האני האותנטי – שיעור 29

16.2.2021 – האני האותנטי – שיעור 29

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. מגילת אסתר ח, טו.

השיעור שלי היום הוא לא שלי, אבל הוא כל כך מצא חן בעיני והוא כל כך מתאים לנו, שהבאתי אותו עם קצת אדפטציה אלינו. זה שיעור של הרב גוטליבּ.

אנחנו בסימן פורים, ופורים הוא בסימן מגילת אסתר. כבר בשם ‘מגילת אסתר’ יש אוקסימורון – דבר והיפוכו: יש ‘מגילה’ – מלשון ‘מגלה’, ו’אסתר’ – מלשון הסתר, מסתיר. זו מגילה שמסתירה. זה גם הספר היחיד בתנ”ך שאין בו שם אלוקים בכלל – לא מוזכר. נראה מה הקשר של זה בהמשך. זה גם מזכיר את הביטוי ‘הסתר פנים’. מה פירושו של הביטוי ‘הסתר פנים’?

משתתפת – כשאנחנו לא מרגישים את הנוכחות של הקדוש ברוך הוא, וגם לא רואים שזה מופיע – שמו וכו’.

אורנה – אנחנו לא מרגישים את הנוכחות של הקדוש-ברוך-הוא בחיים שלנו. אנחנו מרגישים רחוקים ומרגישים הסתר פנים. אנחנו מרגישים מנותקים, מרוחקים, וכאילו שחלילה וחס הבורא שכח אותנו. יש תקופות כאלה בחיים שאנחנו מרגישים: ‘אוקי, יש בורא, והוא גם דואג לעולמו, וגם דואג לאחרים, אבל איכשהו אני נשמטתי מהמבט שלו’. מכירים תקופות כאלה?

יש לנו תחושה שאנחנו יכולים להישמט מהמבט של האינסוף, שזה כמובן אבסורד כי אינסוף הוא אינסוף, וכל מה שלא יהיה – הוא יהיה שם. אמרנו במפגשים קודמים שאנחנו נמצאים בתוכו. הוא פינה חלל, ובתוך החלל הזה נמצאת כל הבריאה. זה לא שאנחנו במקום מסוים והאינסוף במקום אחר, והבורא במקום אחר, ואנחנו מסתכלים למעלה ושם הוא נמצא. אין אתר פנוי ממנו – “לית אתר פנוי מיניה” ספר הזוהר. אין מקום שהוא לא נמצא. הוא נמצא גם בתוכי. הוא נמצא גם מסביבי. אני זה חלק ממנו. צריך להבין מה זה אומר: שלא יכול להיות שהוא שכח אותי אפילו לשניונת. אם הוא ישכח אותי חס וחלילה אפילו לשניונת אז אני כבר אינני.

התקופה של ההסתרה של פורים היא שהבורא נסתר מעיננו. המגילה היא משל לחיים שלנו, לא רק בפורים. הבורא נסתר מעיננו, ההשגחה נסתרת מעיננו, אבל מאחורי הקלעים המערכת הרוחנית פועלת ולא נחה אפילו לרגע אחד.

המהות של פורים היא “ונהפוך הוא” – הדברים מתהפכים. ומה מתהפך שם בפורים? הכל מתהפך לטובה. עם ישראל בתקופה הזו של פרס היה בסכנה הגדולה ביותר שהיתה אי פעם לעם ישראל, להוציא כמובן את גרמניה של הנאצים. רצו בתקופה ההיא בפרס להשמיד את העם היהודי כליל, שלא יישאר ממנו זכר. לא היה דבר כזה באופן כל כך גורף בהיסטוריה של העם היהודי, חוץ מאשר בגרמניה של הנאצים. רצו למשל לגרום ליהודים לאבד את האמונה, או לאבד את היהדות, להתנצר, אבל אף פעם לא רצו להשמיד כל זכר של העם הזה באופן כזה גורף, חוץ משתי הפעמים האלו – בפרס ובגרמניה. ומעניין היום לחשוב על פרס, כי גם מגילת אסתר מתרחשת בפרס, והרצון העז הזה להשמיד כל זכר של העם היהודי. מעניין לראות את ההקשר. אנחנו גם יודעים ומכירים את השיקופים – גם בביוגרפיה, וגם בהיסטוריה, וגם באבולוציה כולה: דברים חוזרים, אבל צריכה להופיע רמת תודעה שונה. היום ברוך השם יש לנו את המדינה שלנו, ואנחנו כבר לא נודדים בין העמים, ואנחנו יכולים להילחם – חזרנו הביתה.

“נהפוך הוא” זה הפיכת הרע לטוב. אומרים לנו במגילה שכל סיפור שמתחיל רע – יגמר בטוב. אנחנו כמובן מכירים סיפורים שמתחילים רע, ובעיננו הם גם נגמרים רע. אבל במגילה מתואר סיפור שמתחיל רע מאוד – רצון להשמיד עם שלם, ואז היפוך מוחלט – אסתר המלכה מתחתנת עם המלך, והוא נותן לה עד חצי המלכות, ובסופו של דבר המן האגגי, שהוא מזרע עמלק שתמיד רצה להשמיד את העם היהודי, הושמד בעצמו. יש בזה גם סמליות. לא ניקח את הדברים כפשט: אחת המשמעויות של ‘עמלק’ זה ‘ספק’ בגימטריה, והספק שבתוכנו הוא גם זה שיכול להשמיד אותנו. המן היה מהזרע הזה. הוא רצה להשמיד ולכלות את כל העם, ואת סוף המגילה כולנו יודעים. ברוך השם שזה היה ככה.

למה צריך החושך לבוא לפני האור? למה צריכים הייסורים להקדים את הגאולה? זו שאלה מאוד גדולה. למה לא יכולה להיות מראש גאולה? למה לא יכול להיות טוב מיד? למה צריך לסבול לפני כן?

בקבלה ואצל האר”י הקדוש, וכן אצל כל המפרשים ואצל הרב אשל”ג, נאמר שאין אור בלי כלי. אין לנו תפיסה באור עצמו, בעצמותו. עצמותו זה אין עבורנו. אין לנו בכלל תפיסה ואנחנו לא יכולים לדבר בו, אבל גם את האור שלו אנחנו לא יכולים לתפוס בלי כלי. דמיינו את זה לאור של השמש: האור של השמש עובר בחלל, אבל כשאנחנו מסתכלים לחלל אנחנו לא רואים אור, אנחנו רואים חושך. למה? כי אין שום דבר שיתפוס את האור שם. אין שום דבר שהאור יוכל לפגוע בו ולהחזיר את האור. לכן, למרות שהחלל מלא קרני אור של שמש, הוא נחווה כחשיכה מוחלטת. אין אור בלי כלי.

מה זה כלי? כשאנחנו אומרים ‘כלי’ אנחנו חושבים בד”כ על הצורה שלו. מה יש בצורה הזו? איך אפשר להגדיר אותה? מהו כלי?

משתתפת – מיכל.

אורנה – נכון מאוד. מיכל – מכיל משהו, בעוד שהוא כשלעצמו – מה הוא?

משתתפת – קליפה ריקה.

אורנה – נכון. אפשר לחשוב על קליפה של קוקוס מלאה בחלב הקוקוס.

משתתפת – הוא פוטנציאל לקבל. עם גבולות ברורים. יש לו צורה. הוא מלא ריק.

אורנה – נכון. הוא בית קיבול ומקום של חיסרון. כלי נועד כדי למלא אותו. אז אומר האר”י הקדוש ‘אין אור בלי כלי’. כלי מבחינה נפשית זה צורך, זה חיסרון – כשאני מרגישה חיסרון, אני מרגישה סבל וייסורים כתוצאה מהחיסרון הזה, ואני מרגישה כיסופים. כמיהה. הכמיהה הזו היא כמיהה למלא את הכלי באור. אני מזכירה שכאשר אנחנו אומרים ‘אור’ זה רק דימוי, זה לא אור השמש. זה החיים. זו החיות שלנו. זה אור אינסוף שמתגלה בכל מני רבדים שאנחנו יכולים לקלוט אותו. זה לא אור השמש, למרות שלאור השמש עצמו יש חשיבות מכריעה. האור עליו אנחנו מדברים הוא אור החיים. החיות שלנו. זה אור א”ס – זה מה שמחייה את הכל. אנחנו כולנו רוצים להרגיש את החיות הזו. רוצים להרגיש חיים ולא להרגיש ריקים ומיוסרים וכואבים ובעלי ספק. אנחנו יכולים לשאת כמעט הכל אם אנחנו יודעים שיש לזה משמעות. ברגע שעמלק נכנס – הספק – אז כל הייסורים נחווים כסתמיים, כמקריים, או כתקלה בחיים שלנו: ‘קרתה תקלה, ולמה זה קורה לי? למה התקלה הזו קורית רק לי?’ הייתה לכם הרגשה כזו בחיים – ‘למה אני?’ אני רואה שמהנהנים. ‘למה זה קורה לי ולמה אצל השכן שלי הכל טוב ויפה? ולמה אני, שאני כל כך בסדר, שאני מתקדמת?’ זה סוד מאוד גדול, בעניין של ‘כמה שאני מתקדמת’ והייסורים – נדבר על זה בהמשך.

הכלי שלנו הוא במקור חיסרון – הוא ייסורים – ואנחנו לא יכולים ליהנות משום דבר בלי חיסרון. למשל, אם אני רעבה מאוד ומזמינים אותי לארוחה – זה קרה לי לפני חודש: חברה שלא ראיתי המון שנים הזמינה אותי ועוד חברות לארוחה, ואני לא התאפקתי ואכלתי לפני כן. באתי אליה וכל כך התבאסתי – היא הכינה ארוחה טעימה כל כך. מי שמכיר אותי יודע שאני לא זוכה ביום יום לאכול ארוחות טעימות. ישבתי שם ואכלתי כמו ציפור כדי להיות מנומסת, וכל כך התבאסתי – כי הכלי שלי היה מלא, אכלתי בבית, ובכלל לא נהניתי מהשפע הזה. אנחנו לא יכולים ליהנות מהשפע לפני שיש לנו חיסרון – ככה בנוי העולם. יכול להיות עולם אחר, או מחשבה אלוקית אחרת, שהדברים היו בנויים אחרת. יכול להיות, אנחנו לא יודעים איך הבורא יכול היה לברוא אינספור עולמות. אבל עלה ברצונו לברוא עולם עם חוקים מסוימים, ובחוקים של העולם שלנו אין אור בלי כלי – אין מילוי ואין שפע בלי להרגיש תחילה את החיסרון. אלה הם חוקי הבריאה.

עוד דבר שבו אנחנו מאמינים – שהבורא הוא טוב. ואם הבורא הוא טוב אז מטבע הטוב להיטיב. הבורא הוא שופע – הוא רק רוצה להיטיב. ואנחנו בתוכו – אנחנו ברחם האלוקי, וזה כמו אמא שרק רוצה לתת הכל לילדים שלה. לא יכול להיות שהוא ירצה משהו רע בשבילנו. יש לנו כאן שני דברים שנראים בסתירה, ונראה איך מיישבים אותה.

עכשיו נדבר על רעיונות מאוד מעניינים. אנחנו מדברים על חושך שבא לפני האור. תמיד לפני האור יש חושך. תמיד לפני הלידה יש צירים וכאבים. אצלי לפחות זה היה ככה, אולי יש כאן כאלה שהצליח להן אחרת… תמיד לפני לידה רוחנית יש חושך מוחלט. למה?

יש שני סוגי חושך:

החושך הגשמי – כל הייסורים שאנחנו מרגישים. לכל אחד יש את הייסורים שלו: האחת לא התחתנה (אני לא יודעת אם זה נחווה בייסורים אצלכן), לאחרת יש חס וחלילה מישהו חולה במשפחה הקרובה שלה, אחת לא ממצה את עצמה – למדה יעוץ ביוגרפי וכבר 10 שנים לא באים מטופלים… כל אלו מקרים אמיתיים. אחת לא מצליחה להתפרנס וצריכה לעבוד בעבודה משעממת בעוד שהיא כל הזמן רוצה ללמוד ולהתקדם. לכולנו יש ייסורים כאלה ואחרים. כל אחד עם התיק שלו. וזה כאב. ולכאב הזה אנחנו קוראים חושך. זה כאב גשמי, למרות שזה כואב בנפש וברוח ובגוף. זה כאב גשמי ותיכף נבין את השוני שלו מכאב רוחני.

כל חושך בא מהבורא. מי שאומר שלא – הוא כופר בעיקר. מהו העיקר? ‘דע כי טרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור פשוט אחד ממלא אינסוף”. על זה אמרה תלמידה בשיעור אתמול ‘אין עוד מלבדו’. יש רק כוח אחד. אחד – זה לא רק אומר אחד ולא שניים ולא שלושה, אלא אחד יחיד ומיוחד. אין דבר כזה. ואין שתי רשויות או יותר – זה מתוך ‘ארבעה שנכנסו לפרדס’, שם אמר אלישע בן אבויה שיש שתי רשויות. אם אני אומרת שהרע מגיע מהשטן, מהנחש, מלוציפר, מאהרימן, מכוחות הנגד או לא משנה מאיפה – אז אני כופרת בעיקר. הכל מגיע מהאינסוף. הכל מגיע מהבורא, ורק לנו זה נראה רע! לנו זה נראה רע כי זה מכאיב. ובעצם אין רע, ורק לנו זה נראה רע.

“יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה” ישעיהו מה, ז’. דברים הכי קשים לא נעשים שלא בידיעתו. הקדוש ברוך הוא הוא שברא גם את החושך. וכשיש חושך בחיים שלנו יש לנו שתי אפשרויות:

האחת – לכאוב נורא ולאבד את האמונה. זה קורה לנו. המון. במיוחד כשאנחנו במייצר, כשאנחנו בתוך התהום, ואז יש כובד מאוד גדול בנוסף לכובד הרגיל, ואנחנו שוקעים, כוח המשיכה מצליח לקחת אותנו. מי מאיתנו לא מכיר את זה.

האפשרות השנייה – אפשרות שלא באה לנו בקלות, ומצריכה הרבה מאמץ והשתדלות ויגיעה ולימודים ודם יזע ודמעות, אבל בשביל זה באנו לכאן – לעבוד. האפשרות הזו היא להאמין שזה בא לנו מהבורא. להאמין שתקופת החשיכה הזו, שנראית כמו תקלה נוראית בחיים שלנו, ולפעמים כמו עם ישראל במדבר אנחנו רוצים לחזור אחורה ורק להיות לפני הרגע הזה שקרה מה שקרה ועשה את השינוי, רק להיות יום אחד לפני זה ולעשות החלטה אחרת. מכירים את זה? יום אחד…. אני כבר כ-15 שנים מנקרת לעצמי עם סכין חדה בתוך הלב למה עשיתי משהו שלכאורה שינה את הגורל של אחד מילדיי, ואם רק הייתי יכולה לחזור היום אחורה. אבל תדעו לכם שגם תוך כדי שאני אומרת שהלוואי והייתי חוזרת יום אחורה, ממש תוך כדי זה – אני גם מפחדת. כי אם אני אחזור יום אחורה ומונעת את זה – אלוהים יודע מה היו התוצאות.

אנחנו לא בסרט מדע בדיוני שאפשר לראות בו זמנית את שתי המציאויות. אז לפעמים אני משחקת לעצמי בראש ואומרת לעצמי ‘אוקי, שיתנו לי לחזור יום אחורה לפני ההחלטה הזו, לראות מה יוצא מזה, ואם החיים לא יהיו בסדר אני חוזרת למסלול הזה שאני בו עכשיו’. זה אומר שאין לי אמונה. אמונה זה לא דבר פשוט. היא מעל השכל. כשמדברים על הספירות, אמונה נמצאת בכתר. היא מעבר לגוף. אנחנו בצורת אדם קדמון, והכתר כאילו לא שייך לגוף, זה מעל לשכל. זה, אם אני לא טועה, קשור לתפילין ששמים מעל הראש, ושהם מעבר לשכל האנושי. זה גם זכר לזמנים שלאדם הייתה ראייה רוחנית – הייתה לאדם מעין אנטנה כזו, כמו שתהיה גם בזמנים שיבואו, היו חושים מעבר לשכל והוא היה בקשר ישיר עם הרוחניות והאלוקות. בכל מקרה, האמונה זה הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעבוד בשבילו, כי זו ממש אנטנה ישירה לבורא עולם. אבל זה לא בא כ’יש לי או אין לי’. זו עבודה. זו גם עבודה הכרתית – לחבר כל מיני חוטים של דברים שלא האמנתי ובסוף יצאו לטובה. זה כל הזמן לעבוד, וגם להתפלל. להגיד ‘בורא עולם, אני לא מאמינה, בבקשה תעזור לי להאמין’. להתפלל לאמונה. כי כשיש אמונה אז אנחנו כבר מחוברים לתדר אחר. כולנו מכירות ומכירים את זה שאנחנו לרגעים, לימים או למשך שבועות נמצאים בתדר אחר. זה לא שהדברים השתנו, אבל אנחנו השתנינו. אנחנו השתנינו והייסורים והכאב – שהיו ושעכשיו – לא מכריעים אותנו. הם לא מכריעים אותנו כי פתאום יש לנו פרספקטיבה הרבה יותר רחבה על ‘מה זה החיים’, ומה הם החיים שלנו.

בשפה שלנו אפשר להגיד שיש דרך של התודעה ודרך של הייסורים, של הקרמה. קרמה זה דבר שמתנהל באופן אוטומטי. אם אני מכניסה את התודעה ומצליחה לפתח אמונה שהכל נהיה בדברו, מיתושון  קטן ועד בכלל – הכל נהיה בדברו. אומרים על האר”י הקדוש שהוא לא הרג אפילו יתוש, כי גם ביתוש יש את אור אינסוף, כי מה שאין בו את אור אינסוף – הוא לא קיים.

להפנים שהבורא הוא זה ששלח לי את הכאבים. למה הוא שלח לי את הכאבים?

מספרים על האימהות של עם ישראל – למה הן היו עקרות? שימו לב שכל הגדולים של עם ישראל – החיים שלהם היו לגמרי שונים משל עם ישראל. יש את עם ישראל, ויש את הנציגים של עם ישראל עליהם מדברים בתנ”ך, והחיים שלהם היו לגמרי אחרים. יוצאי דופן. הסבל שלהם היה מאוד גדול, והם שילמו מחירים והקרבות גדולות. למשל, על יעקב נאמר ש 17 שנה הוא לא חי. ‘לא חי’ במילים שלנו פירושו שהוא כנראה היה בדיכאון עמוק, כי הוא היה מת. 17 שנה שהוא לא ראה את יוסף. איך יודעים? כי כשהוא פגש את יוסף נאמר “וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב” בראשית מה – כז. בגלל זה גם נלקחה ממנו רוח קודש – 17 שנה הוא לא היה יכול לראות בעולמות הרוח, כי הוא איבד את האנטנה הזו. כך הגדולים ביותר של עם ישראל עוברים תהליכים נפשיים ורוחניים, כמו שאנחנו הקטנים עוברים במעט.

ארבע האימהות היו עקרות. למה? כי הקדוש-ברוך-הוא רצה, השתוקק, שהן יפנו אליו. זה נראה סיפור אכזרי וסדיסטי, אבל זה לא כך. השתוקק שיפנו אליו, רצה שיפנו אליו בתפילה – מה זה אומר?

משתתפת – להגדיל את הכלי שלהן.

