‘האני האותנטי’ – שיעור 3

18.6.2020 – ‘האני האותנטי’ – מפגש 3

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.  יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. שמות ג’, יג’.

בשיעור שעבר המשכנו לבחון את האדם, ולראות האם האדם על כל מרכיביו שייך לעולם הזה. אנחנו עושים חקירה, ולא חייבים להאמין לזה, ולא חייבים לקבל את זה כ’ראה וקדש’. בחקירה שיכולנו לעשות בפורום הזה, לגבי השייכות של האדם, ראינו שמצד אחד עולם הטבע לא נושא בתוכו את הישות הפנימית שלנו, היא לא נמצאת בעולם הטבע. את הצורה הפיזית שלנו עולם הטבע הורס, וכאשר אנחנו מתים אז הישות שלנו כבר לא פה על-פני האדמה. לכן אי אפשר להגיד על הצורה הפיזית שזו הישות שלנו כי האדמה הורסת צורה זו.

מצד שני העולם החיצוני גם הוא לא נכנס לישות הפנימית שלי, כי אני בחיי רק משקפת את העולם החיצוני ולא הווה אותו: אני חושבת על…, אני מרגישה את…, אני לא הווה את… .

הישות האמיתית לא משתייכת לעולם הזה. העולם הזה לא נכנס לתוכי, תמיד נשאר בחוץ – אני מוקפת בעולם שלא נכנס לנפש שלי, אבל הנפש שלי משקפת אותו.

אז מי אני? איפה האני הזה נמצא? לאיזה עולם הוא שייך? הוא נמצא פה כשאני חיה. איפה הוא נמצא שכשאני ישנה?

אנחנו יכולים להגיד שהמהות האמיתית של ה’אני’ לא תלויה בשום דבר חיצוני, בשום דבר שאני מכירה ששייך לטבע או בכל דבר שאני חווה ומשקפת אותו דרכי.

דבר נוסף הוא שהמילה ‘אני’ זו מילה יחידה שרק אני יכולה להגיד אותה על עצמי. ברגע שמישהו אחר אומר ‘אני’ הוא לא מדבר עלי, הוא מדבר על עצמו. הכינוי ‘אני’ יכול לשמש את האדם רק ביחס לעצמו.

ילדים קטנים עד גיל 3 בערך לא אומרים ‘אני’ כשהם מדברים על עצמם. הם לומדים הכל בחיקוי, לכן כשנשאל אותם “את רוצה?”, אז  כדי להביע את הרצון שלהם הם יענו לנו בגוף שני כמו ששמעו ויגידו “את רוצה” בהתייחס לעצמם, או בגוף שלישי דרך השם שלהם. דרך החיקוי הם אומרים “את” ולא “אני”. כשהם לומדים להגיד ‘אני’ זו שמחה, כי אנחנו רואים שאמנם אין להם תחושת ‘אני’, אבל משהו מה’אני’ הזה כבר קיים בהם.

‘אני’ יכול אדם להגיד רק על עצמו.

האמונות הדתיות הרוחניות מכנות בשם ‘אני’ את שמו הבלתי מבוטא של האל. ביהדות – זה שם ההוויה. קודש הקודשים הנסתר. אותו אל השוכן באדם מדבר כשאני מכירה את עצמי כ’אני’. כשאני מגיעה לתחושה של הישות שלי, אז צלם אלוהים מדבר דרכי.

כשאני מכירה את עצמי כ’אני’, אז מרכיב הנפש ששרוי באלוהי – כבר נמצא בתוכי. זה לא שאני ואלוהים אחד, אלא שה’אני’ שלי והאלוהי הן ישות מאותו סוג. כמו שהטיפה מתייחסת לים, כך מתייחס ה’אני’ לאלוהי. ה’אני’ שלי שנמצא בתוכי, האני הגבוה, האני האותנטי – איכותו אלוהית, היא לא מהעולם הזה. היא כן שוכנת בתוך הגוף – ה’אני’ שלנו שוכן בתוך הגופים, אבל לא שייך לעולם הזה. גם הגופים לא שייכים כולם לעולם הזה. רק הגוף הפיזי שייך לעולם הארצי. הגוף האתרי והגוף האסטרלי שייכים לעולמות גבוהים יותר, וה’אני’ שייך לעולם הגבוה ביותר.

ה’אני’ זה צלם האלוהים, הטיפה בים האלוהות.

בבראשית א’ כתוב: כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. ואח”כ כתוב: כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

כשאנחנו מדברים על ה’אני’ באנתרופוסופיה, אנחנו אומרים שהאני האותנטי כולל את שלושת מרכיבי הנפש.

האנתרופוסופיה מחלקת את החיים של בני האדם לתקופות של 7 שנים.

7 הוא מספר שמסמל תהליך שלם – התחלה עד סוף. ב-7 ימים העולם נברא, ואין את היום השמיני. היום השמיני זה היום הראשון הבא. גם בסולם הצלילים – 7 תווים, ואין תו מעל לתו השביעי “סי”. אחרי “סי” בא “דו”, שהוא התו הראשון, וכשהוא בא אחרי “סי” אז הוא כבר התו הראשון באוקטבה הבאה. כל שביעון הוא מנעד כמו צלילי הסולם, וכשמגיע שוב שביעון אז זה כמו עליית אוקטבה.

נחזור בקצרה על הטבלה, כי החומרים האלו מוכרים לנו כבר:

בשביעון הראשון 0-7 – הגוף הפיזי נבנה בילד.

בשביעון השני 7-14 – כוחות החיים מתפנים מבניית הגוף הפיזי ועוברים לבניית האינטלקט של הילד. הם פנויים לבניית המוח והאינטלקט.

בשביעון השלישי 14-21 – הכוחות מתפנים לבניית הנפש. גיל הנעורים.

לאחר מכן עוברים אל תקופה של 21 שנים של עבודת ה’אני’ על הנפש. בטבלה אנחנו רואים נפשות ולא גופים בשנים 21-42.

בגיל 21 נולד ה’אני’. כלומר; ה’אני’ בא לידי ביטוי בתוך התודעה. האדם בן ה-21 הוא כבר לא הנער בן ה-14 או ה-18, אלא נכנס לתוכו אלמנט מייצב, אלמנט של עצמי. ה’אני’ זה אלמנט שיכול לאסוף את סערות הנפש של גיל ההתבגרות.

מגיל 21 עד גיל 42 אנחנו מדברים על שלושה סוגי נפש. שטיינר קורא לכולם – האני האותנטי.

אנחנו נדבר על הנפש השכלית ונפש התודעה בתור ‘האני האותנטי’. נפש התחושה היא תקופה שה’אני’ בא לידי ביטוי דרך התחושות והחוויות, לכן פחות נדבר על זה כ’האני האותנטי’. החל מגיל 21 ה’אני’ בא לידי ביטוי בנפש, כאשר בכל תקופה הביטוי שלו הוא אחר:

21-28 – נפש התחושה. האדם הצעיר יוצא לחקור את העולם ואת הנפש שלו. יש כאן התנסויות, והרפתקאות וחוויות. ככה ה’אני’ צריך לבוא לידי ביטוי בתקופה זו. אם הוא לא בא לידי ביטוי באופן ההתנסותי בגילים אלו, אז זאת אומרת שהוא לא בא לידי ביטוי באופן המתאים לתקופה. אם אני, למשל סביב גיל 26, מתחילה להפוך למורה רוחנית, זאת אומרת שלא הבאתי את ה’אני’ לידי ביטוי באופן הנכון, כי זה לא הגיל המתאים. אנחנו מדברים באופן הכללי ולא על יחידי סגולה, כאלה שהקרמה שלהם היא להיות מורים רוחניים בגיל צעיר, או כמו הדלאי-למה או אנשים בסדר הגודל הזה. אנחנו מדברים על אנשים כמונו. נפש התחושה זה כשה’אני’ מכיר את עצמו דרך חוויותיו את העולם.

28-35 הנפש השכלית-רגשית – ה’אני’ מכיר את עצמו דרך החשיבה האינטלקטואלית, דרך התבססות בעולם, דרך בניית ‘אני’ ארצי. לאדם כבר יש פרסונה, יש לו דעות ואפילו חורץ דין על כל מני דברים. ככה ה’אני’ שלי מכיר את עצמו דרך היותי אזרחית האדמה. זו התקופה שאני הכי אזרחית האדמה, אני יכולה לזהות את עצמי דרך הארציות שלי. זו תקופה של התבססות והזדהות עם האני הארצי שלי: עם המקצוע שלי, עם היותי אישה ואם, המעמד שלי, הבית שקניתי, והאוטו שלי…..

סיפור אישי: בשביעון הזה בעלי ואני היינו ‘תפרנים’ ובכל זאת קנינו אוטו חדש. גרנו במושב, שם יש 3 ‘רמות חשיבות’: המושבניקים הם הראשונים, השוכרים – סוג ב’, אלה שעובדים – סוג ג’. אנחנו היינו אזרחים שעובדים, והסתכלו עלינו קצת מלמעלה. השכן, שראה שהחלפנו לאוטו חדש, אמר “אה, מתקדמים בחיים”. הסיפור הזה קשור לשביעון החמישי, בו יש לנו תחושה שאם החלפנו אוטו אז אנחנו מתקדמים בחיים. וזה נכון, כי במובן מסוים בתור ישות ארצית, אנחנו מתקדמים בחיים. אנחנו לא יודעים שאוטוטו כל המבנה המפואר של הישות הארצית שלנו הולך להתרסק.

בהמשך, זה המקום בו ה’אני’ מכיר את עצמו מבפנים. לא לפי מה שאני עושה בעולם, אלא דרך הנפש שלי מבפנים, דרך השאלה ‘מי אני’? האם כל מה שעשיתי עד כה זה אני, האם זה מספיק לי, האם כל מה שאני מחשיבה כ’אני’ זו אכן אני?’.

בד”כ כאן – סביב גיל 42 – מגיעים למקום של רִיק – כל מה שהזדהיתי אתו מבחוץ לא מרגיש לי כ’אני’ ממש. דווקא אחרי התקופה הארצית הטובה שחשבתי שאני כבר יודעת מי אני, דווקא אחרי  שהתבססתי כבעלת אני ארצי על פני האדמה, אז מתחילה התקופה של הריק. התקופה של המדבר, של התהום. זה לא תמיד היה ככה באנושות. אנחנו מדברים על האנושות המודרנית.

