19.10.2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
סיכום השיעור:
הנושא: הכושרות הרוחיים שיש באדם (בהקשר של הרצאת המבוא בספר "האפוקליפסה")
נפתח את השיעור בורס של שטיינר מתוך לוח השנה לנפש שבוע 29,
הנושא הזה שעולה בורס הנוכחי ישרת אותנו בהמשך השיעור.
לְלַבּוֹת בְּחָזְקָה בְּעַצְמִי
אֶת אוֹר הַחֲשִׁיבָה בִּפְנִימִיּוּתִי,
לְפַעֲנֵחַ אֶת מַשְׁמָעוּת הִתְנַסֻּיּוֹתַי
מִּתּוֹךְ מַעְיָן כֹּחָהּ שֶׁל רוּחַ הָעוֹלָם,
זֹאת עֲבוּרִי יְרוּשַׁת הַקַּיִץ
שַׁלְוַת הַסְּתָו וְגַם תִּקְוַת הַחֹרֶף.
גם שטיינר מנחה אותנו איך לגשת לעולם הרוח – לטקסטים ולמסמכים: מתוך מעיין כוחה של רוח העולם.
במפגש הקודם ,בההתחלה, ניסינו לעשות סדר במושגים ולפרוש מפה ראשונה, כדי שנוכל לאט לאט לצעוד לעבר העמקה של התכנים.
אתם זוכרים שניסינו להבהיר את המושג 'אפוקליפסה' על המשמעות המדויקת שלו, שאמרנו שאפוקליפסה היא בעצם …
משתתפת: התגלות.
יפה : נכון, חזון והתגלות יוחנן.
התגלות שקשורה למה שצפוי לאנושות באחרית הימים – זהו אינו תיאור אחרית הימים, אלא מסלול לאן אנו אמורים ללכת לקראת אחרית הימים. לכן זה מופיע גם כתיאור של חניכה בספר האפוקליפסה.
הבחנה נוספת שעסקנו בה בין השם שאנו מעניקים למאמיני ישו הנוצריים לבין האופן שבו הם קוראים לעצמם, אתם זוכרים – הנצרות היא בעצם כריסטיאניות , כרייסט = משיח.
הם רואים עצמם כמשיחיים ממשיכי דרכו של המשיח, כל העניין של הנוצרים והנצרות הם מושגים שלנו, של היהודים, של מי שהיה בן התקופה של הבית השני – הגדירו את מי שהלך בעקבותיו של ישוע.
קראנו טקסט שנקרא אותו שוב כדיי להיכנס לאווירה, אבל הייתי רוצה שנעשה הבחנה נוספת , לגבי השם יוחנן – לא נעסוק בו בהמשך אבל כיוון שהוא מופיע, נעשה סדר גם בעניין הזה.
שאלה: כמה יוחנן יש בברית החדשה , מישהו יודע?
משתתפת: יוחנן המטביל וגם יוחנן בין השליחים.
יפה: בדיוק, יש שניים שהם שלושה או שלושה שהם שניים – זה ויכוח בין המסורת הנוצרית לבין החוקרים – כמו שיש חוקרי מקרא שמערערים על אמונות/תפיסות מסורתיות שלנו לגבי דברים מסוימי ביהדות, כך גם לגבי הקאנון של הנצרות, של הברית החדשה.
אפשר לומר שיש 2 יוחנן –
יוחנן המטביל – שמייחסים לו את העובדה שהוא הראשון שחזה את מה שעומד לקרות, ובאמת בשלב מסוים היו יותר אנשים שהאמינו ביוחנן הזה ולא בישוע, כיוון שהוא קרא "תתעוררו, תתעוררו – משהו עומד לקרות" וכחלק מההיטהרות הוא דרש מהאנשים לטבול – שזו חזרה בתשובה במושגים של אז.
הוא גם מי שזיהה את ישוע כמי שמצביע על האור, הוא אינו האור, אבל הוא מצביע על האור, זיהה את ישוע על האיכות הרוחנית במאחדת שבו.
זה יוחנן המטביל ולא בו עוסקת האפוקליפסה.
יוחנן השליח – יוחנן כותב הבשורה, הבשורה עפ"י יוחנן, יוחנן השליח (אחד מ12 השליחים) שמייחסים לו היותו התלמיד האהוב של ישו, מופיע בצד ימין בסעודה האחרונה – כותב האיגרות, השליח והבשורה.
החוקרים מערערים על הקשר הזה אך המסורת הנוצרית אומרת שמדובר באותו אדם.
באיש הזה – יוחנן שגם כתב את הבשורה, כלומר שתיאר את מה שקרה עם ישוע מאז לידתו, וגם חוזה את ההתגלות – ביוחנן זה אנו עוסקים.
אני רוצה שנקרא בקצרה את הטקסט שקראנו בשיעור הקודם וממנו נמשיך, לא נדון בו רק נקרא אותו כדיי להיזכר.
"הבה נאפיין איפוא את יחסו של מדע הרוח למסמכים הרליגוזיים. מקורותיו של מדע הרוח הם כאלה, שהוא אינו מצביע על שום מסמכים ומסורות כאשר ברצונו להבין את האימפולס המהותי שבהם. כשם שהאנושות מקנה לעצמה את הכרת עולם החושים הסביבתי הודות לכך שהאדם משתמש בכושרותיו מתוך חירות, כך אנו יוצרים באמצעות הכוחות והכושרות העל חושים, הרוחיים השוכנים לעומק והרדומים תחילה בנפש האדם, את הכרת היסוד העל חושי העומד כבלתי נראה מאחורי כל הנראה לעין. כפי שאדם מסוגל, בהשתמשו במכשירי החושים שלו, לתפוס את אשר מציגות בפניו תופעות החושים החיצוניות, כפי שהוא מסוגל לחבר ולקשר יחדיו את מה שנתפס בשכלו, כך הוא מסוגל, כשהוא משתמש בשיטות הניתנות לו על ידי מדע הרוח, להסתכל אל מאחורי הקלעים של הקיום החושי, אל המחוללים העל חושיים, במקום שבו פעילות ואורגות ישויות רוחיות, אשר עיניים חושיות אינן רואות ואוזניים חושיות אינן שומעות – אולם עיניים ואוזניים על חושיות מסוגלות לראות ולשמוע. כך עומד לשימושם החופשי של הכושרות האנושיים -גם אם אצל רוב בניהאדם בזמננו הם רדומים עדיין בתור כושרות על חושיים – המקור העצמאי, הבלתי תלוי, של הידע הרוחי, בדומה למקור הידע החיצוני העומד לשימושן החופשי של הכושרות המופנים אל עולם החושים…כאשר רכש לעצמו ידע כזה בדומה לאותו ידע חושי אודות האובייקטים והאירועים החיצוניים – יוכל אז להצטייד בידע על חושי זה ולפנות אל המסורת, אל הספרים והמסמכים שבאמצעותם הגיע לבני האדם במהלך ההתפתחות ידע אודות המישור הרוחי…אז יוכל להעריך ולהכיר מסמכים אלה על פי ערכם האמיתי .ולגבי מי שהולך בדר זו ומתעמק במסמכי הבשורה הכריסטיאנית כשהוא מצוייד בהכרות הידע של העולם העל חושי, המסמכים הללו אינם מאבדים מערכם, להיפך הם מופיעים בזוהר גבוה יותר מזה שבו נראו תחילה עם אמונה בלבד. הם מגלים תכולת חכמה עמוקה יותר מזו ששיער האדם לפני הכרת האנתרופוסופיה " (9)
מה לומדים מתוך דברים אלו של שטיינר ?
1.המקורות של מדע הרוח אינם נשענים על מסורות ומסמכים. המקורות הם האיברים הרוחיים שיש לאדם. רק בעזרתם אפשר להכיר את הרוח ,
- מעבר לעולם הנגלה הנתפס על ידי החושים מצוי העולם שהוא מעבר לחושים. עולם הרוח – העולם בו נמצאים הכוחות האמיתיים הפועלים בעולם.
2.יש לאדם איברים על חושיים שבעזרתם יוכל להגיע להבנה עמוקה של הכתבים הדתיים ושל עולם הרוח. כושרות אלו טמונים עמוק בתוך האדם ועליו לפתח אותם. כשם שאף בעולם החושים יש מציאות חושית שהאדם אינו מסוגל לקלוט ובעלי חיים כן מסוגלים.
3.רק לאחר פיתוח הכושרות / האיברים הרוחיים של האדם – יוכל לגשת אל המסמכים והמקורות שסיפרו בזמנו לאדם על המישור הרוחי – ורק אז יוכל להבין אותם כראוי. מעבר לכך הם יתגלו לו בערכם האמיתי.
היום נראה איך אנו אמורים לגשת להבנת המסמכים האזוטריים מאוד עמוקים של האפוקליפסה ובכלל , ומה הם הכלים שאדם יכול או נדרש להם, כדי לגשת לשם, ולראות איך התפתחה האנושות – האבולוציה של האנושות שאפשרה או מאפשרת שיעסקו בתכנים הללו היום, שקודם אי אפשר היה לעסוק בהם באופן הזה.
ניתן להקביל את הדבר הזה ללימודי הקבלה שנפתחו ב20 שנה האחרונות כשקודם אי אפשר היה לעסוק בזה – ההנחיה הייתה שמי שלא מגיע לגיל 40 לא יכול לעסוק בזה ובוודאי נשים ולא צעירים.
משהו נפתח, משהו קרה – זו אינה גחמה האימפולס שקורה עכשיו בעולם ומהדהד בכל מיני מקומות – פתאום הדבר נעשה נגיש.
מהם השלבים או מה נדרש מהאדם כדי לגשת לתכנים עמוקים – כל תכנים עמוקים – של עולם הרוח – לא רק אפוקליפסה, גם מדע הנסתר של שטיינר ועוד טקסטים.
היום נקרא עוד טקסטים מתוך ההקדמה –
האמירה הראשונה או הבולטת של שטיינר היא , כשבעצם אנו רוצים ללמוד , לקרוא או להכיר את מדע הרוח, לא אגש לקרוא מסמכים ומתוך זה אקח, לא אלך למסורות ישנות ומתוך זה לומדת – זה היה פעם, אבל היום זה כבר לא כך.
פעם היינו ניגשים למסורות ישנות ומתוך זה לומדת וניגשת לטקסטים או מסמכים עמוקים.
היום האדם נדרש קודם כל לפתח או להכיר בתוכו את היכולות והכלים שיש בתוכו, הם רק רדומים וסמויים, ומתוכו הוא יכול לגשת למסמכים ולידע הזה, ורק אם הוא מעלה אותם מן המעמקים למעלה, זה כלים שצריך לשכלל אותם, רק אז יוכל לגשת אליהם.
זאת אומרת האמת של מדע הרוח, האמת הרוחנית, לא מסתמכת על זה "כי כתוב" כמו שפעם היינו מסתמכים "אבל כתוב בעיתון" כהוכחה – האמת של מדע הרוח לא נובעת או נולדת מזה שזה "כתוב" אלא מתוך זה שזה נולד מתוך כלי, כלים, שיש באדם להכיר את עולם הרוח.
זו הבחנה מאד חשובה, אנו כבר לא מסתמכים על מה שנאמר אלא אנו יכולים להגיע ישירות אל האמת, דרך פיתוח הכלים שלנו.
זה אולי מה שאנו לומדים על המעבר מנפש התודעה לרוח העצמיות – בין האפשרויות להכיר את האמת לבין לדעת אותה בתוכנו.
באותו הכיוון, ניתן לראות שזו ההנחיה –
קודם נפתח את הכלים כדי שכשנגיע לאמת היא תהיה אותנטית ולא נצטרך לצטט ולומר 'קראנו'.
הנחת יסוד – מאחורי העולם הנגלה יש כוחות פיזיקליים וכוחות משיכה, אבל מי שפועל ומפעיל את הכוחות הללו הן הישויות הרוחיות בעולם, שפועלות מאחורי כל תופעה נגלית בטבע ובכל הרבדים של הקיום האנושי, ומעבר לו, כל הזמן. הן פועלות בתוכנו כל הזמן.
מעבר לנראה לעין יש עולם שלם שהוא לא גלוי לעין ולחושים, ואנחנו צריכים לפתח את התודעה לכך.
מי שלומד אנתרופוסופיה ומדע הרוח אלו לא דברים חדשים לו, אבל קשה לנו להחזיק את זה כל הזמן בתודעה – שיש את הישויות הרוחיות שפועלות כל הזמן גם בתוכנו בלילה ומחוצה לנו.
במה הידע הרוחי בלתי תלוי? בחושים, סימפטיות, אנטיפתיות, שייכות תרבותית – לא תלוי בכלום.
זהו טקסט אחר ומורכב , ובהנחות היסוד הללו ניגע עוד מספר פעמים.
אני רוצה להפנות אתכם לחלק המודגש בצהוב בטקסט –
"להיפך הם מופיעים בזוהר גבוה יותר מזה שבו נראו תחילה עם אמונה בלבד".
בעצם יש כאן היפוך של ההנחיה איך לגשת למסמכים ולמקורות מאד עמוקים ומסתוריים. לא להתחיל מפנייה אל המסורת הכתובה, אלא לפתח בתוכנו את הכלים הרוחניים, הכושרות הללו, ורק אח"כ אפשר לגשת אל מה שכתבו ולמסמכים העמוקים הללו – אז הם מקבלים ממד הרבה יותר עמוק.
שאלה : מה ההבדל בעצם?
למשל בקבלה – אם קודם אני קוראת פרשנויות ואז ניגשת למקורות הקבלה או, שקודם אתאמן בפיתוח הכושרות הרוחניים שקריאת הקבלה ואז אגש למקורות – למה הדרך הזו היא מתבקשת עכשיו?
משתתפת: אני חושבת שזה קשור לעניין של תודעה. זאת אומרת הציפיה היא כשאנו קוראים טקסט רגיל , רואים בכל הכתבים, אנו קוראים אתו ברמת התודעה בה אנו נמצאים, ברמת תודעה מסוימת נקרא את הטקסט כמו שהוא באופן מילולי, ואם אנו ברמת תודעה אחרת אז נוכל להבין אותם ברמה אחרת, רוחנית. זה מה ששטיינר רוצה – להגיע להבנה הרוחנית.
יפה: זה זמן שבו נדרשת האקטיביות של האני, לא יכול לבוא ולהסתמך על… לבוא ולקחת, נדרשת האקטיביות של האני כמקור בלתי תלוי. לא מושפעת ממה שאחרים כתבו אלא האקטיביות הזו מביאה לכך שאני יכולה לעמוד עם האני שלי מול הטקסטים והמקורות הללו.
מה שאת תיארת, אני מחדדת, במקום שבו האדם נדרש לפיתוח האני שלו כמקור עצמאי לידע ולהכרת האמת. לא להסתמך על כוחות העבר של המסורת אלא האקטיביות של האני – יש הרבה מאד מאמץ והרבה מאד בדידות.
אבל יש שם גם את הידיעה – שהיא נקנית והיא שלך.
לכן צריך לעשות מאמץ בפיתוח הכלים הללו – והמאמץ הוא בקריאה ללימוד כל הזמן, עד שזה מתפתח.
שאלה: מבין הנוכחים שקראו ולמדו – איך אתם פוגשים טקסט של שטיינר היום לעומת אותו טקסט לפני 7, 8 ו10 שנים?
יעל: צריך להיזהר מלפרש את מה שנאמר בצורה לא נכונה. אני חושבת שהתנועה היא כל הזמן בין העבודה הפנימית, הקריאה הפנימית – שטיינר הוא גם סוג של מתווך. אנו מסתמכים על הידיעה שלו את הדרך, על הדרך שהוא עשה כמתווך. בתקופה שלנו הניואייג' – אני בתוכי אגיע לבד לדבר – אז חשוב לדייק את זה – זו תנועה – יכול להיות שכן נקרא פרשנים ואנשים שעשו את הדרך, אבל הקריאה צריכה להיות אקטיבית, עבודה פנימית שהיא לא רק של קריאה.
יפה: מסכימה איתך לחלוטין בדיוק הזה – זה נכון- העניין הוא לא להירדם ברכישת ידע רוחי ולהישען רק על המקורות.
משתתפת: זה צריך להיות ידע חי, כי אם זה נשאר ברמה של הקריאה והספרות הרגילה – לא עשינו כלום, ברגע שזה הופך למשהו פנימי שלנו – זה הופך לשלנו באמת.
יפה: כמה פעמים קראנו את "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" וזה הפך לידע מת, כלומר מתי עצרנו להרהר מה זה 'בראשית' מה זה 'ברא' ומה זה 'אלוהים'?
אז במובן של להפוך את זה לידע חי , זה כל הזמן לעצור ולשאול "מה זה אומר" ? החקירה הזו חשובה כי אנו נרדמים לתוך תמונות, חזון המרכבה שאליהו עולה בסערה השמיימה למשל, לקחת ולהפוך את זה לידע חי, זה המאמץ והאקטיביות.
משתתפת: במובן הזה זו חלוקה של ידע שאינו חיצוני, אי אפשר להשיג אותו מבחוץ, אמרת שזה מסע של חניכה, זו תמונה של מה שאני יכולה להיות, אז זה לא רק שאלה של איזה יחסים אני יוצרת עם הטקסט, זו שאלה שהטקסט הזה הוא מנחה התפתחות. זאת אומרת אי אפשר להשיג אותו, צריך להיות אותו – צריך להכשיר כלים של התקרבות. זה לא טקסט שעומד מחוצה לנו – זו תמונת האדם וזה מסע של חניכה ושל בריאה.
יפה: זה נכון, המסע הזה מאד מורכב וצריך להכין את הכלים כדי לא לטעות במה שאנו קוראים. להזהר מן הבורות שעלולים להיות על כל צעד ושעל באיך לפרש את התמונות, ומה התמונות הללו אומרות לי כתלמיד מדע הרוח ומסע החניכה.
שאלות:
מתי התחלתם לחוש שמעבר לנגלה יש עולם נוסף שאינו קשור ישירות לעולם החושים אלא לחושים אחרים ?
האם הייתה לכם חוויה שאותה הייתם מכנים על חושית, מעבר לתפיסת החושים הרגילה, אינטואיציה, ידיעה ?
האם לאחר זמן של עיסוק בתכנים רוחניים – אני מרגישה שהגישה שלי לאותם טקסטים ותכנים השתנה, הם מתגלים באור גבוה יותר, בעומק מרתק יותר ?
משתתפת א : בגיל 14 ברך, גרתי בקיבוץ, התנדבתי לעבד עם ילדים בעפולה עלית, ילדים יותר עניים, פעם בשבוע ואז פתאום הבנתי שהגעתי הנה לעזור לאנשים – בחרתי לבוא כדי לעזור לאנשים – ידיעה מעולם הרוח שבחרתי לבוא לאדמה שוב בשביל זה עזרה לאנשים. זה היה קיבוץ של השומר הצעיר שלא מדברים על אלוהים, אבל לי זה היה מאד ברור.
אח"כ בגיל 16 שמעתי לראשונה על גלגול נשמות ואז באותו רגע שאמרו לי – ידעתי שזה נכון זה היה ברור.
יפה: היה לך ברור שיש משהו מעבר?
משתתפת: כן, ושגם בחרתי לבוא לאדמה שוב, זו הייתה בחירה.
יפה: תודה, אלו חוויות שאינן תהליך מודע ואינטלקטואלי.
משתתפת ב : את הידיעה שיש משהו מעבר אני מכירה מאז שאני מכירה את עצמי, אבל אני זוכרת איזו חוויה שבגיל 17 בערך, נכנסתי למן סרט כזה שאני נוהגת באוטו ואני נגד התנועה בכוונה בתחרות עם מישהו, ואני אומרת לעצמי תוך כדי, או שזה נגמר, "אם לא נהרגתי כנראה ש שם באמת מישהו ששומר עלי כי הגזמתי לגמרי". ובעניין השני – רק בשנים האחרונות ההבנה והתחושה של האינטואיציה מתחילה לקרות, אז אתה מבין אותה גם ממקום של אחרי עבודה, אז קורים דברים כאלה. וסיפרתי פה פעם על הקטע המיסטי שמצאתי סידור ברחוב, כשהייתי בדרך לאמא שלי, וכשהסתכלתי הוא היה עם השם של אמא שלי בתוך הסידור – זה היה חזק.
יפה: נכון, ראיתי את הסידור ההוא ואני זוכרת את האירוע. תודה.
נושא 2: האבולוציה של התודעה – תקופות דתיות וטרום דתיות באנושות
כדי לראות באור נכון את ההתפתחות של הכושרות האלה, עלינו לראות באור נכון גם את המסע שהאנושות עברה.
השינוי שהאנושות עברה בעצם זה בשינוי התודעה, באיברי התודעה. אנו מכירים את זה מלימודי האנתרופוסופיה ובעצם המציאות דורשת איברים חדשים מהאדם.
למה הדבר דומה? יותר קל לראות זאת בהקבלה כשמדברים על אבולוציה של בע"ח. אנחנו יודעים שכשבע"ח מגיע למציאות חדשה שהיא לא טבעית לו, מה קורה לו במשך האבולוציה ?
האיברים משתנים ומותאמים למציאות, או שמצמיח איברים חדשים ואיברים שאינם רלוונטיים מתנוונים.
אנחנו לא בע"ח אבל אותו הדבר קורה בהתפתחות התודעה. יש אימפולס מסוים והוא דורש, תובע מהאדם בתקופה שייפתח את האיברים המתאימים לתקופה שאנו נמצאים בה.
אז יש סקירה מאיפה האנושות באה ולאן אנו הולכים, שזה פיתוח של רמות תודעה – נתחיל עם זה היום וזה יופיע בשאר הפרקים הבאים של האפוקליפסה.
ההבחנה הראשונה שנגענו בה במפגש הקודם היא בין התקופות הדתיות של האנושות, הרליגיוזיות של האנושות, אלפי שנים אחורה, לבין התקופות שהיו טרום-דתיות. מה הוא הדבר שאפיין את האנושות בתקופה הרליגיוזית-דתית? למה זה הגיע? אם אומרים שאיבר חדש מתפתח כתשובה למציאות מסוימת, אז מה השתנה שהרליגיוזיות התפתחה כמענה למציאות החדשה?
איך מאופיינת האנושות בתקופה הדתית – רליגיוזית? ואיך מאופיינת האנושות עוד לפני התקופה הדתית?
נקרא עכשיו 2 טקסטים קצרים – שימו לב למאפיינים שבונים את ההכרה של מה שנדרש מאיתנו.
שטיינר שואל מה זה רליגיוזיות ומנסה להסביר מה פירוש האנושות בתקופה הדתית הזו, ואח"כ נקרא איך הרב קוק מגדיר רליגיוזיות – הגדרה ממש משובבת נפש בפיוטיות שבה.
הרלגיוזיות
"מה משמעות הדת בעבור האנושות? הדת (רליגיה) היתה ותהיה בעבור האנושות עוד זמן ממושך מה שכבר המילה "רליגיה" מבטאת. המילה רליגיה פירושה חיבור בין האדם ליסוד האלוהי שלו, בין האדם לעולם הרוח. מבחינת מהותן היו התקופות הרליגיוזיות תקופות שבהן השתוקק האדם לאיחוד עם היסוד האלוהי, ויהא זה ממקורות של ידע כלשהו או מתוך תחושה מסוימת, או מתוך שהרגיש שהרצון שלו יוכל להיות חזק רק אם יוזרם לתוכו כוח אלוהי. תקופות אלו, בהן התבונן האדם לפנימיותו יותר משידע משהו חיצוני, שבן חש יותר את העולם העל חושי משום שראה אותו מאחר שהיה קיים סביבו – אלו הן התקופות הרליגיוזיות של האדמה שלנו" (10)
שימו לב למשפט הזה "בהן התבונן האדם לפנימיותו יותר משידע משהו חיצוני" – זה ממש בניגוד לתקופה המודרנית והנפש השכלית שיותר ויותר האדם מתבונן החוצה מאשר לתוכו.
אני רוצה לשאול על הטקסט הזה שבו הוא מתאר מהי רליגיוזיות והוא מגדיר את זה כחיבור בין האדם ליסוד האלוהי שלו, בין האדם לעולם הרוח – למה האדם היה צריך להשתוקק לזה? ממה נובעת ההשתוקקות? אם יש בי יסוד רוחי או אלוהי, למה אני צריכה להשתוקק אליו?
משתתפת: כנראה שכבר לא היה קשר…
יפה: בדיוק.
ההשתוקקות , כמיהה, ערגה כיוון שהיה כבר קשר – היה משהו בעבר ואני משתוקקת אליו שוב – קשר שהיה וכבר איננו, ולכן יש השתוקקות לאותו איחוד שהאנושות ידעה פעם והוא כבר איננו, לכן יש איזו ידיעה שהחיבור הזה הוא נכון על שלושת המרכיבים שהוא מציין כאן.
ורד: רוצה הוסיף שהמקור של המילה רליגיוזי היא מיוונית – רה ליגיוז – לחזור לחיבור, וזה בעצם מה שאת אומרת יפה – לחזור לחיבור.
יפה: מאד יפה וזה גם באמת מסביר כי היו תקופות בהן לא היה צריך לחזור.
עכשיו נקרא את הטקסט של הרב קוק וגם אם לא נבין הכל נרגיש את רוח הדברים.
הרב קוק – מתוך שמונה קבצים ה' – הרליגיוזיות
קמח. את הטבעיות הרליגיוזית הננו דורשים, לפעמים רוח פנימי מתמלא בקרבנו, וצמאי אלהים הננו בכל עומק נשמתנו. הצימאון הזה איננו פוסק מאתנו, ולא מבן המין האנושי, גם לא מכל החי ומכל היצור. לפעמים אנו פוגשים אותו בגלוי, הוא מלטף אותנו בהמון חבתו, לפעמים הוא מסעיר את נפשנו ברעש וסער, לפעמים מרוממנו מעל לשחקים, ולפעמים יושיבנו עד דכא, ובכל עת הוא חי בקרבנו, ביודעים ובלא יודעים. אנו מסתכלים על הטבעיות הצמאונית הנשגבה והקדושה הזאת, הסבה הקרובה הנפשית להתגלות כח האמונה, חוש האמונה, וההתפעמות האמונית, שכשהיא מתמלאת בכל סגולותיה, בכל עצמתה וחילה, יצא מזה כלי התפארה של יראת ד' הטהורה, הנהדרה והמפוארה. לפעמים יש שנפגמה הסגולה הטבעית, מקלקול חיים, מרעתה של הנהגה, מגסות רוח, מזדון ורשע, ממעשים רעים ומתכונות רעות, רפיון וקלקול היסוד. האופי הטבעי האמוני בראשית מהותיותו, בהגלמת טבעו, מרעיש העולם, מקעקע את הביצור הנפשי באדם, מהמם את החיים החברותיים.."
אם שטיינר מדבר על להשתוקק אז כאן המילה שחוזרת היא צימאון – הצימאון לדבר הזה שהוא מפעים את הנפש ובלעדיו בין אם זה למטה ובין אם זה למעלה , האדם אינו יכול שלא להיות צמא אליו.
יעל: זו הנחייה מספר 1 של שטיינר – הצמא והרעב.
יפה: נכון. כן, פה זה כל כך פיוטי, אבל יש כאן גם אזהרה – שהצימאון הזה עלול להתקלקל מצרות החיים, ממפגשים קשים עם החיים, כלומר להחזיק את ההשתוקקות הזו והצימאון גם נדרשת אקטיביות וזה מחזיר אותנו לתחילת השיעור.
זה לא מתמלא מעצמו – זהו אינו נס פח השמן שמתמלא מאליו. אנו צריכים להזין גם את הדבר הזה ובמיוחד בתקופות קשות.
איך נראתה התקופה הטרום דתית באנושות.
"..לפני התקופות הללו (הדתיות) התקיימו תקופות אחרות, שבהן לא היה האדם זקוק לחיבור זה באמצעות תחושות וכמיהות לעולם הרוחי העל חושי, הוא לא נזקק לכך משום שהיה מדוע לעולם העל חושי זה, לעולם רוח זה, כפי שהאדם בן זמננו מודע לחושים. האם זקוק האדם להוכחה משכנעת שקיימים אבנים, עצים ובעלי חיים ? האם זקוק הוא למסמך כלשהוא, לתורה כלשהי, שיוכיחו לו או ינחו בעבורו קיומם של אבנים, צמחים ובעלי חיים? לא, משום שהוא רואה אותם וצופה בהם סביבו, ועל כן אינו זקוק לדת שתלמד אותו אודות החושי…לאדם הייתה תקופה שבה חי בין אותן ישויות ועובדות רוחיות, שעליהן מספרים לו כיום הדתות ותורות החכמה "(11)
לאחר שהאדם איבד את היכולת הזו הגיעה התקופה הדתית. הרליגיוזית.
שאלות:
1.שטיינר מציין את ההשתוקקות של האדם לאיחוד עם היסוד האלוהי. האם חשת השתוקקות זו ? אם כן כיצד היא התגלתה לך? באיזה אופן היא מניעה אותך ?
2.מה מבין שלושת דחפי ההשתוקקות נכונים עבורך ? מקורות של ידע, תחושה, הרצון שיוזרם לתוכו הכוח האלוהי.
3.האם גם בכם שוכנת התחושה/ הידיעה – שהרצון שלי יוכל להיות חזק רק אם יוזרם לתוכו כוח אלוהי ?
בטקסט של הרב קוק הוא כותב שיש מצבים בחיים בהם אנו שוכחים את ההשתוקקות הזו, את העובדה שאנו יכולים להגיע לאיחוד, איפה ידיעת היסוד הרוחי וההשתוקקות קיימת בנו, באיזה אופן ההשתוקקות קיימת בנו, באיזה אופן השתוקקות זו עומדת לי ככלי או כעזר?
משתתפת: אולי בעתות משבר ומצבים של סבל.
יפה: נכון, זה יכול להיות או מקור לנחמה, כוח מנחם ומניע או יכול להיות מקור לתסכול וכאב. כלומר חווית האיחוד עם היסוד האלוהי בתקופה שלנו יכולה להיות מתעתעת – או לומר אם אני מאוחד עם האל אז אני לא אמור לפגוש את המצבים הקשים שמרחיקים אותי ממך, ולכן גם חווית האיחוד או ההשתוקקות לאיחוד גם היא צריכה להיות פעילה, במיוחד במצבים קשים שבהם משהו מעיב על הקשר הזה- פיתוח כושרות, להצמיח איזהו נבט שעומד בניגוד לכוחות ממש כבדים, גם של העולם סביבנו וגם של ההכרה הארצית סביבנו, לכן העבודה של להשקות את הנבט לקיומו נדרשת כל הזמן.
זו לא השתוקקות קיימת וזהו – זוהי תנועה מתמדת.
מה שהיה פעם בתקופה הרליגיוזית – השתוקקות פעילה- היום אנו צריכים להחיות אותה. מה שפעם היה פעיל באדם, לא היה מחובר אבל השתוקק לכך, היום אנחנו צריכים גם את ההשתוקקות הזו להחיות – גם מזה התרחקנו, במיוחד במצבים קשים. גם ברמת ההשתוקקות שלנו חלה ירידה – מדברים על עולם הרוח אבל הדבר הפעיל הזה שאני מרגיש מחובר, דורש מאמץ והחייאה כל הזמן, זו לא האמונה התמימה שהייתה בזמנו.
יעל: אני משתפת משהו שקשור לזה – כשצבי בריגר נפטר, לפני שנה, יום לפני או יום אחרי, היה לי חלום שקוטעים לי את היד ואני צריכה להצמיח יד חדשה. הבנתי בעקבות החלום שאני נדרשת להצמיח איזשהו איבר חדש, נזכרתי בזה כשדיברת עכשיו על האיבר החדש וההשתוקקות.
יפה: מדהים, ממש מסר מעולם הרוח.
בהתייחסות לטקסט של שטיינר על הרליגיוזיות :
שאלה לבית : מאיזה מקום אנו ניגשים לחיבור לעולם הרוח? האם זה מתוך
- מקורות ידע
- תחושה פנימית
- מידיעה שהאיחוד הזה עם היסוד האלוהים יפעל ויוכל לזרום ולתת כוח לרצון שלי.
זה יכול גם להשתנות, אני יכולה להגיד שהכמיהה שלי לעולם הרוח שאני מכירה אותה מגיל מאד צעיר, הכמיהה לאיחוד התחילה מהידע אבל היום אני יודעת שהרצון שלי יהיה חזק יותר ובהיר יותר רק אם יוזרם לתוכו כוח עליון , כוח אלוהי. החוויה שהרצון שלי יהיה מדויק יותר ככל שהחיבור עם הרצון האלוהי יהיה חזק יותר.
יכול להיות שבתוך החיים שלנו גם יש תנועה, אבל אם זו שאלה, מאיזה מקום ההשתוקקות שלי מגיעה?
האם זה מידע, האם זה מחוויה ותחושה או האם זה מתוך המקום שהרצון שלי יוזרם לתוכו כוח אם אני אתחבר אל היסוד האלוהי?
מישהו יכול לשתף לגבי השאלה וההתבוננות הזו?
אז אפשר לקחת את זה להתבוננות בבית – אנו חייבים להסתכל על עצמנו גם בשאלות האינטימיות והעדינות הללו של הקשר שלנו ליסוד הרוחי, ליסוד האלוהי ולרצון שלנו להתאחד אתו- איזה מקום זה בא. אם חלה בו תנועה ? האם זה אותו מקום שבאתי ממנו?
מי שמכיר קצת את שירת הקודש של ימה"ב , שם יש כמיהה גדולה לאחדות או להתאחד עם האלוהות אבל מהמקום שבו "אם לא אתאחד איתך חיי אינם חיים". היום אמורים להתאחד עם היסוד האלוהי כדי שנוכל לחיות את החיים כאן ולא כדי שנוותר על החיים – זו תפיסה אחרת של האחדות עם היסוד האלוהי.
בזה אנו מסיימים את 2 היחידות הקטנות של הפרק הפותח
-על פיתוח הכושרות שמתוכם ניגש למסמכים ולעומק של המסמכים.
– וההשתוקקות כתנועה פנימית שקיימת בנו וגם אותה אנו צריכים להניע ולהחיות כל הזמן.
תמשיכו לקרוא את הפרק הראשון, לפני ההרצאה הראשונה, אנחנו בערך בעמוד 11, ואם יש שאלות תביאו למפגש הבא.
תודה רבה.