אורנה – למלא את הכלי שלהן. הוא רצה לתת להן קשר ישיר אתו, שזה הדבר שאנחנו הכי רוצים בעולם. זה מה שכולנו מחפשים – להידבק באור א”ס הזה, שהוא כל הטוב שאנחנו מאחלים לעצמנו. כל הטוב שבעולם שאתם מסוגלים לחשוב, כפול מיליוני מונים. הוא רצה ביקרן ורצה שיצרו איתו קשר – אז הוא יצר להן לכאורה מצב של מצוקה, כדי שאז הן יפנו אליו. כאשר הן כבר פונות אליו – אז מתחיל הקשר להיות בינן לבינו, קשר אינטימי, קשר אישי שמקרב אותן, ואותנו כשאנחנו פונים אליו, לרמות תודעה גבוהות יותר, לתדרים גבוהים יותר.

כל העולם הזה הוא תדרים, כוחות. מלאכים זה כוחות, זה לא מישהו עם כנפיים, זה כוחות. הכל כוחות ומודעות, תודעה, ים אינסוף של תודעה – זה האינסוף. תודעה כוללת הכל מכל וכל. אז הבורא רצה לקרב אותן. לכן כל הסיפורים בתנ”ך – גם על שרה, גם על רבקה, גם על חנה שהתפללה לבן, גם רחל. האמונה הזו היא הדבר היחיד שהוא הרכוש שלנו בעולם הזה ובעולם הבא. לא משנה כמה בתים יהיו לנו, וכמה רכוש יהיה לנו – אנחנו לא לוקחים שום דבר איתנו לקבר וגם לא לעולם הרוח, אבל את האמונה הזו ואת החיבור הזה – אנחנו כן לוקחים. ומשם אנחנו ממשיכים. אם אנחנו מצליחים לראות דרך האמונה באמת את החיבור ביננו ובין כולם, ודרך זה תתפתח אהבה.

אהבה – אתם יודעים שאני מלמדת כבר מעל 15 שנה, ולא נוקבת במילה הזו, כי לדעתי מבזבזים אותה, מוזילים אותה, והאמת היא שאני לא חושבת שאני יודעת מה זו אהבה, אולי רק לאחרונה. אני לא מדברת על אהבה לילדים או למטופלים. אהבה זה חיבור. אולי רק לאחרונה אני רואה נצנוצי אהבה, אז אפילו לא הרגשתי ראויה להגיד את המילה אהבה. אז אולי רק את זה אנחנו ניקח אתנו ולא שום דבר אחר. על זה שווה להילחם.

זה היה החושך הפיזי. עכשיו נדבר על החושך הרוחני. מה הוא החושך הרוחני?

אם אני מתפתה לעשות משהו שכבר אמרתי לעצמי שלא אעשה את זה יותר – אני מאמינה שקורה לכן – ואז אני מתייסרת: למה נפלתי ולמה התפתיתי. אנחנו צריכים להאמין שגם את החושך הזה הבורא שלח לנו. מצד אחד – יש לי בחירה: “הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” דברים ל, יט. יש לי בחירה ללכת בדרך הטובה – בדרך הטוב ולא בדרך הרע. מצד שני – אני אומרת שהקדוש-ברוך-הוא עשה ועושה הכל. אז איך מיישבים את הסתירה? הבחירה היא לפני המעשה. לפני המעשה אני במצב של בחירה. ואני מרגישה את עצמי שיש לי בחירה – זה הטבע המורגש שלי: שאני בוחרת. אבל אחרי שעשיתי – אני צריכה להאמין שזו לא אני עשיתי, ושזה הוא עשה והוא עושה והוא זה שיעשה את כל המעשים. לכן אני תמיד אומרת – אין טעות: בחרת משהו – זה היה בבחירה שלך. לאחר מכן הגיעו תוצאות שלא רצית שיקרו – את זה כבר לא את בחרת. ואז בדיעבד – גם את ההתחלה לא את בחרת. קשה ליישב את זה בשכל שלנו, כי איך זה שבחרתי, ואחרי זה לא בחרתי, וגם בדיעבד לא בחרתי? אבל זה בדיוק ככה. כל מעשה שעשיתי והיו לו תוצאות, שהן תוצאות קשות – עד לפני התוצאות זו הייתה הבחירה שלי, ומרגע שהתוצאות באות – זו כבר לא הבחירה שלי וכך היה צריך להיות. קשה להבין את זה.

משתתפת – וגם הפוך, אם התוצאות טובות.

אורנה – נכון, את צודקת. במובן מסוים, לפני המעשה – ‘אם אין אני לי מי לי’ – כל האחריות עלי. אחרי המעשה – אין מה לבכות, אין מה להצטער, אין מה לומר ‘לו הייתי עושה אחרת’. אין דבר כזה. אין מציאות אחרת. זו המציאות היחידה שהייתה צריכה להיות. זה הבורא עשה את זה. אני לא יודעת איך אתם יכולים ליישב את הקונפליקט הזה, אבל זה לא בשכל. צריך משהו מעבר לשכל. בתחושה – לחוש שזה נכון. אנחנו קוראים לזה ‘החוש לאמת’.

משתתפת – את מתכוונת לכל מעשה, כל מעשה? רצחתי את השכנה שלי – אין לי מה להצטער? תחדדי לנו את זה… סטרתי לבן שלי ואין לי מה להצטער? מה הכוונה?

אורנה – ניקח יותר מזה: השואה, ימח שמם וזכרם הצוררים – נעשתה על דעתו או שלא על דעתו?

משתתפת – בדעתו.

אורנה – אוקי. לפני שסטרת לבן שלך – זו הייתה החלטה שלך. לא חסרים היום גברים שרוצחים נשים, נכון? זה לא אומר שהבן אדם לא אשם, או שהחברה לא צריכה להעניש אותו, או שלא צריך להיזהר ממנו. זה אומר שאין דבר שלא נעשה על דעת הבורא. שלא יכולים להחזיר אחורה ולהגיד ‘היה צריך להיות אחרת’. זה מרפרר לסוף ההרצאה היום. בתפילה אנחנו אומרים ‘שמע ישראל אדוני אלוקינו אדוני אחד’ – וזה לא עניין של התייחסות מספרית. זה מציאות ללא שניות – אין שניות במציאות הזו. הבורא הוא טוב ומיטיב בצורה מוחלטת, הוא לא נתון לשינויים. הוא אבסולוטי באופן אבסולוטי. גם אם הוא שלח לי סבל או שלח ליהודים סבל. בכל דור ודור היהודים סבלו וסובלים. כל העמים שגרמו סבל ליהודים – יש להם את הקרמה שלהם, הם ישלמו עליה. אבל את חושבת שזה לא נעשה על דעתו?

משתתפת – זו בדיוק השאלה שלי: ברור שזה נעשה על דעתו, אבל גם לנו יש אחריות פה. אנחנו לא מסירים מעצמנו אחריות מוסרית, הרי כל מה שאנחנו שואפים זה להתפתח מבחינה מוסרית, ולא נוכל לעשות את זה אם לא נצטער על דברים רעים שעשינו. ברור שהכל מגיע ממנו, אבל יש כאן איזה חידוד: לנו יש את הבחירה שאנחנו כן בוחרים.

אורנה – כן, כל פעם מחדש יש לך בחירה. נגיד שחלילה סטרת לבן שלך – אחרי שזה נעשה זה כבר נעשה. ואז את באה למחרת ואומרת ‘הפעם אני לא אתן לו סטירה’, ונותנת לו עוד פעם סטירה. זה נעשה – זהו. כל מה שאת יכולה להשתדל זה על העתיד. מה שכבר נעשה – הוא המציאות. ואין מציאות מבלי שהיא תהיה בתוכו. צריך להבין את זה. אני לא אומרת שלא להשתדל לעתיד – זו הבחירה שלנו כל פעם מחדש, ואנחנו נסבול אם אנחנו נתרחק. למה נסבול? מה זה להתרחק מהבורא? להתרחק מהבורא זה שינוי צורה. מה זה להתרחק ברוחני? זה אם אני בצורה שונה ממך – אז אני רחוקה ממך. אם אני בצורה שווה אלייך – אז אני קרובה אלייך. כל אחד כאן הוא מעיר אחרת, ובשיעורים לחו”ל אנחנו גם ממדינות שונות, אבל יש לנו קירבה כי יש לנו עניין משותף, אז אנחנו מרגישים קרובים, למרות הזום. ואת יכולה עם השכנה שלך, זאת “שלא רצית להרוג אותה”, להרגיש מאוד רחוקה למרות שאת ממש לידה, כי יש בינכן שינוי צורה – ככה קוראים לזה בקבלה. אם את עושה מעשים שהם ההפך מהטוב – את בשינוי צורה. בשינוי צורה את בחושך.

משתתפת – אז כל הסיפור הזה זה דרגות שונות של שינוי צורה בעצם. אנחנו בתוך הבורא, ובין טוב לרע זה דרגות שונות של שינוי צורה בתוך החלל שהבורא יצר, שבו כל הדרמה הזו מתרחשת.

אורנה – נכון. כל הדרמה הזו מתרחשת בתוך האלוקות, וכל הדרמה הזו מתרחשת כדי שאנחנו נבחר להידבק אליו ולא יהיה מצב של ‘נהמא דכיסופה’ – שלא יהיה לחם ביזיון. שנהיה שותפים ולא נהיה כמו ילדים נצחיים שמקבלים מקבלים מקבלים ונעשים ילדים מפונקים ומקולקלים. אף אחד לא יכול לחיות במצב שהוא כל הזמן מקבל. זו תחושה נוראית – אתה לא מוצא את עצמך. כל אחד רוצה גם כן להשפיע. אז כל הדרמה הזו נמצאת בתוך האלוקות, והדרמה הזו הרחיקה אותנו ממנו לכאורה, ואנחנו צריכים להתקרב אליו דרך עמל ויגיעה. ‘בזיעת אפך תאכל לחם’, ‘בעצב תלדי בנים’ – זה המצב שלנו. ואז אנחנו מתקרבים יותר ויותר לטוב. אבל אם נעשו דברים רעים – זה לא נעשה שלא על דעתו. זה לא מוריד מאיתנו את האחריות – אני מקווה שזה ברור. אבל אם יש משהו שאני חוטאת בו, ונכשלתי עוד פעם – זה הוא ששלח לי את הכישלון.

משתתפת – הדברים שאת אומרת מתחברים לי ל’אדם הפיקח’ שרוצה לעשות את אותם הדברים בפעם הבאה טוב יותר. הוא אומר שאין לנו מה להתחרט – להתחרט זה אנוכי. אני מתחרטת על מה שכבר היה. אני יכולה רק לרצות לתקן, לעשות את זה בעתיד טוב יותר.

אורנה – יפה. אבל להבין שכשאני מחליטה לא לאכול את שני כדורי השוקולד – מקרה שהיה אתמול עם מישהי שיש לה בעיית אכילה גדולה, ולפני השיעור ‘בום!’ שני כדורי שוקולד. מכאן – זהו. ברגע שהיא עשתה את זה, זה כבר נעשה – הוא שלח לה, עוד פעם, את האתגר הזה והיא לא עמדה בו. על זה אומרים שאלוקים שולח את השטן. השטן זה לא תפקיד לכשעצמו. התפקיד של השטן זה להשטין, והתפקיד שלנו זה להתגבר על השטן. השטן שם כדי לאתגר אותנו. אם נתגבר עליו – נגאל גם אותו. צריך להבין שזה לא סיפורי ילדים. מה זה שטן? שטן זה מלאך שבא לאתגר אותנו. למשל, אני אומרת שאני רוצה להתפתח. מי מאיתנו לא אומר שהוא רוצה להתפתח? ואמרתי בשיעור הקודם – היזהרו בבקשותיכם. תגידו ‘אני רוצה להתפתח’ , מיד תהיו בחושך. למה? כי מאתגרים אותנו, שנתפתח. זה השטן לכאורה – הוא השטין אותנו כדי לראות אם באמת אנחנו יכולים להתפתח. אם לא, אז בבקשה – חזרה למקום שלך ותנסי עוד פעם. אלף פעמים תנסי.

גם כשחטאתי, גם כשנפלתי, אלף פעם – זה ממנו. ולא להתייאש כי בפעם האלף ואחד אני יכולה להצליח. כולנו יודעים שאנחנו עובדים על דברים שנים, ופתאום יש את החסד הזה. אם היינו מתייאשים ואומרים ‘זהו, אין סיכוי’ – אז השטן היה מצליח כאילו בעבודה שלו, זה התפקיד שלו. אבל אם אני אומרת ‘לא הצלחתי גם הפעם, כנראה שזה עוד לא הזמן, כי לא הצלחתי’. נגיד שיש לי בעל מתעלל חס וחלילה, ואני מנסה לעזוב אותו. עוזבת פעם אחת, וחוזרת, עוד פעם, וחוזרת, וכל פעם שחזרתי – זה אלוהים החזיר אותי אליו. בפעם שהצלחתי – אם זה צריך להיות, אני לא יודעת אם זה צריך, זו דוגמא היפותטית – זה היה הזמן המדויק שהייתי צריכה להצליח. ככה זה. אנחנו לא כל כך קובעים פה. אנחנו מאוד יהירים, ואני אדבר על עצמי, שאני מאוד יהירה כשאני חושבת שכל פיפס שאני עושה – אני משנה לדוגמא, את הגורל של הילדים שלי. על זה אני סובלת מאוד, ואולי כבר לא כל כך. לכל אחד יש את הסבל שלו במקום שהוא חושב שכל פיפס שהוא עושה שינה ומשנה את הגורל של האחר.

משתתפת – קודם אמרת שזה לא אומר שבן אדם לא צריך להיענש, ונראה לי שאם אדם עושה מעשה איום באמת ומסתכלים על זה בצורה הזו – אז אולי עונש הוא לא הדבר הנכון.

אורנה – עונש זו לא המילה הנכונה. כמו שאומרים ‘שכר מצווה – מצווה, ושכר עבירה – עבירה’. העבירה עצמה היא החושך – היא גורמת הרחקה, וברגע שאני בהרחקה אני בחושך. כשאני לא בקרבה לטוב, אני לא צריכה לעשות כלום, אני כבר בחושך. נכון שהחברה כולאת אותי וכל מני דברים, אבל אני כבר הורדתי מערכי. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות ל’אני’ שלי זה להוריד מערכו, או להגביר אותו. ‘להוריד מערכו’ זה כל המעשים הרעים שעשיתי. הורדתי מערכי. אחרי זה אני באה לשמים – ואני כואבת כאב נוראי, את הסבל שגרמתי לאחר. לא רק בגלל שגרמתי לאחר – כי הוא, בורא עולם דואג לו – אלא בגלל שאני רואה שה’אני’ שלי מוכתם כמו שמלת השבת של חנה’לה. זה כאב גדול כי זה גם לא מאפשר לי לעבור הלאה – אני צריכה לחזור לכאן עוד הפעם. עוד פעם לחזור ל’עמק הבכא’ הזה, וסליחה שאני אומרת ‘עמק הבכא’ לכל מי שחושב אחרת.

אמרנו שאין אור בלי כלי, לכן הכלי הוא החושך, והכלי הוא הרע, והכלי הוא המן הרשע. תמיד כל סיפור של אור מתחיל בחושך. ועכשיו לפני שתגידו ‘רגע אבל מה עם בני אדם שאצלם מתחיל רע ונגמר רע?’ – אז גם לזה יש תשובה. מה זה מתחיל רע ונגמר רע? למשל, לא עלינו, אדם צעיר יחסית חולה בסרטן, ומת. זה לכאורה סותר את מה שנאמר. לכאן אנחנו מכניסים את הראייה הרחבה יותר, ולכן צריך להכניס עוד יותר אמונה, אבל לא אמונה עיוורת אלא עבודה רצינית באמת על האמונה שלנו. לקרוא אצל הגדולים בכל העולם, כולל הגדולים שלנו – הזוהר והאר”י הקדוש – וכל מה שלמדנו אצל שטיינר על גלגולי נשמות, ובביה”ס שלנו עשינו מחקר רציני מאוד, וכל זה על מנת להבין שאנחנו לא פה בפעם הראשונה, ואנחנו לא באנו לכאן ‘טבולה ראסה’. אנחנו באנו לכאן לעשות תיקונים, ואנחנו באנו לכאן כדי להתקרב יותר ויותר לאור, ואנחנו בחרנו את הגורל שלנו. כשבאים לכאן זה כואב, אבל אנחנו בחרנו וזה הגורל המדויק שלנו. אם אדם בא לכאן רק לשנתיים – אז יכול להיות שהוא רוח ענקית והיה צריך שנתיים בלבד בשביל לתקן משהו בילדות. ואם בן אדם חס וחלילה נפטר ממחלה – אז גם פה היה משהו שהמחלה הביאה. שטיינר אומר שמחלה – גם אם מחלימים ממנה וגם אם מתים ממנה – היא עשתה את שלה. אם מחלימים ממנה – סימן שכוח ה’אני’ הצליח להתגבר ויש עוד מה לעשות בחיים האלה. אם מתים ממנה – סימן שאין עוד מה לעשות, כי המחלה לא הצליחה להביא אותנו לשיא התיקון המסוים, ואנחנו נתחיל את החיים הבאים מאותו המקום.

שום דבר לא הולך לאיבוד ברוחני. אמרנו שאין העדר ברוחני – כל דבר טוב שעשינו נשאר, וכל דבר שהתפתחנו אליו – ממנו נתחיל בחיים הבאים. להחזיק באמונה הזו הרבה יותר קשה. אבל עם האמונה הזו, אם אנחנו רואים שמישהו מהמשפחה שלנו סובל או חולה ואנחנו מבינים שזה חלק מהתיקון שלו. זו לא רק אינקרנציה אחת, זה לא רק מהלך חיים אחד. אנחנו יודעים שאנחנו כאן רק בחלק מהסרט הגדול, אנחנו רק בסצנה אחת מתוך כמה סצנות שיש לכל אחד מאיתנו – אז אנחנו מתחילים להתחבר יותר ויותר לתדר האלוקי, לתדר התודעה שהיא מעבר לתודעה הקוגניטיבית אינטלקטואלית שכלית.

אנחנו בתדר אחר, שיש היום לישויות יותר גבוהות מאיתנו, אבל אנחנו יכולים להתחבר דרך התדר הזה למחשבה האלוקית הראשונית. זה – ‘להיטיב לנבראיו’. למה ברא הבורא את העולם? כשאנחנו מרגישים מאושרים ושיש לנו המון – אז יש לנו רצון לחלוק את זה עם אחרים. אז תארו לעצמכם את הישות שהיא הטוב והשפע: לא חסר לה כלום, אבל לכאורה חסר לה להשפיע את זה הלאה. היא שופעת כל הזמן, ורוצה מישהו שיקבל את זה. היא לא חלילה צריכה את זה, אבל היא בראה את הבריאה כדי להשפיע את השפע הזה, ואנחנו בסוף הבריאה כדי לקבל אותו.

בפורים מצווה עלינו להשתכר “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” – כל עניין הטוב והרע אינו פשוט כל כך, כי הרע הוא לפעמים רע לכאורה, והרע הגדול ביותר יכול לשרת את הטוב הגדול ביותר. אנחנו אומרים שלקראת הגאולה יגיע החושך לשיאו. למה יגיע החושך לשיאו? כדי שלא יישאר אפילו טיפת חושך לא גאול. כל החושך צריך להיגאל. אם אנחנו נגאל רק חושך קטן – אז יהיה עוד חושך גדול שבפעם הבאה יתקוף אותנו. אסור לשום חושך להישאר בעולם. לכן הרע הולך ומתגבר. אנחנו רואים את זה גם באנושות. לא הקורונה זה ‘הרע’. הקורונה היא התרופה. הרע והשחיתות, האגואיזם והנהנתנות, והצבירה של אין סוף כסף במעט ידיים – כל אלו יגיעו למצב יותר גרוע. לכן אנחנו צריכים להשתכר, אבל לא שיכרות של מטומטמים אלא שיכרות במובן שהתודעה התלויה שלנו, התודעה המטריאליסטית שלנו, היא זו שתתעמעם, וכך נגיע לתודעה של אמונה שהכל נהיה בדברו. אמרו לנו את זה כבר הגדולים מהעם שלנו ומעמים אחרים – ראו את זה. ראו לתוך העולם הרוחני. ראו את המקור של מה שקורה פה. כמה שנגיע לשם יותר – נהיה יותר בדבקות עם אור אינסוף, נהיה בתוכו, דבקים בתכונות שלו, בידע שלו, בחוכמה שלו, בשפע שלו, באינטואיציה שלו ובכל מה שאנחנו מאחלים לעצמנו.

זה ‘ונהפוך הוא’ של פורים. לכן גם מתחפשים: לכאורה לא רואים את הפנים האמיתיות. היום כולנו מחופשים עם המסכות. צריך להסתכל על זה בצורה גתאנית – להתבונן בתופעה מתוך התפעמות. לא רק להגיד שהמסכה הזו מגרדת לי או להגיד שאלה שלא רוצים להתחסן הם כאלה וכאלה, ואלה שכן רוצים להתחסן הם כאלה וכאלה – אלא להתבונן על כל הקורונה הזו בהתפעמות, וגם להגיד תודה שזכינו להיות בדור שרואה את השינוי. יכולנו לעבור את החיים בלי קורונה ולחשוב שככה החיים יימשכו לנו ולצאצאינו, ושבורא עולם ישב לו בשקט. אבל בעולם הרוח לא יושבים בשקט, ופתאום אנחנו רואים מול העיניים שלנו את השינוי הזה. אם זה לא מביא אותנו לאמונה – עם כל השכל האנושי וכל מה שחשבנו והנה פתאום אנחנו מוכרעים.

אמרתי בעבר ואני אומרת גם היום: אני יודעת שקל לי לדבר, כשאני יושבת לי כאן ספונה בביתי, ילדיי גדולים ואין לי ילדים קטנים שצריכים לסבול, ואני גם לא מלמדת בבתי ספר. אבל גם זה גורל. גם קצת חסד צריך לעשות איתי. זה גם כן גורל, שהקורונה עד עכשיו לא קשורה אליי מהבחינה הגשמית, אז אולי קל לי יותר להסתכל ולהגיד ‘שמו אותי בדור שקורות בו מהפכות רוחניות עצומות, וזה מחייב אותי!’ אני לא רוצה להגיד שזה מחייב אתכם. זה מחייב אותי – מחייב אותי לפעול באופן הרוחני ביותר שאני יכולה. תופעה כזו קוסמית, ושאני אשאר עם השכל הקטן שלי ועם התלונות שלי? זה פספוס נוראי.

באחת מהקבוצות בהכשרה ביקשו לדבר על החיסונים באופן ביוגרפי, כלומר: אם אני מתחסנת או לא מתחסנת – איך זה קשור לביוגרפיה. ראינו שכל אלה שהם בריאותניים ובריאותיים – הם לא מתחסנים, ואיך אחרים כן מתחסנים, וכל אחד דיבר באופן אישי. אבל אף אחד לא אמר את מה שאמרתי כאן עכשיו: אף אחד לא דיבר על זה שהוא עד לתופעה קוסמית. מעבר לזה שאני כועסת על הרב הזה, ואני כועסת על אלה או אלה, וכועסת וכועסת על מי שמסכנים אותי – שימו לב איפה אנחנו נמצאים! זו התפעמות. זכינו להיות בדור שהמסך מוסר מבעד לעיניים שלנו. אנחנו מתחילים להסתכל לתוך עולם הרוח. מסתכלים לתוך עולם הרוח ממש – מסתכלים על זה שמעבר לחיים שלנו כאן ממש יש זרמים תת קרקעיים ששכחנו. היה נדמה לנו שאנחנו מכוונים כל פעולה ופעולה, מהקטנה ועד הגדולה.

לא לדאוג! הכל לטובה. אני אומרת את זה גם לעצמי, ואני יותר ויותר מצליחה.

משתתפת – אפשר לסכם את ההרצאה במילה ‘צניעות’, גם לטוב ולגם לרע.

אורנה – לא לסכם אבל להוסיף להרצאה, כי זה לא מספיק להגיד ‘צניעות’.

משתתפת – תוכלי בבקשה לחזור על הנושא של המסכות והתחפושות בפורים?

אורנה – אמרנו שמגילת אסתר היא מגלה וגם מסתירה, ואמרנו שאנחנו חווים גם תקופות של הסתר פנים בהן לכאורה ננטשנו והבורא מסתיר את פניו מאיתנו. אבל זה הפוך על הפוך – אלו תקופות שאנחנו באמת חשים שאנחנו לבד, אבל אנחנו אף פעם לא לבד. ההסתר הזה הוא ההסתר של המציאות – הרע מסתיר את הטוב. המן מסתיר את מרדכי, לכאורה, אבל אין דבר כזה באמת. המגילה מגלה לנו את ההסתר אבל מאחורי ההסתר יש את הפנים האמיתיות. המסכה מסתירה את הפנים האמיתיות. המציאות הזו מסתירה את המציאות הממשית – את העולם המקביל. יש כמה עולמות מקבילים. זה לא פיזי, זה לא שיש ‘אלינור’ בעולם אחר כמו בסרטי מדע בדיוני שיש ‘אלינור’ מקבילה בעולם אחר. אבל יש ‘אלינור’ בכל מה שיש כאן, ברמות תודעה שונות. בתוך ‘אלינור’ הזו – שזו את – יש עוד לפחות 5 ‘אלינוריות’ שהן רמות התודעה השונות שה’אלינוריות’ האלו חוות או יכולות לחוות בפוטנציאל, את החיים. אם תגיעי לתודעה יותר גבוהה, למשל לתודעה של המלאכים, אז את תחווי את כל המציאות הזו בצורה אחרת. ואם תגיעי לתודעה יותר גבוהה – גם כן תחווי את כל הממשות בצורה אחרת. וכל זה נמצא בתוכך כפוטנציאל.

זו המשימה שלנו – כמו הילדים שאומרים עליהם ‘יש לו פוטנציאל והוא לא מנצל את זה’. אנחנו כאלה – יש לנו פוטנציאל להגיע לאור אינסוף, אבל אנחנו לא מנצלים אותו כי אנחנו הולכים שבי. זו לא ביקורת על אף אחד, כי זו התוכנית של הבריאה – שנתגבר על המסכים: נתגבר על המסכים האלה ונגיע בכל פעם לרמת תודעה יותר גבוהה, נסתכל על אותה מציאות בעיניים אחרות. וגם – כל הזמן נקבל אתגרים. אני אסביר שוב מה שהסברתי בעבר: יש לי כלי כזה – כוס תה קטנה – ואני עכשיו רוצה כלי אחר, מאג כזה גדול. אני הולכת לחנות וקונה מאג. הדבר הראשון הוא שבמאג הזה יש ריק. אם אני אעביר את התה שיש לי בכוס הקטנה אל המאג, אז יהיה לי עכשיו שלושת רבעי כוס של חושך, של כלי ריק. כי אני רוצה מאג – כי אני רוצה כלי גדול יותר, כי אני רוצה להתפתח.

אז כל פעם שאני אומרת שאני רוצה להתפתח – בין אם אני אומרת את זה במודע ובין אם ה’אדם החכם’ שלי אומר את זה – קודם כל אני חווה מאג ריק – חושך – כי הולכים להינתן לי אורות שלא הכרתי, רמות תודעה שלא הכרתי. אין לי את זה. ביקשתי להתפתח. לאט לאט הכלי יתמלא ואני אהיה ברמת תודעה אחרת, אבל הדבר הראשון זה חושך – זה הרע. הרע זה החושך. אבל – הכל נהיה בדברו. הכל זה על מנת שאני ארצה לקבל מאג, ואחרי זה חבית ואחרי זה עולם ומלואו. בהתחלה אני תמיד ארגיש חושך, כי זה משהו שאני עוד לא מכירה. עוד לא הגיע החדש. עוד לא הגיעה הארץ המובטחת, מצרים מאחורי, ואני במדבר, רוצה לחזור אחורה. ביום שאני אוכל להגיד, כמו דוד המלך “גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע כִּי־אַתָּה עִמָּדִי” (תהילים כג,ד) – מבחינתי אני גאולה. אם אני אצליח בתוך החושך להיות ב’ לֹא־אִירָא רָע’ – בתוך החושך, ולא אחרי, למרות שגם זה לא קל, וגם לא לפני, וגם לא לתת הרצאה ולהגיד את זה לכם. בחושך להצליח להגיד ‘אני לא לבד ואני לא פוחדת’ – זו לפי דעתי גאולה. גאולה זה לא כשיבוא המשיח. כל אחד מאיתנו יכול להיגאל עכשיו! למה עכשיו? כי כמו שאמרנו על הזמן ברוחניות – אין זמן ברוחניות. לכן ברגע הזה ממש אנחנו יכולים להיגאל. יתכן שיוצאים מהשיעור הזה ולמישהו פתאום יש גאולה, והוא יכול להגיד ‘ברע ביותר לא אירא רע’. גם כשיבוא המשיח, אבל הגאולה שלנו יכולה להתרחש עכשיו, ויש אנשים גאולים והיו אנשים גאולים, ולא היו צריכים לחכות עד ימות המשיח, כי אין זמן ברוחניות.

אלו מחשבות מסוג אחר לגמרי, ולשם אנחנו צריכים ללכת. לכן לא כל כך חשוב להפגין ברחובות, לפי דעתי, אלא יותר חשוב לעשות שינוי פנימי, כי זה מה שמשנה את העולם. העולם הזה הוא קצה הקרחון של עולם רוחני.

משתתפת – נכון שהדברים קורים ואנחנו אומרים ‘זה היה צריך לקרות’, ונכון שזה גם מנחם, אז אדם יכול לשקוע בתוך הנחמה הזו ולא לעשות את העבודה, ויש דוגמאות של פושעים שנכנסים לכלא ומיד שמים כיפה וסממנים חיצוניים וכביכול חוזרים בתשובה. הדבר המנחם הזה יכול להיות תעתוע, כי אם הוא מנחם והוא ללא עבודה – אז זה בעצם לא זה. החמצנו. פספסנו.

אורנה – אנחנו ביעוץ הביוגרפי לא מדברים באופן תיאורטי, אנחנו מדברים עלינו. בואי תגידי משהו עלייך, לא על איזשהו פושע תיאורטי.

משתתפת – כן, אני יכולה להגיד עלי, זה מתוכי. אני אומרת ‘אוקי, זה מנחם’ ואם אני לא עושה עבודה סביב זה אז יכולתי להישאר בנחמה הזו, ושוב קורה משהו, ושוב להגיד ‘אוקי, זה מנחם’.

אורנה – ואת עושה עבודה?

משתתפת – אני כן. אבל לוקח זמן עד שאתה מגיע לעבודה. אבל התעתוע הזה…

אורנה – אני מבינה, ואני אענה לך. בעולם הרוח אין שקר. אין דבר כזה שאת תשקרי והכל יהיה טוב. כשאת משקרת את מתרחקת מהאור, כשאת מתרחקת מהאור – את חוזרת לחושך. זה לא משנה אם שמת כיפה או הורדת כיפה – את חוזרת לחושך. ‘שכר מצווה – מצווה, שכר עבירה – עבירה’. שום דבר טוב לא יקרה, ואם יראה כאילו יקרה משהו טוב בעולם הזה, אז אחרי זה יקרה החושך. אנחנו לא חיים רק פעם אחת. זה לא שמישהו מעניש אותנו, אלא זו החוקיות של הבריאה. אם תשבי רגל על רגל ותרמי – העיניים של עולם הרוח רואות הכל. עֵינֵי יְהוָה הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ. זכריה ד י’

אין שם שקר. עולם הרוח זה עולם האמת. לכל יש תוצאה.

משתתפת – אני לא מדברת על לרמות, אני מדברת על לקחת את זה למקום לא נכון, של נחמה שהיא נחמה פורתא. למשל, היה לי אסון ואני אומרת ‘זה היה צריך לקרות’.

אורנה – ואחרי שאת אומרת ‘זה היה צריך לקרות’ את מחשבת מסלול מחדש. זה היה צריך לקרות – אם לא הצלחת למנוע את זה, זה היה צריך לקרות. אם את רופאה ויש לך חולה אז את צריכה לעשות 100% השתדלות לרפא אותו. אבל אם הוא ימות, אחרי שעשית 100% השתדלות – אז זה היה צריך לקרות. אבל אם לפני זה לא עשית 100% השתדלות, אז את פושעת. ואחרי זה – כשהוא מת – זה כבר היה צריך לקרות. את זה קשה לקבל. אבל זה לא פוטר אותנו מאחריות. את זה אמרתי לכל אורך ההרצאה.

תודה רבה חברות יקרות ואהובות.

print