שימו לב, המילה אַיִן והמילה אני – בעברית, השפה הנהדרת והקדושה שלנו, הן מילים באותן אותיות.

ברגע שמתחיל האַיִן, מתחיל החיפוש אחרי הישות הרוחנית שאני – אני רוצה לדעת מי אני באמת? מה אני עושה בעולם הזה? למה באתי לכאן? יש סיבה בכלל שבאתי לכאן? ואם יש סיבה, האם יש לי תכלית? האם יש לי ייעוד? האם הביוגרפיה שלי מרמזת על ייעוד מיוחד רק לי? זו השאלה שמתחילה בנפש התודעה. לכן אפשר להגיד שהאני האותנטי מתחיל להופיע ממש בנפש התודעה.

שאלות:

משתתף – אני מרגיש שהיו לי תקפות שבהן לא הייתה לי התבססות ארצית. האם התקופות שבוזבזו – אפשר לחזור עליהן בתקופות מאוחרות יותר או שזה כבר אבוד?

אורנה – קודם כל, כל קרמה היא קדושה בפני עצמה. יש את החוקיות, ויש את הקרמה האינדיווידואלית. יש דברים שאי אפשר לחזור עליהם, אי אפשר לעשות אם כבר לא עשיתי. אבל אף אחד מאיתנו לא מתאים לתמונה האידיאלית הזו של הגילים. הרבה מאיתנו לא התחתנו בזמן הנכון, לא ילדו בזמן הנכון, או לא ילדו בכלל, לא בנו כלים מסוימים שאח”כ הם יצטרכו ליעוד הרוחני… זו שאלה מאוד אינדיווידואלית. לחזור אחורה אי אפשר, אבל כן יש אפשרות להשתמש במה שעשיתי ולעשות לו מטמורפוזה עבור היעוד הרוחני שלי. גם חיי סבל, גם חיים של טעויות, הם חיים בעלי ערך. משום שאני יכולה ללמוד ולהפוך את זה לגדילה ולנתינה. אבל יש דברים שאי אפשר לחזור אליהם, לדוגמא: אם אני בת 50 ורוצה שיהיה לי ילד, כשלמעשה עד אז לא הכרתי בעריצות הזמן ולא ילדתי בזמן, אז כבר לא יהיה לי ילד ביולוגי. לא בטוח שזה נורא כל-כך, וייתכן שזה נורא לביוגרפיה מסוימת, אבל כל אחד עושה משהו אחר. יש מי שילדו בגיל מוקדם, יש מי שלמדו בגיל מוקדם, כל אחד ואחת עם הביוגרפיה שלו.

משתתפת – למה שטיינר קורא לזה ‘נפש התודעה’? הרי נפש זה מה שמשותף לנו עם בעלי חיים.

אורנה – נכון, הנפש משותפת לנו עם בעלי החיים, אבל לבעלי-חיים אין את שתי רמות הנפש שאנחנו מכנים ‘הנפש השכלית-רגשית’ ו’נפש התודעה’. לבעלי-חיים יש רק את נפש התחושה, זו הרמה הכי גבוהה שהנפש שלהם מגיעה – אל התחושה.

אנחנו חייבים להזכיר את הנפש, כי ה’אני’ חי בתוך הנפש. ה’אני’ שלנו מתקיים בתוך הנפש, היא הכלי שלו, ומצד שני היא גם זו שהוא יתמיר כדי להפוך לרוח. נפש הופכת לרוח כאשר ה’אני’ עובד עליה.

נפש התודעה מאפיינת את האדם ולא את החיה. נפש התודעה כבר מתחילה להכיר את עולם הרוח. מתחילה להכיר את האמת המוחלטת, את הטוב המוחלט, ואת כל מה שאפלטון קרא לו – האידיאות. היא מתחילה להבין שלא הכל סובייקטיבי – לא ‘מה שבא לי’, לא ‘האמת שלי’, ולא אמת אלטרנטיבית, אלא שיש עולם אובייקטיבי.

זו נפש התודעה, שהיא עדיין לא רוח, אבל היא בהחלט יכולה להכיר בתוכה את הרוח.

הנפש הופכת לרוח כשהאני עושה לה טרנספורמציה. נלמד את זה בהמשך.

הגוף הפיזי הוא הסתר הפנים הגדול ביותר של אלוהים. זו המעטפת הכי גדולה, הכי מוצקה, והמקום הכי רחוק למצוא בו את אלוהים. רואים את אלוהים דרך הגוף הפיזי כמובן, אבל הגוף הפיזי מסתיר לנו את האלוהות.

כל פעם שאנחנו מורידים צעיף, אם זה הגופים ואח”כ הנפשות, אז הרוח יכולה להתגלות. כמו בצל – כל פעם שאני מקלפת קליפה, הרוח יכולה לתפוס את מקומה.

בנפש התודעה – הנסתר, האלוהות, נכנסת לקודש הקודשים הפנימי ביותר של הנפש. בלי מעטפה. בנפש התחושה היא נכנסת דרך המעטפות של התחושות והחוויות. בנפש השכלית היא נכנסת דרך השכל והאינטיליגנציה. בנפש התודעה אנחנו רואים את הרוח ללא מעטפות. זה קודש הקודשים, והוא וכבר נמצא בתוך הנפש, אבל כטיפה בים.

בעבר ה’אני’ פעל על הגופים. האדם היה פעם רק עם גוף פיזי. ואח”כ עם גוף פיזי ואתרי. ולאחר מכן עם גוף פיזי, אתרי ואסטרלי, כמו חיה. ובכל שלב ה’אני’ מלמעלה פעל על הגופים והפך אותם והתמיר אותם לרמה יותר גבוהה. ואז הופיעה הנפש.

אלו גם תקופות שלמות באבולוציה האנושית: תקופת נפש התחושה, תקופת הנפש השכלית-רגשית – תקופות שהאנושות כבר עברה. היום כולנו בתקופת נפש התודעה. לא נרחיב על זה כאן יותר, כי אלו חומרים שמופיעים בקורסים שונים בהרחבה.

בכל אופן, כמו שאלוהים פעם היה מחוץ לנו, כך ה’אני’ עבד פעם מבחוץ על עוד איבר ועוד איבר, על גוף ועוד גוף, ואז על נפש ועוד נפש, עד שה’אני’ נכנס אל תוך הנפשות, ואז הוא כבר לא בחוץ.

אצל ילדים אנחנו אומרים שה’אני’ שלהם לא נמצא בתוכם. מי נושא בשבילם את ה’אני’? ההורים. ההורים, מבחוץ, הם ה’אני’ של הילד. לכן ילד שנפגע ע”י הורה זו תחושה איומה, כאילו שה’אני’ שלי פוגע בי. תחושה של הרס עצמי. לכן ילדים יעשו הכל כדי להסתיר מעצמם את החוויה שההורה פגע בהם.

משתתפת – האם זה עד גיל 21?

אורנה – לא. ככל שהילד גדל אז הוא יותר ויותר נושא בעצמו את האני שלו. בהתחלה האני שלו נישא ע”י ההורה, ואח”כ בגיל ההתבגרות ה’אני ‘שלו נישא ע”י החברים, ובגיל 21 יש בפעם הראשונה חוויית ‘אני’ אותנטית, ויש גם אירוע שמפגיש אותי עם חוויית ‘אני’.

ה’אני’ הזה שהיה בחוץ, אותו אלוהים שהיה בחוץ, נכנס לתוך ישותו של האדם, ובנפש התודעה הוא מופיע בפנים, ולא בחוץ. אבל הוא לא מפסיק לשנות את האדם. כי האדם בא מהרוח ויחזור אל הרוח, לכן ה’אני’ חייב לשנות גם את הנפש לרוח.

הנפש הראשונה שה’אני’ משנה זו נפש התחושה, שהיא בעצמה טרנספורמציה של הגוף האסטרלי. נראה בטבלה – הגוף האסטרלי בשביעון השלישי, בגיל 21 ה’אני’ נכנס ומשנה את הגוף האסטרלי לנפש התחושה. את זה אנחנו לא צריכים לעשות באופן אינדיווידואלי, כי זה נעשה כבר באנושות ככלל, ואני מקבלת את זה במתנה. אנחנו לא אומרים לעצמנו בתודעה ‘עכשיו נקבל אני בגיל 21 ועכשיו נקבל נפש תחושה’. זה כבר נעשה באבולוציה של האנושות, ויש את זה לאנושות ככלל. כולנו מקבלים נפש תחושה, כמו שכולנו מקבלים גוף פיזי. כמו שכולנו מקבלות מחזור בגיל 9-15 – אני לא צריכה לעשות עבודה תודעתית כדי לקבל מחזור, או גוף פיזי, או אני בגיל 21. העבודה הזו כבר נעשתה באנושות ואני מקבלת את הדברים האלו במתנה. כך גם כולנו מקבלים נפש שכלית-רגשית. אם אין לנו פתולוגיה מסוימת, אז כולנו יודעים לחשוב בצורה הגיונית. לא תמיד זה היה ככה באנושות. בתקופות לא מאוד רחוקות בני האדם לא חשבו בצורה הגיונית, הכל היה דרך התחושות.

זה שונה עם נפש התודעה. נפש התודעה זו התקופה שלנו, אך לא כולם כבר נמצאים בה. אמנם זו תקופת נפש התודעה, אבל מבחינת הגיל של האנושות זה מקביל בערך ל- 38. כלומר: לא סיימנו עדיין את התפתחות נפש התודעה, והמשמעות היא שה’אני’ שלנו לא תמיד בתוכנו. ה’אני’ שלי יכול להימצא אצל הקיבוץ או המפלגה, או אצל בני הזוג או ההורים שלנו. עדין ה’אני’ שלנו לא ממש בתוכנו, ואנחנו נדרשים לעבודה בתוכנו לפתח את זה.

נסתכל בטבלה על ההליכה הכרונולוגית שנראית כפרבולה מלמעלה (הגוף הפיזי) למטה (אתרי, אסטרלי), ואז עולה שוב למעלה (מנפש התחושה אל נפש התודעה), אבל יש גם הליכה אופקית – וזה הסוד של הייעוץ הביוגרפי: השיקופים שלא מתקדמים בסדר הכרונולוגי של שנה עוקבת שנה, אלא משתקפים אחד באחר באופן אופקי.

רואים בטבלה שבנפש התחושה הגוף האסטרלי זוכה להתמרה – הוא כבר לא גוף שיש בו רק רגשות חייתיים אסטרליים, אלא יש בו כבר ‘אני’, יש בו נפש. הנפש הזו תזכה בשביעון השיקוף 42-49 להתמרה ע”י ה’אני’ לשלב הבא של האנושות – רוח העצמיות. זה שלב שאנחנו החלוצים שלו – קבוצות כמונו שקיימות לאורך האבולוציה של האנושות, שמובילות את האנושות לשלב הבא.

הביוגרפיה של האדם והביוגרפיה של האנושות הן מאוד מסודרות. יש סדר ביקום. זה מתחיל בביוגרפיה האישית, וזה מגיע לפלנטות, למצבים הפלנטריים, ולגלגולים של האדמה עצמה.

רוח העצמיות – זוהי האמת המוחלטת, היפה המוחלט והטוב המוחלט. כדי להפוך לבני אדם שנושאים בתוכם את רוח העצמיות, ה’אני ‘חייב לעבוד על הגוף האסטרלי ועל נפש התחושה.

מה מכיל הגוף האסטרלי? רגשות, דחפים, סערות, תשוקות, תאוות, סימפטיות ואנטיפתיות. זה הגוף האסטרלי, וזה גם נפש התחושה, באופן יותר מרוסן.

נפש התחושה היא הנפש ה’נמוכה’ מבין הנפשות, במובן של המיקום שלה בין הנפשות ולא במובן הערכי שלה. אדם בתקופתנו שלא עובד על נפש זו, לא יכול להגיע לרוח. הנפש תמיד תעמוד בינו לבין הרוח. כשאני באנטיפתיה למישהו – אני לא יכולה להכיר אותו באמת. כשאני כועסת על מישהו – אז באופן אובייקטיבי, לא באופן מוסרני, הכעס עומד ביני לבין ה’אני’ האמיתי שלי. האגואיזם שלי, שהוא דבר מאוד חשוב כי דרכו בניתי את האגו שלי, את ה’אני שלי’ – אם אני לא עושה לו, לאגואיזם, התמרה אז ה’אני’ שלי לא הופך להיות אדון לחיים הנפשיים שלי.

אנחנו צריכים להגיע למצב שבו לא יתעורר בנפש שום רגש מבלי שה’אני’ יאפשר לו. הנפש כולה אמורה להפוך להתגלות של ‘אני’. זה מה שלומדים עם יעל בימי שלישי – איך להתמיר את הנפש כדי להפוך אותה להתגלות של ‘אני’. זו עבודת חיים. אם אנחנו לא עושים את זה, אז לא תרמנו – לא לעצמנו ולא לאנושות כולה – למעבר לפאזה הבאה שנקראת ‘רוח העצמיות’. זוהי פאזה רוחנית מוחלטת. שם הנפש כבר לא תשלוט בכלל.

דיברנו על זה שאני יכולה לתקן את הפגמים שלי רק על-פני האדמה.

שטיינר אומר שאם לא נתקן את ה’אני’ הארצי שלנו דרך האני האותנטי שלנו, אז נגיע לחיים הבאים עם איברי גוף מוחלשים או חולים.

לדוגמא: אדם שהגיע לחיים עם פגיעה באברי הרצון. אברי הרצון הם: גפיים – כי את הרצון שלנו בעולם אנחנו מגשימים ע”י הגפיים. גם שיניים ולסת הם אברי רצון. פגיעה באברי הרצון יכולה להיות מחלה גנטית באברי הרצון או שהאדם שובר את אברי הרצון. זה אומר שיש לנו פגם ברצון. זה אומר שבחיים קודמים האדם השתמש ברצון שלו באופן לא מוסרי. החוק הקוסמי אומר שיש ירידה מגוף לגוף. חוסר המוסר של הרצון (השימוש חסר המוסריות ברצון) הוא בגוף האסטרלי ובנפש. לכן חוסר המוסר של הרצון יורד מהנפש אל הגוף הפיזי, וזה בא לידי ביטוי בגוף הפיזי בחיים האלה.

אם יש לכם איזושהי מגבלה גופנית, אפשר לבחון אותה ולשייך אותה לפגם מוסרי מחיים קודמים. זה לא קשה להבין, כי כולנו מסכימים עם מה שנקרא ‘מחלות פסיכוסומטיות’: שדבר שאינו פתור בנפש יכול לרדת לרמת הגוף. זה ללא רעיון מופרך, זה מתקיים גם בתוך החיים האלה. בדיוק באותו אופן, הדברים ה’פסיכו’ הופכים להיות ‘סומה’ (סומה=גוף). מה שהיה בנפש נפגם ולא תוקן, אז בחיים הבאים הוא ירד לקונטיטוציה הפיזית שלנו. לפי זה נוכל לדעת גם מה התיקון שלנו. לדוגמא: אם יש למישהו פגם ברצון זה אומר שיש לו רצון חזק, אבל הרצון הזה כוון למקומות שהיו יותר אגואיסטיים. בחלק הראשון של החיים לא עובדים עם זה, כי האדם לא מבין את המשמעות הרוחנית ורק חווה את הסבל. בחלק השני של החיים, שעושה עבודה רוחנית, הוא יכול להתחיל להרהר ‘מה ברצון שלי הוא לא מוסרי’. איך נדע את זה, אם אין לנו גישה ישירה לגלגול קודם, אלא אם כן פיתחנו יכולת לקרוא בעולם האתרי, כמו שהייתה לשטיינר ולרואים רוחניים אחרים. אנחנו יכולים להגיע לחיים קודמים דרך הילדות – עד גיל 21. אפשר לראות איזה פגמים קיימים בגוף שלנו. יתכנו פגמים שקיבלנו בתורשה – תורשה היא גם קרמה, כי מחלה גנטית של ההורים לא עוברת אל כל הילדים. יש ילדים שבוחרים לא לרשת את המחלה מההורה כי היא לא שייכת לקרמה שלהם, ויש ילדים שכן יורשים אותה.

לכן אם יש לי חולשה בגוף האסטרלי ואני לא מתקנת אותה אז אני יכולה לראות מה היא הייתה לפי הפגמים שיש לי בגוף או הפציעות והמחלות שאני מקבלת בחיים האלה, ומזה לראות איפה אני נדרשת לתיקון.

משתתפת – מה לגבי מחלות אוטואימוניות?

אורנה – לא קראתי או למדתי ישירות על זה, אבל למדתי דברים אחרים ואני יכולה להסיק מהם את ההסתכלות הנדרשת כדי להבין את הקרמה של מחלות אוטואימוניות. מחלה אוטואימונית היא פגיעה של הגוף שלי בעצמו – משהו בגוף שלי הורס את עצמו. אני צריכה לחשוב בצורה רוחנית קרמתית – למה שהגוף הזה, שאמור לשמור על עצמו ועל עצמי, עושה פעולה הפוכה? לרפואה יש את התשובות שלה, אבל אנחנו מחפשים תשובות רוחניות:

קרמה פירושה שמה שעשיתי ולא תיקנתי יחזור אלי כסבל. אני רק מציעה את המחשבה הזו, כי שטיינר לא ממש אמר, ואני גם לא יודעת במי ובאיזה ביוגרפיה מדובר. המחשבה שאני מציעה היא שיתכן שאדם שהגוף שלו הורס את עצמו, בחיים קודמים כוחות ההרס שלו הופנו אל האחר. איך אנחנו יכולים לדעת את זה? נסתכל על הילדות, ונראה אם יש אירועים שכוחות ההרס הופנו החוצה. אם זה מופיע בילדות, אז יש סיכוי שבאתי עם המחווה הזו מגלגול קודם, ועכשיו הגוף עושה את הפעולה ההפוכה, וזה האיזון הקרמתי. יש גם סיכוי שאם אני עושה עבודה רוחנית אז אחלים. גם מחלה גנטית – עם עבודה רוחנית המחלה לא תהיה מכריעה בחיים שלי. היא לא תעבור, כי זה מבנה בעצמות, אבל היא לא תמנע ממני להגשים את היעוד שלי.

משתתפת – מה לגבי מגבלה שכלית ופגם ביכולות הקוגניטיביות?

אורנה – על זה שטיינר נותן כמה תשובות, ואחת מהן היא שאנשים עם פיגור או נכים ומוגבלים הם אנשים שנזקקים מאוד לאחרים כדי לחיות, לא יכולים לקיים את עצמם לבד. זה הרבה פעמים אנשים שבחיים קודמים בזו לאחרים, התייחסו לאחרים כאילו רק הם עצמם קיימים. הגלגול של התיקון הוא כזה ש’עכשיו אני לא יכולה לחיות בלעדיך, אני זקוקה לך בשביל לחיות’. יש לשטיינר תשובות נוספות לנושא זה, אותן לא נעלה כרגע. בכל מקרה, אתם צריכים לבחון את הדברים על עצמכם, ולא לקבל את הדברים כ’ראה וקדש’ ללא חקירה אינדיווידואלית משלכם, לראות אם זה מתאים לכם. כל מה שאני אומרת אני בחנתי.

משתתפת – בשיעורים קודמים אמרת שיש נשמות שנסוגות לפני שבאות לעולם. זה גם משהו לא תקין.

אורנה – נכון. למשל אוטיזם – יתכן שהעולם הזה כמו שהוא היום, מטריאליסטי מאוד, לא יכול להיות עבורם בית נכון לנשמה שלהם, אז ה’אני’ שלהם לא מתגשם במלואו אל הגוף הזה. מה שמתגשם הוא הגוף האסטרלי, וניתן לראות את הנפש שלהם, ולעיתים אף התנהגויות חייתיות. אומרים גם שהם יפים במיוחד. צריך לחשוב על זה מבחינת הקרמה.

יופי – לדברי שטיינר, אנשים שבאים לכאן יפים חיצונית, לפי אותו חוק של נפש יורדת לגוף, הם היו יפי נפש בגלגולים קודמים. עלינו לבדוק זאת, זה וודאי לא נכון באופן גורף. כי לא יכול להיות שכל מי שיפה ורואים שאינו מוסרי בחיים באלה, היה מוסרי בחיים קודמים. אז יש לי השגות על זה ומחשבות משלי.

צלם אלוהים – המשך:

ה’אני’ הוא צלם אלוהים, ובתקופתנו – תקופת נפש התודעה, שהיא תקופת האינדיווידואל – כל אחד הוא ‘אני’.

