‘האני האותנטי’ – שיעור 5

2.7.2020 – ‘האני האותנטי’ – לימוד 5

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

אנחנו מתחילים חודש חדש. נתחיל אותו בתפילה:

תפילת השלווה

אֵלִי

תֵּן לִי אֶת הַשַּׁלְוָה לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם

הָאֹמֶץ לְשַׁנּוֹת אֶת אָשֵׁר בִּיכָלְתִּי

וְאֶת הַתְּבוּנָה לְהַבְחִין בֵּין הַשְּׁנַיִם.

לִחְיוֹת כָּל יוֹם בְּעִתּוֹ

לְקַבֵּל אֶת הַסֵּבֶל כְּנָתִיב לְשָׁלוֹם

לָדַעַת שֶׁהַכֹּל יֵעָשֶׂה כַּהֲלָכָה

אִם רַק אֶכָּנַע לִרְצוֹנְךָ.

נמשיך עם תרשים הפרבולה של התפתחות האדם והאדמה.

בשיעור הקודם דיברנו על ההתפתחות של היקום. גישה זו של ההתפתחות הקוסמית אינה ייחודית רק לאנתרופוסופיה. היא מופיעה גם בספר ‘מטאפיזיקה’ של Fureze, וגם אצל הלנה בלווצקי ואחרים.

בפרבולה אנחנו רואים שהשלב בו אנחנו חיים – האדמה – הוא שלב רביעי מתוך שבעה שלבים של התגשמות המערכת הפלנטרית שלנו. בכל שלב האדם קיבל מרכיב נוסף למרכיביו:

בשבתאי קדמון – האדם קיבל את הגוף הפיזי שלו.

בשמש קדמונית – האדם קיבל את הגוף האתרי שלו, והפך לישות בעלת שני גופים: גוף פיזי וכוחות מארגנים. בהקבלה לביוגרפיה של האדם, שלב זה מקביל לשביעון השני 7-14, בו כל כוחות החיים מושקעים בפיתוח הגוף הפיזי. זה שלב בו הגוף והרוח בתואם מלא.

כוחות רוחניים אפשר להשקיע בהרבה דברים. אלו הם כוחות יצירה. השאלה היא במה אנחנו משקיעים אותם, איפה אנחנו בוחרים לשים את הכוחות הרוחניים שלנו. לדוגמא: אם לבעלי יש יום הולדת 50, ואני מפנה את כוחותיי להפקת מסיבה גדולה ששואבת ממני את משאביי הרוחניים, או אם אני מסתפקת בחגיגה קטנה ומפנה את מרבית כוחות היצירה שלי להתפתחות רוחנית.

כשאנחנו מתבגרים אנחנו מתחילים לסנן ולתעדף את הדברים בהם אנחנו משקיעים את כוחות היצירה. אנחנו משקיעים אותם בדברים בעלי יותר ערך. לכן זה חשוב לדעת להגיד “לא”. לסרב במקומות שפעם היינו שמים בהם את כוחותינו, והיום זה כבר לא מתאים, כי אין לנו כוחות עודפים כמו בצעירותנו.

בגיל 0-7 מתקיימת בניית הגוף הפיזי, והמקבילה לזה בתמונה המקרוקוסמית זה הגוף הפיזי שניתן לאדם לראשונה בשבתאי קדמון.

שמש קדמונית – מקבילה לגילים 7-14.

בירח קדמון – זהו השלב השלישי, ובו האדם מקבל את הגוף האסטרלי, כלומר: את הנפש. ואז יש לו כבר רגשות.

שימו לב שכרגע, עבור הלימוד הזה, השמות לא חשובים כל-כך, אין צורך לזכור אותם, והם לא צריכים לעמוד כחיץ ביננו לבין המהות.

את המצב בירח קדמון אפשר להשוות לילד בשביעון שלישי 14-21: יש לו כבר דעות, הוא אמנם יכול לקבל החלטות, אבל עדיין פועל מהנפש שלו. במקבילה המיקרוקוסמית זו ההתגשמות השלישית של מערכת השמש.

האדמה – השלב הרביעי, שהוא האחרון עד עתה. אחריו יופיעו עוד 3 שלבים עתידיים.

כאן באדמה מופיע ה’אני’.

הביטוי של ה’אני’ בגוף האדם בשביעון הראשון הוא בשלושה פרמטרים:

  1. בגיל שנה – האני נכנס ומאפשר לילד להזדקף. זוהי יכולת ייחודית לאדם, אין אותה לחיה, והיא ביטוי של ה’אני’.
  2. הדיבור.
  3. חשיבה – הסקת מסקנות, יצירת רצף, וכל מה שקשור לחשיבה.

אלו מבדילים את האדם מהחיה, למרות שמבחינה גנטית יש שאומרים שהגנים שלנו דומים ליונקים הגבוהים ב95% בערך. ובכל זאת – לאדם יש את ה’אני’.

ה’אני’ הוא מתנה חדשה. הרוח – שהייתה תמיד למעלה בהתגשמויות קודמות, ואפילו בתחילת האבולוציה של האדמה האדם עוד נשא עיניים למעלה – הרוח הזו מתגשמת בתוך הגוף הפיזי של כל אחד ואחת מאיתנו, כמו טיפה בים. האני שלנו, מבחינת היחס שלו לרוח האינסופית, זה כמו טיפה קטנה  באוקיינוס. הטיפה והאוקיינוס הן מאותה איכות, רק יש הבדל בגודל שלהם.

בשיעור הקודם דיברנו על האני האותנטי כעל צלם אלוהים – אנחנו בדמות האלוהים.

אם אנחנו מסתכלים על זמננו, אנחנו יכולים לראות שהאנושות בימינו רחוקה מלהיות בעלת תכונות אלוהיות בלבד. האנושות לגמרי לא דומה למה שבעצם היא אמורה להיות. וזה דווקא עכשיו, כשנגמרה התקופה שנקראת קאליוגה – תקופת החשיכה, 5000 שנה של ההתרחקות מהאלוהות. מסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20 – ממש אז הוסר מסך החשיכה מהאנושות, ויש עכשיו אפשרות לכולנו – יש כאלה שממש עכשיו ויש כאלה שיבואו אחרי זה – אבל מתקיימת האפשרות עוד פעם להתחבר לאלוהות באופן אינדיווידואלי.

אז איך זה שהתרחקנו כל-כך מהאלוהות?

הכוונה היא לא לדתיים שמאמינים בכורח האמונה, בגלל שפעם אבא שלהם האמין, וסבא שלהם האמין, והם מאמינים כהמשכיות לזה. אני מדברת על הקשר האותנטי האינדיווידואלי עם אלוהים. איך זה שאנחנו כל-כך התרחקנו מאלוהים?

ההתרחקות שלנו התרחשה במהלך תקופות ארוכות. זה לא התחיל פתאום, זו הייתה התרחקות הדרגתית, עד שבמאה ה-19 האדם הרגיש את עצמו ריק, חלול, והכריז על מותו של אלוהים. בהקשר לזה דיברנו על זרם האקזיסטנציאליזם.

ואז, באמצע המאה ה-20 קרה אירוע שאפשר לכניסה של כוחות אחרים במקום הכניסה המלאה של ה’אני’. ב-1933 נכנסה ה’חיה שבאה מהתהום’ – הנאציזם עלה, במקום שיעלה אלוהים בתוכנו.

איך קרה שדווקא כשהאלוהות הייתה אמורה להיכנס לאנושות ולכל אדם בצורה הכי עמוקה שלה, דווקא אז עלתה ‘החיה מן התהום’?

‘החיה מן התהום’ מכונה 666 או ‘סורַת’, שזה בגימטריה 666.

נסתכל איך קרה ההיפוך ממה שהיה צריך לקרות:

כשאנחנו מסתכלים על תקופות שלפני התקופה שלנו – לפני המאה ה20, ולפני שנת 0 לספירה, וגם אלפי שנים לפני כן, אנחנו מגיעים אל תקופה אחרת, והיא התקופה שלפני המבול. על תקופה זו ידוע שהאנושות המפותחת התרכזה במקום שנקרא אטלנטיס, היבשת האבודה. לפני תקופת אטלנטיס, כמה עשרות אלפי שנים לפני כן, הייתה תקופה אחרת. האנושות קיבלה את ה’אני’ בתקופה שלפני אטלנטיס, וזה בזמן של 2 תקופות לפני תקופתנו. זה נקרא – עידן.

עם המבול האנושות הושמדה, ורק חלקים ממנה היגרו למקומות אחרים והתחילו לייסד את העידן שלנו – העידן הפוסט אטלנטי. בעידן זה, התקופה הפרה-היסטורית הראשונה הייתה הודו הקדומה.

התקופה שבה האדם קיבל את ה’אני’, זו שזמנה היה שתי תקופות לפני כן, היא התקופה הלמורית – בנקודה זו ה’אני’ הושתל באדם. השתלת ה’אני’ באדם זה חלק מהתפתחות קולקטיבית של האדמה, לא לפני כן. תקופה זו מסופרת בתנ”ך בצורה מיתולוגית בתור גן העדן, והיות האדם בגן עדן. באותו זמן אלוהים נתן את ה’אני’ לאדם, הפיח בו רוח חיים, אבל יחד עם זה, בסמוך, נכנס עיקרון אחר: הנחש.

הנחש המפתה – יחד עם זה שאלוהים נתן לאדם את ה’אני’, באותו זמן חדרה לתוך ה’אני’ ההשפעה של הנחש. ההשפעה של הנחש זו השפעה של נפילה:

הגופים של האדם היו הרבה יותר עדינים. גופים עדינים, בקנה מידה יותר קטן, אפשר לראות אצל ההודים הקדומים בעלי המבנה הדק והעדין. כמובן שאין מקום להשוואה בין הגוף של האדם בגן עדן לגוף פיזי מוצק שאנחנו מכירים. בגן העדן הגוף של האדם היה גוף אנרגטי. אלו הגופים שבטיפולים אלטרנטיביים כמו שיאצו ודיקור מטפלים בהם – גופי אתר. האדם לא היה אמור להגיע למצב חומרי כל-כך מוצק. האדם היה אמור לקבל את ה’אני’ שלו בתנאים הרבה יותר היוליים ורוחניים, ולהגיע לאינדיווידואציה שלו יותר מהר.

אבל אז נכנס לוציפר, שהוא הנחש, וכל האבולוציה השתנתה.

למי ששואל אם הנחש עומד בפני עצמו אז התשובה היא לא. האלוהות הכניסה את הנחש לתוך הבריאה המושלמת שלה. למה בריאה כה מושלמת אמורה להיות מקולקלת?

בתקופת למוריה האדם הפך להיות ישות שונה לחלוטין ממה שהוא יכול להיות ללא הופעת הנחש. זאת אומרת שמצד אחד, הוא הפך לישות בעלת ‘אני’, בלי קשר לנחש, ואת זה האלוהים נתן לו. ומצד שני, בתוך הישות הזו חבויים עקרונות לוציפריים. גם אם לוציפר לא היה נכנס לתוך האדם, עדיין ה’אני’ היה נכנס, אבל בצורה אחרת.

אנחנו לא נכנסים להסברים על השמות והתקופות כי עבור מי שלא מכיר זה נשמע מדע בדיוני, ועל אף שאני אוהבת מדע בדיוני, זה ירחיק אותנו מהנושא ויהפוך את הלימוד לתיאוריה. אני רוצה שנתקרב אל הידע מתוך הנפש. מתוך תחושה של כמיהה לדעת יותר ולהרחיב יותר ויותר. אז כרגע נשאר בתחום שפחות או יותר נשמע הגיוני. התנ”ך שלנו, שגם אם אנחנו לא מאמינים בו, אנחנו יכולים להסתכל עליו כעל סיפורים מיתולוגיים.

כתוצאה מההשפעה הזו, ה’אני ‘ירד לגופים עמוק יותר, והפך להיות ‘מסובך’ בהם. ה’אני’ ירד עמוק יותר לתוך שלושת העקרונות מהגלגולים הקודמים של האדמה, ו’הסתבך’ בהם. הוא ירד עמוק יותר לתוך החומר הפיזי, ובעקבות הירידה העמוקה הזו, גם החומר הפיזי הפך להיות דחוס יותר בהדרגה. מבין ארבעת מצבי הצבירה – חום, אויר, מים ומוצק, ה’אני’ ירד עד לחומר המוצק, עד לגוף שלנו. הגוף שלנו לא היה תמיד ככה. הגוף שלנו התדרדר במשך עשרות אלפי שנים כתוצאה מהנפילה בגן עדן. לכן ה’אני’ שלנו בעצם מתפתח בתנאים הרבה יותר קשים, הרבה יותר דחוסים, מאשר הוא היה אמור. זה גם לוקח המון זמן, הרבה יותר זמן מאשר היה אמור להיות בתכנית המקורית, לפני שהנחש נכנס.

לולא ההשפעה הזו היינו נשארים קרובים לעולמות הרוח. לא היינו כל-כך רחוקים, וודאי שלא היינו מרגישים כל-כך מנותקים. היינו מרגישים כל הזמן בסביבת אלוהים. היינו ממשיכים, באמצעות ה’אני’, להרגיש כאיברים של עולם הרוח. לולא השפעה זו, ה’אני’ היה בכלל יורד רק בתקופה מאוחרת יותר – האדם לא היה בשל בתקופה של למוריה, בתקופת גן העדן, שיכנס לתוכו ה’אני’. ה’אני’ היה צריך לחכות עוד קצת. בהמשך נעלה את השאלה על דברים לא בשלים, שאנחנו עושים אותם לפני הזמן.

ירידת ה’אני’ זה דבר שקרה לפני הזמן.  אז מה קרה כתוצאה מזה?

כתוצאה מזה שה’אני’ ירד והסתבך בגופים, הוא בעצם גם קיבל את הגוון של הגופים – הוא הוכתם בהשפעות אסטרליות, השפעות נפשיות. זה כאילו שהאדם היה בגיל ההתבגרות, בשביעון השלישי, בגן עדן, ולתוך זה ניתנה לו אפשרות לקבוע, להחליט, לשפוט. תחשבו על זה כמו שבמדינה יתנו לילד בן 15 להיות ראש ממשלה, בעודו לא מפותח לגמרי ולא יכול לשפוט באופן אובייקטיבי. הוא עדיין נתון להשפעות של הנפש שלו. זה היה האדם בגן העדן, כשהעיקרון של ה’אני’ נכנס לתוכו טרם הזמן, וכל השיפוט שלו, מאז ועד עתה, נעשה לא אובייקטיבי. נעשה עפ”י הגחמות והתשוקות, התאוות והרצונות, הדעות הקדומות – של הנפש.

לכן כל רוע שנכנס לאבולוציה בתקופה ההיא הלך ונעשה יותר ויותר גדול עם הירידה של ה’אני’ לתוך הגופים.

משתתפת – מה זאת אומרת “אמור” היה להיות?

אורנה – השאלה היא תמיד ‘מה פתאום השטן נכנס לגן עדן?’. קוראים לזה השטן, אבל הנחש זה לוציפר, לא השטן. השאלה המתעוררת היא האם הוא נכנס בלי ידיעתו של אלוהים? או שנכנס בפקודתו של אלוהים? אם הוא נכנס בלי ידיעתו של אלוהים, אז אלוהים הוא לא כל יכול, ולא זה ש’הכל נעשה בדברו’. אבל אם זה בידיעתו של אלוהים, אז מה המטרה? – אלוהים כבר יצר מקום שלם, גן העדן היה מקום שלם, אז למה עכשיו הוא פוגע בשלמות שלו?

לכן ה’אמור’ הזה שאני אומרת, הוא בעצם ‘לכאורה’. כך הם הדברים בתורת הסוד, מאוד מורכבים. לעם הפשוט אומרים שהנחש נכנס, אבל לוציפר הוא רוח גבוהה שפעלה בפקודתו של אלוהים. לכן זה לא באמת ‘אמור’, אלא ‘לכאורה אמור’. בתוך הבריאה, מלכתחילה, יש את הרוע. וככה זה צריך להיות. אבל ה’אמור’ זה: לכאורה אלוהים תכנן בריאה כזו שלמה, ופתאום נכנס אלמנט מפריע. אז זה רק ‘לכאורה’ היה אמור להיות אחרת. יש כמה רבדים שמספרים את הסיפורים האלה.

לולא השפעה זו, ה’אני’ היה נאלץ לחכות עד שהאדם (הרוחני, ‘אדם קדמון’ ארכיטיפ האדם, לא האדם הגשמי) היה מתקדם ולא כל-כך קשור לעיקרון הנפש שלו. כאילו שהילד בן ה-15 היה הופך להיות בן 21 ואז ה’אני’ היה יורד, ואז הכל היה טוב, ללא רוע בעולם.

אם כך, שאלה שנשאלת לא אחת – מה תכלית הכניסה של הנחש בטרם עת? מה היא אפשרה לאדם?

משתתפים – את התודעה. את הבחירה החופשית.

אורנה – נכון – את החירות. החירות היא המילה הכוללת את כל מה שכניסת הנחש אפשרה לאדם. לו האדם היה מקבל את ה’אני’ שלו בתנאים יותר קלים, כשהוא יותר קרוב אל עולמות הרוח, כשהוא מסתופף בחברת האלוהות, הוא אמנם היה הופך לישות רוחנית, אבל לא לישות חופשית.

ישות חופשית חייבת שתהיה לה בחירה. היא לא יכולה באופן אוטומטי להודות בקיומו של אלוהים רק בגלל שאין שום אפשרות אחרת כי היא ואלוהים נמצאים אחד ליד השני.

אז בעצם המטרה הסודית של הרוע היא להפוך אותנו לישות חופשית המסוגלת לפעול בהתאם לאימפולסים שלה. לולא כן, היינו תלויים בעולם הרוחני עד תקופה הרבה יותר מאוחרת. גם בנושא הבדלה בין טוב לרע – לא היינו יכולים להבדיל בין טוב לרע, כי ההבחנה הזו הייתה נופלת לתוכנו מתוך כוחות ש’הושתלו’ בנפש של האדם ע”י ישויות רוחניות אלוהיות גבוהות.

לכן הישויות הלוציפריות – אלה הם המתנגדים, כוחות הנגד, שמסומלים ע”י הנחש – הם שאפשרו לאדם להתחיל להבחין בין טוב לרע בתקופה מוקדמת יותר. ליצור לעצמו חוק וסדר עבור עצמו.

זו הנפילה – האדם נפל לקיום בתנאים הרבה יותר דחוסים, בגופים הרבה יותר דחוסים, וה’אני’ שלו נפל לתוך הנפש.

כל מה שאנחנו מנסים לעשות בימי שלישי בלימוד עם יעל זה לקחת את הנפילה הזו – את כל מה שה’אני’ כבר טבול בו – ולנסות לשחרר את ה’אני’, לשחרר אותו מהנפש שאליה הוא נפל במשך עידנים. הנפילה התרחשה לאורך הרבה זמן, ואילו העלייה תהיה הרבה יותר מהירה. אם כי – לא כולם.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

אלו החלטות הייתם צריכים לקחת טרם הזמן, כשעוד לא היו לכם הכלים? משהו שקרה והטילו עליכם אחריות הרבה לפני שהייתם מוכנים לזה, או שההורה שיתף אתכם במשהו שלא היה מותאם לגילכם ולשלב של ההתפתחות שלכם? זה הנחש.

משתתפת – אמרת שזה כן היה מתוכנן מתי הנחש יופיע.

אורנה – נכון. זה לא בסתירה עם מה שאני שואלת עכשיו. זה הכל קשור לקרמה. יש לקחת את השאלה בצורה יותר תמימה מאשר מי כיוון את זה ואיך זה קשור לקרמה. לחשוב עליה בצורה פשוטה.

משתתפת – כשהייתי צעירה, בגיל 21, בחרתי מה ללמוד באוניברסיטה ואת התפקיד שלי. זו הצומת בחיי שבה בחרתי, והתפקיד שלי היום הוא נגזרת של זה, ואני חושבת שלא הייתי מוכנה לזה. לא מוכנה נפשית. היום לא הייתי בוחרת בתפקיד הזה. זו דרך מפותלת שבה קיבלתי החלטה בלי להיות מודעת להשלכות שלה, בגיל צעיר – מה ללמוד, עם מי להתחתן, איפה לגור.

אורנה – את הצבעת כאן על משהו נוסף, והוא: החלטות גורל, החלטות קרמתיות, שאנחנו עושים אותן ואין לנו מושג מה תהיינה ההשלכות שלהן. הצבעת על תחום יותר רחב, עליו נדבר יום אחד, שקשור להחלטות כמו למשל להתחתן עם מישהו בלי לדעת בכלל עם מי אני מתחתנת, חשבתי שזה משהו אחד ואז יצא מזה משהו אחר. אלו החלטות גורל, שמגיעות מעבר לסף התודעה, והן שמות אותנו במקום שאנחנו צריכים להיות, ושלולא היינו מתפתים לשם – שזה גם הנחש – אז לא היינו בוחרים בהן. כמו לבחור בעל, שבהתחלה נראה לנו גבר החלומות, ואחרי זה הוא מציב בפנינו את הקרמה שלנו. זה משהו אחר ממה שהתכוונתי, זה יותר בגוון של החלטות גורל מסוג אחר.

משתתפת – בגיל תיכון, הורי היו גרושים ואמא שלי הייתה משתפת אותי בדברים על אבא שלי, שלא הייתי בשלה לשמוע אותם, וגם לא רציתי לשמוע ביקורת על אבא שלי. הרגשתי שזה ממש פוגע בי.

אורנה – אוקי, לזה התכוונתי. לא נעשה מחקר קרמתי על זה, רק ניקח את הדבר עצמו: זה היה טרם זמנך, עוד לא היו לך כלים להתמודד עם זה.

מה שאנחנו עושים עכשיו זה מיקרוקוסמוס-מקרוקוסמוס: לוקחים תמונות ענקיות ומתחילים לראות אותן ברזולוציות יותר ויותר קטנות, עד שאנחנו מגיעים אל הביוגרפיה האישית שלי. כמו שאדם וחווה בגן עדן אכלו מהתפוח והתודעה נכנסה טרם זמנה, אז גם לנו בחיים שלנו קורים דברים כאלה. עכשיו אנחנו עוסקים רק בהקבלה הזו.

משתתפת – מה הנחש במקרה של דנה?

אורנה – ‘הנחש זה אמא’. אמא שיתפה אותה במשהו שהיא עוד לא הייתה אמורה לקבל ולעכל. אמא היא בתפקיד הנחש. למה זה קרה ואיך זה קשור לקרמה שלה – לזה לא נכנס עכשיו.

משתתפת – דוגמא מחדר היעוצים: בחורה שבגיל 17-18 הייתה צריכה לקבל החלטה לגבי אמא שלה שגוססת – האם היא תמשיך או לא תמשיך את חייה בתנאים שהיא הייתה בהם.

אורנה – זה מדהים כי בדיוק היום התעסקתי בזה. אתם יודעים שיש אפשרות לעשות הסכם מה יקרה לכם כשתהיו על ערש דווי, ותחליטו בדיוק איך אתם רוצים שיטפלו בכם, ואיך לא יטפלו בכם. זו סינכרוניזציה מה את מספרת כאן עכשיו. יש לנו כאן בקהילה מישהי שבמשפחתה הרבה אחים, והם צריכים להחליט מה יקרה עם האמא, וכל אחד רוצה דבר אחר, ואפשר להבין כל אחד מהם. זו באמת החלטה קשה, בכל גיל, אבל במיוחד בגיל צעיר – זו החלטה טרם זמנה.

משתתף – בגיל 17 הייתה לי תאונה ונקטעה לי כף הרגל. לא יכולתי להתמודד עם זה בגיל הזה, וברחתי מזה. קיבלתי עוד מכות דרך הבריחה. ורק בגיל 33 התמודדתי עם זה.

אורנה – בגיל 17 להתמודד עם דבר כזה זה ממש טרם זמנו. במקרה הזה ברור שזה אירוע קרמתי. את זה הקרמה הביאה אליך, ובגלל שלא יכולת להתמודד עם זה אז הדחקת את זה. זה מה שלרוב אנחנו עושים – אנחנו מדחיקים דברים שאנחנו לא יכולים להתמודד איתם, אבל הם מקבלים נפח מתחת לפני השטח. ואז הם יוצאים בכל מני צורות, אפילו עד כדי פיצול. לדוגמא: יש לי את הישות הנחמדה, ויש לי את הישות השנייה, שהיא הישות שעושה, כמו בספר ‘הילד הרע שבי’,  את מה שאני מדחיקה. אז זו דוגמא לדבר שבא טרם זמנו, אם כי תאונה היא אף פעם לא ‘בזמנו’, אבל בטח לא בגיל 17. וכשאני לא יכולה להתמודד אז אני מדחיקה את זה ולא מתמודדת.

משתתפת – מאז שהייתי די קטנה, כיתה א’ בערך, אמא שהייתה ביחסים לא טובים עם סבא וסבתא שלי, סיפרה לי כל הזמן על הרוע של סבא וסבתא שלי – כמה הם מאמללים אותה, וכמה הם רעים. תיאורים שלא יכולתי להכיל, אז הדפתי אותם, ומבחינתי הם לא היו קיימים. לא יכולתי שהדבר הזה יהיה מקושר אלי.

אורנה – מה משותף לכולם? מה התפקיד של הנחש? מה הוא עשה לאדם – מה הוא נתן לו? התפוח בא מעץ הדעת. הנחש רצה לעורר את אדם וחווה, לפתוח את הדעת שלהם. הבעיה הייתה שזה היה טרם זמנה. באירועים שלכם, התודעה התעוררה אל משהו שהיא לא יכלה להכיל. זה הדימוי של הנחש – לתת תודעה הרבה לפני הזמן הנכון, הרבה לפני שאני יכולה לעשות אינטגרציה של התודעה לתוך ה’אני’ שלי, משום שה’אני’ שלי בכלל עוד לא בשל.

לחשוב ולחפש – איפה התעוררה התודעה שלכם טרם זמנה? איפה הבנתם דברים, כמו שאפשר לשנוא את סבא וסבתא, או דברים אחרים, שילד בכלל לא מודע אליהם. אנחנו לא מאשימים כאן את ההורים, אין כאן האשמות בכלל, יש כאן תיאור, שיקוף: שהאחר כפה עליכם להתעורר כשהתודעה עוד הייתה חלומית, או היקפית, אך בעיקר לפני שהאני עשה אינקרנציה מלאה כפי שהוא עושה בגיל 21.

תקחו את השאלה הזו אליכם, וגם אל הילדים שלכם – האם אתם מעירים אותם למשהו שלא מתאים לגיל שלהם?

אתם יודעים שאם אתה שואל ילד שחזר מהגן “איך היה” – באותו רגע הערת אותו למשהו שהוא לא אמור להתעורר אליו. למה? כי הילד בגן הוא בהוויה, הוא לא בחשיבה ‘על…’. הוא הווה את מה שקורה. ברגע שאני שואלת אותו ‘איך היה’ אז הוא צריך לפצל את עצמו ולהסתכל מהצד ולזכור איך היה – התהליך הזה הוא תהליך כואב. זה תהליך של פירוד מהשלם. לכן רוב הילדים אומרים ‘כיף’ או שלא עונים. זה המקסימום שהם יכולים להוציא מעצמם בלי להרגיש את המצוקה שאני כופה עליהם כשאני שואלת שאלות מסוג זה, שאלות שמוציאות אותם מהשלם. זה להכניס תודעה לפני הזמן. כשהילדים לא מספרים, זו ההדיפה שלהם את הניסיון שלנו.

אנחנו כבר לגבי מפוצלים, אנחנו בעיקר ‘חושבים על….’ ולא ‘הווים את…..’ . אנחנו בדרך כלל בכלל לא בהווה – אנחנו עושים משהו עכשיו וחושבים מה נעשה אחרי זה. מגיעים לאחרי זה, וחושבים מה נעשה אחרי זה…. אנחנו בדרך כלל בכלל לא בהווה. הילד נמצא בהווה. אדם וחווה היו בהווה. הם לא חשבו מה לאכול, הם היו מושיטים את היד לעץ ואוכלים. לוציפר אמר להם – אני אתן לכם תודעה. וזו תודעה טרם זמנה. זה ידע חשוב לחינוך. יש מי שיש לו את זה בצורה אינסטנקטיבית. אבל לי זה לא היה, ואולי גם לחלקכם לא היה.

משתתפת – אז מה שאמרת על התודעה ועל הנחש – זה ניתוק טרם הזמן מהוויה של השלם?

אורנה – כן, זה ניסוח מדויק.

יש משפט באנתרופוספיה שהתלמידים שביננו יודעים אותו והוא: מה זה רע? איך אפשר להגדיר רע? רע זה טוב שלא במקומו ולא בזמנו. לדוגמא: להניק – זה טוב. בגיל 10? זה כבר לא טוב, זה הופך לרוע. להקיף את התינוק, לשמור עליו, לתת חום זה טוב? טוב. אבל לנהוג כך כלפי ילד בגיל 17? כבר לא כל-כך טוב.

משתתפת – מה עם דברים כמו אלימות, רצח, הרג – זה לא רוע מוחלט?

אורנה – זה לא נכון. דוגמא למקום שבו ההרס והפירוק לאטומים, לגורמים הוא נכון – מערכת העיכול, אצל כל אחד מאיתנו בגוף. במערכת העיכול שלנו יש את האלימות הכי גדולה, את הפירוק הכי גדול, שאם אנחנו מוציאים אותם החוצה כלפי האחר – זה הופך לרוע. אין שום רוע בפני עצמו, לכל דבר יש את המקום הנכון שלו. אנחנו רק צריכים להרחיב את המחשבה שלנו. בדוגמא שלנו, אם הגוף שלך לא יהיה מסוגל לעשות את זה – להיות כה אלים כלפי האוכל ולפרק אותו לחלקים שאנחנו לא מזהים אותם – אז הוא יהיה גוף חולה, תקוע. שם ההרס הכי גדול שאנחנו מכירים, הוא דבר נכון. אם זה לא יהיה ככה, הגוף יהיה חולה.

כל דבר שנביא, נמצא לו את המקום הנכון שלו. זה מפתיע נכון? אבל זה המענה – אין רוע מוחלט, הכל תלוי בזמן ובמקום.

אם תזכרו את המשפט הזה – רע הוא טוב שלא בזמנו ולא במקומו – אז הרבה דברים שאתם רוצים לעשות, יבחנו לאור השאלה: האם זה בזמן הנכון? במקום הנכון?

משתתפת – מה עם רדיפת בצע ושחיתות, איפה אנחנו מוצאים את האיכויות האלו במקום שהוא כן נכון?

אורנה – אנחנו צריכים לראות מה מרכיב אותם, ולראות באיזה מקום זה דווקא כן טוב. לרצות הרבה כסף כדי לעזור לעולם – זה סוג של מקום טוב. נכון שיש בזה מעין מניפולציה, אבל אין לנו תשובות מהמותן וצריך להשקיע מחשבה כדי למצוא את המקומות הנכונים והזמנים הנכונים של כל תופעה.

משתתפת – הרע שאינו בזמנו – מה עושים איתו, איך מטפלים בו?

אורנה – זה כבר משהו אחר, שקשור לקרמה האינדיווידואלית של האדם. דווקא אנשים שהם בחוד החנית, ההתפתחות שלהם היא לא ‘בריאה’ במובן ההרמוני שאנחנו מצפים מהתפתחות נורמלית. הם לפעמים חווים דברים לא בזמן ולא במקום, וזה מחשל אותם, וזה מכריח אותם להתפתח יותר מוקדם. זה יכול גם לבוא על-חשבון כוחות החיים שלהם. לא הכל פשוט ופשטני.

בדיעבד כשמשהו נעשה אנחנו לא אומרים שזה לא היה נכון, אלא אנחנו מנסים לראות מה התכלית שלו. לכל דבר יש תכלית.

שטיינר הביא דוגמא ב’יחסים קרמתיים’ של מישהו שהורשע למוות ע”י חמישה שופטים פה אחד. הוא הפנה אותנו להסתכל על חיים קודמים של אותו אדם, בהם אותו אדם שהורשע הרג אותם – את חמשתם. ועכשיו חמשתם הצטרפו אליו, לפי חוקי הקרמה שאנחנו מתגשמים עם אנשים שקרובים אלינו, ובלי שום זיכרון קרמתי הם כולם פה אחד הרשיעו אותו למוות. אז בדברים כאלו אפשר לטפל מבחינת חקר הקרמה, אבל היום אנחנו מסתכלים רק מכיוון אחד – מהכיוון שהתעוררנו מוקדם מדי, או שהערנו את הילדים שלנו מוקדם מדי. כדי שתהיה לנו לפחות מודעות לזה, כי ברגע שיש לנו מודעות ל’טעות’ לכאורה – אז היא כבר לא פועלת מתחת לפני השטח. ברגע שיש את המודעות – השינוי כבר מתחיל. גם ביעוצים יש את הרגעים שהאדם אומר ‘הבנתי שאני כזה וכזה, בכלל לא ידעתי שאני כזה’ – באותו רגע אני יודעת שהשינוי התחיל.

נסיים את השיעור של היום בשבחו של לוציפר.

לוציפר הוא לא ישות רעה, הוא ישות נעלה. שמו – נושא האור.

יחד עם האפשרות לטעות ולנפילה לתשוקות, תאוות וכו’, האדם השיג גם את היכולת לחוש להט אל כל מה שטוב ואצילי. הלהט הזה הוא להט לוציפרי. כשאנחנו בילדות או בנעורים מלאים בלהט, לדוגמא נגד המבוגרים, או המחאות החברתיות של צעירים – זה להט לוציפרי. היכולת להרגיש תחושות בוערות, גם בכיוון החיובי, זו מתנה של לוציפר. לולא הוא הנפש שלנו הייתה גם מעודנת, אבל לא היינו מרגישים להט אל מה שטוב ואצילי, כי לא היינו מבחינים בזה, זה היה מובן מאליו.

גם זו מתנה של לוציפר – לא רק היכולת לחירות, אלא גם את היכולת להתלהבות. אין שום פרוייקט בעולם, כולל התאהבות, שלא מתחיל מלהט. אבל אחר-כך לוציפר הולך, עוזב.

פעם מיועץ, מאוד לוציפרי, עזב, וכשחזר סיפר שהיו לו שנתיים כל-כך נהדרות, הוא אהב את כולם, הרגיש רוחני, מחובר…. והוא שאל: מה קרה עכשיו? אמרתי לו שעכשיו לוציפר הלך. לוציפר עשה את המשימה שלו, שהיא שבעזרת הלהט יקרה משהו, ואז הוא עזב, הלך. לוציפר הוא זה שמביא אותנו להתאהבות בבן הזוג שלנו, ואז (בפסיכולוגיה אומרים שאחרי שנתיים) זה נגמר, ומתחילים את העבודה האמיתית. אז אתם רואים שלוציפר הוא גם קופידון.

ללוציפר יש תפקידים מאוד חשובים. גם זה שהוא נכנס אל האדם כל-כך נמוך – הוא הוריד אותנו נמוך, מאוד נמוך, כדי שהעלייה שלנו תהיה עלייה הרבה יותר גדולה. זה הרבה יותר קשה לעלות מגוף פיזי לרוח, מגוף פיזי מוצק לרוח מאשר ממלאך לרוח. הגוף הפיזי מכניע אותנו, מושך אותנו – גם בתשוקות, גם בכאבים, גם בתאוות. נסו לקרוא שטיינר כשכואבת לכם השן, אם כי לקרוא שטיינר זה קשה גם כשלא כואב לנו כלום…. הגוף הפיזי כל-כך מושך אותנו, כך שאם אני מצליחה לגאול את הגוף הפיזי, זה אומר שהניצחון הרבה יותר גדול ממה שתוכנן לכאורה לאדם לפני הפיתוי הלוציפרי. על זה נאמר “במקום בו חוזרים תשובה עומדים – צדיקים גמורים לא עומדים”, כי מה צדיקים יודעים על הרוע, ועל התפקיד המכריע שלו באבולוציה של האדם.

print