22.02.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
ערב טוב,
אנחנו נמשיך היום במה שהתחלנו באיגרות ובעצם רק כדי לתת איזו מסגרת – נשארו עוד מספר שיעורים עד לסיום התכנית השנתית, ובוודאי לא נספיק לעבור לעומק על כל ספר האפוקליפסה אבל התשתית היא – הבנת 7 האיגרות.
אחרי שנבין אותן וגם לא ניתוח לעומק, נראה שעליהן מבוססים שבע החותמות והשופרות ומה שיבוא לאחר מכן.
התמונות הגדולות של אחרית הימים שמופיעות בסוף חזון יוחנן ואליהן מתייחס שטיינר – ואנחנו נדבר עליהן, הן ישארו עלומות גם אחרי שנדבר עליהן, אבל אנחנו בונים את זה על פי הדרך שבה גם חזון יוחנן הטקסט המקורי וגם באופן בו שטיינר מוביל אותנו לתוך המעמקים של מיסתורין הזה, ולכן אנחנו נלמד את האיגרות אבל לא נתמקד על כל מילה ומילה אלא על רוח הדברים ועל הקשר שמוביל אותנו לתוך מעמקי המיסתורין הזה.
נתמקד בעיקר על הקשר בין תוכן האיגרות למשימת האדמה. אנחנו כל הזמן צריכים להיות בקשר עם משימת האדמה – האימפולס של כריסטוס.
כל האפוקליפסה נבחנת דרך הפרספקטיבה של משימת האדמה – מי מצליח לעמוד במשימה? מי סוטה מהמשימה? ומי בוגד במשימה?
וכמובן מי שיצליח להישאר נאמן למשימת האדמה יעבור לשלב הבא של האבולוציה – איך נעבור לתקופה השישית והשביעית וכמובן גם לפלנטה הבאה.
אנחנו כל הזמן במגע עם ההבנה של האימפולס הכריסטוס ומשימת האדמה.
בשיעור הקודם דיברנו על האיגרת הראשונה על התרבות ההודית, ואני רוצה רק להזכיר שמתוך המבנה של האיגרות שראינו שהוא חוזר על עצמו – המבנה בנוי כך שכל פעם הדובר מציג את עצמו באיכות מסויימת שהיא משמעותית וקשורה לקהילה.
הוא מתאר שם מה מתוך ההוויה של אותה קהילה היה בהלימה עם האימפולס, מה היא הסכנה, מה היא הסטייה שכל תקופה יכולה להוביל את אנשיה – לכל תקופה יש את הסטייה שקשורה למהות התקופה.
וכמובן מה יובטח למי שיקשיב לדברי האל/השליח/המלאך וגם זה קשור כמובן להתפתחות הרוחנית של האדם ושל האבולוציה כולה.
שתי הקהילות שנעסוק בהן היום –
תקופת התרבות השניה – הקהילה השניה – פרס – מופנות לקהילה בזמירנה, מה שנקראת היום איזמיר בטורקיה. הקהילות המפוזרות בתקופה ההיא של האימפריה היוונית שחלשה על יוון וטורקיה – אז זמירנה זה איזמיר של היום.
המנהיג הרוחני של הקהילה בתקופת התרבות השניה היה – זראתוסטרא, כמו שבתקופה ההודית המנהיג הרוחני היה בודהא.
כל מנהיג הביא את ההתפתחות שהיא בהתאמה לשלב בו נמצאת האנושות.
מה הם המאפיינים של אותה תקופה – פרס -במה היא קידמה את האבולוציה ואיפה היתה הסכנה? מה היתה האיכות המיוחדת שהביאה התקופה הפרסית לאנושות ולאבולוציה של האנושות?
אנחנו יכולים לומר שאחרי התקופה ההודית של האחדות והנירוונה התקופה הפרסית מביאה דבר חדש – החוש לדואליות. מי שקרא את אדריאנה קוליאס אז היא כותבת שהתקופה הפרסית בעידן מזל תאומים – ויש שם חוש לדואליות – האפשרות שקיימת תנועה בין שתי איכויות, שתי מהויות – לא שהן נפרדות ופה גם הסכנה – אבל שיש כבר איזו תנועה בתוך הדבר השלם הזה שעבר מההודים.
אז אנחנו לומדים על אור וחושך, רוח וחומר, למעלה ולמטה – המבט מתחיל להיות מופנה גם למעלה לעולם הרוח וגם למטה לאדמה.
זראתוסטרא דיבר על ישות השמש – ישות האור ׳אאורא מזדאו והמתנגד לישות הזו הוא הארימן שהוא קשור לאדמה – ישות החושך.
יש מאבק מתמיד בין האור להארימן אבל שני ההיבטים התקיימו בו זמנית – אני מדגישה את זה כי היה שלב שבמקום האחדות הזו היתה גם דואליות של פיצול ועל זה ידובר גם באיגרת. לשים לב שהתפתחה האפשרות לדואליות שזו היתה התנועה שהיתה נחוצה לאנושות ובזה גם היתה הסכנה.
מה שהביאה התקופה הפרסית לעולם זה את היכולת למזג התרשמות חושית עם הבנה רוחנית – אם קודם ההתרשמות החושית לא היתה כלל מרכיב, לא היתה איכות להסתכל עליה, אז כאן מתחיל להיווצר הדבר הזה של התרשמות חושית אבל כמובן עם הבנה רוחנית של מה שהחושים שלי קולטים – עדיין לא באופן כל כך פעיל כמו שנפגוש בתקופה השלישית.
בהנחיה של זראתוסטרא, באופן שבו הוא הביא ידע לעולם, דיברנו על זה באחד משיעורי הקהילה, הוא בעצם פתח נתיב חדש רוחני, שבאופן שבו קוראים לו במדע הרוח זה היה המעבר מהנתיב המיסטי אל הנתיב של מדע הרוח. עד לתקופתו הקשר עם עולם הרוח היה בכיוון המיסטי כלומר רק בשקיעה פנימה, מגיע זראתוסטרא ואומר שאנחנו צריכים להפנות את המבט שלנו החוצה אל העולם – לחקור את העולם, להגיע לעולם הרוח דרך חקירת העולם.
טקסט 1
"בשעה שההודים עסקו בחיפוש מיסטי אחר פנים הווייתם כדי להגיע למצב התודעה של הברהמא – הנצחי – שזורח החוצה כנקודת אור בפנימיותה של המהות האנושית, המריץ זרתוסטרא את תלמידיו להתבונן בפריפריה הגדולה של הקיום והצביע החוצה
"הדוקטרינה של זרתוסטרא התבססה רובה ככולה על השיטה השנייה שהזכרנו. זרתוסטרא לימד את תלמידיו את סוד חיזוק כוחות התפישה וההכרה שלהם, כדי שיוכלו להגיע אל מֵעבר לערפילים האופפים את ראיית העולם החיצונית. הוא לא אמר לחסידיו מה שאמרו המורים ההודים: "הסבו את מבטכם מהצבעים והצלילים ומכל החושים האחרים שמייצרים רשמים מהעולם החיצוני, ובקשו אחר השביל אל עולם הרוח באמצעות התמזגות עם רוחכם בלבד." לחליפין הוא אמר כך: "חזקו את כוחות הראייה שלכם, כדי שתוכלו להתבונן סביבכם בכל הדברים – בצמחים, בחיות, במה שחי באוויר ובמים, בהרים ובמעמקי העמקים – והביטו נא בעולם." אנו יודעים שתלמידי הרוח של המיסטיקנים ההודים החשיבו את האדמה שאנו חיים עליה כמאיה (אשליה) בלבד, והפנו לה עורף כדי לממש את מצב התודעה של ברהמא. זרתוסטרא, לעומת זאת, יעץ לחסידיו שלא להסתיר את פניהם מהעולם החומרי באמצעות התרחקות ממנו, אלא לצאת אל מעבר לעולם כדי שיוכלו לומר, "בכל פעם שאנו חווים התגלמויות ומושאים לצפייה בעולם הפיזי החיצוני, אנו מכירים בכך שבתוכם מסתתרים ההישגים והיצירות של הרוח, חבויים מעבר לתפישת החושים שלנו." " (נקודות מפנה בהיסטוריה הרוחנית – הרצאה 1 זרטוסטרא)
מה שאנו רואים כאן איך לאט לאט מתחילה להתפתח ההכרה או כוחות ההכרה הפנימיים שלנו במגע עם העולם, זו היתה הנחייה מאד גדולה של זראתוסטרא אל תלמידיו, אל האנשים ואלינו כחלק מהשלבים ההכרחיים של האבולוציה.
אנחנו נגיע לזה מכיוון אחר – שאנחנו נהיה ערים אבל לא נשקע בתוך החומר ולא נשקע בנירוונה ההודית.
מה שאנחנו רואים כאן זה שהאדמה עדיין לא הזירה הטבעית, היא עדיין עויינת אבל היא כבר לא מאיה. הבית הוא עדיין הבית הרוחני אבל האדמה הופכת להיות שדה שצריך לחקור אותו ולהסתכל עליו, היא כבר לא כל כך עויינת כמו שבתרבות ההודית התייחסו אליה. זה השלב כמובן הבא של האנושות, ההתקרבות אל האדמה, הירידה אל האדמה בשלבים הדרגתיים .
נקרא עכשיו את האיגרת עצמה ולאור מה שאמרנו על מאפייני התקופה – נראה מה אומר השליח לקהילה ואיפה הסכנה ואיפה ההבטחה.
טקסט 2
בואו נקרא ואני אשמח שזה יהיה דיון משותף – שטיינר נותן הבחנה אבל לא הכל חד משמעי.
האיגרת השניה
8 וְאֶל־מַלְאַךְ קְהַל זְמִירְנָא (פרס – 2)כְּתֹב כֹּה אָמַר הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר־מֵת וַיֶּחִי׃ 9 יָדַעְתִּי אֶת־מַעֲשֶׂיךָ וְאֶת־צָרָתְךָ וְאֶת־רֵישְׁךָ וְאוּלָם עָשִׁיר אָתָּה וְאֶת־גִּדּוּפֵי הָאֹמְרִים יְהוּדִים אֲנַחְנוּ וְאֵינָם כִּי אִם־כְּנֵסֶתהַשָּׂטָן׃ 10 אַל־תִּירָא מִפְּנֵי־אֲשֶׁר עָלֶיךָ לִסְבֹּל הִנֵּה עָתִיד הַמַּלְשִׁין לָתֵת מִכֶּם בַּמִּשְׁמָר לְמַעַן תְּנֻסּוּ וִהְיִיתֶם בַּצָּרָה עֲשֶׂרֶת יָמִים הֱיֵה נֶאֱמָן עַד־הַמָּוֶת וְנָתַתִּי לְךָ עֲטֶרֶת הַחַיִּים׃ 11 מִי אֲשֶׁר־אֹזֶן לוֹ יִשְׁמַע אֵת אֲשֶׁר הָרוּחַ אֹמֵר לַקְּהִלּוֹת הַמְנַצֵּחַ לֹא יִנָּזֵק בַּמָּוֶת הַשֵּׁנִי׃
איך הוא מציג את עצמו : ״כה אמר הראשון והאחרון אשר מת ויחי״ – במי מדובר?
משתתפת: אולי זה כריסטוס?
יפה: נכון, הישות האלוהית כריסטוס-עמנואל, ישות השמש שמלווה את האנושות, ירדה אל האדמה, מתה בחיים הפיזיים אבל כמובן קמה לתחייה באתרי, הוא הראשון והוא האחרון – כמובן שזה במושגים של בני אדם כי אין לנו תפיסה אחרת.
מדוע הוא היה צריך להדגיש לקהילה הספציפית הזו, פרס, למה צריך להזכיר לה שיש ישות רוחית שהיא ׳הראשון והיא האחרון׳ ? מה דעתכם?
משתתפת: אולי שלמרות הניגודים זה אותו אחד.
יפה: איזה ניגודים.
משתתפת: ניגודים של אור וחושך, ראשון ואחרון חי ומת – הכל.
יפה: בדיוק.
הסכנה של לדעת שיש כבר שתי מהויות – הסכנה היא ליפול לדואליות לנפרדות, לדבר על שתי ממלכות נפרדות שיש אל-אור ואל-חושך, יש טוב ויש רע ושהעולם נתון לשתי ממלכות נפרדות או לשתי אלוהויות נפרדות . את העניין הזה שהכל בא מהאחדות אנו מוצאים את זה גם בתפיסה האזוטרית של הנצרות ואנחנו מוצאים את זה כמובן בתפיסה היהודית – שמה שנחשב ככוחות הרע או כוחות החושך – הם חלק מהבריאה השלמה מהתכנית השלמה של האלוהות – של הבורא.
הקהילה הזו שדווקא מצאה את הדואליות – שם גם נמצאת הסכנה. בדרך כלל במקום שבוא אדם מביא חידוש שם גם הוא יכול להתקשות לתוך החידוש שלו – מה שאני מפתח יכול לסגור אותי ולהשאיר אותי בתוך השלב שהגעתי אליו, להיעצר בשלב שהגעתי אליו ולהתקשות לתוכו.
עכשיו נראה איך זה מופיע גם ביהדות.
טקסט 3 – אחדות האל, נצחיות האל
- מתוך יגדל אלוהים חי
יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח / נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ
אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ / נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתוֹ
קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא / רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ
( מילים: דניאל בן יהודה דיין)
ב. מתוך אדון עולם
וְהוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה
וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי לְהַמְשִׁילוֹ וּלְהַחְבִּירָה
בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית וְלוֹ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה
ג.מתוך דברי הנביא ישעיהו
אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים; אֲאַזֶּרְךָ, וְלֹא יְדַעְתָּנִי. ו לְמַעַן יֵדְעוּ, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס, בִּלְעָדָי: אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. ז יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה. {פ} ישעיהו פרק מה.
את הקהילה הזו היה ממש צריך להזהיר מפני הפיצול.
עבורנו זו ממש שאלה ביוגרפית – איפה אנחנו חיים או חווים או מתנהלים מתוך פיצול או דיכוטומיה – אנחנו מדרגים ומחלקים את העולם בין הקצוות – זה טוב וזה רע זה חכם וזה טיפש – אנחנו לא משאירים את התנועה בין הקצוות ואנחנו נופלים לתוך דיכוטומיה ומתקשים לתוך הפיצול הזה של הדואליות.
אם נוכל באמת לחיות את ההוויה הזו שהכל נמצא מתוך השלם אז נחזור להיות במקום המדוייק שלנו – גם נוכל לנוע וגם נדע שהכל נמצא בתוך השלם, מתוך אותו מקור רוחני.
שאלות?
משתתפת: כן יש לי איזו בעיה לוגית. אנחנו מדברים על תקופת הודו – הודו הקדומה, וגם על פרס – תקופת פרס הקדומה, וחזון יוחנן זה אחרי, אז למי הוא מדבר פה? הוא לא מדבר לאנשים מפרס הקדומה – אז למי הוא מדבר לא הבנתי?
יפה: זו שאלה לוגית באמת.
באדם הקוסמי הזה שעובר את האבולוציה יש את הכל – כלומר כל אחד מאיתנו היה בכל אותן תקופות אז אם משהו מהתקופות הללו נמצא בתוכנו, אז איפה במהות הזו פעלת נכון ואיפה הסכנה? המתקדשים יכלו להיות מעבר לגבולות הזמן ולנוע קדימה ואחורה – אז הוא מדבר אל השלב הזה של האבולוציה של האנושות.
בואו נראה עוד קצת מהאיגרת, יש נקודה מאד חשובה שאני רוצה שנעבור עליה – חזרה לאיגרת השניה-
״ אַל־תִּירָא מִפְּנֵי־אֲשֶׁר עָלֶיךָ לִסְבֹּל הִנֵּה עָתִיד הַמַּלְשִׁין לָתֵת מִכֶּם בַּמִּשְׁמָר לְמַעַן תְּנֻסּוּ וִהְיִיתֶם בַּצָּרָה עֲשֶׂרֶת יָמִים הֱיֵה נֶאֱמָן עַד־הַמָּוֶת וְנָתַתִּי לְךָ עֲטֶרֶת הַחַיִּים׃״
מי הוא המלשין?
משתתפת: יהודה איש קריות.
יפה: נכון, מישהו ילשין ויהרגו את המשיח שלכם.
אתם עומדים לעבור תקופת ניסיון לא קלה, מה הם עשרת הימים האלו שתהיו בצרה ומה הוא הניסיון?
עשרת הימים האלה בעצם מדובר על 50 ימים – מהצליבה ועד חג השבועות.
40 ימים אחרי הצליבה, תלמידיו ונאמניו של ישוע עוד הרגישו את נוכחותו, הוא עוד היה קיים באדמה – הם ידעו שהוא נצלב אבל הוא עדיין פה.
עשרה ימים הוא נעלם גם בספרה הרוחית. מה היתה הסכנה? מדוע זה ניסיון עבורם?
משתתפת: להאמין שהוא עדיין קיים גם כשהם לא מרגישים.
יפה: בדיוק, זה ממש מקביל לפרשה שקראנו לא מזמן, נכון?
משתתפת: זה ממש כמו בפרשת העגל – שלא יחפשו אלוהים אחרים, זה היה מבחן אמונה.
יפה: בדיוק. 10 ימים שהוא נעלם שלא חוו אותו גם במימד האתרי – וזה היה הניסיון הגדול שלהם להחזיק מעמד ולהאמין גם שאני לא רואה, שהמורה הרוחני שלי נעלם מעיני, הוא ישנו, ולא לרוץ מורים אחרים, וההתגלות שלו היא מגיעה בשבועות לפי האיגרת.
התלמידים שלו שהחזיקו מעמד 10 ימים, פיתחו כוחות, זה קורה לנו גם כן, כשאנחנו בהסתרה ובכל זאת מחזיקים מעמד ולא נוטשים – שם בדיוק מתפתחים הכוחות הפנימיים שמתוכם אני גם יכולה להמשיך הלאה וגם יכלו ללמד את התלמידים – לא נקטע הרצף הרוחני, זה היה ניסיון מאד מאד גדול והוא מזהיר אותם – האם תצליחו להחזיק מעמד כאשר לא תבחינו בקיומו של המורה שלכם או בקיומה של הרוח או מי שמכוון אתכם ?
– ״היה נאמן עד המוות״ – כלומר אנחנו נדרשים לנאמנות!
שאלה: איפה אני מפנה את הגב או מנתק קשר כשאני מרגיש שנעזבתי?
היה נאמן עד המוות – זו משימה שנדרשו לה באותה תקופה אבל היא כמובן קשורה גם אלינו. עשרת הימים שהם לא הרגישו את המורה שלהם אלו היו עשרה ימים של התכנסות פנימית ושל אמונה וזה מקביל כמובן גם אצלנו לעשרת ימי תשובה של התכנסות פנימית וחיזוק האמונה ובדיקת הקשר ביני לבין האל שלי, עולם הרוח שלי – זה ניסיון מאד מאד גדול.
סיום האיגרת הזו – ההבטחה היא ממש מעניינת ונעבור עליה –
״מִי אֲשֶׁר־אֹזֶן לוֹ יִשְׁמַע אֵת אֲשֶׁר הָרוּחַ אֹמֵר לַקְּהִלּוֹת הַמְנַצֵּחַ לֹא יִנָּזֵק בַּמָּוֶת הַשֵּׁנִי׃״
מה השאלה המתבקשת?
משתתפת: מה זה המוות השני ?
יפה: נכון. אז מה זה המוות השני? כמה מיתות יש?
נושא ׳המוות השני׳ מופיע בחזון יוחנן ממש לקראת הסוף – גם בספר לקראת הסוף אבל גם כשלב לפני סיום 7 התקופות, לפני המעבר ליופיטר הפלנטה הבאה – שם יש אזהרה, מספר מקומות שהם מזהירים את השומעים/הלומדים שאם לא תעשו כך וכך אתם לא תשרדו את המוות השני, או אם תעשו כך וכך תינצלו מהמוות השני.
מה זה המוות הראשון?
משתתפת: המוות הפיזי.
יפה: נכון.
המוות הפיזי הוא באופן כזה שבכל גלגול והתגשמות ובכל תקופת תרבות אנחנו ממיתים עוד משהו – כלומר מוות של הגוף הפיזי יהיה כזה שהאדמה תהיה כבר יותר רוחנית והגוף הפיזי שלנו לא יהיה נחוץ לנו – במובן הזה אנחנו ממיתים לאט לאט את הגוף הפיזי שלנו. נפרדים ממנו – מכל הפיזיות – גם מה שאנחנו עושים כאן, בפיתוח הגוף האסטרלי, זו בעצם השתלטות שתשרת אותנו בהמשך כשיהיה לנו גוף אסטרלי ולא גוף פיזי.
המוות הראשון הוא המוות של הפיזיות על כל. הרמות של הפיזיות עד השלב הגבוהה ביותר שלא יהיה לנו גוף פיזי.
כדי שיהיה לנו גוף שהוא לא גוף פיזי, אנחנו צריכים להיפרד בכל שלב של הגלגול שלנו או של ההתגשמות שלנו ממימד נוסף של פיזיות או של חומריות.
כלומר המוות הראשון נחווה אותו במספר התגשמויות , כל פעם נמית משהו שהוא חומר – התשוקות הן חומר, היצרים הם חומר.
׳המוות השני׳ הוא מוות מזעזע כיוון שהוא קשור לשלב שלפני המעבר לפלנטה הבאה לעידן הרוחני הבא. זאת אומרת אם אנחנו לא נכין את הכלים והאיברים שיבנו בנו את הגופים הנכונים לשלבים הבאים, אנחנו נמות פעם נוספת. בפעם נוספת הכוונה היא שאנחנו לא נהיה חלק מהשלב הבא של האבולוציה – אנחנו יכולים להיות קיימים אבל כמעט כמו חיות או משהו כזה, או כמו ׳במסע לאחר המוות׳ מה שיעל מלמדת – שהאדם יכול להסתובב שם ולא להבין מה קורה, לא להיות חלק.
אז המוות השני הוא אולי בהפוך על הפוך – כמו שיש מצב שאני חי בפיזי ואני לא מרגיש בן בית כאן, אני יכול להיות בשלב השני של האבולוציה אבל אני לא אקח שם חלק, אני מוצא משם – וזה יהיה המוות השני.
משתתפת: הדימוי שעלה לי הוא שאם המעבר ליופיטר לפני זה יש אפוקליפסה – מלחמת הכל בכל או מלחמת הטוב ברע – אז אם לא הכנו את הכלים ובחרנו בטוב, אנחנו נופלים לרע שזה משאיר אותנו מאחור מבחינת ההתפתחות האבולוציונית.
יפה: בדיוק – כל הטרנספורמציה שאנחנו עושים כאן על פיתוח האיברים והפרדת כוחות הנפש ופיתוח אימגינציה – זה בעצם החומרים שיבנו את הגוף הבא שלנו והוא יהיה מותאם לשלב הבא של האבולוציה. אם לא נעשה את זה נהיה כמו יצורים נחותים יותר. הבשורה הטובה בתוך הדבר הזה שיש לנו כל כך הרבה גילגולים והזדמנויות לעשות את זה, מה עוד שאלה שכן יצליחו לעשות את המעבר הזה – המשימה שלהם תהיה מאד מאד גדולה – מה היא תהיה?
משתתפת: להתחיל שוב את האנושות.
יפה: לוותר על שלב נוסף בהתקדמות לטובת אלו שלא הצליחו.
משתתפת: אני רואה קשר בין האזהרה להבטחה במובן שיש פה בעצם התגברות על הדואליות שבין חיים למוות. המעבר לשלב הבא וההתגברות – המוות השני הוא מוות של התודעה מוות רוחני, אם אנחנו לא מתגברים על התפיסה שיש מוות, אז אנחנו נמות שוב. אם נבין שאין מוות – הפיזי אנחנו משילים אותו – אז נהיה במקום אחר.
יפה: זה מאד יפה, רק ההבנה הזו שאמרת שאין מוות בעצם, יכולה לעזור לנו לפתח את האיברים, רק ההבנה הזו יכולה – כמו שהיום מישהי אמרה לי בשיחה:׳אז אם אנחנו נגמרים פה בחיים, אז בשביל מה כל המאמץ?׳- אז רק אם את מבינה שאנחנו לא נגמרים כאן מתוך ידיעה פנימית – אז המאמץ נושא פרי. זה מהפכני בהבנת המוטיבציה הרוחנית שההבנה הזו נותנת.
בואו נקרא את החלק הזה –
טקסט 4 – המוות השני
"אם מסתכלים על אדם שלא ניצל את חייו כך שיפיק מהם פירות מהותיים, אין הוא נוטל עמו שום פירות אל החיים הרוחיים. אבל רק מפירות אלה הוא יכול לחיות בהוויית הקיום הרוחית. אם אין הוא מביא עמו שום פירות הוא יתנסה ב מוות השני . הודות לכך שהוא מעבד את החומר הפיסי הוא ניצל מן המוות השני. " 65
"הם עצבו הרמוניה בין גופם האסטרלי לגופם האתרי. עקרון הכריסטוס יצר את ההרמוניה הזו. לעומתם מצויים האחרים שלא קלטו לתוכם את עקרון כריסטוס, לאלה אין הרמוניה כזו. הם חייבים להשיל את הגוף הפיסי – משום שלא יתקיים כבר גוף פיסי באדמה הספיריטואלית. כל מהות פיסית חייבת להתמוסס. היא נשארת מאחור כתשוקה לפיסי, כרוחיות בלתי מזוככת, כרוחיות שהתקשתה בחומר. נשאר מאחור גוף אתרי שכריסטוס לא סייע לו להתסגל לגוף האסטרלי והוא מאורגן על פי הגוף הפיסי. אלה הם אותם אנשים שחשים את להט התשוקה לחושניות פיסית. הם יחושו בגוף האתרי להט תשוקה בלתי מרוכך וצורב, עקב מה שהיה להם בחיים הפיסיים ושעליו חייבים הם כעת לוותר.. אלה שגופם האתרי יימצא בהרמוניה מלאה ביחס לגוף האסטרלי ישילו מעליהם את גופם האתרי ללא כאב.. הם יחושו את נשירת הגוף האתרי כצורך התפתחות, שכן הם מרגישים בתוכם את היכולת לבנות אותו שוב בעצמם.. אולם אלה שתהיה להם בגופם האתרי תשוקה כלפי מה שעבר, גם הם לא יוכלו לשמור את הגוף האתרי הזה כאשר הכל יהפוך לאסטרלי. הוא יילקח מהם, ייתלש מהם, והם יחושו זאת כמיתה שניה, כמוות שני." ( שטיינר עמוד 204 )
משתתפת: זה קמלוקה בחיים.
יפה: בחיים הבאים.
משתתפת: כן, אבל לא לאחר המוות, בחיים אולי אחרי הרבה גלגולים, אבל לא לאחר המוות. לא תוכל להשיל את הגוף הפיזי אבל אבולוציונית איך הגוף של הדור הצעיר משתנה, איך אנחנו מסתיידים, איך המטריאליזם מתקשה – אפשר לראות את הפיזי שלנו מתכלה ואם אנחנו לא עושים את זה מבחירה – הרס הגוף הפיזי מבחירה – אז הנה..
יפה: כן, אנחנו יכולים לראות מאמצע החיים והלאה, לקראת הזיקנה, אלה שלא מוותרים על החומר ועל האחיזות שלהם- זה נלקח מהם בכוח בכאב מאד גדול.
הם מרגישים שהעולם נתלש מהם – הילדים עוזבים, הכוחות עוזבים, מקום העבודה – הכל וזה נחווה בכאב מאד מאד גדול לעומת אלה שכן מכינים את עצמם.
אנחנו מכינים את עצמנו כדי שזה לא ייתלש מאיתנו בכוח אלא שאנחנו נשיר את זה.
אולי זו הבחנה האם יגיע שלב שבו נראה האם הגופים האלה ינשרו ממני או יתלשו ממני? – זו שאלה מאד טובה.
משתתפת: כמו שהאנשים המבוגרים אומרים שהם מרגישים את הגוף שלהם בוגד בהם.
יפה: כן, זה כאב מאד מאד גדול – החיים בוגדים – נגמר הבית נגמר הכל – הם מרגישים שזה נתלש מהם ולא נושר מהם, כאב מאד גדול אפילו רק לדבר על זה.
משתתפת: היום זה בא לידי ביטוי שנתלשים הזיכרונות אפילו. אני רואה סביבי הרבה מאד אנשים שנאחזו ביכולות השיכליות והזיכרון ועכשיו לראות איך הזיכרון נתלש מהם וזה אכזרי ביותר.
יפה: נכון.
משתתפת: אבל ביופיטר אמור להיות גוף אתרי? לא אמור להיות פיזי אבל יש אתרי, אסטרלי ואני ואח״כ בוונוס יש אסטרלי ואני ובוולקן רק אני.
יפה: כן אבל קודם כל האתרי צריך להכין את עצמו – אתם זוכרים שבשיעורים הראשונים דיברנו על האיברים האסטרלים שמטביעים עצמם כחותם בגוף האתרי, אז גם הגוף האתרי עובר הכשרה אחרת – זה יהיה גוף אתרי כזה שיהיה בכוחו של האדם לבנות את הגוף האתרי שלו עצמו, מהמקום שהוא יהיה, זה יהיה אחר.
גוף אתרי שלא עבר הלימה לא יוכל לעבור הלאה – חייבת להיות הרמוניה, זה חותם ונחתם.
משתתפת: זה מאד מעניין בהקשר של השביעון השני. בשביעון השני אנחנו אמורים לבנות את הגוף האתרי החדש בעצמנו ומדבר עד כמה המודל יהיה דומה או לא להורים לפי האני – מעניין לראות את זה לפי יופיטר לא ידעתי שזה ככה.
יפה: נכון.
מי שמנצח ומתגבר על הפירוד, מי שלא רואה במוות את הסיום, לא ינזק במוות השני ויקבל עטרת חיים.
משתתפת: אני יכולה להוסיף עוד משהו? אני חושבת על הסכנה שיש פה – ליפול בדואליות, ומי שתרם רבות לליפול לסכנה זה כבודו ניטשה ב ׳כה אמר זרטוסטרא׳.
יפה: אבל הוא הגיע כפרי באושים של תקופה ושל זרם – הוא לא ייצר משהו חדש אלא בא כתוצר של הזרם.
תקופת התרבות השלישית – האיגרת השלישית – מצריים
המורה הרוחני היה הרמס – זה מצריים בבל כשדים.
מבחינת מקום האדם בעולם, זה השלב שבו מתפתחת נפש התחושה, כלומר מתחילה מערכת היחסים שלי – האדם עם העולם.
לא רק התמסרות באיזו הויה רוחית אלא מתחילה מערכת היחסים שלי עם העולם – איך אני פוגש את העולם דרך נפש התחושה. אני לוקח את העולם פנימה ומגיב על זה – זה כבר בונה חלק בתוכי.
המצב של ההתפתחות הוא כזה שהעולם הפיזי מתחיל להיות יותר משמעותי עבור התודעה של המצרי, בד בבד, המבט אל העולם הרוחי הולך ומצטמצם, אני עדיין חווה את האל אבל יש את האל שבתוכי ויש את האל שבטבע – זה אמנם אותו אל אבל הוא פועל בפנים ופועל בחוץ – אז יש משהו בנפרדות שלי ביחס לאל וביחס לעולם – עדיין מכיר בו אבל יש את האל שפועל בי ויש את האל שפועל בטבע.
יש נקודת מפגש בין הפעילות של האל בתוכי לזו שבטבע – שטיינר מצייר את זה באחד המאמרים שלו כסיפרה 8 שוכבת – סמל הנצח. הסיפרה 8 זה שני עיגולים עם נקודת מפגש, זה לא איזה עיגול שלם שאנו נמצאים בתוכו.
בעיקר מה שקורה בתרבות המצרית שהם מפתחים את הגיאומטריה – הם מתחילים לחקור את חוקי המאיה, את המרחב של המאיה – כלומר לא רק שהם מכירים בזה אלא הם רוצים לחקור ולהכיר איך המאיה הזו שאני חי בה, פועל בה. האדמה נעשית מרחב לעבוד בו ולהכיר את חוקיו. אנחנו חיים בתקופה החמישית שזו הסטייה המוחלטת שאנחנו חיים בתוך חוקי המאיה כחוקים הבלעדיים – הם עדיין הכירו בחוקי הרוח כמובן אבל גם התחילו לחקור את חוקי המאיה – איך המאיה הזו פועלת ומה מפעיל אותה.
ובעיקר הם עדיין בקשר עם עולם הרוח, וכל הכוכבים היו בשבילם שפה ולא גרמי שמיים אסתטיים, הם היוו מקום משכן של ישויות רוחיות והיתה להם היכולת להתבונן בכוכבים ולקרוא את השפה של הישויות הרוחיות. זאת האסטרולוגיה האמיתית המקורית – לקרוא את שפת הכוכבים זה אומר שאני יכול לפענח מה אומרות לי הישויות הרוחיות שנמצאות, שמקום משובן הוא בשמיים. תמונת הצל של זה כמובן זו האסטרולוגיה המודרנית אבל התמונה המקורית נבעה מהכרה שהישויות הרוחיות שפעילות בשמיים ואני יכול לקרוא מה שהן אומרות. ביכולת הזו טמונה גם הסכנה הגדולה של התקופה.
טקסט 5
"הכוהנים הכשדים ראו את מסלולם ומיקומם של הכוכבים ואמרו לעצמם: כשאני רואה את מיקומם של הכוכבים ועוקב אחר מהלכם, הופך הדבר בשבילי לכתב, שמתוכו אדע את רצון הישויות הרוחיות האלוהיות. אני יודע מה רוצים האלים מתוך מה שהם עשו. העולם הפיסי החושי כבר לא היה להם מאיה, וכשם שכתבי בני האדם מהווים את הביטוי לרצונם, כך מה שניצב מולם בכוכבי השמים וחי בכוחות הטבע היה להם לכתב האלים. ובאהבה החלו לפענח את כתב הטבע.. באסטרולוגיה נתגלתה לכהן הכשדי הקדום חכמה עמוקה בכתב הכוכבים, בתור סודות של מה שראה בעיניו. הוא ראה זאת כהתגלותה של מהות פנימית חדורה ברוח…המצרים החלו לחקור את החוקים ויתרה מזו , הם אמרו לעצמם: לא בכדי מודיעים לנו האלים את רצונם כחוקי הטבע. אם רוצה האדם לגרום לברכה בעבודתו העצמית עליו ליצור כאן ביישומים שלו העתק של מה שעלה בידו ללמוד מן הכוכבים…המדענים שם היו המתקדשים עצמם. הם חקרו את מהלך הכוכבים והכירו את הסדירות במערך הכוכבים ובמסלוליהם ובהשפעת מערכיהם על מה שמתרחש למטה על האדמה. הם אמרו לעצמם כאשר מערך כוכבים זה או אחר נמצא בשמים חייב להתרחש דבר זה או אחר כאן למטה בחיי המדינה, וכשיגיע מערך כוכבים אחר יתרחש בהכרח משהו אחר .. " שטיינר 58 -59.
אתם יכולים לקלוט מה הסכנה שטמונה ביכולת הזו?
משתתפת: להיתקע בכתוב, זאת אומרת שאם הם כל הזמן מסתכלים על הכוכבים הם יכולים לשכוח שיש רוח – להישאר/להיתקע במסר האתמול ולא להתקדם.
יפה: אז הסכנה היתה יותר בכיוון ההפוך דווקא – הם פיענחו את שפת הכוכבים ואמרו אני יכול לשער או לחזות מה שהכוכבים אומרים ולראות שמה שהם אומרים יתקיים על פני האדמה, כלומר משהו ממה שאני רואה יקרה פה – מה הסכנה של הדבר הזה שאני אומר שמה שאני רואה יקרה פה?
משתתפת: הפרשנות שבדרך וגם הכוכבים זה לא האלוהים.
יפה: נכון.
סכנה נוספת ששטיינר מצביע עליה שהם עלולים ליפול למאגיה שחורה.
כלומר הכוחות יכלו לראות או אפילו להשפיע – באמצעות המילים והכוחות דרך הבנת שפת האלוהים – להשפיע על מה שקורה באדמה.
הסכנה הגדולה היתה לנצל את כוח המילה למאגיה שחורה ועל זה הוא מדבר איתם באיגרת לפי הפרשנות.
טקסט 6
12 וְאֶל־מַלְאַךְ קְהַל פַּרְגְּמוֹס (מצרים, בבל – 3)כְּתֹב כֹּה אָמַר אֲשֶׁר־לוֹ חֶרֶב פִּיפִיּוֹת הַחַדָּה׃ 13 יָדַעְתִּי אֶת־מַעֲשֶׂיךָ וְאֶת־מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֲשֶׁר־שָׁם כִּסֵּא הַשָּׂטָן וַתִּדְבַּק בִּשְׁמִי וְלֹא שִׁקַּרְתָּ בֶּאֱמוּנָתִי גַּם־בִּימֵי אַנְטִיפַס עֵדִי הַנֶּאֱמָן אֲשֶׁר נֶהֱרַג אֶצְלְכֶם בִּמְקוֹם מוֹשַׁב הַשָּׂטָן׃ 14 אַךְ־מְעַט יֶשׁ־לִי עָלֶיךָ כִּי־שָׁם עִמְּךָ אֲנָשִׁים דְּבֵקִים בְּלֶקַח בִּלְעָם אֲשֶׁר הוֹרָה אֶת־בָּלָק לָתֵת מִכְשׁוֹל לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכֹל מִזִּבְחֵי אֱלִילִים וְלִזְנוֹת׃ 15 כֵּן נִמְצְאוּ גַּם־בְּךָ אֲנָשִׁים דְּבֵקִים בְּלֶקַח הַנִּיקְלָסִים אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי׃ 16 שׁוּבָה וְאִם־לֹא תָשׁוּב אָבוֹא עָלֶיךָ מְהֵרָה וְנִלְחַמְתִּי בָם בְּחֶרֶב פִּי׃ 17 מִי אֲשֶׁר־אֹזֶן לוֹ יִשְׁמַע אֵת אֲשֶׁר הָרוּחַ אֹמֵר לַקְּהִלּוֹת הַמְנַצֵּחַ אַאֲכִילֶנּוּ מִן־הַמָּן הַגָּנוּז וְנָתַתִּי לוֹ אֶבֶן לְבָנָה וְעַל־הָאֶבֶן מְפֻתָּח שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר לֹא יֵדָעֶנּוּ אִישׁ זוּלָתִי אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ׃
זו איגרת ארוכה ומורכבת אבל חרב פיפיות אומר שטיינר זה פעמיים ׳פה׳ – זו
׳חרב המילים׳ שבאמצעות המילים יכולתה לנצל את כוחך לרעה ולפגוע.
בלעם מוזכר פה כי בלק ביקש מבלעם ללכת לקלל את העם, מדוע ביקש זאת ממנו?
בגלל שכוח המילה שלו היה כוח מכריח עולמות :
כשהוא קילל – הקללה התרחשה וכשהוא בירך – הברכה התרחשה.
כלומר כשהוא הזהיר מהכוח של בלעם – קורא להם ׳הבולעים׳ שבולעים את כוחות העם על ידי המאגיה השחורה, הם משחיתים את העם ולכן הוא אומר אל תהיו כמו בלעם – להיזהר גם לא לנצל, וזה משהו שאנו לומדים בעבודה הרוחנית – להיזהר בכוחות שלנו ובמילה שלנו, הרבה פעמים אנו נדרשים לחשוב מה לא להגיד שלא יפעל בצורה לא נכונה על מהיועצים או על אנשים סביבנו.
רק מי שאכן ישמור את דרכו וצעדיו ולא ינצל את כוחותיו באופן המאגי-המסוכן, שישים לב למילים שיכולות להיות ׳חרב פיפיות׳ ישים לב את מה משרתת המילה – הלוגוס של המילה, הכוח של המילה – רק אם נהיה ערים לזה רק אז נוכל לזכות ב׳מן׳ הגנוז.
גם כשבני ישראל יצאו ממצריים היה ׳מן׳ מסויים שהיתה בו קדושה מאד גדולה, היו בו אורות מאד גדולים ובני ישראל לא קיבלו את זה – זה נשמר לצדיקים לעתיד לבוא, כמו האור הגנוז. אז גם כאן, מי שיצליח להתמיד בדרך ולשמור מפני הסכנות האורבות לידו הוא יזכה ב׳מן הגנוז׳.
לגבי ה׳אבן הלבנה׳ קראתי באחד המקומות כשישפטו אותנו בעולם של מעלה ׳אבן לבנה׳ תינתן למי שהוא זך בדין ועליה יהיה רשום ׳השם החדש׳ – שם ההוויה החדש שכל אחד יהיה לו שם משלו אחרי שיעבור השתנות של האבולוציה – נהיה אנשים אחרים, יהיה לנו שם אחר.
אז אלו שתי הקהילות. אנו רואים את הירידה אל תוך האדמה, את הסכנות שאורבות לאדם מצד אחד ההכרה – העולם שחודר אותו והוא מגיב אל העולם מתוכו, והכוח שניתן לאדם והוא יכול ליפול למאגיה שחורה. מתוך זה אפשר לראות איך כל דבר מהדהד אלינו ואפשר לצאת לשאלות ביוגרפיות. אנשים שנוגעים ועוסקים ברוח ומפתחים כלים של הרוח ומתלות זה איפה אפשר לסטות וליפול בדרך.
שאלות או הבהרות?
משתתפת: יש לי איזו דוגמא קטנה על הכוכבים. ביני לבין בתי יש 30 שנה והיא משרתת בתותחנים במקצוע שאני שירתתי לפני 30 שנה בתותחנים. כשאני הייתי במקצוע הזה היה צריך ללמד אותנו את כל גרמי השמים, הכוכבים ולפי המרחקים ביניהם יכולנו למצוא את נ׳צ שאתה נמצא בו והיה מכשיר שקוראים לו ׳מכוון׳ ודרך זה ידענו. היום זה מגיע אליהם בשידור אינטרנטי, הארימן הארדקור, הנתונים מגיעים ומכניסים אותם למחשב ונגמר הסיפור. אני חושבת על ההתרחקות של 30 שנה ואיך הכל השתנה.
יפה: כן, ההתרחקות היום היא מהירה. תחשבי על המכשירים הניידים שכל שנתיים-שלוש זה דור חדש – הפער בידע ובזמן אלו מרחקים עצומים, דברים שקורים בו זמנית.
יש לנו עוד ארבע קהילות לעבור, נקדיש עוד 2 מפגשים לקהילות השונות ואח״כ נגיע לחותמות, שופרות וקערות בעזרת השם.
תודה רבה לכולם.