‘האני האותנטי’ – שיעור 7

                    13.7.2020 – האני האותנטי – מפגש 7   

לצפייה בווידאו של השיעור לחצו כאן:

עיקרי השיעור:

“כאשר אדם אחד מתפתח אל תוך האדם השני, כאשר האחד מתפתח באופן נפשי באמצעות השני, זוהי הדרך הגבוהה ביותר של החיים האנושיים המשותפים. בדרך זו נוסדת באופן מופלא הקהילה האנושית.” שטיינר, ‘ההכרה העל חושית’

ברוכים הבאים ושלום לכולכם. האם יש שאלות או שיתופים?

היום השיעור לא יהיה פשוט. הוא יהיה שיעור יותר אזוטרי. אזוטרי פירושו – נסתר. זהו ידע שהיה קיים בעולם מאז ומתמיד, אך היה חבוי מעיני האנושות לתקופה מסוימת, כי האנושות הייתה צריכה להיפרד מ’אבא ואמא’ – האלוהות, כדי למצוא את ה’אני’ מתוך מאמץ אינדיבידואלי. אבל הידע הזה תמיד נשמר, אצל אנשים שנקראו ‘רואים רוחניים’, במקומות שנקראו ‘מיסטריות’ – בתי ספר לידע הרוח. הידע הזה תמיד נשמר בקבוצות קטנות.

היום הידע הזה צריך להיות נחלתם של כל בני האדם היודעים לחשוב. אם זה ישאר חבוי, לא יהיו לנו הכלים לחזור בחזרה אל עולמות הרוח מתוך תודעה. אנחנו נלך ונשכח את עולמות הרוח, נלך ונשכח שאנחנו בעצמנו ישויות של רוח, ויותר ויותר ניקשר לאדמה ‘ולטובין’ של האדמה שהולכים ומתגברים יותר ויותר. התלות שלנו בטובין האלה, ובמכונות, הולכת ומתגברת. אנחנו יכולים היום להשיג המון דברים בצורה שאינה רוחנית, אך היא ‘דמוי-רוחנית’. היא הצל של הרוחניות.

זו המטרה של הישות שנקראת אהרימן – שאנחנו פחות ופחות נחפש את עולמות הרוח, כי כל מחסורנו הפיזי, הנפשי, ואפילו הרוחני/פסואדו רוחני, יינתן לנו כאן על פני האדמה. יש מגמה מאוד רצינית של כוחות הנגד להביא אותנו לשם. לכן לא רק שמותר לידע הזה להיות היום נחלתם של כולם, אלא שהוא חייב להיות כזה – שתהיה מסה קריטית של אנשים שירצו לדעת את הידע הזה, שירצו לעבור תהליך של טרנספורמציה. זה לא ידע אקדמאי, זה קודם כל ידע שלומדים אותו וסופו של דבר הוא דורש מאיתנו טרנספורמציה. הטרנספורמציה הזו מביאה אותנו להתחיל לחוש את עולמות הרוח בחיים שלנו. עולמות הרוח לא נמצאים בשמים. הם נמצאים כאן, הם סובבים אותנו כל הזמן, אך איברי החישה הרוחניים שלנו סגורים לקליטת עולמות אלו. ככל שהידע הזה יותר ויותר יינתן ויתגלה מחדש לבני האדם, כך נוכל יותר ויותר לחזור למקור שלנו, ולעמוד מול הסכנה הזו שמאיימת עלינו. זו לא סכנה למהלך חיים אחד, אלא זו סכנה להכחדה מוחלטת של התהליך האבולוציוני של בני האדם. לכן חשוב שהידע הזה יאמר, גם אם זה קצת קשה לחדשים שאיתנו, ואני בכל זאת מדי פעם אביא ידע אזוטרי, ידע נסתר שהוא כבר לא נסתר, הוא כבר ידוע.

בפעם הקודמת דיברנו על כך שאנחנו לא תופסים את ממלכת הרוח אלא אנחנו ‘נתפסים’ על-ידה. צורת התודעה שאנחנו צריכים לפתח על-מנת לקלוט את ממלכת הרוח, ליצור קשר עם ממלכת הרוח, זו צורת תודעה של ‘היות נתפס’. אנחנו לא יכולים בתודעה הרגילה שלנו לתפוס את עולם הרוח, כי את עולם הרוח אנחנו לא תופסים אלא נתפסים על-ידו.

היום נדבר על הפלנטות השונות של מערכת השמש שלנו. נקודת המוצא שלנו תמיד היא שאין חומר בעולם שלא נוצר ע”י רוח. אין דבר כזה חומר בפני עצמו. לא קיים. חומר בפני עצמו לא יכול להתקיים כמו שבן-אדם שהרוח עוזבת אותו הוא כבר לא בן-אדם, הוא הופך להיות גוויה, עפר ואפר.

כך, כל דבר בעולם הוא ישות. האדמה היא ישות – והיא מכונה גאיה. אנחנו כבר איבדנו את הקשר לאדמה, לישות הרוחנית של האדמה. לאדמה כולה, לכדור הארץ – יש ‘אני’ משלו. ה’אני’ שלו מורכב ממכלול ה’אני’ים של בני האדם. לכן בכל התקדמות שאני עושה ב’אני’ שלי אני מקדמת את האדמה כולה.

לכן נזכור שאין דבר כזה חומר ללא רוח. חומר ללא רוח זו סתירה פנימית, ואין דבר כזה.

כשאנחנו מסתכלים על עולם הכוכבים אנחנו רואים כוכבים, והמבינים באסטרולוגיה יודעים גם את המהלכים, הצורות, השמות של הכוכבים. אבל ראיה זו – כשאנחנו מסתכלים לשמים ואומרים ‘כוכב’ – זו ראייה מטריאליסטית. היא מטריאליסטית כי איבדנו את היכולת לראות את הישות הרוחנית שנמצאת מאחורי הפלנטה הזו. כל פלנטה היא גוף שמיימי של ישויות רוחניות.

יצירה של פלנטה אפשר לדמות ליצירה של בית של חילזון. איך נוצר בית של חילזון? החילזון מפריש מתוכו הפרשה של חומרים מעצמו, ואז יוצר את הבית שלו – ההפרשה מתקשה ונוצר הבית שלו והוא נכנס לגור בו. ו’כמו בתחתונים כך בעליונים’ (למרות שהאמירה היא הפוכה – ‘כמו בעליונים כך בתחתונים’) – אותו דבר בדיוק קורה בפלנטות: הישויות מפרישות מתוכן את הפלנטות בתהליך הולך ומתגבר של התמצקות. יש פלנטות שעד היום הן רק גז. אחרי ההתמצקות זה הופך למקום משכנן של אותן ישויות.

לכן, כשאנחנו מדברים על מסע הנפש לאחר המוות בין הפלנטות אנחנו בעצם מדברים על מסע הנפש לאחר המוות בין ישויות, בין היררכיה להיררכיה. הפלנטה היא המניפיסטציה (הביטוי) הפיזית של הישויות הרוחניות, כמו שהעיצוב הפיזי שלי הוא מניפיסטציה של הרוח שלי.

בידע הקרמה אנחנו יודעים שאיך שאני נראית היום בגופי הפיזי, זו בדיוק התמונה של מי שהייתי בחיים הקודמים בממד הנפשי. כמו שיש התמצקות מחום לגז, לנוזל ולמוצק, כך יש ירידה בגופים. לדוגמא: אם הייתי אדם לא חברתי בחיים קודמים, זה יבוא לידי ביטוי בפיזיונומיה שלי בחיים האלה. זה אומר שמי שיודע לקרוא את זה יכול להגיד לכם, לא מי אתם עכשיו, אלא מי הייתם. מפני שמי שהייתם בחיים קודמים זה האופן שאתם נראים היום בחיצוני (זה באופן כללי, יש לעתים חריגים). המחלות, הפגמים הגנטיים, כל מה שבאתם איתו – כל זה מעיד על מי שהייתם בחיים קודמים. זה חקר מאוד מעניין, ומי שחוקר את התחום הזה יודע על עצמו דרך איך שהוא נראה היום, על  מחוות הנפש שלו בחיים קודמים.

נחזור לנושא הפלנטות:

בתרשים אנחנו רואים את הגלגולים השונים של האדמה שלנו.

האדמה שלנו לא מופיעה בפעם הראשונה ביקום. המפץ הגדול הוא המופע של מערכת השמש הפלנטרית שלנו בפאזה המכונה אדמה (בתרשים – באמצע). למה לא יודעים מה קרה לפני כן? כי כל מה שהיה לפני כן נספג ברוח – לכך קראנו פאראליה – ומערכת השמש נראתה אחרת. המדע המודרני לא מדבר על זה. כשאומרים שתחילת היקום הוא במפץ הגדול מתכוונים לכאן – לאדמה. רק שוכחים ששום מפץ לא יכול להתרחש אם אין שם יד מכוונת.

שטיינר מספר בהרצאותיו על כך שבבתי הספר הרגילים מורה למדעים רוצה להראות לתלמידים איך נוצרה מערכת השמש. הוא לוקח כוס עם מים ושמן וכפית ומתחיל לבחוש, ואז יש תהליך של רוטציה ומתחילות להיפרד טיפות שמן – כמו פלנטות, גלובוסים שונים – והוא אומר לתלמידים שכך נוצרה מערכת השמש. אבל דבר אחד המורה שכח – הוא שכח שהוא דחף את התהליך הזה ובלעדיו כל זה לא יכול היה לקרות, התהליך הזה לא יכול היה להתרחש מעצמו.

אז יש ביקום מורה גדול למדעים, שמערבב את ה’שמן’ הזה, ומתוכו נוצרות הפלנטות. אבל כל זה קשור להיווצרות האדמה, ואנחנו מדברים על עידנים קדומים הרבה יותר. אנחנו מדברים על הזמנים שכדור הארץ והאדמה שלנו לא הייתה במצב פיזי-מינרלי, ואפילו לא פיזי-נוזלי, ואפילו לא פיזי-גזי, אלא פיזי-חום. קראו לה כאן שבתאי קדמון – פלנטה שנוצרה מתוך ‘הפרשה’ של רוחות הרצון מתוך עצמן. הן יצרו לעצמן בשבתאי קדמון מקום משכן לעצמן ולישויות אחרות, וגם לאדם בתחילתו. וכך כל פלנטה ופלנטה נוצרה כמקום משכן של ישויות, היררכיות גבוהות. וכאן על האדמה זה מקום המשכן שלנו, וכאן קיבלנו את ‘האני’. אנחנו עוד נלך ונתפתח הלאה עד למצב שמכונה וולקן. וולקן – זו מערכת השמש שלנו, אבל במצב אחר. מי שחושב שהכל נמצא באותו מצב כל הזמן הוא קצת תמים, כי לא תמיד היינו באותו מצב ולא נהיה באותו מצב. מה שמשתנה זה מצב התודעה, ובעקבות מצב התודעה משתנה הגוף הפיזי. הגוף הפיזי שלנו כבני-אדם מותאם למצב התודעה של בני-אדם. כשמצב התודעה שלנו גד – גם הגוף בפיזי שלנו ישתנה.

משתתפת – מה בא אחרי האדמה בכיוון האקסקרנציה – מהאדמה ומעלה?

אורנה – יופיטר, ונוס, וולקן. אלה לא יופיטר, ונוס וולקן שאנחנו מכירים היום כגרמי שמים, אלא זו מערכת השמש כולה במצב אחר.

מי היינו בשבתאי קדמון? בשבתאי קדמון היינו ישויות של חום. היה לנו רק גוף פיזי. רוחות הרצון הפרישו מתוכן את החומר ההיולי הראשוני. הן הפכו רוח לחומר ויצרו את החומר הראשוני – חום בלבד. אי אפשר להבין דבר כזה, אנחנו כרגע ניקח את זה כהנחת בסיס.

תרגיל:

התרגיל נועד לתת לנו את ההרגשה מי היינו בשבתאי קדמון – בגלגול הראשון של האדמה?

עצמו עיניים, קחו נשימה עמוקה. נשמו. הכנסו למצב קצת מדיטטבי – אל תנסו להבין מה שאני אומרת באופן אינטלקטואלי, מאומץ, אלא פשוט תנו לזה לקרות בצורה רכה.

חישבו על הגוף שלכם.

עכשיו נסלק מהגוף בדמיון את כל מה שהוא עצם. כל מה שמוצק. לא השרירים אלא רק העצמות. תישארו עכשיו רק עם שרירים, נוזלים, אויר, וחום. דמיינו את המראה שלכם במצב זה.

עכשיו תוציאו החוצה גם את השרירים, ותהיו ישות של נוזלים, של אויר, ושל חום.

חשבו, איזו תודעה יש לישות כזאת, שהיא נוזלית ויש בה גם אויר וחום, ואין בה שום דבר מוצק?

עכשיו נוציא מהגוף שלנו את כל הנוזלים, ונישאר רק אויר וחום.

עכשיו גם האוויר יצא החוצה, ונישאר רק דרגות שונות של חום.

לאט לאט נפקח את העיניים.

שיתוף החוויה מתוך התהליך:

משתתפת – בכל שלב ראיתי והרגשתי משהו אחר. בלי העצמות הייתי במצב של שלולית של עור, על הקרקע, מאוד נמוך. הרגשתי כמו ג’ליפיש. כשהוצאנו את השרירים הרגשתי כמו ענן, אבל נמוך בקרבתו לקרקע, עם החום הרגשתי כמו כדור קטן, ללא צורה של כדור, אלא משהו מרוכז וקטן.

אורנה – את ממש הגעת לשבתאי קדמון, שם היינו בצי חום. אנחנו רואים שיש אבולוציה, אבל האבולוציה היא לא האבולוציה הדרוויניסטית. תמיד רוח אלוהים הייתה שם. אנחנו לא התפתחנו מלמטה למעלה, תמיד התפתחנו מלמעלה למטה.

משתתפת – אני שמרתי על אותה צורה, וכל פעם נשפך ממני משהו. נשפכו השרירים, הנוזלים, אבל ראיתי את המתאר שלי לאורך כל הדרך. כל פעם הצטמקתי והצטמקתי, אבל קווי המתאר נותרו עד הסוף. הרגשתי יותר נוח מאשר לראות את עצמי ככדור. גם כשהייתי רק חום אז חילקתי לעצמי מפת חום על כל הגוף.

אורנה – זה מעניין. כי כשאין עצמות אז הצורה כבר נוזלת, לא? אולי זה קצת מפחיד לאבד את המתאר.

משתתפת – החוויה הגדולה שלי הייתה כ-חום. חוויה של התפשטות, שאני חודרת לישות אחרת, והישות האחרת חודרת לתוכי.

אורנה – אכן, אין קווי מתאר. איך אפשר שלישות של חום יהיה ‘אני’? כי הכל מחלחל להכל. ישות של חום לא יכולה לחוות את עצמה כ’אני’. עדיין אין ‘אני’. אנחנו נדרשים לחרוג מהדימויים המקובעים שלנו. שבתאי קדמון נשאר עד היום חום הלב שלנו. זה עוד הרבה דברים, אבל זה גם חום הלב שאני חווה כלפי האחר. יש את שבתאי קדמון בתוכי. יש את שמש קדמונית – זו הנשימה שלי. יש את ירח קדמון – זוהי הזרימה של הנוזלים שלי. ויש את האדמה. הכל נמצא בתוכי גם היום.

משתתף – לפי מה שאני הרגשתי, ולפי מה שהאחרים תיארו, אי אפשר לוותר על התחושה של ה’אני’. ה’אני’ נשאר שם כל הזמן, כי חשתי איזושהי חוויה, ואני לא יכול להיות במצב של חוסר-חוויה ולא להרגיש שום דבר.

אורנה – נכון אנחנו רק עושים דימוי של מה שהיינו שם. זה נכון שיש לנו כבר את ה’אני’ ולא רצוי שניפרד מה’אני’. אם נפרד מה’אני’ אז נטמע באיזושהי נירוונה, בביצה קוסמית, ולא עשינו את כל המהלך אל היות בני אדם בשביל להתמזג ללא ‘אני’. אז זה טוב שלא איבדנו את ה’אני’. אם היום אנחנו מאבדים את האני אז אנחנו במצב של פתולוגיה. ניסינו בתרגיל להרגיש את ההוויה. ברור שהאני שלך היה, מסתכל על זה ומדבר. כבר יש לנו ‘אני’. לא נכון עבורנו לאבד אותו.

משתתפת – אז ה’אני’ זה בעצם החום שלי – הוא יכול להיות חום, או קור, או שורף… זו החוויה שלי שהיא הכי פנימית?

אורנה – אפשר להגיד שזה החום של האהבה. חום זה אהבה. אנחנו בעצם עשויים מאהבה. אבל כדי לחוש את ה’אני’ היינו צריכים לקבל גוף פיזי זקוף, ואותו קיבלנו ב’בראשית’. לפני ‘בראשית’ היה עולם. אל לנו לחשוב שלפני ‘בראשית’ לא היה עולם. ביהדות זה נקרא תתקע”ד דורות, או עידן המים. באנתרופוסופיה זה נקרא אטלנטיס. ‘בראשית’ לא מתחילה מהראשית של הראשית, אלא מהרגע שהאדם קיבל ‘אני’, או פוטנציאל ל’אני’. בשביל זה האדם צריך גוף פיזי נוקשה וזקוף. לפני כן היינו כמו ילדים קטנים – כמו תינוקות שאינם זקופים שאין להם ‘אני’, והכל אצלם מתקיים בחוויה כולית, חוויה אחדותית. הם לא יכולים אפילו להבחין בין דבר לדבר, אלא הם לומדים להבחין בין דבר לדבר.

משתתפת – בהתייחסות לתרגיל, ככל שהתקדמנו אל המופשט, היה לי קשה לאחוז במחשבה. המחשבה הייתה דבר גס מדי. אי אפשר היה.

משתתפים – תמיד חשבתי שהחום בשבתאי קדמון היה חום נעים, אבל בתרגיל הרגשתי חום לוהט. או קפוא. פחד. האם הבדלי החום מצביעים לאיזה מין בני-אדם התפתחנו אח”כ? מי שהיה קפוא ומי שהיה לוהט…?

אורנה – אני לא יכולה להתווכח עם מה שאתם חוויתם, זה חלק מהביוגרפיה שלכם ומהמקום שהאימגינציה הזו לקחה אתכם אליו. לפי התיאורים של שטיינר, שבתאי קדמון היה בהתחלה קפוא, חשוך, אינסופי, שממלא אותנו באימה. חווית שבתאי קדמון נמצאת גם היום בחיים שלנו. כל פעם שאנחנו במשבר קיומי, אנחנו חוזרים לשם, אל האינסופיות – במובן הזה שנראה לנו שהמשבר לא יעבור, שהוא היה ויהיה ונמצא. חוזרים לחשכה –  שבאה לידי ביטוי בדיכאון עמוק וחושך, שלא רואים יותר כלום. ולפחד הנוראי. מי שעבר חוויה כזו יודע על מה אנחנו מדברים.

בתנ”ך זה נקרא פחד יצחק. לאבות שלנו יש שמות: חסד אברהם, פחד יצחק, אמת יעקב.

פחד יצחק זה זכר לעקדה – כל אחד יכול לדמיין שמעלים אותו על מוקד, והוא לא יודע שהאייל אמור להגיע. כמו בשיר של חיים גורי “והאייל בא אחרון”. אנחנו מכירים את מצב שבתאי קדמון גם פה. הקשרים שאנחנו עושים בין הביוגרפיה האישית לקוסמולוגיה זה הדבר הכי מתקדם והכי ראוי לעשות. על זה מדברת הקבלה – על זה שאנחנו בדמות אדם קדמון, על זה שאנחנו בדמות האלוהות.

קראתי בספר קבלה שבדרך כלל, כשאומרים ביטוי כמו ‘יד אלוהים’ – אז אנחנו מדמים את היד שלנו, ואומרים על זה ‘יד אלוהים’, ואולי זוהי כפירה כי למה שניתן לאלוהים תיאור שנולד מהיד שלנו? הכותב, ששמו הס, אומר: נהפוך הוא – היד המקורית היא יד אלוהים, “יד” במובן של 10=י’ – עשרת הספירות, ו4=ד’ הבחינות. היד המקורית היא יד האלוהים, יד השם. אמנם זו לא יד פיזית, אבל אלו התכונות האלוהיות, שהתמצקו אצל האדם עד שנהייתה להן צורה של יד. השפה העברית היא שפת קודש, שפת מהות ולא שפה סימבולית. כל אות ואות, כל מילה, מהווה מהות. אז ה”יוֹד-דָלֵת” הזה הפכה להיות “יָד”, והיד שלנו היא בעצם חיקוי של יד אלוהים. אז כשאני אומרת “יד אלוהים” אני לא מקטינה את אלוהים חלילה, זו באמת היד המקורית, והיד שלי היא הבבואה שלה.

משתתפת – הרגשתי הלכי נפש. בהתחלה כוחניות – לא כוח טוב אלא רוע, אח”כ עם הוויתור על העצמות הרגשתי תנועה עצבנית של הישרדות. זה היה הלך נפש, לא ראיתי דמות. כשויתרתי על השרירים הרגשתי אהבה ללא תנאי וזרימה נעימה. כשהיה רק אויר הרגשתי שמחה וקלילות. בחום – נבהלתי, לא הצלחתי להיכנס לשם, פחד גדול.

אורנה – את חווית ממש את שבתאי קדמון, וגם את שמש קדמונית – שהיא פלנטה של אור, קלילות כמו שאמרת. האור נוצר לראשונה בשמש קדמונית. לפני כן לא היה אור. מדובר עידני עידנים לפני מה שמתואר בבראשית.

אנחנו מדברים על ההיררכיות השונות, הישויות הגבוהות, שבונות את הפלנטה שלהן כמקום משכנן, והן כל הזמן נשארות שם וממשיכות להחיות את הפלנטה בדיוק כפי שהגוף האתרי שלנו ממשיך להחיות את הגוף הפיזי שלנו. כשהגוף האתרי שלנו עוזב אנחנו מפסיקים לחיות.

קיים בפילוסופיה הוויכוח האם אלוהים ברא את העולם ואח”כ ‘הלך לישון’,  לא אכפת לו מהעולם?

לפי שטיינר, לא יכול להיות שהישויות הרוחניות בוראות את העולם ועוזבות אותו, כי ברגע שהן יעזבו אותו – העולם ירד לטמיון. כל הזמן הישויות צריכות להישאר צמודות ליצירה שלהן, וגם צמודות לאדם שהן יצרו. אנחנו תמיד תחת השגחה. אין רגע שאנחנו ללא השגחה אלוהית. ההשגחה עלינו נעשית דרך היררכיה מסוג נמוך.

היררכיה היא ייצוג של האלוהים, היא לא אלוהים בפני עצמו, זה לא דימוי של אלוהים. יש רק אלוהות אחת אינסופית, ויש מעליה “הדבר כשלעצמו”, שעליו לא מדברים. לאלוהות יש ייצוגים, והייצוג הכי קרוב לאדם זה המלאך האישי של האדם – השומר האישי של האדם. אנחנו יכולים להתייחס אליו כ’האני הגבוה’ שלנו. אותו אני שאנחנו נגבה אליו בעתיד ונהיה כמוהו. מי שלא רוצה להאמין במלאכים יכול להתייחס ל ‘אני הגבוה’ שלו – הישות הרוחנית שיש בו ושהיא מנחה אותו ברגעים מסוימים. לכולנו יש קשר עם ה’אני’ הגבוה, ולעתים אנחנו פועלים ממנו ולעתים מה’אני’ היומיומי שלנו.

‘האני הגבוה’ שלנו, המלאך האישי, שומר עלינו. כשמגיע הזמן שלנו למות, המלאך האישי מניח לנו למות. הוא לא עוזב אותנו. הוא יבוא איתנו וילווה אותנו בעולם הרוח, וגם באינקרנציה הבאה, וגם היה איתנו באינקרנציה הקודמת. הוא מלווה אותנו בכל האינקרנציות. אבל אם מגיע הזמן שלנו למות – המלאך האישי יאפשר זאת.

עם זאת, אם אנחנו עושים עבודה רוחנית ואנחנו חשובים לעולם, אז המלאך האישי שלנו ידאג שנישאר כאן. כלומר; אם נחלה במחלה קשה, בעוד מישהו אחר ימות ממנה, אנחנו לא נמות כי יש עוד טעם לחיינו כאן. אם אין עוד טעם, אם אנחנו כבר לא מתפתחים ולא עוזרים לאף אחד, אז המלאך האישי – שלא מתרגש ממוות, כי הוא רואה את המוות והחיים כהחלפת צורה בלבד – הוא אומר: בשביל מה להשאיר את האדם הזה כאן מיותר? ניתן לו לעלות לעולם הרוח ולבוא שוב עם פירות חדשים. לכן, כל עוד אנחנו עושים את העבודה הרוחנית בתמימות אז אנחנו שמורים. למה אנחנו אומרים ‘בתמימות’? כי יש כוחות נגד חזקים שככל שאנחנו עולים בדרגה הרוחנית הם מתחזקים מולנו, ואנחנו מטרה יותר ראויה עבורם. לכן התמימות היא חשובה, כי אני יכולה לעשות משהו בתמימות, ופתאום מתגנבת לזה השאיפה שיהיה לי מעמד. ואז לאט לאט אני שוכחת את ההחלטה הראשונית שלי, ומתחילה להשתמש באחרים כדי שיהיה לי מעמד. מאותו רגע – אין טעם לשמור עליי, אלא אם אני עושה תיקון. אבל אם אני לא עושה תיקון – אין טעם לשמור עלי. ואז המלאך האישי יאפשר לי למות. ואם אני עושה עבודה רוחנית – אז הוא ידאג שאני אהיה שמורה בהשגחה אישית. לבעלי יעוד רוחני יש השגחה רוחנית אישית, כל עוד הם ממלאים את התפקיד שלהם למען התפתחות העולם.

משתתפת – המוות הוא רק על האדמה? מה קורה לישויות רוחניות – הן לא מתות?

אורנה – הן לא מתות. ישויות רוחניות מחליפות צורה, כמו השלת נשל של נחש. הן לא מכירות מוות ובכלל לא יודעות מה זה מוות. רק אנחנו, בגוף הפיזי, יכולים למות. גם חיות מתות, אבל הן לא יודעות זאת, אין להן שום מודעות. אנחנו קשורים לגוף הפיזי שלנו לכן אנחנו חווים חווית מוות ממשית. אף ישויות אחרת לא מתה. ישויות רוחניות גבוהות מסתכלות עלינו גם בתדהמה וגם בכליון עיניים לראות אם אנחנו נתגבר על המאיה הזו שנקראת מוות. את זה הן לא יכולות לעשות – להתגבר על המוות – כי הן כלל לא חוות את הדבר הזה. המטרה של האדם היא להתגבר על המוות.

הישויות הגבוהות חייבות להישאר צמודות ליצירה שלהן – לפלנטה. כשאנחנו מסתכלים עם הכוכבים בשמים עלינו לדעת שאין כוכב שאין לו מלאך או ארכי-מלאך. אין דבר כזה – גוף פיזי בלי ישות רוחנית. גם לנו – יש גוף פיזי וישות רוחנית.

גם הגוף הפיזי וגם הפלנטות בקוסמוס זו מאיה – הקיום שלנו ושלהן מותנה בכוח אחר: לא תהיה רוח – לא יהיה גוף. אנחנו כל-כך מטפחים את הגוף הזה, כל-כך רוצים להשאיר אותו נצחי, כל-כך רוצים להשאיר אותו צעיר. אנחנו בעצם מטפחים את הקליפה. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לשמור על הבריאות, אבל החזות של הצעירות והנעורים הופכת להיות חזות הכל, כשלמעשה זה דבר שאין לו קיום בפני עצמו – ברגע שהרוח עוזבת אותו אז המאיה הזו מתפרקת.

גם מדע הפיזיקה גילה שכל חומר פיזי עשוי מאטומים. מבנה האטום הוא למעשה גרעין מוצק של פרוטונים וניוטרונים, ומסביבם חלל עצום, וסביבו נעים אלקטרונים בעלי מסה זניחה. פעם קראתי שהיחס בין פרוטון לאלקטרון זה כמו תפוח במגרש כדורגל. זה מרחק עצום. האטום, שנותן לנו תחושה של קרקע מוצקה, הוא רוב רובו ריק. מה שמחזיק את החומר הן הישויות, הכוחות. הן מחזיקות את החומר של הפנטה – הפלנטה נראית מוצקה – וגם זו אשליה.

לדברי שטיינר, כל העולם הוא אינטראקציה בין כוחות של עולם הרוח. לחומר אין קיום בפני עצמו. במקום שהעין שלנו רואה פלנטה – שם אין כלום. הפלנטה הממשית לא נראית לעין. זו רק מאיה. הפלנטה היא מאיה. כך אומרים גם בפיזיקה המודרנית.

משתתף – יש נזיר וייטנאמי שאמר שכל דבר בעולם מכיל את כל העולם, חוץ מאשר את עצמו. עצמו זה אשליה. לכן כל אחד מאיתנו הוא כל דבר חוץ מאשר עצמו.

אורנה – הדרך הרוחנית היא אגואיזם צרוף, אבל אגואיזם טוב: אם אני אגואיסטית אז אני דואגת רק לעצמי. אז כל מה שיש לי בעולם זה אותי עצמי, בצורתי וקווי המתאר שלי. מכיוון שאני לא כ”כ אגואיסטית, אז אני אוהבת גם את הילדים שלי ואני מכניסה אותם ללב שלי, הם חלק ממני. אני הופכת לישות יותר, אחרת, גדולה יותר – אני והילדים שלי בתוכי. אם אני אוהבת גם את התלמידים שלי, אז אני כבר לא רק אני הקטנה והאגואיסטית והילדים שלי, אני כבר גדולה. כך בעצם ככל שהאדם מתפתח ונהיה מקודש, הוא מכניס לתוכו את כל העולם כולו. הנביאים הכניסו את כל עם ישראל לתוכם. גודלם היה כגודל העם. בסופו של דבר אנחנו יכולים להפוך לישות שהכל בתוכה. ואנחנו – בתוך האלוהות. האלוהות מכילה את כולנו, אין מקום פנוי מאלוהות. פירושו של דבר, שאם אנחנו רוצים להפוך לאלוהות, בדרך מאוד פרקטית עלינו להתחיל להרחיב את מעגל העניין שלנו באנשים אחרים. כך אנחנו מכילים יותר ויותר ויותר, עד שבסוף נכיל את כל העולם וכל הקוסמוס, ואז נהפוך לאלוהות.

לפי שטיינר, במסע לאחר המוות אני לא רואה את עצמי מנקודת מבט של מרכז, אלא אני מתפשטת. זה דבר שאנחנו לא יכולים להבין אותו. זה כמו שנצייר ציור בצבעי מים, ונראה איך הצבעים מתפשטים. נקודה אחת מתפשטת כמו שאני מתפשטת, והעולם הוא לא בחוץ, הוא בפנים. זה מאוד חשוב לחזק את ה’אני’ כאן על פני האדמה, כי אם אין לי אני חזק אז במסע לאחר המוות אני מתמוססת ואני לא אדע כלום על עצמי. המסע לאחר המוות מוגדר על-פי מה שאנחנו עושים בחיים האלה. אנחנו צריכים לפתוח את הראש כדי להבין זאת, זה המדע הבדיוני הכי משובח שאנחנו יכולים לחשוב עליו. עולם הרוח הוא מדע בדיוני פשוט משובח.

שטיינר אומר לנו שההיררכיות הרוחניות לא נמצאות על הפלנטה, אלא בספרה בין פלנטה לפלנטה. כאן אנחנו מתייחסים לפלנטות במובן של גרמי שמים ולא של ההתפתחות הקוסמית.

הספירה שבין ירח למרקורי, הספירה ממרקורי לונוס, מונוס לשמש, מהשמש למארס, ממארס ליופיטר, ומשם לשבתאי, שהוא שבתאי שאנחנו מכירים היום.

ההיררכיות – אלו לא אלוהויות בפני עצמן, אלא ייצוגים –  manifestations- של האלוהות האינסופית בכל מני פנים שלה.  ההיררכיות נמצאות ברחב בין פלנטה לפנטה. זה לא כמו ציור דו-מימדי כמו שנראה כאן תרשים על דף חלק, אלא רב- מימדי, כמו ‘בבושקה’ – כדור בתוך כדור בתוך כדור, והספירה בינהם.

זה לא שיעור קל, אבל אני כל הזמן מנסה לעשות השקה בינו לבין הביוגרפיה שלנו. אם לא אעשה השקה, אלו יהיו סתם סיפורים אסטרולוגיים דמיוניים שאין לי קשר איתם.

שיתוף :

אלה הספרות, ובין כל ספרה לספרה יש את ההיררכיות. זהו רישום שהכינה אביבית רוזינגר עבור הספר שלנו “האני האותנטי”. אנחנו מתייחסים לכל ההיררכיות שמעל האדם:

יש 9 היררכיות, האדם הוא הספרה העשירית מלמטה, הכי נמוך.

כל 3 קבוצות מהוות היררכיה אחת – נלמד בהמשך על תפקידה של כל היררכיה בבריאת העולם ובהתפתחות האנושות.

ההיררכיה השלישית – מלאכים, ארכימלאכים, ארכאי.

ההיררכיה השניה – צורה, תנועה, חוכמה.

ההיררכיה הראשונה – כתרים, כרובים, שרפים.

דרך אגב, גם בשפות זרות קוראים להיררכיה הראשונה  Serafim, Cerubim .

הספרה, כאמור, היא לא מעגל דו-ממדי אלא כדור. היא נקראת “הספרה לעבר הירח” – Towards Moon . היא נמצאת בתוך “הספרה לעבר מרקורי” Towards Mercury  . כמו בצל. אם נרגיש אותן ככה אז תהיה להן יותר עוצמה. נסו להרגיש אותן ככה, תלת-ממדיות.

אנחנו כבני אדם כבוים לאדמה, אבל הרוח שלנו, החלק החלק הנצחי שבנו, שעובר מאינקרנציה לאינקרנציה, מודרך ע”י הישויות האלו, שאינן כבולות לאדמה. אנחנו במסע לאחר המוות עוברים מספרה לספרה. לא נדבר על זה עכשיו, כי זה ממש כמו מדע בדיוני וזה לא הזמן. מה שחשוב שנדע: שבכל ספרה קורה לנו משהו מסוים, שהוא תוצאה של מה שעברנו והכנה למה שנהיה. אנחנו לבד לא יכולים לעשות את זה, ואף פעם לא יכולנו לעשות את זה לבד. לכן תמיד היו מורים רוחניים. בעבר המורים הרוחניים לא היו רק כאלה שהתגשמו בגוף פיזי, אלא כאלה שהגיעו מעולמות אתריים, שלא היה להם גוף פיזי, והמורה הרוחני הפיזי היה מתקשר איתם ומביא לעם את הדברים. כל העם היה ברמה הרבה יותר נמוכה. אנחנו היום, בפוטנציאל, ברמה הרבה יותר גבוהה. הישויות האלו הדריכו את האדם איך לעשות דברים, כמו לדוגמא הפרימדות, וכל מני דברים שאנחנו רואים היום ולא יודעים איך זה קרה פעם. גם האדם היה אז ישות אחרת.

היחס בין ההיררכיות לבני האדם דומה ליחס בין ילד קטן למבוגר שמלמד אותו על-מנת שיתפתח.

היום ה’אני’ שלנו, בעזרת המלאך שלנו, שגבוה מאיתנו בשלב אחד, תפקידו לחולל טרנספורמציה בנפש, בגוף האסטרלי, כך שבשלב מסוים נגיע לשליטה מלאה על האסטרלי שלנו. נשב כאן בחדר שלנו ויקרו בעולם מלא דברים: שחיתויות, כאבים ושמחות, ואנחנו לא נהיה חלילה אדישים אבל גם לא ניטלטל בתנועת-מטוטלת רחבה, כמו שקורה כיום לכולנו: שיום אחד אני קמה והעולם נהדר, ויום אחד אני קמה בדיכאון מוחלט כי אני לא רואה שום דרך לצאת מכל הצרות. כך אנחנו מטלטלים. כאשר נשלוט על תנועת המטוטלת הזו, ונגיע לתנועה מאוד מאוד קטנה, עד למקום של ‘קול דממה דקה’ – אז נתמיר את האסטרלי שלנו, נגיע לשלב גבוה יותר. זה שלב עתידי, זה נקרא ‘רוח-העצמיות’.

רוח העצמיות – ‘מאנאס’ בסנסקריט. זה שלב עתידי אבל יש חלוצים שנמצאים שם כבר. גם היום, ותמיד, יש בני-אדם שמקדימים את זמנם. אלו הם המנהיגים הרוחניים והנביאים. גם היום כולנו יכולים וצריכים להיות נביאים. זה פתוח. הקבלה, תורת הסוד, נפתחה. לא נפתחה כי מותר, אלא כי צריך, כפי שאמרנו בהתחלה. כולנו חייבים לשאוף לדרגת תודעה גבוהה יותר. אנחנו – הקבוצות שלנו וקבוצות רוחניות אחרות – אנחנו החלוצים, כי את רוב האנשים זה לא מעניין.

כבר בתקופתנו אנחנו עובדים על הגוף האסטרלי שלנו – למצוא בו סדר ואירגון. כמו שהגוף הפיזי מאורגן ומסודר כי זה מה שהטבע נתן לו, זאת אומרת: ההיררכיות נתנו לו. פעם הוא לא היה כזה, כפי שחוויתם – פעם היינו כמו ג’לי. היום הגוף שלנו מושלם לקבלת ה’אני’, אבל הנפש שלנו לא מושלמת. הנפש שלנו, הגוף האסטרלי שלנו, במצב כאוטי. כמו שנכתב ב”כיצד קונים דעת העולמות העליונים”: ככל שאנחנו נמנע מהשתוקקות ותאוה, הימנעות מסקרנות מציצנית – תכונה שנראית לנו זניחה אבל היא לא זניחה בכלל, מרוגז, מפחדנות, מאמונות תפלות, מדעות קדומות, מיהירות ושאפתנות – חטא ההיבריס שנחשב החטא הכי גדול ביוון ובכלל, מפטפטנות – עד כמה אנחנו מפטפטים את עצמנו למוות, מבזבזים מילים, כשמילים הן כוחות של בריאה… ועוד כתוב: פיתוח רכות הלב, הסתלקות מעשייה מתוך אגואיזם וכיו”ב – כל זה זו עבודה שלנו עכשיו.

לא יהיה משעמם כשנעשה את זה, כי אחרי זה נצטרך להתמיר את הגוף האתרי, ואז נצטרך להתמיר את הגוף הפיזי, ואז לעזור לישויות אחרות להתעורר.

אנחנו יכולים לקחת לדוגמא את ד”ר משה פלנדנקייז – הוא פיתח שיטה שהוא קרא לה ‘שיכלול היכולת’. השיטה של פלדנקרייז היא תשומת לב לכל הניואנסים הקטנטנים של יכולת התנועה בגוף שלנו. אנחנו יכולים להשוות את זה בדימוי ל’אדם-הרוח’ – העבודה על הגוף הפיזי, לא על הגוף האסטרלי. לא על הרגשות אלא על היכולת להפוך גוף פיזי לרוח. זו מטרה רחוקה הרבה יותר, אבל אנחנו תמיד מסתכלים על הקוסמוסופיה ומחפשים את מה זה מזכיר לנו פה כרגע בחיים שלנו. פלדנקרייז רצה לשנות את הגוף הפיזי שלנו – להביא אותו למקסימום שלו.

נסיים כאן ונפתח את הדיון לשאלות ולשיתופים מה זה עשה לכם, בבקשה.

משתתף – זה כ”כ עצום שאני לא יודע מה לשאול. אני מרגיש התעלות גדולה וגם הרבה פחד, בלבול. מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו, איך אני מרכיב את הידע הזה בחיים שלי.

אורנה – אתה כבר עושה את זה. אתה משתתף בשיעורים שלנו, היה לך וידוי נוגע ללב בפעם שעברה, הבנתי שאתה לומד הרבה, אז חכה שההמשך ייראה לך.

משתתפת – התרגיל היה מאוד מיוחד, נתן אפשרות להתחבר למילים המוכרות האלו דרך ההרגשה בתוכנו.

אורנה – זה מה שאנחנו רוצים לעשות: להרגיש את הדברים בתוכנו.

משתתפת – לגבי התמרת הגוף האסטרלי, שבזה אנחנו עוסקים בתקופה זו: העבודה הזו היא עבודת חיים בחוויה שלי, אני פוגשת את זה ברמה היומיומית. היכולת לעבוד יותר עם ה’אני’ ופחות שהאסטרלי ינהל אותנו. האם הדרך היא מה שאנחנו עושים או שיש משהו שנסתר מעיני?

אורנה – צריך להוסיף לזה מדיטציות. מדיטציה היא השתקת המחשבות הרגילות, ואז אני פותחת חלל למשהו אחר להיכנס. זו התקדמות במוסר, התמרת האסטרלי. המדיטציה גם מאפשרת לנו להפסיק לחשוב את המחשבה האינטלקטואלית, שהיא מחשבה משקפת ולא מחשבה חיה. זו מחשבה ‘על הדברים’ ולא ‘את הדברים’.  שלא תחשבו חלילה שאין למחשבה האינטלקטואלית תפקיד בחיים, אבל לא בהכרת עולם הרוח.

לפנות חלל אפשרי גם דרך מדיטציה שאינה רק לשבת, אלא דרך תהליך מדיטטיבי, לדוגמא: אם יש לך אינטראקציה עם מישהו אז תנסי להגיד לעצמך ‘עכשיו אני מפנה חלל – אני לא מגיבה מתוך ה’רגיל’ שלי, אלא נושמת, מפנה חלל שתובנה תרד’. זה מדיטטיבי. באותו אופן, אם אני עושה כביסה, ואני לא באמת רוצה לעשות כביסה – אני יכולה להפוך את הכביסה למרחב שגם אלוהים יכול להיכנס לשם. זה קשה, אנחנו עושים את זה ושוכחים, ועושים ושוכחים, אבל אנחנו חייבים כל הזמן להתאמן.  בתוך החיים עצמם, כל רגע ורגע – זו התקדשות בחיים. זה לא ללכת למנזר או למקדש, אלא התקדשות שקורית כל יום ויום, בכל תגובה ותגובה: אם בן משפחה שלך עכשיו במצוקה – האם אני מאמינה למראית העין, או האם אני נושאת בתוכי את הידיעה שזה חלק מהתהליך. כל הדברים האלה, כמו גם – מאיפה אני מגיבה. יש לנו הזדמנות להתקדש בחיים בכל רגע ורגע. לא צריך ללכת לשום מקום. עם הילד שלך, עם העבודה שלך – זו התקדשות בחיים. אפשר לפתוח את המרחב המדיטטיבי גם שאני לא יושבת ועושה מדיטציה כלשהי.

תזכרו את המונח ‘התקדשות בתוך החיים’ – זו ההתקדשות המודרנית. לא הולכים לשום מקום. לא יוצאים מחוץ לחברה. לא הולכים אל יער בודד בתור אורח חיים, רק לפעמים אם רוצים.

משתתף – אפשר לעשות שיעור על ספר איוב?

יעל – בינתיים עד שאורנה תלמד את זה, אתה יכול לקרוא את המאמר “המקור של הסבל” שנמצא באתר של דניאל זהבי. שם שטיינר מתייחס גם לסיפור של איוב.

אורנה – נפגש בהמשך, נמשיך לעשות את עבודת אלוהים שלנו. להתראות.

print