08.03.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
חשבתי בנקודת הזמן הזו שאנחנו מתמקדים באיגרות, לעשות איזה זום אאוט להקשר הכולל שאנחנו נמצאים, בתוכו כדי לא לאבד את הקשר בין התכנים הלימודיים לשיעור –
כדי לא לאבד את התמונה הגדולה שבתוכה אנחנו נעים בעצם. באמת אנחנו רואים שהתכנים נעשים יותר ויותר מורכבים וגם אנחנו עלולים לאבד את ההקשר מכל התמונה הגדולה. נעשה היום איזו חזרה קצרה כדי להתמקד בתוך התמונה הגדולה של הספר הזה ונמשיך ממנו.
נקודת המוצא, הבסיס שאנחנו נמצאים, זו ההנחייה של שטיינר לראות את המספר ׳האפוקליפסה׳ – חזון יוחנן – כספר חניכה, ובהתאם לכיוון הזה כל הספר של שטיינר נכתב ומתוכו כבר ראינו מה זו חניכה ומה זו התקדשות – התקדשות של העבר ושל התקופה הנוכחית.
אנחנו יכולים לומר שהמעטפת הגדולה של כל תהליכי ההתקדשות נובעת מתוך הכרה של משימת האדמה – אם נכיר מהי משימת האדמה משם נוכל לגזור מהם התהליכים שאנחנו אמורים לעבור.
המשימה הגדולה של האדמה היא התמרת החומר לרוח ובהתמרה הזו טמונה גם הכרת הרוע, הכרת החומר הזה שנקרא רוע, וכמובן שאלת החירות של האינדיווידואל. בשלושת המרכיבים האדירים האלה אנחנו אמורים להגיע בסוף העידנים להכרת הישות האלוהית שהיא כולה ישות של אהבה – המהות שמניעה ופועלת בעולם היא ישות האהבה – רואים את זה גם ביהדות וגם כאן איך שזה מופיע באפוקליפסה.
משימת האדמה מפורטת לתקופות, לכל תקופה יש את המשימה שלה.
בתקופה שאנחנו נמצאים, התקופה החמישית, משימת האדמה באה לידי ביטוי בשבע תקופות התרבות או לפי הספר בשבע האיגרות.
רק לאחר שתסתיים כל התקופה החמישית -כלומר נסיים את התקופה שאנחנו נמצאים בה – תקופה 5, אח״כ תקופה 6 ואח״כ תקופה 7 – רק אז יגיע עידן מספר 6 ורק אז יגיע השלב הבא של האפוקליפסה שזה החותמות – זוכרים שדיברנו שיש שבע איגרות, שבע חותמות, שבעה שופרות וכו׳.
אז החותמות בכלל מתרחשים – שזה אימגינציות מדהימות ואנחנו ניגע בזה קצת היום, אימגינציות שקשורות לעידן השישי ושבע החותמות הן בהקבלה לשבע האיגרות, בהקבלה לשבע התקופות.
אז כדי שיהיה לנו מושג מה זה החותמות או מה זו האימגינציה שנקראת כל חותם וחותם אנחנו צריכים לדעת משהו על האיגרות ולכן יש חשיבות שנכיר את האיגרות ואת התקופות – אתם זוכרים את המבנה שהצעתי להכרת האיגרות –
מה היה נכון? מה היתה הסכנה? ומה מובטח למי שילך בדרך הנכונה וישאר נאמן לאימפולס?
אולי נראה עכשיו 7 את מפת הפלנטות, העידנים והתקופות כדי שנראה בצורה גרפית את מה שדיברתי עד עכשיו.
התמונה הגדולה של הפלנטות – אנחנו בפלנטת האדמה שמתפרטת ל7 עידנים, ארבעה כבר לפנינו ואנחנו נמצאים בפוסט אלנטיס ופה בעצם אנחנו עוברים 7 תקופות תרבות – אנחנו בתקופה החמישית- ואחרי שנעבור את 7 התקופות נגיע למלחמת הכל בכל.
אחרי המלחמה הזו רק אז נגיע לעידן השישי – ושם יפתחו החותמות, והחותמות עצמן הן אימגינציה ואז האנושות כולה תכשיר את עצמה ותגיע לשלב התודעתי של האימגינציה. כל חותם מקביל למה שאנחנו לומדים על האיגרות, כל איכות של חותם נובעת וקשורה לתקופת התרבות הרלוונטית.
משתתפת: איזו שנה זה העידן השישי?
יפה: לפחות עוד 6000 שנה. כל תקופת תרבות נמשכת 2160 שנה – אז יש פה עוד שתי תקופות תרבות – אני לא יודעת כמה זמן תיערך מלחמת כל בכל.
משתתפת: רציתי להעיר משהו בעניין – אם אומרים עוד 6000 שנה זה נשמע מאד רחוק אבל שטיינר אומר בהרבה מקומות שהתקופה שלנו, החמישית, היא תקופה מכריעה, ויש דברים שצריך לעשות בתקופתנו ולא נוכל לעשות בתקופה השישית והשביעית.
ההכנה ל׳מלחמת כל בכל׳ היא עכשיו, בתקופה הזו. וגם כמו שהגלגולים מתקצרים ומאיצים אז נראה לי שגם התקופות יתקצרו – בתחושה שלי צריך להבין ש׳מלחמת הכל בכל׳ זה לא משהו ערטילאי ורחוק, אני לא יודעת אם את מסכימה עם זה יפה.
יפה: זה נכון מאד מה שאת אומרת. בגלל זה נתעכב הרבה על תקופות ארבע וחמש – התקופה הרביעית, היוונית, על מה שקרה בה, והתקופה החמישית שאנחנו נתונים בה, זו התקופה עכשיו עכשיו, זה לא משהו שאנחנו יכולים להגיד ׳בסדר יש זמן׳ – מה שלא נעשה עכשיו לא נוכל לעשות מאוחר יותר.
אני אקדים קצת את המאוחר מבחינת סדר הדברים וכן אתייחס לחותמות כדי שנראה באור אחר את העניין של האיגרות.
כל החזון הזה הוא חזון שמתפרס על העבר והעתיד- התקדשות לעתיד והחזון לעתיד האנושות. ננסה בהמשך לראות את הקשר. היום נראה את הקשר בין חותם מספר ארבע לתקופה מספר ארבע – שם זה ממש ברור, הקשר.
אני רוצה לשתף את הטקסט מתוך חזון יוחנן שמדבר על החותמות.
טקסט מספר 1–
חֲזוֹן יוֹחָנָן פֶּרֶק ה
ה וָאֵרֶא בִּימִין הַיֹּשֵׁב עַל־הַכִּסֵּא סֵפֶר כָּתוּב פָּנִים וְאָחוֹר וְחָתוּם בְּשִׁבְעָה חֹתָמוֹת׃ 2 וָאֵרֶאמַלְאָךְ אַבִּיר קוֹרֵא בְקוֹל־גָּדוֹל מִי יִזְכֶּה לִפְתֹּחַ הַסֵּפֶר וּלְהַתִּיר אֶת־חוֹתָמָיו׃ 3 וְלֹא־יָכֹל אִישׁ לֹא בַשָּׁמַיִם לֹא בָאָרֶץ וְלֹא מִתַּחַת לָאָרֶץ לִפְתֹּחַ אֶת־הַסֵּפֶר וְלֹא לְהַבִּיט בּוֹ׃ 4 וָאֵבְְֲ בְּכִי גָדוֹל עַל־אֲשֶׁר אֵין אִישׁ זֹכֶה לִפְתֹּחַ אֶת־הַסֵּפֶר וְלִקְרֹא בוֹ וְלֹא לְהַבִּיט בּוֹ׃ 5 וַיֹּאמֶר אֵלַי אֶחָד מִן־הַזְּקֵנִים אַל־תִּבְכֶּה הִנֵּה נָצַח הָאַרְיֵה אֲשֶׁר הוּא מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה שֹׁרֶשׁ דָּוִד לִפְתֹּחַ אֶת־הַסֵּפֶר וּלְהַתִּיר שִׁבְעַת חוֹתָמָיו׃
יש פה הרבה אינפורמציה שלא נוכל להתייחס אליה אבל הדגשתי בסגול את מה שכן נתייחס. יש פה ספר ויש פה שבעה חותמות וצריך לפתוח את שבעת החותמות – הם סגורים בספר המסויים הזה , השאלות הנשאלות הן – מהו הספר? ומהן החותמות?
נתחיל דווקא מהחותם. למילה חותם בחזון ובכלל בכל התפיסה המוצגת כאן יש 2 מובנים:
המובן האחד – החותם במובן הפיזיונומי ממש – מה נחתם באדם בגופו, בארשת פניו, במבע זו, מה בפיזיונומיה יבטא את התהליכים הפנימיים שאדם עבר ועשה בכיוון זה או אחר. משהו מזה קיים אצלנו היום – חוויה של חיוורון או הסמקה – חוויה פיזית היא איזשהו ביטוי פיזיונומי לתהליכים נפשיים, אבל בעתיד בעידן ה6, החותם יהיה על פנינו במבנה הפיזיונומי כולו, לא יודעת איך זה יראה בדיוק אבל זה יהיה בפיזיונומיה.
לא מזמן מצאתי ציטוט של שטיינר ״באדם שבו פועלות האמיתות, כשהם תופסות את כל מהותו , תוכלו לראות כיצד במהלך עשר שנים משתנה הפיזיונומיה – ארשת הפנים – ולקרוא במצחו כיצד הוא נאבק״.
כבר כאן אנחנו יכולים לראות שתהליכים עמוקים שאדם עושה, באים לידי ביטוי בפיזיונומיה, בארשת הפנים שלו. אני מוכרחה לשתף כאן משהו, כשהייתי מורה צעירה ולימדתי בכיתות קשות עם תלמידים שהיה שם קשה, וקיבלתי הדרכה ממורה מהממת עם שאר-רוח היום אני מבינה כמה היא היתה גדולה והיא אמרה לי : ״יפה תשימי לב, ככל שתלמדי אותם בשיטה הזו (שהיא הדריכה אותנו) את תראי שהפנים שלהם משתנות״ – אני לא הבנתי את זה, היה משהו בלימוד ובאופן שבו השתנה משהו בתובנה שלהם ובקשר שלהם עם עצמם ועם העולם שבאמת היה אפשר לראות שמשהו השתנה בפנים.
אז אנחנו מדברים כאן על השינוי, החותם הפיזיונומי שמבטא את המוסרי שבאדם. זה המובן האחד של החותם.
המובן השני – שהוא הרבה יותר מסעיר מבחינתנו – שהאנושות תסומן ע״י החיה או על ידי המלאך – אני לא אכנס לפרטים איך זה יקרה, אבל מהעידן ה- 6 ולאחריו מי שיתמיד בדרך הרוחית ולא יבגוד בדרך הרוחית ומי שלא יפול לזרועותיו של הארימן ושאר כוחות הרוע המלאך יסמן אותו – יהיה חותם.
לעומתם, מי שיפול לכוחות האופל או לאנטיכרייטס או לחיה – יסומן על ידי החיה.
מי שיסומן יהיה מוגן מפני כל האסונות והפרעות ומה שצפויה לאנושות – התוכחה והאסונות שיגיעו כשלב שבו צריך להחזיר את האנושות אל הרוח.
מדובר על מאבק אדיר עלינו על בני האדם – בין להישאר על הנתיב הרוחני לבין מי שרוצה למשוך אותנו מחוץ לנתיב הרוחני, ויהיה חותם שיסמן אותנו. החותם יהיה על המצח, לא יודעת איך זה יראה. זה מזכיר את ״אות קין״ מסיפורי התנ״ך.
במקור ״אות קין״ לא היה על המצח בפולקלור זה מה שמקובל לספר, אבל אותה ״אות קין״ נועדה לשמור עליו שלא יפגעו בו.
משתתפת: מאד מזכיר את יציאת מצריים שהמשקופים של הדלתות סומנו.
יפה: נכון מאד. אנחנו נסומן. במובן מסוים אנחנו יכולים לשאול פה עכשיו ומי שנמצא פה אני מניחה שענה בחיוב – האם אני מרגיש שאני מסומן? האם אני מרגיש שעולם הרוח סימן אותי? מי שנמצא פה מן הסתם בתוכו מרגיש כך אבל כששאלה מחייבת – אם אני מרגישה שעולם הרוח סימן אותי ואני מחויבת? מה זה אומר להיות מחויב לסימון הזה שהוטבע בי ע״י עולם הרוח?
משתתפת: יפה, אי שלא לחשוב על שם ביה״ס שלנו ״כחותם״.
יפה: נכון.
ה-ספר שיפתח – מה זה הספר? זה כמובן לא במובן המוחשי שלו – הספר זה רישום תולדות האנושות – שבה אפשר לראות מה נחתם בנו מכל תקופה – ופה זה מתקשר לשם ביה״ס שלנו באמת, כמו שאמרת.
משתתפת: זה קשור לרשימות האקשיות?
יפה: זה לא חופף לרשימות האקשיות אבל כנראה זה מאותה איכות, כאן יש לזה תפקיד באנושות, הרי אמרנו שכל אחד מאיתנו עבר את ארבעת התקופות ויעבור גם את הבאות שלאחר מכן.
פתיחת הספר זה היום בו יסתכלו ויראו, מזכיר לי גם את יום כיפור שאומרים שביום כיפור ״נפתח הספר״ שכל מעשינו רשומים שם ואנחנו באים לדבר על מה שנרשם שם.
משתתפת: יפה למה את אומרת שזה לא הרישמות האקשיות? זה לא אותו דבר? זה נשמע בדיוק אותו דבר.
יפה: כנראה שכן אבל כיוון שהוא לא מזכיר את זה בשפה המפורשת ״הרשימות האקשיות״ אז אני לא אומרת את השם המפורש אבל כנראה שזה זה או לפחות מאותה מהות. ברשימות האקשיות רשומה ההיסטוריה של האנושות יותר מאשר ההיסטוריה של ההיררכיות.
משתתפת: ברשימות האקשיות הוא אומר שהכל רשום – גם היחיד וגם הרבים.
יפה: אוקי, אז אפשר ללכת לכיוון הזה אבל כיוון שהוא לא הזכיר במפורש לא אמרתי.
הספר הזה ייפתח ושם ייראה מה עשינו ומה לא עשינו, מה נחתם בנו מכל תקופה, מה לקחנו מתוך כל תקופה.
ובאמת כשעברנו על האיגרות של הודו,פרס ומצריים – עצרנו לשאול – מה מתוך זה קיים בנו?
למשל בתקופת הודו הקדומה – ׳האם באמת אני נאמנה למשימת האדמה מבחינת הכנסת רוח לתוך החומר׳? בתקופת פרס שהיתה בה דואליות שאלנו ׳האם אני יכולה להחזיק אחדות׳? להאמין שהכל בא משורש אחד ואין פיצול וריבוי מלכויות ואלוהויות?
כל תקופה עם מה שאנחנו נדרשים להטביע בתוכנו עד למשימה האחרונה בסוף המסלול.
משתתפת: זה מעניין שכתוב שאת הספר יש לפתוח ואת החותמות להתיר – החותמות כדי לגלות את העדות – אתה יצרת אבל מישהו סימן אותך וזה סוג של עדות – אתה צריך להיות בפעילות של התרה. כדי להבין את החותמות, יש להתיר את החותמות, התרה זה כל הזמן יחסים ופעילות.
יפה: נכון, אבל השאלה המוקדמת היא ׳מה נחתם בי׳? אני מחתים בעצמי את עצמי – הפעילויות שלי חותמות בי. בעצם גם כשאנחנו מתבוננים בעצמנו או בדפוסים הנפשיים שלנו וכו׳ זה גם להתיר חותם מסויים – מה שנחתם בי מחיים קודמים – ע״י עבודה רוחנית אנחנו מתירים את זה, לא היינו יכולים להתקדם אם לא היינו פעילים ועובדים בעבודה רוחנית, אז את צודקת זה דורש התרה אבל זה גם דורש התבוננות של מה שנחתם ע״י מעשיי.
משתתפת: זה מעניין כי אנחנו מדברים על העידן ה- 6 ושם הצו יהיה כבר סגור – שם כבר נסומן.
יפה: נכון אבל יש שם תקווה עד אחרי העידן ה- 7 וגם אחרי, כלומר לא נהיה שאננים אבל לא נאבד תקווה. מי שמוטלת עליו משימה הוא כן עושה את הדרך לעזור לאלה שכביכול גורלם חתום כבר או שנשארו מאחור.
משתתפת: אפשר לשאול משהו? החותמות האלה זה רישום קרמתי של מעשיי? אלו החובות והזכויות שלי? כי מה שנחתם בי זה המעשים שלי – האם אני יצרתי פה קרמה לעתיד או האם אני ממשתי קרמה שהייתי צריכה לממש? ולהתיר את החותמות זה בעצם להתיר את הקרמה?
יפה: אני חושבת שזה פחות במובן הפרטי של הקרמה שלי, אלא החותמות קשורות לשאלה ״האם אני פעלתי בהתאם למשימת האדמה״?
משתתפת: בעצם בהתאם לאיגרות?
יפה: כן, בהתאם לאיגרות, לשליחות ולאימפולס. האם הצלחתי להכיר את הרוע בתוכי ולהתמיר אותו? האם הצלחתי להגיע לחוויות האחדות או להכרת האחדות? האם הצלחתי להתמיר רוח לתוך החומר? על זה ניבחן ולא הקרמה האישית.
משתתפת: יש לי תחושה שזה כבר מעבר לקרמה – חוק הקרמה לא יהיה לתמיד ובגלל זה אנחנו נדרשים עכשיו לתקן – זה שלב שבו אם פיתחתי את האיברים שמאפשרים לי להיות חלק מהעתיד הזה.
יפה: נכון. בחיים הפרטיים שלנו השלב הזה שמציינת פה אנחנו קוראים לו ׳אדם הרוח׳ אחרי גיל 63 , שזה זמן שמי שהכין את עצמו – הביוגרפיה האישית כבר לא כל-כך רלוונטית, יותר חשוב מה אתה עושה עם החלק הזה של חייך – האם אתה בשירות הרוח או לא? האם אתה חוזר לאחור ועסוק בחוויות העבר או במבנה הנפשי שלך? או שזה כבר לא משנה – מה היה? ומי אני? ומה הפרסונה וכו. אתה כבר משרת את הרוח והאנושות בעניין הזה – זה יותר ממך כאדם – זה במיקרו.
במקרו זה יהיה בעידנים האלה.
טקסט 2
"וכעת נחשוב על רואה רוחי שמתבונן אל תוך עתיד האדם. מה יתגלה לו? כל מה שהכין האדם מראש במהלך שבע תקופות התרבות – שכן נפשו התגשמה בתרבויות שחלפו ותעשה זאת גם בעתיד – כל זה יתגשם בתקופה הבאה וימשיך לחיות מעבר למלחמת הכל בכל הגדולה אל תוך העידן הספיריטואלי. בכל תקופה הוא קלט את מה שהיה עליו לקלוט בה. הרהרו בנפשכם כיצד חייתם בתקופה ההודית הקדומה. אז קלטתם את לימודי החכמה המופלאים מן הרישים הקדושים, ואף אם שכחתם אותם תיזכרו בהם בעתיד. ובהמשך צעדתם מהתגשמות להתגשמות. יכולתם ללמוד את מה שאיפשרו לכם ללמוד התרבויות הפרסית, המצרית והיוונית רומית. כל זה נמצא כיום בתוך הנפש אך כיום אין זה נראה עדיין בפנים כהבעה חיצונית. בהמשך תחיו בקהילה הקרויה פילדלפיה. תחיו בהמשך בתקופה שבה ישלוט האמן, ותתפתח יותר ויותר קהילת אנושות שבה ייראה בפניהם של בני האדם מה הם הכינו מראש בתקופתנו אנו... כל מה שאתם קולטים עם נפשכם כאשר אתם יושבים כאן, התורות הספירטואליות בנות זמננו המתקשרות לנפשותיכם, יישא את פירותיו הגלויים בזמן שלאחר המלחמה הגדולה..יבוא העידן החמישי (יופיטר) ואתם תשאו בפניכם את ההשתקפות מכך. על מצחכם יהיה כתוב מה עיבדתם כעת, מה הם מחשבותיכם ורגשותיכם עתה ." עמ' 79
יש ביטויים בעברית עם העניין של המצב, נכון?
״כתוב לו על המצח״ – משם זה בא.
משתתפת: יפה, סליחה, אבל יופיטר זה העידן החמישי? משהו לא מסתדר לי.
יפה: לא, זו הפלנטה החמישית.
משתתפת: גם להארי פוטר היה סימן על המצח, למעשה הסימן של הארי פוטר היה שהוא צריך להילחם ברוע שלו כי הוא היה גם הצד השני, הצד הרע, כוחות הנגד – הוא היה גם כרייסט וגם אנטי-כרייסט והוא היה צריך להיפרד מכוחות הנגד שלו. בשבעת הספרים שלא נאמר ׳שבעת החותמות׳ שלו.
יפה: כן זה מדהים.
אז נחזור אל האיגרות, היום נתעמק בתקופת יוון ובאיגרת הרביעית.
בעצם עבורנו אנחנו יותר יכולים לחוש את תקופת יוון הקדומה ופחות את תקופת הודו הקדומה ופרס וכו׳ – זה נראה יותר מוחשי עבורנו תקופת יוון – רומי. גם בגלל שהמרחק של התקופה ניתן לתפיסה פחות או יותר, אבל בעיקר שעקבות התקופה עדיין נטועים בנו מאד עמוק. אנחנו עדיין תוצר של התקופה הרביעית והמאפיינים העמוקים שלה עדיין פועלים בתוכנו. אומנם עברנו רק שליש של התקופה החדשה אבל עקבותיה של התקופה הרביעית עדיין מורגשים מאד בפעילות שלנו בעולם ובמאפיינים שאנחנו יכולים לראות באנושות היום.
אז מה אפיין בעיקר את התקופה הרביעית יוון רומי?
קודם עלינו לזכור את כיוון הירידה מהודו – פרס – מצריים – יוון – יותר ויותר מהרוח אל החומר, שזו התנועה הנכונה מבחינת המשימה של האנושות ושל הקוסמוס.
מה היה שם? מה אפיין את יוון או התרבות הזו?
הירידה אל החומר ביוון היתה באופן שהם עדיין לא איבדו לגמרי את הקשר עם הרוח, אבל הצורה של החומר עניינה אותם – הצורה החיצונית, גוף האדם עניין אותם, הם רצו לראות את היופי וההרמוניה שבו אבל זה כבר לא רק החומר כ׳שדה מחקר׳ לעיין בו אלא הצורה של החומר שכדאי להסתכל עליו.
ובאמת האומנות הגיעה לשיאים שהשפיעה גם אלפי שנים לאחר מכן מהתקופה של האומנות היוונית. חוקי קלאסיקה של פיסול, מבנה והפנים ויופי עדיין קיימים מאז. מה יוצר הרמוניה יפה במבנה של הפנים?
ממש כמו שהמצרים פיתחו את הגיאומטריה של המרחב, ביוון הם הביאו לידי חוקיות את ההרמוניה של הצורה החיצונית ולכן הפסלים שלהם כל כך מושלמים, הם הגיעו לדיוק בהבנת ההרמוניה של הצורה והמבנה.
מה שמאפיין את התקופה הזו שיש להבין את העולם דרך האינטלקט – התקופה שבה התפתחה הנפש השיכלית. מאוחר יותר נכנס החוק האזרחי – ברומא האדם נעשה ׳אזרח האדמה׳, נעשתה חוקה אזרחית, האזרח כמי שהחוק אמור לשרת אותו כחלק מהמדינה, יש התאזרחות והאנשים הופכים לאזרחי האדמה. יש גם הבדל שלא ניכנס אליו – המעבר הזה מן הרוח אל החומר בא לידי ביטוי גם בפולחנים של האל – אם ההודי לא היה צריך שום פולחן רק להתכנס פנימה במדיטציה, הפרסים עבדו על ההרים וסגדו לשמש, המצרים עם הפירמידות, בתקופת יוון כבר בנו ׳בית לאל׳ – כבר היה צריך לבקש שהאל ירד אל הבית שבנו לו. מאוחר יותר הכנסיות העצומות שנבנו – שם זה דימה איזה חלל שהשכינה או האלוהות יכולה לבוא שם לידי ביטוי.
מכיוון שהיה צורך להבין את העולם דרך האינטלקט, זה ערש הפילוסופיות של העולם – שם הן התחילו – היה צריך להסביר את העולם, להסביר את האדם ואת היחסים בין האדם לעולם ושם התחילה הפילוסופיה הקלאסית, וממנה עד היום כל פילוסופיה מסתמכת בראש ובראשונה על הפילוסופיה של יוון.
אז יש שם יותר ויותר ירידה אל החומר, יותר ויותר נעשים אזרחי האדמה וכאן בדיוק הסכנה הגדולה ביותר. מה היתה הסכנה?
משתתפת: שילכו יותר מדי לתוך החומר.
יפה: בדיוק. כיוון שהיתה סכנה כל כך גדולה שיבלעו ויכנסו יותר מדי אל תוך החומר, רגע לפני הסכנה, בתקופה של יוון מה מתרחש?
משתתפת: אירוע כריסטוס.
יפה: בדיוק. בתוך תקופת יוון, בתוך הגרף הזה של ירידה אל החומר, רגע לפני ההתקשות והירידה אל החומר ודרך אגב אנחנו נמצאים בעיצומו של התהליך הזה, מגיעה האלוהות שמתגשמת על פני האדמה ומצילה את האנושות מהשלב הזה שעלולים היינו ליפול אליו.
משתתפת: אבל אנחנו נורא בתוך זה עכשיו.
יפה: נכון. זה על משקל האימרה ביהדות ״לפני המכה מגיעה התרופה״ – כלומר מה שיכול להציל אותנו כבר ניתן, המענה כבר ניתן, עכשיו אנחנו צריכים לפעול כדי להיות חלק מהמענה שניתן.
משתתפת: זאת אומרת שמה שאת אומרת זה שאנחנו צריכים לפנות לכריסטוס, אל מה שהוא הביא, כי זו היתה התרופה של האנושות?
יפה: כן.
טקסט 3
"הביטו בתרבות היוונית לטינית, שבה יצר האדם באמנות נפלאה בעולם החומרי החיצוני תמונה שלמה מעצמו, ובדרמה עיצב את גורלו האנושי כמו אצל איסכילוס…אותה השתלטות על החומר שאנו רואים בתקופה היוונית מצביעה על שלב נוסף, שבו גילה האדם חיבה להוויית הקיום החומרית, ובתקופה הרומית הוא השלים זאת בצאתו אל המישור הפיסי. מי שמבין זאת אף יודע שעלינו לראות בכך את הופעתו המלאה של עקרון האינדיווידואליות. לכן הופיע ברומי לראשונה מה שאנו מכנים מושג החוק, שלפיו ניצב האדם לפנינו לראשונה כאזרח… רק מדע מבולבל עשוי לייחס את החוקה לכל מיני תקופות קודמות… ברומא הוכנס לראשונה החוק המהותי, נכנס לתוקפו המושג המהותי של האדם כאזרח. ביוון היה עדיין האזרח איבר של מדינת העיר. האתונאי והספרטני היו יותר אזרחים מאשר בני אדם אינדיווידואליים. הם חשו עצמם כאיברים של מדינת העיר. ברומא נעשה האדם היחיד לראשונה לאזרח…" עמ' 61
"באותו זמן האגו החל לקבל את כל רשמיו מהעולם החיצון ומעט מאוד יכול היה להיות מושג כעת מהראיה הרוחית הקדומה לתוך עולמות הרוח. אפשר לומר שנסגרה דלת על עולמות הרוח ובמקומם היה חייב האדם ללמוד לסמוך על הכוח של חשיבתו (פילוסופיה ותיאולוגיה). האמירה היוונית ' עדיף להיות קבצן על האדמה מאשר מלך בממלכת הצללים' מראה לנו את החשכת התודעה הרוחנית. העולמות הרוחניים מהווים לא יותר מאשר ממלכה של צללים" עמ' 32, אדריאנה קוליאס
הנקודה האחרונה שבה עסק הטקסט הזה, עוסק באחד ההיבטים המהותיים והמרכזיים בתקופה הרביעית שמקרינה גם אלינו. כיוון שהיתה קדם התרחקות מהרוח, בעצם נסגרה חווית הנצח משני הכיוונים שלה –
חוויית הנצח לפני הלידה
חוויית/ידיעת הנצח שלאחר המוות.
פעם ראשונה שהאדם מגיע למצב שבו הוא מרגיש שחייו תחומים בזמן בין לידה ומוות. התנתק הקשר בעולם שהיה לנו קודם, לפני הלידה והתנתק הקשר בידיעת העולם לאחר המוות.
החוויה הזו שהלכה והשתרשה בתקופה ההיא וקיימת עד היום, היא מהפכנית גם במבנה של הנפש שהאדם נשא איתו, כיוון שכרגע יותר ויותר מזדחלת אל האדם סוג של אימה – חיי מתחילים ונגמרים בנקודה מסויימת אז מה אני עושה?
אין לי שליטה על הלידה ולא על המוות, אין לי לאן ללכת ואני לא יודע מאין באתי? והשאלה של הזמן, עכשיו שאני חי נעשתה שאלה קשה, כיוון שלא היה מענה לא מלפני הלידה ולא אחרי הלידה.
מבין שחייו קצובים ולכן מפה עולות השאלות ״מה לעשות עם החיים האלה״? ׳עדיף להיות קבצן כאן, מאשר מלך שם׳ – אם אני כבר חי אז שאשאר חי פה, כי את זה אני מכיר ויודע. ׳חייה ושתה כי מחר תמות״ ״חיים רק פעם אחת״ – כל האמירות העממיות הללו נובעות מהתפיסה שהשתנתה היא לא היתה קיימת קודם. גם בשלושת תקופות התרבות שקדמו לה, אפילו שהם ירדו לאט מתוך עולם הרוח, עדיין היתה תנועה לפני הלידה ואחרי הלידה, היתה חוויה של ניצחיות.
לאט לאט זה נקטע והחיים נעשו תחומים בין לידה ומוות, עם זה מתחילה להתעורר חוויית האימה, הריקנות והחיפוש – כל מה שאנחנו מכירים גם היום כל המטריאליזם.
מי ״חוגג״ על התפיסה הזו שיש חיים רק בין לידה ומוות?
משתתפת: אהרימן.
יפה: בדיוק.
זה זמן שליטתו של אהרימן, שקיים גם היום – אין שום דבר לא לפני ולא אחרי. החיים הם היום לזמן קצוב. תמצה את מה שאפשר בתוך חיי החומר, והדבר הזה הטביע חותם, אם מדברים על חותם בנפשות ובאופן בו אנו פועלים בתוך הדבר הזה שהתהווה שהמוות הוא סוף.
אם קודם היו חיים שהמוות היה חלק מרצף החיים, כאן המוות לא נתפס כחלק מהרצף אלא כקטיעה שרירותית של החיים. לא היה מקום לדבר הזה שנקרא ׳מוות בתוך החיים׳ ואנחנו רואים את זה גם בתקופה שלנו, אמנם כבר מתחיל להיות שינוי אבל הדבר הזה שאין מקום ל׳מוות בתוך החיים׳, כבר הוטבע שם והגיע לעיבוי מאד מאד קשה בתקופת התרבות היוונית.
משתתפת: הוא מדבר פה על מושגים ואח״כ זה ממשיך לתוך התקופה החמישית שלנו, האדם ירד מהחומרי לפיזי, הוא מבחין בין החומרי והפיזי ואני חושבת שזה קשור בחווית המוות, כי החומרי הוא חדור באלוהות, הוא עדין ואתה צריך להישאר מאד עדין כדי לתפוס אותו, אבל האדם צנח לתוך הפיזי, זאת אומרת שהוא איבד קשר עם הממשות החומרית העדינה.
יפה: כן זה מאד יפה, נכון ושנגיע לתקופה החמישית נדבר על זה.
חווית האדם בתקופת התרבות היוונית היא חוויה של סופיות, יש סופיות. יחד עם החוויה של המוות הוא סופי, בתוכו קיננה איזו ידיעה עמומה שבעצם האדם הוצא מהקשר עם הממשות.
משתתפת: הרי הנצרות מדברת על חיי נצח וגיהנום וגן עדן, אז בעצם הם כן המשיכו הרעיון הזה אח״כ?
יפה: זה תלוי, אני לא יודעת עד כמה הם מדברים על חיים חוזרים כעבודה, יש המשך רק כמשהו שמקרין על המוסריות שלך פה.
משתתפת: משהו מעניין שנזכרתי בהקשר של השתלשלות הזיכרון, אז הוא אומר שביוון התחיל הזיכרון להיות דומה לזיכרון שיש לנו עכשיו, וזה מאד מתחבר להבחנה של המוות והחיים. בעצם עד שלא היתה הבחנה ברורה בין לידה ומוות אז גם הזיכרון לא היה לו את אותו מבנה שיש לו עכשיו.
יפה: מדהים. תודה.
אז בתוך הדבר הזה של המחשבה שהמוות הוא סופי, מתרחש אירוע של הכריסטוס שבו כל מהות האירוע זה התגברות על המוות.
אפשר לומר שבתקופה שלנו מתחיל משהו מזה לחדור, הידיעה מתחילה לחדור, מי שעושה כמובן עבודה רוחנית, שאנחנו יכולים לגבור על המוות, שיש בנו מימד נצחי שיכול לגבור על המוות. כבר פחות ראיית המוות של הגוף כסוף של דבר.
עכשיו נקרא את האיגרת של התקופה הרביעית ואח״כ ניגע בחותם הרביעי כדי לראות את הקשר בין מה שדיברנו עכשיו לבין החותם הרביעי, זה אולי יסגור מעגל בקשר בין החותמות לאיגרות.
אנחנו לא נתעכב על הכל אלא נתמקד באופן בו הדובר מציג את עצמו, מה היה נכון באותה תקופה, מה הסכנה ומה מובטח.
טקסט 4
האיגרת בחזון יוחנן
18 וְאֶל־מַלְאַךְ קְהַל תִּיאֲטִירָא (יוון רומי – 4) כְּתֹב כֹּה אָמַר בֶּן־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עֵינָיו כְּלַבַּת־אֵשׁ וּמַרְגְּלוֹתָיו כְּעֵין־נְחשֶׁת קָלָל׃ 19 יָדַעְתִּי אֶת־מַעֲשֶׂיךָ וְאַהֲבָתְךָ וֶאֱמוּנָתְךָ וַעֲבוֹדָתְךָ וְסָבְלֶךָ וַאֲשֶׁר מַעֲשֶׂיךָ הָאַחֲרוֹנִים רַבִּים מִן־הָרִאשׁוֹנִים׃ 20 אַךְ־מְעַט יֶשׁ־לִי עָלֶיךָ כִּי תַנִּיחַ לָאִשָּׁה לְאִיזֶבֶל הָאֹמֶרֶת נְבִיאָה אָנֹכִי לְלַמֵּד וּלְהַתְעוֹת אֶת־עֲבָדַי לִזְנוֹת וְלֶאֱכֹל זִבְחֵי אֱלִילִים׃ 21 וָאֶתֶּן־לָהּ זְמַן לָשׁוּב וְהִיא מֵאֲנָה לָשׁוּב מִתַּזְנוּתֶיהָ׃ 22 הִנְנִי מַפִּיל אֹתָהּ לְמִשְׁכָּב וְאֶת־הַמְנָאֲפִים עִמָּהּ בְּצָרָה גְדוֹלָה אִם־לֹא יָשׁוּבוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם׃ 23 וְהָרַגְתִּי בַמָוֶת בָּנֶיהָ וְיָדְעוּ כָל־הַקְּהִלּוֹת כִּי אֲנִי חֹקֵר כְּלָיוֹת וָלֵב וְנָתַתִּי לָכֶם לְאִישׁ כִּפְרִי מַעֲלָלָיו׃ 24 וְאַתֶּם שְׁאָר הַנִּמְצְאִים בְּתִיאֲטִירָא כֹּל אֲשֶׁר־אֵין לָהֶם הַלֶּקַח הַהוּא וְלֹא יָדְעוּ אֶת־עֲמֻקּוֹת הַשָּׂטָן כַּאֲשֶׁר הֵם מִתְהַלֲלִים לָכֶם אֲנִי אֹמֵר לֹא־אָשִׂים עֲלֵיכֶם מַשָּׂא אַחֵר׃ 25 אֶפֶס מַה־שֶּׁיֵּשׁ לָכֶם בּוֹ הַחֲזִיקוּ עַד־בֹּאִי׃ 26 וְהַמְנַצֵּחַ וְשֹׁמֵר אֶת־מַעֲשַׂי עַד־עֵת קֵץ אֶתֶּן־לוֹ שָׁלְטָן עַל־הַגּוֹיִם׃ 27 וְרָעָם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר יְנֻפָּצוּ כַּאֲשֶׁר קִבַּלְתִּי גַם־אָנֹכִי מֵאֵת אָבִי׃ 28 וְנָתַתִּי לוֹ כּוֹכַב הַשָּׁחַר׃ 29 מִי אֲשֶׁר־אֹזֶן לוֹ יִשְׁמַע אֵת־אֲשֶׁר הָרוּחַ אֹמֵר לַקְּהִלּוֹת׃
חזון יוחנן פרק ב.
ניקח 2 דברים מהאיגרת –
״כה אמר בן אלוהים״ מי זה בן האלוהים באיגרת הרביעית?
משתתפת: זה עוד פעם כריסטוס.
יפה: כן, הרוח שיורדת אל האלוהות שמתגשמת בכריסטוס על האדמה, והנזיפה שמגיעה היא בגלל ״שהנחת לאישה איזבל״ מה אתם יודעים על איזבל?
משתתפת: היתה אישתו של אחאב וכל הסיפור עם אליהו וכוהני הבעל.
יפה: כן, איזבל היתה ה׳מסית׳ וה׳מדיח׳ – הסיתה והדיחה לעבודת אלילים הבעל והעשרה, היא נלחמה בנביאים והרגה אותם. רצתה להשמיד את כל נביאי האמת, הביאה את כל העבודה הזרה, ויודעים מה היא עשתה עם כרם נבות (״הרצחת וגם ירשת״).
בכל אופן איזבל מוזכרת כאן בשביל האזהרה, בשבילנו.
האם אנחנו נלך אחרי נביאי שקר ועבודה זרה או נישאר לרוח, לאמת ולנביאי האמת?
בתקופה שבה הכריסטוס הופיע, ואנחנו יודעים שהיו המון מתנגדים לאימפולס הזה, כשמזכירים את איזבל זו שאלה בשבילנו – האם אני יכולה להחזיק מעמד באמונה שלי בנביאי האמת?
הסכנה שלי היא ליפול לנביאי השקר.
מי שיחזיק מעמד ולא ילך ויצליח ללמוד ממות איזבל – מוות מביש ומבזה – יובטח לו ׳כוכב השחר׳, מרקורי, הכוכב שיתן את הכיוון לאבולוציה של האדמה במחצית השניה. אתה תוכל לראות את ׳כוכב השחר׳ ותהיה מחובר לכיוון שהאבולוציה האנושית הולכת אליו.
ככל שאנחנו נתקדם יהיו יותר נביאי שקר, יותר עבודה זרה ויותר פיתויים במסווה ומפה אנחנו צריכים להיזהר.
משתתפת: מדהים כמה שזה קשור לימינו. כל המסכים יורדים בימים אלו ואתה כבר לא יודע מה אמת ומה שקר.
יפה: אני רוצה להראות לכם את הפתיחה של החותמות כדי שנראה את החותם הרביעי ואת הקשר שלו למה שדיברנו.
טקסט 5
חֲזוֹן יוֹחָנָן פֶּרֶק ו
ו וָאֵרֶא הַשֶׂה פֹּתֵחַ אֶחָד מִן־שִׁבְעָה הַחֹתָמוֹת וָאֶשְׁמַע אַחַת מֵאַרְבַּע הַחַיּוֹת מְדַבֶּרֶת וְקוֹלוֹ כְּקוֹל רַעַם לֵאמֹר בֹּא וּרְאֵה׃ 2 וָאַבִּיט וְהִנֵּה סוּס לָבָן וְהָרֹכֵב עָלָיו קֶשֶׁת בְּיָדו ֹוַתִּנָּתֶן־לוֹ עֲטָרָה וַיֵּצֵא מְנַצֵּחַ וּלְמַעַן יְנַצֵּחַ׃ 3 וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשֵּׁנִי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשֵּׁנִית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה׃ 4 וַיֵּצֵא סוּס שֵׁנִי וְהוּא אָדֹם וּלְרֹכְבוֹ נִתַּן לְהַעֲבִיר אֶת־הַשָּׁלוֹם מִן־הָאָרֶץ לְמַעַן יַהַרְגוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וַתִּנָּתֶן־לוֹ חֶרֶב גְּדוֹלָה׃ 5 וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשְּׁלִישִׁי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשְּׁלִישִׁית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה וָאַבִּיט וְהִנֵּה סוּס שָׁחֹר וּבְיַד רֹכְבוֹ מֹאזְנָיִם׃ 6 וָאֶשְׁמַע קוֹל מִתּוֹךְ אַרְבַּע הַחַיּוֹת אֹמֵר קַב חִטִּים בְּדִינָר וּשְׁלֹשָׁה קַבִּים שְׂעֹרִים בְּדִינָר וְאֶת־הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן אַל־תַּשְׁחֵת׃ 7 וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הָרְבִיעִי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הָרְבִיעִית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה׃ 8 וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ׃
ארבעת החותמות זה ארבעת האיגרות, ארבעת תקופות, ותסתכלו את החותם הרביעי – אלו ארבעה סוסים – ארבעת החותמות מופיעות באימגינציות של ארבעה סוסים.
הסוס הרביעי שקשור ליוון נקרא ׳מוות׳. כל נושא המוות, שאלת המוות, החיים לאחר המוות וההתגברות על המוות שלטה בתקופה הרביעית, מיוצגת כאן על ידי פתיחת החותם הרביעי, מיוצגת כאן על ידי סוס ירקרק שזה אפרוריות של מוות, מייצג את המוות.
פה אנחנו ממש יכולים לראות את הקשר בין התקופה הרביעית ושאלת המוות ובין הסוס הרביעי.
תמונת ארבעת פרשי האפוקליפסה – כל סוס בהתאם לתקופה והצבעים הם בהתאם למשימת התקופה.
המשימה שתעבור מהתקופה הרביעית לתקופה החמישית קשורה לאופן בו אנו נושאים את המוות בתוכנו, ידיעת המוות, זה כבר לא זר לנו לדבר על החיים שלפני ועל החיים שאחרי – אבל זה לא היה ככה אצל חלק גדול מאד באנושות, אנחנו רואים כיצד נושא המוות ממלא בהם אימה כיוון שזה נתפס כסוף שרירותי של החיים.
אסיים בשיר קצר של לאה גולדברג בדיוק בנושא הזה.
לאה גולדברג
בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.