בתקופות קדומות אף אחד לא היה ‘אני.’ בתקופת התנ”ך לא היה ‘אני’. היו הדמויות המובילות, אבל הן היו דמויות בדרגה אחרת. כל עם ישראל לא היה ‘אני’, אלא היה שבט. ואם מישהו לדוגמא משבט דן, אנס מישהי משבט יששכר, אז כל שבט יששכר בא לנקום בשבט דן כאורגניזם בפני עצמו. זו דוגמא, אלה לא דברים מדוייקים מבחינה שמית.

התקופה שלנו היא התקופה של ה’אני’ והיא תקופה מרתקת. גם תקופתנו עברה דרך הריק. כל התקופה במאה ה-20 של אלבר קאמי ודומיו – האקזיסטנציאליזם – התחילה מזה ש’אלוהים מת’, אין אלוהים למעלה, ואין שום דבר חוץ מאשר הריק, שרק אני בוחרת איך למלא אותו, איך שאני רוצה. היינו צריכים לעבור דרך חוסר משמעות מוחלטת כדי לראות מי זה ה’אני’ הזה. היינו צריכים להגיע אל הלא-כלום’ אל האַיִן. התקופה שלנו היא תקופה של אינדיווידואציה משום שזו תקופת נפש התודעה – הנפש שבה כל אחד מרגיש את עצמו כ’אני’ נפרד ורוצה להגשים את עצמו, ואומר ‘רק אני ואני ואני’. זה מודרני לחלוטין, ויש חברות שזה לא ככה אצלן עדיין.

תחשבו בבית ובחברותות – איזה איברים פגומים יש אצלכם, או מוכים – שהגורל היכה אתכם באותו מקום שוב ושוב.

האני שלנו, כשהוא הופך את הנפש לרוח, יכול לרכוש ידע עילאי לא רק עלי עצמי, אלא גם עליך. אני יכולה להיכנס לנפש שלך ולגלות אותה מתוכך. זה מה שהייעוץ הביוגרפי מנסה לעשות – לא להלביש על המטופל מתודות ודוגמות, אלא להיכנס לנפש שלך דרך ה’אני’ שלי ולראות מה אתה צריך. אם אני לא פועלת דרך ה’אני’ שלי, ואני פועלת דרך הנפש שלי, אני לא יכולה להכיר אותך. יש מחסום ביני ובינך – מחסום הנפש. אני צריכה לעבוד עם ה’אני’ שלי על הנפש כדי להכיר את ה’אני’ שלך ואת הנפש שלך. העבודה של ה’אני’ על הנפש היא מאוד חשובה עבור ההתפתחות שלנו לדרגה הבאה של הוויה, של תודעה.

לפני סיום – התייחסות לשיעור של אתמול עם יעל:

אחד המשתתפים שאל על חיי נצח – מה היינו בוחרים אם הייתה אפשרות לבחור חיי נצח.

אני רוצה להתייחס לשאלה זו, כי שאלה זו בטעות יסודה: כשאני אומרת שאני רוצה לחיות חיי נצח עלי אדמות, זה כמו לרצות לחיות בסרט לנצח. החיים פה עלי-אדמות הם בבואה של חיי אמת.

השאיפה לחיות כאן על פני האדמה לנצח – זו מטרה של כוחות נגד רוחניים שנקראים אהרימן. כוחות אהרימניים שואפים שנרצה בזאת. לחיות כאן עלי-אדמות לנצח זה לחיות כלואה בסרט. ולא משנה אם אחיה לנצח או לא לנצח, אני חיה בתוך ‘המופע של טרומן’. להגיד ‘חיי נצח עלי-אדמות’ זה להגיד ‘אני רוצה להמשיך לחיות בתוך המופע של טרומן’. אלו לא חיי נצח באמת, אלו חיי נצח בתוך הסרט. אף אחד לא רוצה לחיות בתוך סרט, גם טרומן לא רצה לחיות בתוך סרט. השאלה הזו היא מוטעית כי אנחנו לא קולטים שמה שיש כאן על-פני האדמה זה לא החיים, זה בבואה של חיי האמת. אף אחד מאיתנו לא ירצה לכלוא את עצמו בסרט הזה, אם הוא ידע שזה סרט! רוב בני האדם לא יודעים שזה סרט. בני האדם משתדלים כמה שיותר להיצמד לסרט הזה, כי נדמה להם שזה הסוף ואחרי זה אין שום דבר. לכן הם שואפים לכמה שיותר מ’זה’ כדי לא להגיע לחדלון, לכליון, לאין, לשום דבר. הם נצמדים לאדמה בכל מני צורות. הצורות הכי מסוכנות הן הצורות שכוחות נגד רוחניים מפעילים אנרגיות אינסופיות כדי לפתח אותן. כל האנרגיה שמופנית להארכת חיי האדם היא אנרגיה רוחנית מאוד גדולה. בני האדם משמשים רק בובות בידי כוחות רוחניים רוחניים גדולים אלו, שמטרתם היא שאנחנו נהפוך לחכמים כל-כך, הכי חכמים שאפשר להיות על-פני האדמה, כלומר; אינטלקטואלים, כאלה שלא חווים את החוויה ממש. אז לא נרצה לעבור חיים בעולם הרוח, כי נחשוב שכאן זה כל מה שיש. בזה הניצחון של כוחות הרוע. לכוחות הרוע יש גם תפקיד בהתפתחות האבולוציונית, אין שום דבר שהוא רע בלבד, אבל מטרתם היא להקשות אותנו בעולם החומר – להפוך אותנו לנוקשים ולתת לנו תמונות על ההוויה במקום ההוויה עצמה. זה מקבע אותנו בתוך הסרט הזה כדי שלא נדע שאנחנו בתוך סרט. כך לא נרצה לעלות אל עולם הרוח – זה יפחיד אותנו, זה יראה לנו המוות. לא נדע שאנחנו כבר בתוך מוות כאן ועכשיו. אנחנו חנוטים בתוך חיים ארציים אינסופיים. זו גם סוף ההתפתחות שלנו. בנוסף, מעשי רוע זוועתיים וחסרי מוסר יכולים לנבוע מתוך הרצון של אחד בעל כסף לחיות חיי נצח, מול אחר דל אמצעים, שאותו בעלי הממון יכולים לנצל באופן פושע ביותר.

איך זה קשור ל’אני’? זה לא לתת ל’אני האותנטי’ להחיות בתוכי את הרוח. אם נתפוס את זה אז לא נרצה חיי נצח עלי אדמות, כי כבר יש לנו חיי נצח. אנחנו נצחיים.

זה כמו מציאות שאני יושבת כאן, יש לפני לפטופ ומנורה ועוד דברים, והכל בשלושה מימדים. חדר די חמוד. יכולים לתת לי בעולם הארצי מקסימום וילה, ארמון, או את הבית הלבן. זה הכי הרבה שיכולים להציע לי כאן. אבל מעולם הרוח יבוא מישהו ויגיד לי ‘תראי, את כאן חיה בשלושה מימדים, ואני רוצה לתת לך עולם בשמונה מימדים. את תחיי עבר, הווה ועתיד בו זמנית. הבעיות החושיות שלך, החוויות של ההוויה שלך – הן דבר שאת לא יכולה להעלות על הדעת’. לעומת העולם בשלושה מימדים, אנחנו לא יכולים לדמיין איזה עולמות רב-מימדיים מחכים לנו.

בקבלה, בתורת הסוד, ידועים העולמות רבי-המימדים. אלו העולמות הידועים כ-הפרד”ס. ארבעה נכנסו לפרד”ס – נכנסו אל עולמות הסוד. עולמות אלו מחכים לנו, ואילו אנחנו מסוגלים להגיד ‘לא, אני רוצה וילה, אני רוצה ארמון, ושיהיה לי אותו לאורך זמן’. כי לא נדע מה מחכה לנו מעבר לזה. כמו אשת הדייג בסיפור “הדייג ודג הזהב”, שבסוף היא לא קיבלה כלום. אנחנו לא מבינים איזה עולמות מחכים לנו, כי אנחנו לא קולטים אותם בשכל האינטלגנטי שלנו. אנחנו מסוגלים לקלוט אותם, אך באופן אחר לגמרי.

מי זה ה’אני’ הזה עליו אנחנו מדברים?

“אהיה אשר אהיה” – אלוהים אומר למשה שאם ישאלו אותו מי שלח אותו, עליו לענות ש’אהיה’ שלח אותו. זאת אומרת שזה לא משהו קבוע, זה לא סובסטנס שאני יכולה להחזיק ביד. זו התהוות. ה’אני’ הזה הוא נצחי אבל הוא גם מתהווה. הוא מתהווה דרך החיים שלי, דרך הנפש שלי, דרך המעשים שלי. אני מוסיפה לו כל הזמן – מוסיפה דרך ה’אני’ האישי שלי ל’אני’ הנצחי. האלוהות בראה אותנו גם מתוך אהבה, אבל גם מתוך סקרנות לגבי מה שנוכל להוסיף לה. זה ה’אני’ הנצחי המתהווה – “אהיה אשר אהיה”. שעבר מלמעלה לתוך הלב של האדם. הוא נמצא בכל אחד ואחת מאיתנו, כבר הרבה מאוד שנים. הוא כבר לא בחוץ, והוא יכול לבוא לידי ביטוי דרך כל אחד ואחת מאיתנו.

משתתפת – כשדיברת על ‘סרט’, חשבתי על זה שהקורונה עצרה את ‘הסרט’ עבור כולם לעולם כולו. אולי בזכות זה יש עכשיו התעוררות לחפש משמעות אחרת.

אורנה – אכן, זו הייתה עצירה רַבּתִי. ה’אני’ הגבוה של כדור-הארץ, של כל האדמה, עצר את כולנו וראינו שאנחנו חיים ב’סרט’ – הסרט של הריצה האינסופית, של הצריכה האינסופית.

משתתף – עכשיו אנחנו רואים כמה מאמץ ואנרגיה אנחנו משקיעים כדי להחזיר את הכל שוב. חלק גדול מהאנשים ממש נלחמים כדי לחזור לקניונים, שנקנה שוב הרבה, שנלך למסעדות. אבל אנשים השתנו.

אורנה – יש מאמץ להחזיר את הכל לקדמותו כדי לטשטש את השיעור שהגיע ל’היה כלא היה’. שיראה כאפיזודה חולפת. אכן יש מאמץ כזה, אבל אני חושבת שהרבה אנשים כבר התעוררו בקורונה. הקורונה, כפי שאמרנו בשיעורים היומיים, אלו הם הכוחות הטובים. הקורונה זה לא מטעם הכוחות הרעים.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *