האני האותנטי – שיעור 31

16.3.2021 – ‘האני האותנטי’ – שיעור 31

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

במפגש הקודם שלנו חרגנו מהספר ודיברנו על דברים אחרים, אבל בספר אנחנו נמצאים בנושא ‘כוח הכבידה’ – הכוחות שמושכים אותנו למטה.

אפשר להתייחס לחיים כמו שיפוע שאנחנו עולים בו, עולים דרך כוח הרצון של ה’אני’, ותמיד יש סכנה להחליק ולרדת עם כוח הכבידה. כוחות הנגד הם אלו שרוצים להוריד אותנו. זה תמיד דרך פגיעה באמונה שלנו: אם אנחנו מאמינים ‘שהכל נהיה בדברו’ – אז אנחנו מוכנים לקבל הכל. אבל אם אנחנו מפקפקים אז אנחנו מתחילים לחשוב שהדברים קרו באופן מקרי, ושאם רק הייתי משתדלת יותר אז זה לא היה קורה, ואם הייתי פוקחת את העיניים אז זה לא היה קורה, ואיך ברגע אחד הרסתי לעצמי או ליקרים לי שנים רבות. ברגע הזה של הספק, כוחות הנגד – הנקראים באנתרופוסופיה לוציפר ואהרימן – הם מדרדרים אותנו בשיפוע הזה ואנחנו מתדרדרים בו ומתחילים להרגיש מצוקה רגשית, אשמה, בושה, אשמה. כוח נגד הוא כוח שפועל נגד ה’אני’. כניעה ללוציפר, או לאהרימן או לכל כוח נגד שעולה בדעתנו – זו תהיה החלקה במורד הזה. גם בעמוד השידרה שלנו יש את הירידה והעלייה הזו: למטה, בתחתית עמוד השידרה, יש כוח שנקרא קונדליני – שם טמונה כל האנרגיה: אנרגיית החיים והאנרגיה המינית. המטרה שלנו במהלך החיים היא להעלות את הכוח הזה. באופן סימבולי אנחנו שואפים להעלות אותו מחוליה לחוליה לחוליה לחוליה, עד למעלה. זה כמובן לא בעמוד השידרה הפיזי. הכוח הזה הוא אנרגיה יצרית קודם כל – אנרגיה יותר נמוכה. אם אנחנו מתפתים לאנרגיה הזו אז אנחנו יורדים.

היום בן זוגי סיפר לי שהוא היה אצל חברים, וסיפרה לו האישה שמישהו ברחוב, שהיא כינתה אותו ‘ערס’, עשה לה כל מיני תנועות בידיים כשהיא נהגה, על כך שהיא לא נוהגת טוב, ושהיא מבוגרת ועוד כל מיני דברים, ואז היא פתחה את החלון, צרחה עליו, קיללה וכו’. אחרי זה היא סגרה את החלון ואת הדלת, כי ברחוב יכולים לקרות כל מיני אסונות. אמרתי לעצמי שהיא בעצם התפתתה לכוח הזה – לכוח הייצרי. כאשר מישהו מתייחס אלייך בצורה מזלזלת בכביש, ואת מוגנת באוטו שלך, יש איזשהו עונג לצרוח עליו, לקלל אותו. זו מעין התפרקות מהעלבון והחוצפה שאני מרגישה בתור אישה, ובמיוחד היא, שהיא פמיניסטית, שכל גברבר יכול להשפיל אותי בכביש. אבל לו היתה מתגברת על זה – היתה יכולה להתמיר את האנרגיה הזאת. באנרגיה הזאת – שהיא יצרית – יש עונג. אבל יש עונג הרבה יותר גדול בהתגברות. בהתמרה. לפעמים אנחנו מתפתים לעונג המיידי. אנחנו כאן כולנו לא כל כך צעירות, ואני מקווה שכולנו עברנו את השלב שבו האנרגיה המינית לוקחת אותנו אחריה באופן יצרי, וגם רובנו כאן נשים. באופן ארכיטיפי כללי, לגברים יש יותר בעיה בשליטה על התשוקות שלהם. זוהי אנרגיה, ואת האנרגיה הזו אנחנו מתמירים במהלך החיים לאנרגיה רוחנית, וזו בעצם כל העבודה שלנו: להפוך גוף אסטרלי ל’אני’ או לרוח העצמיות. זו העבודה שלנו, וזו עבודה קשה, כי העבודה עם ה’אני’ דורשת אמונה. דורשת יכולת איפוק. דורשת סבלנות – לא לספק את התשוקה כרגע, ולדעת שאם אני עושה תהליך של טרנספורמציה – אני אקבל את העונג שלי ברמה יותר גבוהה.

מול הרוחות הלוציפריות שרוצות לדרדר אותנו במורד הזה, וכל רוח אחרת של ‘הסיטרא אחרא’ – יש לנו את רוחות-הצורה, שהן בראו אותה והן גם נקראות ‘אלוהים’ בתנ”ך. רוחות-הצורה הן הפן הבורא של האינסוף – בורא שמים וארץ, מעניק צורה ליקום, לטבע ולאדם. הן לא הרשות הכי גבוהה. יש מעליהן למשל את השם המפורש. כמובן שיש היררכיה – כל שם מבטא היררכיה או צורה של הנהגה. הרוחות שיצרו, בראו, אותנו נקראים אלוהים, וגם באנתרופוסופיה הם נקראים ‘אלוהים’.

אותו אלוהים הוא זה שבמאבק או בניגוד אינטרסים, לכאורה, עם הנחש בגן העדן – עם לוציפר. הם לא סתם מופיעים שניהם בתחילת ספר בראשית – יש לנו את אלוהים שרוצה לתת לנו את ה’אני’ ולא רוצה שנאכל מפרי עץ הדעת, אלא רוצה שנגיע לאכול מעץ החיים ונהיה אלמותיים. שנחיה חיי נצח. לכן הוא אומר לנו ‘חכו, עוד כמה זמן תוכלו לאכול מעץ החיים’. ויש את לוציפר, שמפתה אותנו לאכול מעץ הדעת טוב ורע ולהתדרדר בהתפתחות שלנו, להתדרדר ב’עוֹבִיוּת’ שלנו – לרדת מעולמות הרוח, מעולמות בהם הבגד שלנו היה כותנת אור. באותו רגע נפלנו, ואני אומרת ‘נפלנו’ כי כולנו היינו שם בנשמה של בני האדם הראשונים – אדם וחווה.

באותו רגע שנפלנו אז התדר שלנו השתנה. התדר של התודעה שהשתנה – זה מה שנקרא ‘נפלנו’. אין גן עדן למעלה שצנחנו ממנו צניחה חופשית, אלא התדר שלנו השתנה והיינו צריכים הגנה. ההגנה היא גוף יותר מעובה. הגוף המעובה הוא הגנה – הוא מסך בפני האור, כי כשיורדים בתדר רוחני אז לא מסוגלים לעמוד בפני אור בצורה ישירה ללא הגנה. התדרים לא משתווים ואז יכולים למות. ידוע על ארון הברית שהיה לו תדר שלא כולם יכלו לעמוד בפניו. גם במעמד הר סיני – בני ישראל ביקשו ממשה ‘לך אתה ותדבר, אנחנו פוחדים’ – “כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי. קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ

אכן משה הלך, והוא התלבש בענן – הלבוש הזה אפשר לו לעלות אל עולמות הרוח. כשהוא ירד קרנו פניו. קרנו פניו פירושו שהייתה הארה רוחנית – הגוף הפיזי שלו השתנה. את הגוף הפיזי הזה – של ‘קרנו פניו’ – בני ישראל לא יכלו לסבול והוא היה צריך לשים איזשהו מסווה כדי שיוכל לדבר איתם.

עלייה בעולמות הרוח היא שינוי תדרי תודעה. לוציפר הוריד את כולם – הוריד את האדם ואת כל הבריאה. האדם והבריאה ירדו בדרגה אחת לפחות – בעקבות האדם הכל ירד. לכן האדם צריך לעשות את הדרך מחדש ע”י התמרה של הגופים הנמוכים שהוא קיבל ואליהם הוא ירד כשהוא גורש מגן עדן.

זו כל העבודה שלנו – לעלות שוב לעולמות הרוח ע”י עבודה משותפת עם הבורא. הבורא נתן לנו עבודה. לפני כן לא הייתה לנו כל כך הרבה עבודה, המסלול שלנו היה אמור להיות הרבה יותר קצר. היינו יכולים במהלך חיים אחד לגמור את כל התיקון ולעלות לעולמות הרוח. עכשיו, אחר הנפילה מגן עדן, יש לנו עבודה ארוכת שנים, עם כמה וכמה אינקרנציות, וזו כל העבודה שלנו – לחזור ולרכוש את התדרים הרוחניים שאיבדנו, והפעם – מלמטה למעלה. זו העבודה שלנו – אין עבודה אחרת, כי זה כל האדם ואין משהו אחר.

אנחנו רואים שב’בראשית ברא’ מופיע אותו של אלוקים, ולא מופיע שם הוויה – י’ ה’ ו’ ה’. נוהגים להגיד י’ ק’ ו’ ק’ כי נוהגים לא להגיד את שם הוויה. אני אף פעם לא אמרתי את השם הזה, גם כשלא עסקתי בעולמות הרוח. אף פעם לא היה נראה לי שאני יכולה לבטא את השם הזה. מאז שאני עוסקת בעולמות הרוח אני עוד יותר לא יכולה לבטא אותו באופן חופשי, אבל כולנו יודעים למה הכוונה – זה השם המפורש. מה זה השם הזה זה מסתורין גדול, ולא נרבה עליו, חוץ מאשר שנגיד שהוא לא התגלה – עד למשה הוא לא התגלה. נאמר אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. בשם אלוהים אבל בשם הגבוה יותר הוא מתגלה רק החל מפרק יא’ – ממגדל בבל. שם מופיע השם המפורש.

השם המפורש לא קשור רק בבריאה אלא הוא קשור באדם עצמו ובהתפתחות האינדיווידואלית של האדם. יש לנו את השם ‘אלוקים’ שהוא יוצר שמים וארץ, ויש לנו את שם ההוויה, השם המפורש, שהוא יותר גבוה ומופיע רק בחלק מפרק יא’, פסוק ה’: ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. אז מה פתאום מופיע עכשיו השם המפורש? ועוד כתוב – “וירד” – מה זה אומר “וירד”? זה לא שאיזו ישות ירדה בפיזי, אז מה זה “וירד”?

אותו שם מפורש, אותו אדוני אלוהים, הוא האלוהים שנמצא בקשר עם אברהם, עם משה, ועם העם היהודי כולו. זה לא אלוהי הטבע, זה אלוהי האדם, אלוהי הרחמים, אז זה כבר שם אחר. הקשר שבא לידי ביטוי בינו לבין אברהם הוא בציווי “לךְ לךָ”. ומה זה הציווי “לךְ לךָ”? הציווי הזה הוא – לך לתוך עצמך, חפש את ה’אני’ שלך.

בראשית יב’, א: לֶךְ לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ – לך לתוך עצמך מכל הדברים שהגדירו אותך קודם: המולדת, המנהגים, התורשה, וכו’.

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ – איזה מן דבר זה ללכת מהארץ שלך? אם היה מישהו בא ואומר לכן ‘לכו מישראל, מכפר סבא, מתל אביב, ממשפחת רוזינגר, ממשפחת רג’ואן – לכו אל הארץ אשר אראכם’ – מה הייתם אומרים לאותה ישות שאומרת לכם דבר כזה? הייתם הולכים?

משתתפת – לא.

אורנה – מה הייתם שואלים, בהקשר ל’הארץ אשר אראכּה’?

משתתפת – לאן?

אורנה – בדיוק. לאן? איפה זה הארץ הזו? מה זה הארץ הזו? מה אתה רוצה ממני? אתה רוצה שאני אעזוב את כל המוכר לי, את כל היקר לי, ללכת למקום שאתה אפילו לא אומר לי לאן. מה נדרש כאן מאברהם?

משתתפת – לסמוך על אלוהים. להאמין.

אורנה – נכון, לסמוך, להאמין. אני רוצה לחדש כאן לכולכן שאמרתן שלא הייתן הולכות – אתן כבר הלכתן. כבר התחלתן ללכת. זה לא נכון שלא הייתן הולכות. אתן כבר התחלתן ללכת מהמנהגים שלכן, התחלתן ללכת מהקשר הקודם שהיה לכן עם המשפחה שלכן. כולנו התחלנו כבר ללכת. כבר התחלנו ללכת אל הארץ אשר יראנו, אבל בניגוד לאברהם – על עצמי אני יכולה להגיד – יש לי תמיד ספק. לאברהם לא היה ספק. אצלי – כשזה נוגע לילדים שלי כמו שאצלו זה היה בנוגע ליצחק – כשזה מגיע לסבל של הילדים שלי, שם מגיע הספק. הספק שלי הוא לא בבורא, תודה לאל. אין לי ספק בבורא אבל יש לי ספק שזה יכול היה להיות אחרת ואני קלקלתי. שזה לא מה שהוא רצה, ואני איכשהו הצלחתי לקלקל לו מה שהוא רצה.

אותו אדוני אלוהים הוא אלוהי ה’אני’, הוא זה שמתגלה לאחר מכן למשה בסנה הבוער, ומשה אומר לו ‘אם ישאלו אותי בני ישראל מי שלח אותך אלינו’, מה אענה להם? הרי עם ישראל היה עם של עבדים – 200 שנה במצרים הם שכחו לגמרי מה זה יהדות, שכחו לגמרי מה זה להיות בן אדם – ופתאום בא להם מין משה כזה, ובא אליהם בשם אלוהים, אז משה אומר ‘ישאלו אותי מי שלח אותך אלינו שנלך אחריך? שנעזוב כאן את מה שאנחנו רגילים אליו’. זה מתאים לפסח שמתקרב ממש עכשיו: העבדות הזו במצרים זה סבל העבדות שלנו עצמנו. כולנו עבדים בעבדות הזו – וקשה מאוד לצאת משם. אנחנו גם רוצים מישהו כמו משה, שיהיה איש אלוהים ויגיד לנו ‘בואו, אני אקח אתכם, ואתם בטוח תגיעו’.

משה אמר לבורא, לאלוהים: ‘אם ישאלו אותי מי שלח אותי, מה אני אומר להם? בשם מי אני בא?’. מה השיב לו אלוהים?

משתתפת – אהיה אשר אהיה.

אורנה – אהיה אשר אהיה – זה ה’אני’ המתהווה. ‘אהיה’ שלח אותי – זה מה שתשיב להם. ה’אני’ המתהווה. ה’אני’ המתהווה הוא כל הזמן בהתהוות. זו הפעם הראשונה בתנ”ך שמופיעה הישות הזו, בצורה הזו, בשם הזה – ‘אהיה אשר אהיה’. בשם הזה הוא התגלה למשה. הוא לא התגלה ככה אפילו לאבות אברהם, יצחק ויעקב. הוא מופיע כך הרבה אחרי לוציפר. לוציפר מופיע כבר בפרק ג’, מפתה את חווה ומוריד אותה. ברגע שאכלו מפרי עץ הדעת – באותו רגע נפקחו להם העיניים. מה זה ‘נפקחו עיניהם’? הם ראו את עצמם. לפני כן הם לא היו עיוורים, אבל ברגע שאכלו מפרי עץ הדעת הם ראו את עצמם – נכנסה מודעות עצמית. הם ראו שהם עירומים – שהם לא לבושים בשום בגד אור, בשום בגד של רוח. הם ראו את ההבדל ביניהם לבין אלוהים, והתביישו על זה ולא על העירום הפיזי שלהם, כי הם לא נראו כמונו. הם התביישו על הפער שיש ביניהם לבין אלוהים – על זה הם התביישו. באותו רגע התחיל הגירוש מגן עדן, בלי שעדיין הם גורשו.

כשאלוהים שאל את האדם ‘אייכה’ – הוא מן הסתם לא היה צריך לשאול אותו, כי אלוהים יודע ורואה וממלא את הכל. הוא שאל את אדם בעצם ‘איפה אתה נמצא מבחינה רוחנית’ – תסתכל איפה אתה. אייכה. איפה ה’אני’ שלך. לאן ירדת? תמפה את עצמך, איפה אתה עכשיו. איפה אתה – איפה ה’אני’ שלך? אז התחיל התהליך של הירידה. לזה אנחנו יכולים לקרוא ‘כוח הכבידה’. מעניין שאומרים שזה תפוח, למרות שאני לא יודעת אם בכל המסורות זה תפוח, אבל התפוח מתקשר לי לכוח הכבידה ולניוטון.

כוח הכבידה זה הכוח של ההשתוקקות וההתאוות לאכול את מה שאסור במחיר הפרת האיסור האלוהי – להתענג באופן שלא מרים אותך, לא מגביה אותך בקומות הרוחניות. אז הייתה הנפילה.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם – התאווה שלנו מתחילה בעיניים. וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל .גם אדם לא עמד זקוף. חווה לא עמדה עם זקיפות ה’אני’ בפני הנחש – היא יכולה הייתה להגיד לו ‘לא’ ולא אמרה. התפתתה. אדם לא עמד זקוף בפני חווה. זה הכל סודי סודות, למרות שאני מספרת את זה כמו סיפור לילדים. זה סודי סודות מדוע הנחש פנה דווקא לחווה ולא לאדם, למשל. הסיבה שהוא לא נלחם ושהיא לא נלחמה היא שה’אני’ האותנטי עוד לא נולד. גם כשאלוהים שאל אותו ‘אייכה’ הוא לא בדיוק שאל אותו איפה ה’אני’ שלך, אלא אמר לו ‘שים לב, אתה ירדת קומה’. זו ממש ירידת קומה ברוחניות – כל העולמות ירדו בדרגה אחת. מעולם לעולם מרמת תודעה אחת לרמת תודעה אחרת זה מרחק של שמים וארץ. תארו לעצמכם שעכשיו היינו אוכלים מאיזשהו פרי – ובבת אחת היינו כולנו ברמת תודעה של חיות – זו המשמעות של הנפילה. ירידה של רמת תודעה של ‘עולם’, של ישות אחרת. הם היו ישויות אחרות – רמת התודעה שלהם לא הייתה כמו רמת התודעה שלנו. בבת אחת הם ירדו רמה שלמה, קומה שלמה.

מכיוון שה’אני’ האותנטי עוד לא נולד באדם, אז לוציפר יכול היה לפנות אל האדם ולהתערב בתוך הגוף האסטרלי. ללוציפר אין גישה ל’אני’ – אם יש לנו ‘אני’ חזק אנחנו יכולים להתגבר על כל כוחות הנגד. אין לו גישה ל’אני’. יש לו גישה לגוף האסטרלי, לנפש. לכן כוח רצון חזק ו’אני’ חזק מתגבר על לוציפר. לא צריך לפחוד כל כך מכוחות הנגד אם אני מטפחת את ה’אני’ שלי. בזמן ההוא עוד לא נולד ה’אני’ האותנטי, ולוציפר יכול היה להשפיע עליהם ולהוריד אותם בכוח כבידה למטה.

וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל – האישה נתנה גם לאיש שלה לאכול וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

עד כאן תיארנו את כל הסיפור הזה כאילו קרה משהו נורא ואיום, טעות, תקלה נוראה באבולוציה, אבל אנחנו יודעים שזה לא ככה. אנחנו יודעים שאין תקלות, משום שאין שום דבר, כולל הדברים הרעים ביותר, שלא ניזונים מאור אינסוף. אין שום דבר שיכול להתקיים בלי שאור אינסוף יאיר אותו. גם הדברים האיומים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. וכאן לא קרה הדבר האיום ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אבל קרה דבר שהוא לכאורה מעכב את האבולוציה, אבל משרת את החירות. דיברנו על זה הרבה פעמים. אדם וחווה היו אמורים להיות ישויות רוחניות הרבה יותר מהר, אבל עם הרבה פחות חירות – בלי היכולת לבחור, בלי היכולת לטעות, בלי היכולת לעשות רוע ולהתגבר על הרוע. כל הסיפור הזה הוא הסיפור של לידת התודעה העצמית. לא הייתה להם תודעה עצמית כזו, כמו שיש לנו היום, לו היו אוכלים ישר מעץ החיים וחיים לנצח בתודעה שהייתה להם. לכן כל הסיפור הזה הוא לא סיפור רע, הוא לא תקלה.

אם ניקח את זה לביוגרפיה שלנו ונסתכל על זה כמו ילדים שההורים הם האלוהים שלנו, ונסתכל על ילדים – אנחנו או הילדים שלנו – שלא מתמסרים לכוח הכבידה, כלומר: לא מתמסרים אל מה שצריך לעשות לפי הסדר המצופה, לעומת ילדים טובים מאוד, שעל-מנת לקבל אהבה ואישור מאלוהים – שזה ההורים והסביבה – הם כן נותנים לכוח הכבידה לעבוד עליהם. הילדים שלא מתמסרים לכוח הכבידה הם הילדים שיש להם ‘אני’ מפותח. הם, עם ה’אני’ שלהם, עושים כל מיני מעשים שלא נראים נכונים או טובים, אבל יש סיכוי גדול שמהם יצמחו האנשים שמובילים את החברה.

משתתפת – אני לא מבינה למה את קוראת לילדים טובים ‘ילדים שמתמסרים לכוח הכבידה’.

אורנה – נכון, את צודקת. אני קוראת להם כך רק בגלל העניין שמי שמתמסר לכוח הכבידה – לא יכול לעמוד זקוף. מהבחינה הזו הם מתמסרים לכוח הכבידה. ה’אני’ הוא תמיד נגד כוח הכבידה. אמרתי אתמול לבעלי שבהליכה שלנו אנחנו יכולים לזהות מאחור בני כמה האנשים שהולכים, בלי לראות את הפנים שלהם. כי הרבה אנשים מבוגרים כבר מתמסרים לכוח הכבידה – רואים את הכתפיים שלהם צונחות, יש משהו שמוותר. זקנה זה לא קמטים. זקנה זו האטה – התנועות נעשות יותר איטיות, והתמסרות לכוח הכבידה – זו הזקנה. ילדים שעומדים זקוף מול ההורים שלהם, ועל אף שעוד אין להם ‘אני’ יש להם ניצני ‘אני’ חזק – הם עומדים מול כל הפיתוי או הסכנה להתמסר לכוח הכבידה – הכוח שמוריד אותנו ולא מאפשר ל’אני’ שלנו להיות בחזית של החיים.

משתתפת – אני יכולה לראות את זה בעוד צורה, למשל ילד שלא נגרר אחרי ילדים אחרים, גם אם זה לא לעשות מעשים רעים, ומשלם מחיר חברתי – זה גם ‘אני’ חזק, והוא יכול להיות ילד טוב מהבחינה הזו.

אורנה – נכון, את צודקת, את מוסיפה כאן פן נוסף ונכון.

יש לנו תמיד, לאנשים עם יעוד רוחני כמותכם, מאבק, קונפליקט בין הצורך להיות מיוחדים לצורך להיות שייכים. להיות מיוחדים זה תמיד להיות שונים. זה להיות אולי קצת מוזרים. זה מחיר שמשלמים על הייחוד, כי כשאת מיוחדת את לא עושה בדיוק את מה שנהוג לעשות, את תמיד פורצת משהו. מצד שני – את חריגה. זה קונפליקט, במיוחד כשאת צעירה, בין הרצון והצורך ללכת אחרי ה’אני’ שלך, ובין הצורך להשתייך ולהיות כמו כולם. מכירים את זה?

משתתפת – אני חושבת שכל מי שלומד כאן מכיר את זה.

אורנה – גם אני חושבת. כי מי שלומד איתי, לא כולם, כי לא כולנו דומים, אבל הרבה אנשים שלומדים כאן לא תמיד עשו את הדברים שאחרים עשו. אם זה כמו שנאמר – לא נגררו אחרי מעשים של עוול שנעשו לאחרים, או עשו דברים שנראו לאחרים מוזרים, או שלא התקדמו בקצב השגרתי שכל אמא הייתה רוצה: שיגמרו תיכון וילכו לצבא ויעשו משהו משמעותי, ויגמרו תואר ראשון ואולי תואר שני, ויתחתנו, וילדו ילד, אם רוצים לעשות טיול באמצע אז בסדר, שיעשו טיול באמצע, ורק שיהיו מאושרים עד עצם היום הזה.

משתתפת – אני יכולה להוסיף משהו לזה, אולי מזווית אחרת: אני חושבת שזה בעיקר קשור להתנגדות למשהו. אפשר לקרוא לזה ‘למרוד’ אבל זה קשור בעיקר לביוגרפיה. אצלי למשל הדרך שלי הייתה אמורה להוביל אותי לתהום, וההתנגדות שלי הייתה לא ללכת לתהום. מתוך עצמי. לא הייתי ילדה רעה, להפך – הייתי ילדה טובה, אבל החיים כן דחפו אותי להיות רעה ולא הלכתי לשם.

אורנה – את צודקת. אולי אני צריכה לסגנן את זה אחרת, למצוא לזה סגנון שיכלול את כל המקרים שסיפרתן, שהם ‘ללכת נגד הזרם’.

משתתפת – נגד מה שהחיים שלך דוחפים אותך אליו. להציב שם משהו נגדי, בלי לשפוט אם אתה טוב או רע, אלא פשוט מתנגד אל מה שמנסה לקחת אותך.

אורנה – אני צריכה לבדוק גם את זה, כי לפעמים אתה הולך ודווקא פורץ כל גבול. וגם זה אומר שאתה בן אדם מיוחד, ועם אותם כוחות אתה יכול להגיע גם להישגים רוחניים גבוהים.

משתתפת – נגיד ההורים רוצים לקחת אותך למקום טוב, שתלמד, ואומרים לך שיש דרך, ואתה תמשוך לדרך שלך. לזה אני מתכוונת.

אורנה – נכון, ובכל זאת זה באמת מורכב. אני חושבת על הביוגרפיה שלי: ההורים שלי לא רצו שום דבר חוץ מאשר שאני אהיה מאושרת, אז דווקא לא הייתי! אז זה נכון מה שאת אומרת.

משתתפת – יש פה גם את הממד של האומץ להיות שונה, האומץ להיות חריג, וזה אכן תלוי בביוגרפיה ובחברה שאתה נמצא בה, אבל היכולת לעמוד זקוף, במיוחד בגילאים צעירים, מול הכוח של החברה.

אורנה – נכון, ולא רק החברה, אלא גם החברה שאתה כבר הפנמת. אתה לא רוצה להיות בודד! מי רוצה להיות בודד? במיוחד ילד – לא רוצה שיצביעו עליך ויגידו שאתה משונה. אז איכשהו אתה מנסה להסתדר. מין ישות כלאיים כזו. גם אם הרצון שלך להיות מיוחדת, משמעותית, וגם עם הרצון שלך לחיות חיים רגילים. אולי אני מדברת רק מתוך גרוני, או שזה מתאים לכן?

משתתפת – אני חושבת שזה אספקט אחד, ושיש לזה כל מני צורות. אבל אנחנו יודעות למה את מתכוונת.

אורנה – נכון, יש לזה הרבה צורות, וצריך להוסיף את הצורות האחרות לספר הזה. הרעיון הוא – האם אני הולכת אחרי ה’אני’ שלי, בלי שאני אדע שזה ה’אני’ שלי. אני יכולה ללכת גם לתהום, ומהתהום להצמיח ‘אני’ מאוד גדול. כעומק התהום – כך גובה ההתפתחות הרוחנית. כמה שאת יורדת למטה – ככה את יכולה לעלות למעלה. זה כמו בניין, כמה שהיסודות יותר עמוקים – ככה הבניין יכול להיות יותר גבוה. זה לא מבטיח שכמה שאת תרדי למטה – אז ככה גם תעלי למעלה. אבל כמה שירדת יותר למטה וחווית יותר ייסורים ויותר קשיים, וחווית את העולם מהצד האפל שלו – אז כשאת עולה למעלה באותם כוחות אז את יכולה להגיע למעלה לאותה קומה. כל אחד כאן עם הסיפור שלו, ובכל אופן הסיפור שלנו בשיעורים האלה הוא הסיפור של ה’אני’ האותנטי, אז אם לא עשיתי את זה אז – עליי לשאול את עצמי איך והאם אני רוצה לעשות את זה היום.

המעבר מהחיים ללא חיבור ל’אני’ האותנטי אל חיים בחיבור עם ה’אני’ האותנטי הוא מעבר שמעורר פחד. כי כשאני ויתרתי על ה’אני’ האותנטי שלי זה היה כדי שיאהבו אותי, או כדי להתקבל על ידי אחרים. יש לי זיכרון, ‘רשימו’, רושם, של הפחד הקיומי של הילדות. הוא לא חי בתוכי כל הזמן, אבל מתי הוא מתעורר לחיים? כשתדר זהה מעורר אותו: כשאני נתקלת באותה חוויה – אם אני אנסה להביא לשם את ה’אני’ אז כל עצמותיי תזעקנה: הזיכרון של של הפחד, של החרדה, של הבדידות – יידלק. זה כאילו שבתוכנו, בתת-מודע שלנו, יש גחלת שנמצאת כל הזמן על אש קטנה: של הדחויה, של הנטושה… היא נמצאת שם, ואנחנו לא מרגישים אותה כי כבר סיגלנו לעצמנו התנהגות לא אותנטית.

כאשר הסבל מההתנהגות הלא-אותנטית גובר על הפחד להיות דחויה או נטושה – שם מתחיל השינוי. אני כבר לא יכולה להיות לא אותנטית. כבר יש לי אלרגיה לזה. אז אני אומרת לעצמי ‘איך אני אהיה אותנטית?’ ואני הולכת ליועצת ביוגרפית, והיועצת הביוגרפית אומרת לי ‘את צריכה לעמוד בדיוק מול מה שפחדת ממנו’. ואני מוכנה לעשות את זה. אבל כשאני חושבת לעשות את זה או מתחילה לעשות את זה – מה מתעורר? הרשימו, הזיכרון שנמצא שם. הגחלת הזו – אני מדליקה אותה והיא הופכת לאש, ואני צריכה לעמוד מול אש, מול מה שבילדות היה אש ונרדם מאז. זה נעשה רדום כי הדחקתי את ה’אני’ האותנטי שלי כדי לשרוד. עכשיו אני רוצה את ה’אני’ האותנטי שלי בחזרה, ואז אני מדליקה שם מדורה. מול המדורה הזו אני צריכה לעמוד, ולא מול איזה ‘רשימו’ קטן, או רושם קטן. הרושם נמצא כל הזמן – הוא זה שמכתיב לי את ההתנהגות שלי.

לקחת בחזרה את ה’אני’ האותנטי שלנו זה לעבור דרך תהום, או דרך מדורה יותר נכון. דרך לבה, דרך אש, כי זה להדליק את מה שבילדות היה בשבילי כל כך מפחיד שאמרתי אז ‘לא תודה, אני מעדיפה לא להיות אותנטית, רק לא להיות דחויה, רק להיות ביחד’.

אז משהי לדוגמא למדה לרצות – למדה לייצר לעצמה סיסמוגרף, כך שאם למישהו יש איזושהי אי-נחת ממנה אז מיד היא משנה את ההתנהגות, עוד לפני שאצלו הבשילה הידיעה שהוא לא מרוצה – היא פתחה מחושים איך למנוע את המצב של הדחייה, של הבדידות.

מה הבעיה בזה שאני נמנעת מבדידות, נמנעת מלפגוש מצב שבוא למישהו אין נחת ממני? הבעיה בזה – שזה גוזל אנרגיה. אנחנו לא מרגישים שזה לוקח אנרגיה כי יש לנו אנרגיית חיים ואנרגיית נעורים. אבל זה מרוקן אותנו, עד שיום אחד ההתרוקנות מביאה אותי לתחושה שאני מאוד מאוד ריקה ואני לא יכולה יותר לשחק במחזה הזה. אז אני דורשת בחזרה את ה’אני’ האותנטי שלי – ואולי עד אז כבר שכחתי מה הוא, אני לא ממש יודעת מה הוא. אבל אז אני צריכה לא להיכנע לכוח הכבידה, בעוד כוח הכבידה עד אז כבר מלובש בבגדים ובפחדים אפילו פיזיים.

דיברתי פעם עם מישהי שהבעל שלה משפיל אותה ואמרתי לה שכל פעם שהוא מדבר אלייך לא יפה – את יוצאת מהחדר. אי אפשר שידברו אלייך ככה. והיא עשתה את זה. ומה קרה לה כשהיא הלכה לחדר השני? היא הייתה בחרדה נוראית. חרדה נוראית. כי זה ממש לצאת נגד כוח המשיכה הזה – לצאת נגד כל מה שעטיתי על עצמי כדי להיות אהובה בעולם, להיות מקובלת, לחיות עם בן זוג שלא יעזוב אתי, או להצליח בעבודה – כל אחת המקום שלה.

מה נדרש ממני, איזו מדורה, איזו אש, איזה ‘רשימו’ יש לי, שאם אני אנסה לעמוד – לשנות את ההתנהגות שלי – אז הוא יידלק? על מה אני צריכה להתגבר כדי להחזיר לעצמי את ה’אני’ האותנטי? – להגיד ללוציפר ‘תודה רבה, ששרתת אותי, אני לא צריכה אותך יותר, עכשיו פניי לאדוני אלוהים, בורא שמים וארץ, אלוהי אברהם, ואלוהי יצחק, ואלוהי יעקב, ואלוהי משה – ל’אהיה אשר אהיה’ –  אלוהי היקום כולו. לשם אני רוצה, אז אתה תלך מפה ואל תיקח אותי יותר’.

אפילו אחרי המוות יש פיתוי – לוציפר בא ומפתה אותנו להישאר בעולם הרוח, לא לרדת שוב לעמק הבכא הזה עם כל הצרות, והבעיות, והילדים… תמיד אני אומרת שנשים בגילי יש להן כבר נכדים, ואני לא כל כך מתגעגעת שיהיו לי עכשיו עוד אנשים לדאוג להם ולדאוג בגללם. יש פיתוי לאדם להישאר בעולמות הרוח בעולמות מאוד מאוד טובים. לוציפר אומר לו ‘תישאר פה’. אנחנו בשלב הזה אומרים ללוציפר ‘תודה רבה על השירות שלך – עכשיו אנחנו לא צריכים אותך יותר’. ברגע שאנחנו אומרים את זה ללוציפר – מה קורה לו?

משתתפת – הוא הופך להיות ישות של אור.

אורנה – הפלא ופלא: הוא משתחרר! הוא צריך אותנו כדי לשחרר אותו. זה ה’הפלא ופלא’. אז הוא נושם ואומר תודה, התפקיד הזה נמאס עלי כבר. הוא רוצה לחזור לשורת ההיררכיות אליהן הוא שייך. הוא רוצה שיעזבו אותו כבר, הוא כמו בכלא, בצבא, הוא כל הזמן בתפקיד המפתה והוא רוצה ללכת הביתה. זה ככה – זה לא שאנחנו נוטשים אותו. אנחנו מאפשרים לו לחזור להיות ישות של אור. זה לוציפר – ישות של אור, Light .

אני שואלת אתכן – מי רוצה להתייחס למה שאני אומרת בהקשר לביוגרפיה שלה?

משתתפת – לזה אנחנו קוראים להתמיר את האסטרלי ל’אני’. ואני אתן דוגמא: במשפחה שלי – כשמישהו היה מאחר ולא מעדכן כל דקה איפה הוא אז זה ברור שהוא היה מעורב בתאונת דרכים ושהוא מאושפז וקרה לו משהו. זו אווירה, זה חוק, כמובן שזה מתוך שאנחנו מלומדי דרמות ואירועים. אני הבאתי את זה איתי לתוך התא המשפחתי הקטן שלי, וזה היה נורא – 3 ילדים, ואני זוכרת שהייתי שואלת את בעלי איפה אתה ומה קרה, והוא בכלל לא היה מבין מה אני רוצה, אין לו את זה בכלל…הוא היה גם השיקוף שלי, שבגללו הצלחתי כל פעם מחדש לרדת למקום הזה. לי האמונה באלוהים הלכה והתפתחה רק ב10 השנים האחרונות, ואת הדבר ההוא לא יכולתי לפשוט מעליי. הייתי מגיעה לתסריטים הכי גרועים שיכולים לקרות. ועוד משהו קטן – אמרת שאלו הדברים שעטינו על עצמנו במשך השנים, וחשבתי שזה יותר לפשוט את הדברים שעטינו על עצמנו – ולכן ה’עירומים’ של אדם וחווה.

אורנה – כן, רק שאצלם זה הפוך: הם פשטו את בגדי האור שלהם. אנחנו פושטים את האישיות כדי להגיע למהות, והם פשטו את המהות – והתלבשו באישיות.

משתתפת – כן, נכון. אבל במובן של תודעה – שהם קיבלו את התודעה שהם עירומים בכלל. התודעה הזו.

משתתפת – אני יכולה לתת דוגמא די טרייה: לי יש עניין עם זה שכל פעם שנהיה מצב כאוטי אצל מישהו בסביבה שלי, יש לי דחף בלתי נשלט לתקן את המצב. אני הופכת להיות האלוהים של האירוע, ואני מסדרת את כל העניינים. אני עוברת עם זה שיעור מאוד קשה כרגע, אבל האפשרות שיהיה כאוס, שמשהו יתקלקל ויתפרק – היא בלתי נסבלת.  זה כמובן קשור לביוגרפיה שלי ולכל הדברים שלא היו ב’סדר הטוב’ לאורך הדרך. זה ממש מצריך ממני מאמציי ‘אני’ עילאיים כדי לעמוד שם ולהזכיר לעצמי שאני לא הבוס פה.

אורנה – נכון. אני חושבת שהתפילה הכי גדולה היא להגיד ‘תן לי אמונה’. תן לי את האמונה שאתה הבוס, ואני לא מתקנת או מקלקלת, או מתנהגת כאילו ‘על פי ישק דבר’.

משתתפת – זה גם בכל מני רמות כי זה גם לוקח את החופש של מי שמתפרקים לו החיים וזה חלק מהסיפור שלו – ומי אני בכלל שאני אתקן, וגם העניין של ‘מי אלוהים פה’ – כי כשאני מתקנת אין לי אלוהים.

אורנה – נכון. וגם מה זה לתקן? לא תמיד לתקן זה לתקן, לפעמים זה עושה פעילות הפוכה.

משתתפת – ועדיין זה ההבדל הדק, כי אנחנו כן צריכים לעשות דברים, כן צריכים לעזור לאנשים, וזה כן בסדר שאנחנו מנסים לעזור.

אורנה – הלך הנפש צריך להיות שאני עושה מה שצריך – ולא אחראית לתוצאות. זה הלך הנפש.

משתתפת – כן, זה לא לכפות על מי שלא רוצה עזרה – שזה מה שאני עושה – לכפות עליו עזרה כשהוא לא רוצה את העזרה.

אורנה – נכון, אבל מה שאת כן יכולה לעשות זה להתפלל בשבילו. את יכולה להתפלל שהוא יקבל עזרה, שהעיניים שלו תפקחנה. ואז את מכוסה – כי את גם עושה בשבילו כמיטב יכולתך, ואת גם מפנה אותו אל עולם הרוח, שיודע יותר טוב מאשר את יודעת איזו עזרה הוא צריך.

מי רוצה לספר על פיתוי שמוריד אותו? פיתוי זה גם משהו שמוריד אותנו. אצלי, כל פעם שאחד הילדים שלימספר לי על איזו מועקה שלו אז אני מיד ‘יורדת’ עד כיתה ג’ שלהם. לא המועקה שיש עכשיו, אלא מה שקרה אז בכיתה ג’. אני בנפילה כזו, ואני צריכה כל כך הרבה כוחות נפש להזכיר לעצמי את כל מה שאני מלמדת אתכן. זו ירידה – אני נופלת, חוזרת אחורה לטראומה הראשונה אני כבר שם…

משתתפת – אני אשתף במשהו שנראה לי שקשור גם ל’אני’ האותנטי: הכרתי מישהו לא מזמן והחלטנו להיות בקשר חברי. בזמן שאנחנו עושים הליכה בחוף הוא נותן לי יד ואני לא מרגישה עם זה נוח, אבל עדיין אני לא אומרת לו את זה באופן ברור כי אני לא רוצה לפגוע ואני לא רוצה לדחות אותו. זה בדיוק מה שאת מדברת היום. אח”כ מגיע לי גם חלום שאני משותקת ולא מצליחה להגיב באותו רגע. אני רחוקה.

אורנה – זה ממש מדהים. את לא רחוקה. לכל אחד מאיתנו יש מקום שהוא עקב אכילס שלו ושם הוא נופל, שם זה קשה לו. אצלך זה ביחסים עם בן זוג. בפעם הבאה תגידי לו שלא מתאים לך.

משתתפת – זה מגיע אחרי זה. אני יודעת שיכולתי להגיד באותו רגע. אני עושה עבודה על עצמי.

אורנה – תעשי סימולציה: מה הייתי מרגישה לו הייתי אומרת לו? אז את תעמדי מול הפחד שלך.

משתתפת – הייתי מרגישה ממש טוב, באיזה חופש להגיד לו את זה. אבל אני צריכה להתאמן על זה, מרוב שלמדתי לא לעשות את זה ולעשות את מה שאני עושה ברגיל, שזה נראה לי חדש ומוזר. אבל ההרגשה היא שאני רוצה להיות נוכחת עם ה’אני’ שלי. זה הכי טוב שאני יכולה לבקש לעצמי. אני אלך איתו לעוד סיבוב.

אורנה – בעזרת השם. אף פעם לא להתייאש. אף פעם. אנחנו פה בשביל ללמוד. אנחנו לא פה בשביל לדעת אם אנחנו נגיע או לא נגיע ומתי. אף פעם לא להתייאש, כי גם ההצלחה שלנו היא בזמן של אלוהים.

תחשבו בבית איפה המקום שבו אני יכולה להתדרדר בשיפוע הזה.

מכירים את המשחק של הילדים ‘סולמות ונחשים’? עולה עולה עולה בסולם, ואז בום חבל/נחש – יורדת למספר נמוך. בסוף, אחד לפני הסיום יש חבל – ירידה…..

משתתפת – מעניין שבמשחק אלה נחשים (לוציפר – הנחש בגן העדן) שמורידים אותך למטה.

אורנה – נכון, מדהים. זה ממש יפה. אז הנחש מוריד אותנו עד לתחילת המשחק ובכל זאת אנחנו מנצחים בסוף. לא להתייאש אף פעם.

כל אחת תחשוב איפה השיפוע שבו היא מועדת להחלקה מטה. אבל בלי האשמה חלילה. לא להתחיל לחשוב ‘אשמתי בגדתי’ אלא רק להיות ערה לזה. לא להאשים את עצמנו – גם ככה החיים לא פשוטים, אז למה להלביש על עצמנו גם האשמה? זה לא לעניין. רק לסמן את זה, כמו שאמרה המשתתפת ‘אני אזמין אותו לעוד הליכה, ובהליכה הבאה אני אהיה יותר ערנית’.

אני מאחלת לכן חג שמח.

שנצליח לצאת מעבדות לחירות.

אמן.

print