אורנה בן דור
האני והאינטגרציות ברמות השונות
מתוך הספר: "סודות מהחיים והקוסמוס, חקירות ביוגרפיות לאור מדע הרוח האנתרופוסופי", עתיד לצאת בהוצאת 'כחותם'.
"במהלך התפתחותו כילד, בא רגע בחיי האדם בו הוא מרגיש את עצמו לראשונה כישות עצמאית, נפרד מכל יתר העולם. לגבי בעלי אופי רגיש מהווה רגע זה חוויה רבת משמעות. המשורר ז'אן פול (1763-1825) מספר באוטוביוגרפיה שלו: "לעולם לא אשכח את המאורע שהתרחש בקרבי אשר עד כה טרם ספרתיו לאיש, ואשר אני יכול למסור עליו את המקום והזמן, כאשר הייתי נוכח בשעת לידתה של התודעה העצמית שלי. בהיותי ילד קטן עמדתי בוקר אחד ליד דלת הבית בהביטי אל ערימת עצים לשמאלי, כאשר לפתע הראיה הפנימית: הנני "אני", באה עלי כאור ברק מן השמים, וממשיכה לזרוח בקרבי מאז; ברגע הזה ראה "האני" שלי את עצמו בפעם הראשונה ולצמיתות."
שטיינר, 'גוף נפש ורוח', עמ' 32-33
בספרו – 'גוף, נפש ורוח' (Theosophy), מתאר שטיינר את תכונותיו של האני:
- בתוך האני, תופס האדם את מה שהוא, כישות פיזית ונפשית, חווה כמקשה אחת.
- הגוף הפיזי והנפש הם נושאי האני והוא פועל בתוכם.
- כפי שהמוח הוא מרכז הגוף, כך האני הוא מרכז הנפש.
- עם האני שלו האדם לגמרי לבד.
- האדם יכול לראות בגוף הפיזי ובנפש מעטפות בתוכן הוא חי, ולראות בהם את התנאים הפיזיים בהם פועל האני.
- במשך התפתחותו, לומד האדם להשתמש יותר ויותר בכלים אלה, המעטפות, כמשרתים של האני.
- האני מקבל מהות ומשמעות מהדברים אליהם הוא מחובר. כאשר הוא חי בתוך הגוף הפיזי הוא נתון למרותם של החוקים הפיזיקליים; בגוף האתרי הוא נתון לחוקי ההתרבות והצמיחה; בנפש התחושה ובנפש השכלית – לחוקי עולם הנפש; ואם נמצאת בו הישות הרוחית – הוא כפוף לחוקי הרוח.
מדברים אלו ניתן לראות שאין לנו קשר ישיר לאני, אלא לפעולתו בלבד. האני עצמו אינו ניתן לתפיסה – הוא נעלם.[1] הוא אינו מתקשר אתנו ישירות, אלא דרך המעטפות ואליהן.
האני מתכלל (עושה אינטגרציה) בין סוגי המידע הנרכש דרך החוויות והאירועים אותם אנו חווים במעטפות שלנו (גוף ונפש). במהלך החיים האדם מתפתח, בעקבות זאת משתנה האינטגרציה של האני ובעקבות כך גם הסקת המסקנות. בזמן האינקרנציה מתרחשת האינטגרציה כתלות בסימפטיות, אנטיפתיות ובקרמת עבר. מאוחר יותר, הופך האני לרוחני יותר, והאינטגרציה משתנה בהתאם.
לדוגמא – אנחנו מסיימים בהצטיינות מיזם במקום עבודתנו; לפי הערכתנו מגיע לנו לקבל קידום; להפתעתנו, הבוס מקדם מישהו אחר.
עבודת האני בביצוע האינטגרציה תכלול את כל פרטי הידע, יצירה של מקשה אחת מהם והסקת מסקנה. הנתונים אותם לקח האני בחשבון היו כדלהלן:
- עבדתי יפה – לכן מגיע לי להתקדם.
- הבוס מקדם מישהו אחר.
אחת המסקנות שיכולות לעלות מאינטגרציה (integration) זו היא – 'עלי לעזוב את מקום העבודה'.
המסקנה היא מעשה של האני, כתוצאה מהאינטגרציה של התפיסות החושית והשכלית-קונספטואלית. ללא תפקודו של האני, יישארו כל הפריטים פזורים, מבלי שהאדם ידע מה לעשות איתם[2].
לפעמים עלול פרט אחד שלא מהעניין להשתלט ולהטעות, לדוגמא – כאשר הבוס מדבר בצורה נעימה, עלול האדם לייחס חשיבות לצורת הדיבור. פרט זה ישפיע על המסקנה ויטה אותה כך, שהאדם יסכים להישאר במקום העבודה למרות שבפועל נגזל ממנו הקידום.
החל מגיל 35 ובמיוחד לאחר גיל 42, מתרחש שינוי באני. האני המאורגן (הנפש השכלית-רגשית, נפש התודעה והאני) מתחיל להיבנות. הנפש השכלית-רגשית האנליטית וכן נפש התודעה – בה קיים כוח הרצון והקשר עם המציאות – יעזרו לאדם לערוך אינטגרציה טובה ונכונה יותר של הממצאים, ולהוציא אותו ממצבי קבעון (stagnation).
למרות זאת, כל עוד הנפש על רגשותיה חזקה מהאני, לא יהיה ביכולתו לתכלל (to integrate) את ממצאי התפיסה החושית בצורה הגבוהה ביותר, כלומר – מתוך פעילות האני ברוח-העצמיות.
הישות הרוחית הבונה את האני נקראת – רוח-העצמיות; רוח-העצמיות נושאת בתוכה את האמת ובאה לידי ביטוי באני, כך שהאמת הנצחית עוברת אינדיבידואליזציה ומתחברת עם האני לכדי ישות אחת.
אדם הפועל מתוך רוח-העצמיות יגיע להחלטות טובות ונכונות המתאימות להתפתחותו הרוחנית, ושאינן נשענות על סימפטיה ואנטיפתיה.
החל מגיל 42 (הגיל שבו מתחילה להתפתח בו רוח-העצמיות), הוא יתחבר לאמת מבלי יכולת להינתק ממנה. הוא יפסיק לשקר ולהונות – אף לא באופן סביל. מכיוון שהאני ברוח-העצמיות מגיע לנצחיות, לאמת ולטוב המוחלטים, תהא פעילותו של האדם המתפתח כעין השתקפות של הנצחי – הוא לא יחזור לשקר.
כמו כן, הוא לא ייטוש אף פעם את דרכו הרוחנית. בניגוד לפעילויות אחרות, אותן אנו מתחילים ולאו דווקא מסיימים, כגון – נגינה על כלי, לימוד מקצוע וכיוצא בזה – מהרגע שהאדם נכנס למסלול של פעילות רוחנית הוא אינו מפסיק אף פעם לקיימה. כך נכנס הנצח לתוך האני.
רוח-העצמיות היא התגלות עולם הרוח בתוך הנפש. כפי שמהצד השני – תפיסה חושית היא התגלות העולם הפיזי בתוך האני. כפי שההתגלות הפיזית נקראת תחושה, כך התגלות הרוחי נקראת אינטואיציה; דרך האינטואיציה מקבל האני מסרים מעולם הרוח.
אצל בעל-הייעוד-הרוחני תתפתח האינטואיציה; האינטואיציה מופיעה כמו ברק משמים, ללא תהליך מחשבתי כלשהו. האינטואיציה מחליפה את הכורח (הגשמה) הקרמתי[3] ומופיעה רק לאחר גיל 49. הופעת האינטואיציה יכולה לעורר פחד, בהיותה בלתי נסמכת על שום נימוק לוגי. על מנת שהאני יקשיב לאינטואיציה ויציית לה עליו להיות מגובש וחזק.
בעל-הייעוד-הרוחני ירגיש את הימצאותו של האני במרכז הנפש, ואת האינטואיציה מגיעה דרכו.
נחזור למקרה הקודם בו אדם מסוים לא קיבל את הקידום המגיע לו. אם קודם לכן תכלל האני את הנתונים בכפוף לרגש ולתחושה, כעת תתגלה לו האינטואיציה הקשורה לסיטואציה. לדוגמא, כעת הוא יכול להבין שהצלחה מקצועית הייתה עלולה להסיט אותו מייעודו הרוחני.
בעוד שהאינטגרציה ברמה הנמוכה יותר (של נפש התחושה והנפש השכלית-רגשית) הגיעה למסקנה שבהתאם לנתונים צריך לעזוב את מקום העבודה – עשויה האינטגרציה ברמה הרוחנית (אינטואיציה) להביא לידי מסקנה שלמרות הפגיעה בנפש, אין צורך לעזוב; שהעזיבה תפגע בייעוד הרוחני.
לסיכום
האני עושה אינטגרציה של הנתונים הפיזיים והנפשיים. רמת האינטגרציה משתנה עם הגיל, בתנאי שנעשית התפתחות רוחנית.
אם בתקופת ההתגשמות (אינקרנציה – עד גיל 42) נעשית האינטגרציה בהתאם לחוקיות הנפש, לסימפטיה ולאנטיפתיה – לאחר גיל 42 נעשית האינטגרציה בהתאם לאינטואיציה ולייעוד הרוחני. פעילות מתוך האני שברוח-העצמיות מעניקה לאדם אפשרות לפעול מתוך האמת הנצחית. באופן הזה הופך האני לנצחי.
ביבליוגרפיה:
- שטיינר, ר. "דרכים נכונות ודרכים שגויות בחקירות רוחניות", עתיד לצאת בקרוב בהוצאת 'כחותם'.
- שטיינר, ר. (1982), גוף נפש ורוח (theosophy), הוצאת מיכאל.
[1] ע"פ היהדות יש קשר בין המילה עולם לנעלם. בתוך העולם נעלם האני, אינו נגלה בצורתה הישירה, אלא דרך המעטפות.
[2]ישנן מחלות נפש, בהן האדם אינו מסוגל לעשות אינטגרציה של כל הפריטים המגיעים אליו.
[3] להרחבה ראו: "הצו הקרמתי והגשמתו ההכרחית" הוצאת 'כחותם'