש הקודשים – המהות שלי, ה’אני’ שלי. שם היה ארון הברית. לא הנפש, לא הגוף, לא המחשבות הרגילות, לא הרגשות.

בהמשך ננסה להגיד – מהי המהות הזו, שהיא קודש הקודשים.

כאשר אני מכירה את עצמי כ’אני’ זאת אומרת שהאלוהים ששוכן בתוכי בא לידי ביטוי דרך הפנומנה (התופעה) המסוימת שזו אני.

כשאני אומרת ‘אני’, אני לא מתכוונת ל’אורנה’, לא ל’אמא של שני ילדים’, לא ל’יועצת ביוגרפית’ ל’נמוכה’….  זה ה’אני’ הרגיל שלי, זה לא ה’אני האותנטי’ שלי. זה לא שאין חשיבות ל’אני’ הרגיל. יש לו חשיבות גדולה כי על ידיו אנחנו מתחנכים. העולם הזה הוא בית-ספר, אנחנו בבית-ספר. אנחנו עולים מכיתה לכיתה כל מהלך חיים, וחשוב לעשות את זה כל עוד אנחנו על-פני האדמה.

יש חשיבות ל’אני’ הרגיל היומיומי, אבל זה לא ה’אני’ האותנטי, לא ה’אני’ הנצחי שלי, כי ה’אני’ הנצחי שלי לא מת.

כולנו בתוך אלוהים. אלוהים ‘משתעשע’ בזה שהוא מצהיר על עצמו באדם מסוים. הוא שמח לראות את עצמו בעולם התופעות, באדם, בעץ. הוא מגלה את עצמו באינספור תופעות, וכל אחד מאיתנו זה ביטוי של אלוהים שמגלה את עצמו דרכנו. לכן כשאני אומרת ‘אלוהים’ אני תמיד צריכה להבין שזה החלק האלוהי שבי. אבל – זה החלק האלוהי שלבש צורה אינדיווידואלית מסוימת.

זו האהבה של אלוהים. אפשר לומר, בצורה שמאנישה את אלוהים, אלוהים לא רוצה להיות מרוצה לבדו, הוא רוצה שגם אנחנו נשמח, לכן הוא בא לידי ביטוי דרך כל אחד ואחד מאיתנו באופן שלא מבטל את האינדיווידואליות שלנו אבל עדיין כתופעה אלוהית, עדיין כשייכים לאלוהות. ביהדות אומרים ‘אין מקום פנוי ממנו’ – אין מקום שאין בו אלוהים. אנחנו חיים בתוך האלוהות. אנחנו שמחים ועצובים, ומאושרים ומדוכאים, וטובים ורעים, בתוך אלוהים. אנחנו פצועים בתוך אלוהים, ואנחנו מחלימים בתוך אלוהים. אנחנו תופעה חד פעמית של האלוהות שבנדיבותה רצתה לתת לנו להרגיש גם את חוויית האינסופיות.

ה’אני’ שלנו מתייחס לאלוהות כמו שטיפה מתייחסת לאוקיינוס – כל האיכות של כל האוקיינוס נמצאת בתוך כל טיפה, אבל אי אפשר לומר שהטיפה היא האוקיינוס. כך גם אנחנו לא אלוהים, אבל ה’אני’ שלנו הוא האיכות האלוהית. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; / כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: בראשית א’ – זה אנחנו. אנחנו צלם אלוהים. משם הגענו ולשם נחזור.

שאלות:

משתתפת – לפעמים אני מרגישה שכשאני מתקרבת לתובנה הזו, זה בא על-חשבון האמביציה שלי.

אורנה – א לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. קהלת ג’. עת לעבוד ועת לנוח. כלומר: יש קונפליקט – בגלל שיש לך פוטנציאל רוחני מאוד גבוה, ועדיין את צעירה מבחינת הביוגרפיה, עוד לא עשית הגשמה מלאה בעולם החומר, וכבר יש לך כמיהה גבוהה לעולם הרוח. אנחנו צריכים להיזהר לא לבטל את העולם הזה, עולם החומר.

כל לילה הנפש צריכה לחזור לגוף, וזהו מאבק עבורה – לבחור לחזור לתנאים הארציים האלו, בעוד היא מרגישה הרבה יותר מתאימה לעולם שלמעלה. אפילו כל לידה זה מאבק. יש כאלה שמגיעים עד סף הלידה ומחליטים לסגת. או שהם נולדים וכבר נסוגים בעצם הווייתם. יתכן שאנשים עם אוטיזם הם כאלה, ויש עוד הרבה כאלה היום – מגיעים לכאן ולא מגיעים לכאן. זה לא רצוי.

מברכים על זה בבוקר : “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך”.

לפעמים אנחנו רוצים כבר להישאר בעולם האחר, אבל זה אסור. כי כאן על-פני האדמה זה בית ספר. חייבים לעלות לפי הכיתות, ואסור לפספס כיתות. את בת 37, ועפ”י האנתרופוסופיה משהו מהעבר נגמר, משהו שהיה חסום עד עכשיו יכול להתממש – זה נקרא קשר ירח שני. אז כן כבר יכולות להיות תהיות: האם מה שעשיתי עד עכשיו זה מה שאני רוצה להמשיך לעשות. אבל אני לא מציעה לאנשים בגילך ללכת עכשיו למנזר, או ללמוד קבלה מבוקר עד ערב. זו יכולה להיות סכנה של יצירת מעקף של בית-הספר שהחיים מהווים, שהם החיכוך שלנו. אנחנו לומדים דרך חיכוך עם אירועים ואנשים. לכן אני מציעה – קצת יותר לאט. זה מאבק עבור אנשים שיש להם פוטנציאל רוחני גבוה, וזה מאבק שאסור לנו להיכנע בו.

משתתפת – הבנתי שהמהות שלנו היא אחרת מהעולם, אבל ההסבר שלך שאנחנו מתכלים הוא בעייתי מבחינתי, כי כל בעל חיים הוא מתכלה. ועדיין ההוויה והמהות שלנו, לדברייך, היא אחרת.

אורנה – המהות של החיה לא נמצאת בעולם הזה, ה’אני’ של החיה לא כאן. אצל בני האדם – ה’אני’ נמצא בתוך הגוף. אנחנו הישות היחידה שכל מרכיביה – מגוף פיזי, לאתרי, לאסטרלי ולאני – נמצאים במקום אחד, בישות אחת. הרוח של החיה לא נמצאת כאן. יש לה רוח, אך זו רוח קולקטיבית שלא נמצאת פה. בני האדם – הרוח שלנו פה, לכן אנחנו מתווכחים על ‘מי אנחנו’. בחיה – כל מה שאנחנו רואים כאן זה גוף פיזי, אתרי ואסטרלי. זה כמו שאני רואה את האצבעות שלי, ובוודאי שלא אגיד שהן עצמאיות. הן מופע פיזי שלי. אצל החיה אין את הדילמה שיש לאדם כבעל תודעה, הדילמה שאומרת ‘לאן זה שייך?’.

משתתפת – אם האמביציה הייתה מעוורת עד כה, אם האמביציה הייתה בחזית ועיוורה אותך לתודעה, עכשיו אפשר לנתב אותה מתוך מודעות גבוהה לשאלה ‘מי אני’. זאת אומרת שלא חייבים לשנות את העיסוק, אלא לשנות רק את ההתייחסות שלנו לעיסוק שלנו. זה לא קורא להשמדה של מי שהייתי ומה שעשיתי פה, אלא קורא לבחירה.

צריך להיזהר לא ‘לטרוף’ את הרוח. ‘לטרוף’ את הרוח נובע מתוך כוחות נגד שמחכים בשמחה רבה ואומרים ‘יופי שבאת אלי, עקפת את האדמה, לא עשית באדמה את השיעור שלך. בואי אלי, אני לוקחת אותך לעולמות הרוח, תרחפי ויהיה טוב’. יתכן שיהיה טוב, אבל לא תעשי את המשימה שעבורה באת לבית-הספר הזה.

משתתפת – זו בעצם ההתפתחות האקולטית, הפנימית, זו שאינה פיזית ארצית. זה בעצם החלק שלנו שלא קשור לעולם ולא נובע ממנו. זה הביטוי של העולם שאליו אנחנו באמת שייכים. מבחינה חיצונית זה יכול להראות אותו הדבר, אבל ההתפתחות מתרחשת בפנים.

אורנה – נכון. כשאני בהתפתחות הזו, ויותר ויותר אלך בנתיב הזה, אני באחדות. העולם סביבי לא משפיע עלי, בין אם אני עשירה או ענייה, או שקרה לי דבר זה או אחר, או שאני שחקנית, או שאני סנדלרית. אני חיה את העולם הזה במצב תודעה אחר, אבל לא מנותק, ולא כל הזמן. עלינו לפעמים לעשות דברים ארציים, כמו ללכת למכולת, אבל גם את זה אנחנו יכולים לעשות ממקום אחר. ככל שאני עושה את התהליך שעליו נדבר בהמשך, אז אני מתחברת יותר ל’אני’ שלי.

בהתחלה אני חיה במקביל, בשני עולמות: יש את עולם היומיום, שבו אני יכולה לכעוס על מישהו. גם את זה אלך ואתמיר עם ההתפתחות. ויש במקביל את התחושה שאני באחדות מוחלטת, ושהעולם הזה הוא “מטריקס”, מראית עין, זה לא באמת מי שאני. אני חייבת לשחק בחוקים של המטריקס כי כאן אני לומדת. אבל לא אקיים הזדהות מוחלטת עם כל מה שקורה. קשה להבין את זה, קשה להסביר את זה, אבל כולנו מרגישים את זה. אנחנו מבינים את זה ברגעי החסד בהם אנחנו מרגישים שהחיים שלנו נכונים, עם כל הקושי והכאב.

משתתפת – אולי אנחנו מרגישים את זה כשאנחנו מצליחים לנטרל את המחשבות שלנו, להתבהר ואז לפעול נכון….

אורנה – הפעולה היא כבר שלב נוסף, תוצר לוואי. זו אפילו לא פעולה, זו התחושה שפתאום הכל מתחבר, הכל נכון והכל בסדר, ומתוך זה מגיעה הפעולה הנכונה. זו פעולה שאני לא מתאמצת לעשות אותה, אלא אני יודעת אותה. אני לא חושבת את הפעולה באופן שכלי ‘האם כן או לא לעשות את זה’.

משתתפת – סוג של שלווה שלא מוסטת בגלל אירועי העולם הארצי.

אורנה – אכן, סוג של שקט. כמו בתפילה של פרנצ’סקו מאסיזי – ‘אלוהים, עשה אותי כלי לשלוותך’. להיות כלי לשלווה.

משתתפת – זה כנראה קשור גם לגיל. מה שאת אומרת נגיש לי בגלל שראיתי ועשיתי כבר הרבה בחיי. אי אפשר להרגיז אותי בקלות, אי אפשר לערער אותי. אני רואה את הדברים מ’הקומה השנייה’.

אורנה – גיל זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. הגיל לכשעצמו לא מקנה לנו את זה, אלא מאפשר לנו את זה. יש אנשים בגיל שלך או אפילו יותר מבוגרים שעדיין כעוסים, רגזנים ורוטנים, כי אם אני לא עושה דרך של התפתחות אז קורה ההפך מההתקרבות לאחדות עליה דיברנו. ההפך – הגיל מביא אתו יותר התקשות והצמדות. זה טוב ונכון שזה לא יקרה בגיל צעיר, אך הגיל לבדו אינו גורם מספיק, אלא רק תנאי ראשוני. מה שאת חווה הוא תוצאה של עבודה נפשית ורוחנית, ולא רק בגלל שהתבגרת בגיל.

טבלת השביעונים:

כשאנחנו מדברים על התפתחות אנחנו מתייחסים להתפתחות התודעה למהות. התפתחות היא לא שבגיל 21 אני 1.50 מ’ ואח”כ בגיל 40 אני 1.70מ’. ז לא ההתפתחות בה אנו עוסקים. אנחנו מדברים על התפתחות באדם היחיד ובאנושות כולה במובן שלכל ישות יש רמת תודעה אחרת. לחתול שלי יש רמת תודעה מסוימת. אני יכולה לדבר איתכם כאן על התפתחות עצמית, והחתול שלי ישתרע כאן על השטיח, ובשבילו זה היינו הך על מה אני אדבר.

למלאכים יש רמת תודעה יותר גבוהה משלנו. בזה הם שונים מאיתנו. גם אין להם גוף פיזי, ולכן אנחנו לא רואים אותם. אבל הדבר המרכזי שמבדיל אותם מאיתנו זה שהם חיים במימד תודעה אחר. כל העולם הזה הוא מימדי תודעה. והיום מגיעים לזה גם דרך הפיזיקה.

לכן כשאנחנו מדברים על ההתפתחות האנושית אנחנו מדברים על התפתחות של מצבי תודעה.

האדם

הגוף הפיזי – האדם קודם כל מקבל גוף פיזי. הגוף הפיזי בגילים 0-7 מתפתח וגדל.

הגוף הפיזי ניתן פעם לאדם. בראשית הייתה רק הרוח. לא היה פיזי בעולם, רק רוח. הרוח ‘הפרישה’ חלק מעצמה והפכה אותו לעולם. בקבלה זה מכונה ‘רשימו’ המקום שהאלוהות לכאורה נסוגה ואמרה ‘פה נבנה עולם’. למה? מתוך אהבה.

נעבור לביוגרפיה האישית, שהיא מיקרוקוסמוס של מאקרוקוסמוס – “הסתכל על האדם ותראה את העולם, הסתכל על העולם וראה את האדם”.

בתקופת הגילים 0-7 הגוף הפיזי גדל. הרגשות עוד לא מפותחים, המחשבות עוד לא מפותחות.

הגוף האתרי – השלב השני, בו כל כוחות החיים שמגיל 0-7 הופנו לגדילה, עכשיו – כשלא צריך כ”כ לגדול ולבנות את הגוף הפיזי – הם משתחררים ומופנים לפיתוח יכולת החשיבה. מגיל 7-14 האדם מפתח את יכולת החשיבה שלו. הנפש עדיין לא מפותחת. לראיה, ילדים בגיל 10 יכולים לעשות חרם על ילד אחר, ולא ירגישו שהם רעים. בדיעבד הם יכולים להבין ולהגיד ‘סליחה שעשינו את זה, לא ידענו מה אנחנו עושים’. הנפש והמצפון עוד לא מפותחים בילד עד גיל 14.

כמובן שאנחנו מתייחסים לכל בצורה סכמטית. זו המסגרת, וזה נע מילד לילד.

הגוף האסטרלי – בשלב השלישי הנפש מתפתחת – זהו גיל ההתבגרות. האני עוד לא מפגין את עצמו, אני שופטת את העולם דרך הנפש: סימפטיות ואנטיפתיות – משיכות ודחיות, באופן קיצוני ודו-קוטבי, שחור ולבן. כך נחווה האדם בגיל הנעורים, כשעוד לא נכנס העיקרון המאזן.

נפש – בגיל 21 נכנס העיקרון שאנחנו קוראים לו ‘אני’. אמנם הוא – ה’אני’ – נמצא כל הזמן, בכל אמירה של הילד ‘אני’. אבל הילד לא חווה את עצמו כ’אני’. בגיל 21 ה’אני’ לראשונה מפגין את עצמו.

האני המאורגן – זהו ה’אני’ שכל איבריו נמצאים בתוך הנפש. הוא עדיין לא ה’אני האותנטי’ אלא הוא ה’אני המאורגן’. האני שוכן בנפש, ומורכב משלוש נפשות – שלושה היבטים /חלקים של הנפש:

נפש התחושה – גילים 21-28. אלה הגילים בהם אני חשה את העולם, יוצאת להרפתקאות חיצוניות ופנימיות. לא מתחייבת עדיין לחיים, טועמת… אבל זה בכל זאת שונה מגיל 14-21, שם לא היה מרכז פנימי. מצופה ממני, וכך זה אכן קורה – שאני כבר לא מטולטלת באופן קיצוני מקוטב לקוטב. יש עיקרון מאזן כלשהו, וה’אני’ חווה את עצמו דרך נפש התחושה. לדוגמא: אם אני נכנסת בגיל 21 למסגרת מאוד מחייבת, כמו למשל לימודי רפואה, אז ה’אני’ לא יכול לחוות את עצמו דרך נפש התחושה. אני צריכה לתת לו פתחי מילוט. מה אעשה כדי לאפשר ל’אני’ לחוות את עצמו דרך נפש התחושה? אתן לו לחוות את עצמו דרך החושים – לטייל בעיר, לעשות שטויות, להירשם לחוג קרמיקה, לנהל מערכות יחסים סוערות. זה לאפשר ל’אני’ לחוות את עצמו דרך נפש התחושה.

נפש שכלית רגשית –  28-35 – בגיל 28 אנחנו עוברים סף מסוים וה’אני’ מתחיל לחוות את עצמו באופן אחר. אני יותר מתיישבת, מתארגנת, יש לי דעות, שיפוטים, אני חושבת באופן אינטלקטואלי, יש לי פרדיגמות…. ככה ה’אני’ שלי חווה את עצמו. אם אמשיך להתהולל בשלב הזה, אז עדיין קצת נשארתי בנפש התחושה. זה לא שיפוט, כי לכל אחד יש בסופו של דבר את הנתיב הקרמתי שלו. כאן אנחנו מציגים את החוקיות. אבל בפועל אף אחד לא מתאים בדיוק לחוקיות, כי כולנו כבר ‘רוויי קרמה’.

לכן בגילים 28-35 נראה לי שמצאתי את עצמי, יש לי בית, מקצוע וילדים, ואני חושבת ש’גיליתי את הפטנט’.

ואז בגיל 35 העולם מתחיל להתערער.

נפש התודעה – בגילים 35-42 העולם שלי מתחיל להתערער ואני חווה ריקנות. מתוך נפש התודעה עולה השאלה “מי אני”. שאלה שלא עלתה קודם באופן הזה. אולי עלו שאלות אחרות כמו ‘איך אני אגשים את עצמי’, ‘מה אני אעשה בשביל העולם’, ועוד. אך לא השאלה הזו באופן הזה.

בנפש התודעה זו הפעם הראשונה שה’אני’ חווה את עצמו כרוח. ה’אני’ חווה את עצמו דרך נפש התודעה באופן שונה מכל הדברים שעשיתי עד עכשיו, חווה שהוא אינו כל הדברים שעשיתי עד עכשיו.

בדרך כלל זה הגיל שבאים לייעוץ ביוגרפי, או לטיפול אחר. אם כי היום גם צעירים מגיעים לייעוץ ביוגרפי ואנחנו מתאימים את הייעוץ הביוגרפי גם להם.

בנפש התודעה שוכן ה’אני’. זה עדיין לא הרוח, אבל נפש התודעה יכולה להכיר את ה’אני’.

נמשיך עם הטבלה בפעם הבאה.

לסיכום:

היום, אחרי שגילינו שהצורה שלנו לא שייכת לכוחות הטבע, אז שאלנו אם הנפש שלנו היא אנחנו, האם הנפש שלנו שייכת לעולם הזה. ראינו שהנפש שלנו משקפת את העולם הזה, היא לא מתמזגת עם העולם הזה. שאלנו אולי יש בי חלק שלא בא מהעולם הזה והוא רק שוכן בתוך הנפש, ששוכנת בתוך הגוף. ראינו שזה הדבר שבשיר שקראנו “זה אשר עומד זקוף כאשר אני מת”. זה החלק האלוהי שבנו, שהוא נצחי, וכל פעם לובש לבוש אחר. כמו “תלבושת אחידה” אחרת בכל כיתה. תלבושת שאינה אחידה לכולם, אלא ייחודית לי. תלבושת שהיום נקראת בשמי וב’כיתה’ אחרת, בחיים אחרים, נקראת אחרת.

את ה’אני’ הזה אני רוצה להכיר, אני רוצה להגיע אליו, הוא היחיד שייתן לי פשר לשאלה “מי אני” ופשר לאירועי החיים: לכל הטרגיות, לכל הכאבים, לקשרים, לשמחות, לכל הביוגרפיה שלי. אליו אני רוצה וצריכה להגיע – זה חלק מהאבולוציה שלנו כבני אדם. אנחנו התרחקנו מה’אני’ הזה ואליו אנחנו רוצים לחזור.

“חזרתי אליך אבל הייתי אחר” – יהודה עמיחי. חזרתי אליך, אלוהים, אבל הייתי אחר. לא כמו שנולדתי, לא כמו שבאתי. את זה אני רוצה, את זה אני דורשת. לדרוש אלוהים – לא רק דרשה במובן של ‘ללמוד’ אלא ממש לדרוש אותו.

פעם אמרתי לתלמידים שאם בסוף חיי אלוהים יגיד לי ‘יקירתי, כל הדרך שעשית היא טעות אחת מוחלטת’ – אני קודם כל אשמח שהוא קורא לי יקירתי…ואומר לו ‘אני עשיתי את כל מה שיכולתי, ועכשיו אתה תתקן אותי, זה התור שלך’. כך אני דורשת את אלוהים, כי אני חלק מאלוהים ואני רוצה לדעת את ה’אני’ שלי, את חלקי האלוהי.

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

להיזכר בחוויות של אחדות – למרות שבדרך-כלל אנחנו מרגישים נפרדות, איפה ומתי בחיי הרגשתי אחדות עם היקום, גם אם לדקות ספורות.

בילדות – הרגשנו והיינו את זה, אבל לא הייתה לנו תודעה להבין את זה. ילד הוא הווה את מה שהוא עושה, אבל ללא תודעה.

משתתפת – האם יכול להיות שחוויה עוצמתית של אחדות הייתה גם מאוד מבעיתה?

אורנה – אכן יכול להיות. בתורה נאמר “לא ייראני אדם וחי”. לפעמים יש פגישה עם עולם הרוח שמהממת את האדם, מבעיתה, כי היא שונה מכל מה שאני מכירה ויכולה לגרום לחרדה גדולה. בתנ”ך בהרבה מקומות מסופר שמי שאלוהים התגלה אליו נפל על פניו, כי החוויה הייתה מעוררת חרדה.

משתתפת – בתפילת יום כיפור יש הד לדברים שאת אומרת כאן. כשמגיעים לחלק בו נאמר “ויעבור ה’ על פניו ויקרא” המתפללים כורעים למטה, כדי לא לעמוד זקוף כשאלוהים עובר.

אורנה – זהו ‘פחד אלוהים’. זהו מושג שמצביע על ממשות מסוימת.

ק.צטניק – יחזקאל דינור, שכתב את ספרי השואה הקשים ביותר לקריאה. בספרו האחרון ‘צופן א.ד.מ.ע’ מתוארות החוויות הפסיכדליות שעבר בסוף חייו. הוא חווה את אלוהים באושוויץ. כל חייו אמר שאושוויץ זו פלנטה אחרת שלא נמצאת כאן על האדמה. כתוצאה ממסע ריפוי ב L.S.D. , כשעוד היה מותר לרפא ב L.S.D., הוא עבר חזיונות בהם ראה את האלוהות באושוויץ וכך נרפא מסיוטי הלילה מהם סבל כ-30 שנה. זו דוגמא לאלוהים שנמצא בכל מקום.

נקרא שוב את הורס ונראה אם אנחנו חווים אותו באופן אחר.

אֲנִי / מֵאֵת כ’ חוּאָן רָמוֹן רֶמֶז

אֲנִי אֵינֶנִּי אֲנִי
אֲנִי הָאֶחָד הַפּוֹסֵעַ לְצִדִּי
אַךְ לִרְאוֹת אוֹתוֹ אֵין בְּיָדִי.
זֶה אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּר תְּכוּפוֹת וְאָז גַּם תְּכוּפוֹת שׁוֹכֵחַ
הָאֶחָד הַשּׁוֹתֵק בִּמְתִינוּת כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְשׂוֹחֵחַ.
וַאֲשֶׁר כְּשֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא בַּעֲדִינוּת סוֹלֵחַ
זֶה אֲשֶׁר בַּמָּקוֹם בּוֹ אֵינֶנִּי – מְשׁוֹטֵט
הָאֶחָד שֶׁנִּשְׁאַר זָקוּף כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵת.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *