‘האני האותנטי’ – שיעור 4

25.62020 – ‘האני האותנטי’ – שיעור 4

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

“מתוך מעמקים שלא ידעתי בתוכי – עלה קול, והקול אומר: אני, אני, אני, אני. ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי. והקול היה שקט, חגיגי, מושיע ומסוכן מאוד. דחק לשפתיי את המילים שנפלטו חרש כאילו לא אני אמרתין, אלא זר שהתיישב בתוכי ולא חדל לקרוא בהשתוממות: אני, אני, אני.”

יהושוע קנז – ‘מומנט מוסיקלי’.

משתתפת – אני מוקסמת. זו יצירה עלומה, לא הרבה מכירים את היצירה הזו. היא מלומדת רק ב”מסתריות” של הספרות.

אורנה – הקטע מהספר מעלה בי את השאלה האם קרה לכם לפעמים במהלך חייכם שהסתכלתם על עצמכם בראי, או שאמרתם את השם שלכם, ופתאום הרגשתם שאתם לא יודעים מי זו? שהייתה מחיצה בינכם לבין שמכם, או בין המראה שלכם אליכם? שפתאום הייתה לכם מעין הפתעה כזו “מי זו?”

מי שזה לא קרה לו אז שישים לב – אולי זה קרה לו והוא לא שם לב, או שאולי מעכשיו זה יקרה לו. אלו רגעים מאוד מיוחדים. אני לא חושבת שהם מבהילים, אבל הם משונים – פתאום את לא מזהה את עצמך עם השם או עם המראה, ויש לך תחושה שיש פה עוד משהו, שזה אחרת ממה שזה נראה.

אנחנו ממשיכים בנושא שלנו – ‘האני האותנטי’. היום נדבר וניתן קצת רקע על ההתפתחות הפלנטרית של כדור הארץ שלנו. גם אם אנחנו מסתמכים על מדע הטבע המודרני ועל המפץ הגדול, אנחנו יכולים להגיד שהיה פעם רגע (זה לא בדיוק ‘רגע’ אבל זו המילה שיש לנו), הייתה פעם ‘פריצה’ של החומר לתוך המרחב. קשה להגיד ‘החומר לתוך המרחב’ כי עולה השאלה האם יש מרחב לפני שבכלל יש חומר. אבל אפשר להגיד מפץ גדול, אפילו שזה לא מדויק מבחינת התיאור הרוחני. אז אפשר להגיד שהיה רגע כזה שפתאום נתהווה חומר. המדע המודרני אומר שאלה היו פרצים של גז. עד היום יש פלנטות גזיות, שאין בהן חומר מוצק כמו שאנחנו מכירים כאן על-פני האדמה.

מדע הרוח אומר שזה לא היה חומר גזי, זה היה חומר עוד יותר עדין מגז. אנחנו בעולם המודרני לא מכירים בקיומו של חומר יותר דליל והיולי מגז. המדע אומר שמצב הצבירה הכי דליל של חומר הוא מצב של גז.

מדע הרוח אומר שיש מצב עוד יותר דליל של חומר – שהחומר ההיולי של כל מערכת השמש שלנו, שפעם היתה מסה אחת, זה לא גז, זה חום. המדע מתייחס לחום לא כמו אל חומר אלא כאל תכונה שמלווה חומרים אחרים. נוהגים לומר: גז חם, נוזל חם, מוצק חם. אבל החום כחומר היה עוד לפני שהיה מצב של גז. אנחנו יכולים לדמיין את החום כחומר אם נדמיין את חום הלב – כשאני חשה חום כלפי מישהו אז מצב הצבירה של החום האנושי שאני חשה כלפי משהו הוא ברמת הדחיסות, ה-density של החום ההיולי.

כל מערכת השמש שלנו התחילה מתוך זה שישויות היררכיות מאוד גבוהות אמרו ‘נעשה אדם’. זה לא סיפור בראשית. סיפור בראשית זו כבר חזרה בקנה מידה יותר קטן של העולם. גם היהודים הדתיים, אלה שיש להם ידע, לא טוענים שהעולם נברא רק בבראשית, ורק בשבעה ימים, ולפני כן לא היה כלום. גם בתנ”ך לא נאמר שלא היה כלום. נאמר ש”בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו” – זאת אומרת שהיה משהו לפני זה. ביהדות זה נקרא תתקע”ד דורות – זו תקופת המים לפני בראשית, והיא כבר הייתה על פני האדמה, בעוד אנחנו מדברים על תקופות שהאדמה עצמה הייתה אחרת לגמרי.

ראשית מערכת השמש שלנו היא מתוך מעשה הקרבה של ישויות רוחניות, מתוך אהבה, הן עשו כינוס ואמרו “למה שרק אנחנו נהיה בעולם? נפריש מאיתנו חלק וניצור קרקע לישויות אחרות, שהן חופשיות מאיתנו, שיכולות להיפרד מאיתנו ולהיות עצמאיות מאיתנו”. ההתחלה של זה, לפני עידני עידנים, הייתה החומר ההיולי הראשוני הזה, מתוך מעשה של רוחות שמכונות רוחות הרצון.

רוחות הרצון – תמיד הישויות בעלות הרצון הן אלו שנשלחות לחזית לבצע את התכנית האלוהית. במקרה זה – את התכנית האלוהית של ה-Godhood, האלוהות הבלתי ניתנת לראייה או לתפיסה. תכנית זו יורדת עד לרוחות הרצון, והן ‘מפרישות’ חלק מהרוחניות האינסופית שלהן, כדי ליצור חומר. זהו המעבר הראשוני מרוח לחומר.

השאלה הפסיכופיזית, או נקודת המגע בין רוח לחומר, קרתה פעם במערכת השמש שלנו כאשר נוצר החומר הראשוני. החומר הראשוני הזה לא היה דומה בשום צורה לחומר שאנחנו מכירים היום. הוא לא היה מוצק, הוא לא היה נוזלי, הוא לא היה גזי, הוא היה משהו כזה: אם היינו טסים עכשיו בחללית אל ראשית מערכת השמש שלנו, היינו חושבים שאנחנו בואקום, בכלום, בחשיכה מוחלטת. לא היה ניתן להבחין בדבר, אלא שהיינו מרגישים רמות שונות של חום.

נשתף כאן מפה של כל מערכת השמש לפני שנראתה לפני שהיא הפכה להיות כמו שהיא נראית היום, של ראשית ראשית האבולוציה של הפלנטות ומערכת השמש, וראשיתו של האדם. כמובן שהאדם לא נראה כמו שאנחנו נראים היום. גם אנחנו לא ניראה בעתיד כמו שאנחנו נראים היום. זאת משום שההתפתחות של האדם היא התפתחות של תודעה, ולכל צורת תודעה מותאמת גם צורה פיזית אחרת. לכן אנחנו לא ניראה כמו שאנחנו נראים היום בעתיד, וודאי שלא נראינו כך בעבר.

כאן יש לנו את הפרבולה שמשמשת אותנו החל מהמקרוקוסמוס הכי גדול ועד למיקרוקוסמוס הכי קטן שאנו בוחנים – הביוגרפיה של האדם.

אם זו היתה פרבולה של הביוגרפיה של האדם, מה היה מופיע כאן למטה, ב’אדמה’, בנקודה הכי נמוכה?

אמצע החיים.

כשאנחנו מסתכלים על הפרבולה הזו בקנה המידה של התפתחות הקוסמוס כולו, נוכל להגיד שזה אמצע החיים של הקוסמוס. בדיוק אותו דבר אצל האדם, רק בקנה מידה שונה לחלוטין.

בני אדם באים שוב ושוב לעולם הזה – זו הנחת הבסיס שלנו, ההיפותזה שעד שלא נפריך אותה ניקח אותה כהנחת עבודה, ונאמר: בדיוק כמו שבני האדם באים שוב ושוב לעולם הזה, מתגשמים שוב ושוב על-פני האדמה על-מנת להשתלם, להתפתח, לרכוש כישורים חדשים ורמות תודעה חדשות, כך גם האדמה ומה שאנחנו מכנים כל מערכת השמש שלנו, עברו גלגולים.

האדמה באינקרנציה הראשונה שלה, בגלגול הראשון שלה – זה הזמן שבו עולם הרוח החליט להפריש חלק מתוכו לטובת יצירת העולם. גם בקבלה זה ידוע, ונאמר שם שאלוהים צמצם את עצמו.

הזמן שמערכת השמש התחילה והייתה מסה עצומה של חום – מכונה ‘שבתאי קדמון’. זה לא שבתאי של היום, אם כי שבתאי של היום זה שריד. זה כל מערכת השמש בתחילתה, שמה שהיה בה זה אך ורק אותה מסת חום. מסת החום הזו הייתה ההתחלה של המהות הפיזית, התחלה של החומר. שם גם אנחנו נוצרנו לראשונה כישויות שיש להן רק גוף פיזי. זה לא היה הגוף הפיזי שאנחנו מכירים עכשיו, זה היה גוף פיזי בצורת ביצה, כמו אאורה, ובוודאי שהיום לא היינו רואים אותו. שם הייתה ההתחלה של האדם – האדם היה עדיין בתוך עולם הרוח, ברחם של ההיררכיות. הוא עוד לא נולד. הגוף הפיזי נוצר, וכל הגופים הגבוהים בכלל לא היו יחד עם גוף האדם, הם ריחפו מלמעלה ובכלל לא היו של האדם עצמו. האדם – כמו שיש לנו חומר ואנחנו יוצאים ממנו משהו מתוך ההשראה שלנו, האדם היה כחומר ביד היוצר.

בסיפור הבריאה, שהוא סיפור הרבה יותר מאוחר מהזמן שאני מתארת עכשיו, נאמר שאלוהים לקח את החומר, את העפר, וזו הייתה ההתחלה של האדם. בעידנים והאאונים עליהם אנחנו מדברים, בתקופת שבתאי קדמון, שהיה הראשית ההתחלה של מערכת השמש, האדם היה רק גוף פיזי.

אנחנו מדברים רק על מערכת השמש שלנו, אם כי יש עוד מערכות שמש אחרות – אנחנו לא מדברים עליהן.

משתתפת – הפיזי שהיה האדם – איזה מין פיזי הוא היה?

אורנה – כמו שאמרתי, זה לא היה גז, זה היה רק חום, זה עוד פחות מגז. זה מצב צבירה רביעי, שאנחנו לא מכירים בו כמצב צבירה במדע כיום. היינו מעין ‘ביצי חום’. לא היינו בכלל, אלא היינו עוד בחיק האלוהות. לא היה לנו אני נפרד. זו הפעם הראשונה בתוך המסה של החום הזה דיפרנציאציה – הבחנה. זו הייתה זו ההתחלה הבראשתית של היקום.

לאחר מכן כל היקום הזה ‘הלך לישון’, כמו שאנחנו הולכים לישון בלילה. כשאנחנו הולכים לישון, הגופים הגבוהים שלנו – הגוף האסטרלי וה’אני’ – עוברים לעולם הרוח, עושים עיבוד ליום האתמול. כך גם הקוסמוס, ש’הולך לישון’, עושה עיבוד וקם אחרי עידנים ואאונים, אך הפעם במצב יותר גבוה – בנוסף לפיזי נוצרו חיים.

חיים – זה לא החיים שאנחנו מכירים כצמחים של היום, אלא אלו הם ארכיטיפים, ועדיין כלל לא נראה לעין אדם. נוצרו התבניות הרוחניות של החיים.

שבתאי קדמון היה פלנטה מתה, חשוכה, דוממה, פיזית,.

בשמש קדמונית נוצר כבר משהו חדש – גז, אויר. יש כבר חיים. אלו תמונות שאי אפשר באמת להעביר אותן על רגל אחת. אני מנסה לתת איזושהי תמונה גדולה של זה, אבל זה כמובן רק מגע ראשוני עם תמונת היקום. שם, בשמש קדמונית, אנחנו בני האדם קיבלנו גוף אתרי, גוף החיים. בוודאי שלא נראינו כמו עכשיו, אבל אם נעשה השוואה – אנחנו היינו כמו צמחים – כל הגופים הגבוהים היו למעלה, בכלל לא שלנו אלא של ישויות רוחניות שתפעלו אותנו, כמו שאנחנו מגדלים את הצמחים שלנו בגינה. זה לא שלא הייתה לנו רוח, אבל היא לא הייתה נפרדת והיא לא הייתה בתוך הגופים. הרוח הייתה מלמעלה ובכלל לא אינדיווידואלית.

הכל מאוד קדמוני. אנא קבלו את זה כתמונה כללית, ואנחנו בע”ה ניכנס לכל פאזה ופאזה, וכשנגיע לאדמה בכלל נישאר רק פה המון המון זמן. אנחנו מתעניינים באדמה, ובאדמה אנחנו מתעניינים בתקופה מסוימת. ובתקופה זו אנחנו מתעניינים בתקופה עוד יותר קטנה. אבל אני כן רוצה לתת לכם את התמונה הכללית, כי אני רוצה להגיע אל ה’אני’ – מתי קיבלנו את ה’אני’?

לא קיבלנו אותו בשבתאי קדמון – שהוא כל מערכת השמש במצב הראשוני שלה,

לא קיבלנו אותו בשמש קדמונית כי שם היינו כמו צמחים, בלי תודעה, כמו שהצמחים של היום הם בלי תודעה.

יש 7 פאזות. המספר 7 זה תמיד מספר של תהליך שמתחיל ומסתיים. זה מספר טיפולוגי. כמו שבעת ימי השבוע, שבעת צלילי הסולם.

הפאזה השנייה – שמש קדמונית – גם הלכה לישון. השינה הקוסמית הזו מכונה בכתבים האזוטריים, ולא רק באנתרופוסופיה אלא בתיאוסופיה, בכתבים של ההודים הקדומים שנשאר מהם רק הד (הוודות והפנישדות), שינה קוסמית זו מכונה – פּראלאיה. זו אתנחתה, אבל זו לא רק שינה אלא זה בדיוק כמו שאנחנו, בקנה מידה קטן קטן קטן, הולכים לישון – אנחנו גם נחים, אבל אנחנו גם מעבדים את יום האתמול.

למשל כשאנחנו לומדים לכתוב, אז אנחנו לומדים בהתחלה להזיז את היד ל – א’, והולכים לישון, אחרי שבוע ל – ב’, והולכים לישון. איך זה נעשה שפתאום אנחנו יודעים לכתוב? בעלי עובד עם אלה שלא יודעים לקרוא או לכתוב. שם ה-א’ לא נעשה ‘אבא’ אצלם. אז איך זה נעשה שאנחנו לומדים אותיות ופתאום יודעים לקרוא?

התרגול הזה נעשה בלילות. העיבוד של מה שאנחנו לומדים, ויצירת הקשר, ויצירת הקישור – נעשים בלילות.

וכאן יש לנו לילה קוסמי – פראלאיה – ולאחריו כל מערכת השמש שלנו עולה שוב כחומר. היא נעלמה לחומר, החומר יכול להיעלם – חוק שימור החומר לא קיים פה. חומר יכול להפוך לאַיִן, ומתוך האַיִן שוב יכול לצאת חומר, והחומר הזה מכונה עכשיו – ירח קדמון. לא לבלבל עם הירח של היום – אלו שמות שניתנו בעולם האזוטרי.

הפאזה השלישית היא ירח קדמון – כאן נוצרה המהות האסטרלית: כל מה שקשור לנפשיות, כל מה שקשור לחושיות. גם אנחנו היינו שם, היינו כמו אדם-חיה. אל תחשבו על האדם הקדמון או משהו כזה, כי אלו תקופות הרבה הרבה יותר קדומות מאשר הזמן שהאדמה שלנו בכלל התחילה.

מי זה האדם עכשיו: יש לו גוף פיזי – הגוף הפיזי שלו כבר עבר שתי מטמורפוזות: מגוף פיזי של חום הוא הפך לגוף פיזי גזי ( גזי = על שמש קדמונית נראינו כמו עננים), ואז בירח קדמון, כל הפיזי הפך לנוזל. אם היינו מבקרים את עצמנו בגלגול ה’פרה-אדמתי’ בירח קדמון, היינו רואים את עצמנו כמו מדוזות – משהו ג’לי כזה. כמובן שעוד לא הייתה לנו תודעה עצמית וכו….

ירח קדמון זה מקום מזעזע, כי הכל נמצא באיזושהי טרנספורמציה מאיכות לאיכות, ואנחנו היינו אדם-חיה. לא בצורה שלנו כיום.

עד כאן זו הקדמה על רגל אחת של תהליך שנמשך מיליארדי שנים או יותר.

אחרי השינה הזו, הפראלאיה מירח קדמון, נוצרה האדמה שלנו.

עדיין זאת כל מערכת השמש, זה לא כדור הארץ כמו שאנחנו מכירים אותו היום. הכל היה עדיין גוש אחד. ופה, בפעם הראשונה, האדם קיבל את ה’אני’. זאת אומרת שהמשימה של האדמה היא לפתח את האני האלוהי בתוך האדם.

זה כמובן תהליך ארוך, עד שה’אני’ יורד ועושה אינקרנציה בתוך האדם – בהתחלה הוא למעלה, אחרי זה ‘אני קבוצתי’, אח”כ ‘אני ואברהם חד הם’ – אלו כבר תקופות מאוד מתקדמות. האדם בעבר לא חש את עצמו כאני אינדיווידואלי.

היום מיועצת, אמא לתאומות, סיפרה דבר יפה: שאחת התאומות אמרה שהיא לא רוצה יותר שיקנו להם בגדים משותפים. היא כבר לא רוצה ללבוש את הבגדים של אחותה. הסבא אמר ‘מה פתאום, שילבשו אותו דבר’, ואילו האמא יודעת שעל אף שהן תאומות, כל אחת היא אינדיווידואל בפני עצמו.

הסיפור הזה קשור ל’אני’ שנכנס עם היווצרות האדמה, בהדרגה, עד שבסופו של דבר הוא נכנס עד האדם האינדיווידואלי, כלומר; כל אחד ואחת מאיתנו. זה לא היה פעם – תחושת ה’אני’ לא הייתה אפילו לפני 50-60 שנה. אצל ההורים שלנו, או דור אחד לפני כן, תחושת האינדיווידואליות לא הייתה קיימת. אף אחד לא שאל ‘איך אני אגשים את עצמי’. לא היה כלל עיניין לחפש מי אני. האדם הרגיש שהוא יודע ‘מי אני’ – אני הבת של זו, אני האמא של זו, אני עוסקת במה שאמא שלי עסקה, החברות שלי הן נשים, הבעל שלי הוא זה, ויש לי את המסורת ואת הדת. לא הייתה השאלה ‘מי אני’. זו שאלה מודרנית. זה אומר שהאני עשה כאן אינקרנציה מאוד חזקה, בכל אחד ואחת מאיתנו.

ההיררכיות

משתתפת – מה זה היררכיות?

אורנה – בקבלה הן מקבילות למה שמכונה ‘הספירות’.

האלוהות האינסופית, שמעליה יש את האלוהות שאי אפשר לדבר עליה – מעל האינסוף יש עוד דבר, מתבטאת בכל מני אופנים.

הספירות הן הביטויים של האינסוף, שגם הוא בפני עצמו הוא ביטוי של מה שמעבר.

כשאנחנו אומרים ביטוי אנחנו חושבים בצורה מופשטת ויבשה. אך כשאנחנו מדברים על עולם הרוח, אז הביטוי של עולם הרוח זה ישויות – מלאכים, ארכי מלאכים, ארכאי, רוחות הצורה, רוחות התנועה, רוחות החכמה, כתרים, כרובים ושרפים. אלו הן 9 רמות של תודעה, 9 רמות של ישויות (כל רמת תודעה היא ישות), שהן גם הביטויים של האינסוף בפעילות שלו במערכת השמש.

כשאני אומרת שבתאי קדמון, שמש קדמונית, ירח קדמון – הם כולם גופים של ישויות. כמו שיש לי את הגוף הפיזי שלי, אז לישויות יש פלנטות שהן הגופים הפיזיים שלהן. שום דבר לא נמצא אם אין רוח מאחוריו. שום דבר חומרי לא קיים ללא רוח מאחוריו. לכן אם הרוח חלילה תסתלק לרגע, הכל קורס. אין זה שאלוהים ברא את העולם והלך לישון, אלא הוא מלווה אותו כל רגע ורגע. שאם לא כך, כל העולם יחזור אל הריק.

פלנטות הן היררכיות. הסיבה שהן מכונות ‘היררכיה’ היא כי הן מסודרות לפי רמות תודעה באופן היררכי. כאן על-פני האדמה אנחנו חושבים שאנחנו ההיררכיה הכי גבוהה, אנחנו חושבים שאנחנו הכי גבוהים. מתחתינו בעלי חיים, מתחתם צמחים, ומתחתם מינרליים. אנחנו חושבים שאנחנו בראש, אבל מעלינו יש עוד 9 היררכיות. ביהדות מקבלים אותן כל שבת “שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון” – מלאכי עליון הם לא המלאך האישי שלנו, הם אלו שמעליו. יש היררכיות ואנחנו נדבר בהמשך על התפקיד של כל היררכיה.

אלה הן ישויות שהן האקסטנציה, המניפסטציות, הביטויים של האינסוף.

ניתן למשל דימוי ארצי מקומי: נגיד שהאלוהות האינסופית זה ראש הממשלה. הוא צריך לנהל מדינה – צבא, כלכלה, ביטחון, מדיניות… הוא לא עושה את זה בעצמו, יש לו ‘ביטויים’ – הוא מייפה כוח של גנרלים ומנהלים תחתיו. כל רמטכ”ל או שר – גם הוא לא עושה הכל בעצמו. יש לו את האנשים שעובדים מתחתיו. אנחנו מסתכלים על זה כמקבילה ארצית גסה מאוד, רק לשם הבנת רעיון ההיררכיות.

משה רבנו – היה צריך לשפוט את עם ישראל, והוא היה כבר בן 80, והוא הלך קרס. כל אחד עם בעיה קטנטנה בא אליו. אמר לו יתרו החותן שלו – קח שוטרים שיבואו אליהם לבעיות הקטנות, וקח שופטים שיבואו אליהם עם בעיות גדולות יותר, רק מי שיש לו בעיה ממש גדולה יבוא אליך.

זה סדר היררכי. בעולם הרוח יש היררכיות. לא להיבהל מזה. גם פה יש היררכיה רוחנית – אמנם כולנו שווים מבחינה סוציאלית, מבחינת זכויות, ומבחינה נפשית. אבל יש מאיתנו שבדרגה הרוחנית הם בשלב יותר גבוה, ואי אפשר לדעת מי זה – יכול להיות שמישהו ייראה לנו בשלב נמוך ואחר ייראה לנו בשלב גבוה, ולמעשה זה יהיה בדיוק הפוך. יש היררכיה בעולם הרוח, אבל צריך להבין את זה באופן שונה והפוך מהמובן הארצי. בעולם הארצי – מי שיש לו תפקיד יותר גדול חושב שיש לו זכויות יתר כמו משכורת יותר שמנה, מכונית יותר גדולה, בית שהציבור יממן לו, מטוס. בעולם הרוח זה הפוך – ככל שאדם עולה ברמת ההיררכיות, הוא יותר בעל חוב ואחריות. זה לא עניין של להשוויץ: “אני אדם רוחני”, “אני יותר רוחני ממך”, “אני בכלל נשמה עתיקה ואתה נשמה צעירה” (דרך אגב, כולנו נשמות עתיקות). העניין של היררכיה הוא שכשאנחנו עולים במדרגות הרוחניות אז החובה שלנו גדלה. נושא ההיררכיות לא צריך להפחיד אותנו ולהתנגש עם המחשבה שלנו על שוויון. אלה הן ההיררכיות, והן המוציאות לפועל של התוכנית האלוהית בכל שלביה.

נמשיך בנושא התפתחות האדמה:

האדמה זו תקופה יוצאת דופן. לא הייתה כמוה ולא תהיה כמוה. אף פעם לא היה חומר פיזי כמו היום, ולא יהיה יותר – זה יגמר. האדמה היא תקופת מעבר: אנחנו מתחילים במימד גשמי, ירדנו הכי נמוך אל החומר, ועכשיו מתחיל תהליך בכיוון עלייה.

בתקופה שלנו בפרט אנחנו כבר אחרי התקופה המאזנת. התקופה המאוזנת בין חומר לרוח הייתה ביוון הקדומה – אפשר לראות את זה דרך הפסלים היווניים, שהיה בהם תואם מוחלט בין איך שהפסל נראה לבין רוח האדם. אנחנו כבר אחרי התקופה הזו.

התפקיד שלנו על האדמה זה ליצור איזון בין חומר לרוח. בטווח שישויות מנוגדות תבטלנה זו את זו. למה? כי ה’אני’ יכול להתקיים בתווך שבו האנרגיות האסטרליות חלשות. ה’אני’ יכול להתקיים רק בתוך האיזון במקום שהשיקול של הכוחות הוא אפס.

התעוררות רוחנית אף פעם לא מתרחשת כשהאדם בתוך סערת רגשות, כשהאסטרלי משתולל. על מנת שה’אני’ שלנו יתגשם ונתחיל לחוש את הרוח, הכוחות האסטרליים צריכים להיות מבוטלים. שום תשוקה לא תביא להתעוררות רוחנית. יש מישהי שאני מכירה שיש לה תשוקה חושנית לרוח. היא הולכת מסדנה לסדנה, היא צורכת רוח כאילו שהיא צורכת עינוגים פיזיים.

החומר והרוח צריכים להיות בכזה איזון, שהם בעצם יבטלו זה את זה – אף אחד לא יתגבר על השני ולא יהיה שום כוח. זה ה’אַיִן’, זה סמל האינסוף: שנקודת ההתחלפות בין לולאה ללולאה זו הנקודה של הכלום.

זה ה’מאין יבוא עזרי’ – עזרי מהאַיִן, נקודת הכלום. זו הנקודה שכשאני במשבר ואני מנסה להילחם, אני מגיעה לנקודה של הלא-כלום, של הוויתור המוחלט, ושם הרוח יכולה להיכנס.

הרוח לא תיכנס במקומות שיש אנרגיות אסטרליות חזקות. היא עדינה מדי. הגוף האסטרלי יותר חזק ממנה, הגוף האסטרלי הוא תורשה של ירח קדמון. הוא כבר בפאזה השנייה שלו. יותר מזה, עינוגים פיזיים – זו כבר הפאזה הרביעית.

זאת בעוד הרוח וה’אני’ הם דבר היולי שאי אפשר לתאר אותו כחומר. הוא נכנס רק בנקודת האַיןִ. כל אחד מאיתנו שעבר משבר, שהיה בייאוש מוחלט, יכול לזכור נקודה כזו שזה התהפך.

מישהי סיפרה לי שכשהיא למדה באוניברסיטה, אחרי שהיו לה גם שנות נעורים קשות, הגיע יום אחד של יאוש כזה שהיא אמרה לעצמה “אני נכנסת למיטה, אני לא יוצאת מכאן בחיים, עד שמישהו בכלל יזכר בי”. לא היה לה כוח לצאת מהחדר. היא אכן נכנסה למיטה, היא הייתה בנקודת השפל, היא חשבה לעצמה שמכאן היא תגיע היישר לבית משוגעים. זו הייתה נקודת השפל הגדולה בחייה. ופתאום, כעבור כמה שעות, מתוך האין, היה לה מין כוח שהקים אותה נגד כל הסיכויים והוציא אותה מהבית. זה לא המשבר האחרון שלה, והיו לה התמודדויות רבות, וכך גם עד היום, אבל את הרגע הזה היא לא שוכחת. היא אמרה “משהו נכנס לתוכי, וזה לא אני, זו לא אני כמו שאני מכירה את עצמי, והקים אותי מהמיטה”. זה היה ה’אני’, שנכנס בנקודה הזו שלא היו שם שום כוחות אסטרליים.

דוגמא למעבר מהאסטרלי ל’אני’ אנחנו יכולים למצוא אצל הנביא אליהו: הנביא אליהו, כפי שהוא מתואר בתנ”ך, היה קנאי לאלוהים, נביא זעם. בזעמו הוא הרג 400 נביאי בעל. הוא הנביא שמבנה הנפש שלו הוא מבנה של ‘קנוא קינאתי’. זה לא מבנה נפש שהאלוהות יכולה להתגלות בו. ואכן, הוא הרג 400 נביאי בעל, שהיו הנביאים של איזבל. מי הייתה איזבל? איזבל – גרה ונכריה, בת מלך צידוני, צידונית הנשואה לאחאב היהודי. בימיו של אחאב בני ישראל הלכו אחרי אלים אחרים. והיא הביאה את הנביאים שלה, שעבדו את הבעל. כל מילה בת”ך היא עולם ומלואו. זה לא הסיפור על-פני השטח, זה סודות. זה כמו בעולם הרוח כל סיפור קטן שלנו זה כמו גליל נייר מגולגל שכולו סיפורים סיפורים סיפורים. גם איזבל, ונביאי הבעל – זה הכל סמלים לעולמות אינסופיים. נחזור אל איזבל והנביא אליהו: בראות איזבל את מעשה אליהו לנביאי הבעל, היא התמלאה שנאה לאליהו ורדפה אחריו להורגו. הוא ברח ממנה כל עוד נפשו בו, ובמר ייאושו הוא שאף נפשו למות – זו הייתה ההתחלה של הויתור. 40 יום במדבר ושלושה ימים במערה – זה סמל למסע וסמל לחניכה. ואז אלוהים התגלה אליו.

יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. מלכים א’, יט’, יא’-יב’.

לא ברוח ה’, לא ברעש ה’, לא באיתני הטבע ובסערות הנפש, אפילו לא באש – והאש היא סמל ל’אני’ – אלא איפה? בקול דממה דקה – אחדות הניגודים.

הקול של הדממה. האם שמעתם פעם את הקול של הדממה? שם, בקול של הדממה, אלוהים מתגלה. ה’אני’ מתגלה באין, בנקודה של הדממה. בחוסר האונים המוחלט של אליהו. בעייפות הגוף והנפש. לא עוד במבנה הנפש של ‘קנֹא קינאתי’, לא במבנה נפש שהוא מיסיונרי להביא אנשים לאנתרופוסופיה או לדת כלשהי, לא בלהט אסטרלי ולוציפרי. ה’אני ‘לא יתגלה אם מבנה הנפש שלנו יגבר על היכולת של ה’אני’ להתגלות. לכן אתם לומדים בימי שלישי איך אנחנו מתמירים את מבנה הנפש.

משתתפת – האם זה קשור לשלוות הנפש ששטיינר דיבר עליה ב’כיצד קונים’ בשיעור הקודם? דרך קול הדממה אנחנו בעצם נמצאים ושומעים את קול אלוהים.

אורנה – נכון, זה בדיוק מתאים הדברים מתחברים.

המקום שנתפס בעולם המודרני כחולשה, כאילו שאני לא חזקה, ואין לי כוח רצון, זה מקום שהרבה אנשים מוותרים עליו כתוצאה מהביוגרפיה שלהם, מתוך החלטה פנימית באינקרנציה לשרוד ולהיות חזקים – ההחלטה עצמה היא נכונה, כי היא נכונה לזמנה. באקסקרנציה זה מקום להתמרה.ה’אני’ מתגלה רק במקום שאני לא יכולה בעצמי, שאני כבר לא יודעת מה לעשות. לא אומר שרק שם הוא מתגלה, אבל שם יש חוויית ‘אני’. לא כשאני בכוחותיי, ואני יודעת, ובכל כליי ניסיתי, וטוב שניסיתי כי עבודה זו נדרשת ממני, אני לא אמורה לשבת רגל על רגל, אני מנסה ומנסה.

אספר על המורה שלי, צבי בריגר ז”ל – הוא היה עובד על הסדנה – שהייתה בפני עצמה שיעור של שעתיים מרוכזות ‘כמו תרכיז מיץ פטל שאי אפשר לשאת אותו’  – הוא היה עובד עליה במשך חודש וחצי, בזמן האחרון שהוא כבר היה חלש והסדנה ניתנה אחת לחודש וחצי. הוא היה עושה את כל מה שהוא יכול, עובד סביב השעון. ויומיים לפני הסדנה, הייתי מתקשרת אליו והוא היה אומר לי ‘אורנה, אני לא יודע, שום דבר לא טוב ממה שעשיתי’. או שהוא היה אומר ‘מזל שעכשיו ביומיים האחרונים, הבנתי כמה הייתי טיפש’, כך היה אומר על עצמו. מה הוא בעצם אמר?

הוא אמר – אני את שלי עשיתי. יש ביהדות את הפתגם “לא עליך המלאכה לגמור, אך אין אתה רשאי להיבטל ממנה”. הוא עשה כל מה שהוא ידע בכלים שהיו לו, והיו לו כלים מאוד מאוד גבוהים, ובסוף הוא קיבל השראה. לפעמים הוא היה צריך לזרוק את כל הסדנה, את כל מה שהוא עשה, ועובד ביומיים האחרונים עם ההשראה שהוא קיבל. כל חכמה שהיא השראה היא לא שלנו. אל לנו להשוויץ, כי היא לא שלנו. היא של ה’אני’ שנכנס בתוך כלי מטוהר. אנחנו צריכים לעבוד לטיהור הכלי שלנו. ה’אני’ – הוא הצעיר מבין כל האיברים שלנו, שהתפתחו במהלך אבולוציה קוסמית עצום.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

האם היו לכם מצבים שבהם הגעתם לחוסר אונים מוחלט, ופתאום הרגשתם את ‘רוח אלוהים’ פועלת או מדברת מתוככם? האם מתוך האין הופיע ה’אני’?

שימו לב שבעברית, אין ואני הן אותן אותיות.

שאלה בצ’ט: איך את יודעת את זה? (מתייחסת לידע על הפלנטות והתפתחות מערכת השמש והאדמה).

אורנה – זו שאלה מורכבת. בהתחלה אני יודעת כי יש לי כמיהה לדעת אז אני מחפשת. אני לא נחה. אני לא מדברת על עצמי, אני מדברת עליכם, על חלקכם, על מי שבדרך הרוחנית. אני לא נחה ולא שוקטת. מגיעה ליוגה. מגיעה לתכנית 12 הצעדים. מגיעה לכל מקום, עד שפתאום אני מגיעה לאנתרופוסופיה ומרגישה בבית. אני לא יודעת מה זה בכלל, אבל מרגישה שהגעתי הביתה. ואז אני מתחילה ללמוד את כל התורות, לא רק של שטיינר. במקביל אני לומדת גם את הקבלה למשל, ורואה שכל התורות האזוטריות בעצם מדברות על אותו דבר.

עכשיו שימו לב: שטיינר אומר ‘אל תאמיני’. האמונה היא לא העניין, אלא צריכה להיות פה ידיעה. אז אני נשארת בספק, אבל יש לי משיכה. אני נשארת ולומדת עוד. לאט לאט משהו מתפתח בי. וקורים כל מני דברים, וזה לא המקום לדבר עליהם, כי לכל אחד מאיתנו קורים דברים שונים. ואז זו הופכת לידיעה, כמו שהאדם ידע את אשתו. אני לא אומרת שהגעתי לשם. הידיעה הזו היא לא ידיעה קוגנטיבית. ובכל זאת אני החלטתי.

כאשר היינו אומרים לצבי (אחרי כל שיעור…) ‘איזה שיעור טוב’, הוא היה אומר ‘זה לא אני, זה שטיינר’. ואנחנו כמובן ידענו שזה לא רק שטיינר… אבל פעם אחת, אחרי שיעור שהיה מאוד טוב, הוא הפטיר בחיוך ‘שווה להמר על שטיינר’. זו הייתה אמירה הכי מרגשת, כי בסופו של דבר, גם אם אעמוד בפני האלוהות ברגע המוות ויגידו לי מלאכי אלוהים שאמנם עשיתי מאמצים כל-כך רבים, אבל זה לא הסיפור, יש סיפור אחר! אני אגיד שם: ‘אני, לא מעניין אותי כלום, אני עשיתי את הכי טוב שלי, בכלים ידעתי, בידע שאתה הזרמת לעולם, ואם יש עולמות וביטויים אחרים שאני לא יודעת – זו לא הבעיה שלי. קח אותי ותגיד לי מה היא האמת’.

עד אז אני מהמרת על שטיינר, במילותיו של המורה שלי. זה הימור טוב, אני מתפתחת איתו, אני בן-אדם יותר טוב, התודעה שלי, אני מקווה, עולה, וגם של התלמידים שלי. נוצרים הקשרים, זה מדע ולומדים את זה כמדע, רואים שכל מדע הטבע, שנראה כל-כך מוצק, הוא חלקי. ניוטון הוא טוב ונכון בפיזיקה לתחום מסוים. אחריו יש את אינשטיין, ואחרי איינשטיין יש עוד משהו… יש כל מני רזולוציות. אז אני מהמרת על שטיינר.

אני חושבת שזו תשובה טובה. שאלות וטענות – לשטיינר…

כדאי שתקראו את הסיפור של אליהו – ספר מלכים א פרק יט’.

משתתפת – המו’מ שתיארת שתעשי עם שליחי אלוהים, אני לא יכולה לדמיין את עצמי עשוה מו’מ כזה, אני אמות קודם אם הוא יבוא ויגיד לי שזה לא הסיפור. אני תוהה מאיפה את לוקחת את הכוח הזה, או מהו השלב הזה, שמאפשר להיות כל-כך שקטה.

אורנה – את בתחילת דרכך אמרת: ‘מה יקרה אם פתאום תבואי ותגידי לנו שהכל שטויות, הכל טעות’.

תסתכלו על הביוגרפיה שלכם, זה כתוב בביוגרפיה שלכם.

משתתפת – גם אם תגידי שזה שטויות, הרי מי שעושה את העבודה הביוגרפית וחווה אותה יודע שזה לא יכול להיות שטויות, זה כל כך מוכח בתוך הביוגרפיה. אני באסירות תודה ושקט על הדרך הזו.

“מתוך מעמקים שלא ידעתי בתוכי – עלה קול, והקול אומר: אני, אני, אני, אני. ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי. והקול היה שקט, חגיגי, מושיע ומסוכן מאוד. דחק לשפתיי את המילים שנפלטו חרש כאילו לא אני אמרתין, אלא זר שהתיישב בתוכי ולא חדל לקרוא בהשתוממות: אני, אני, אני.”

יהושוע קנז, “מומנט מוסיקלי”.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *