29.03.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
במפגש הקודם התחלנו לעסוק, לא בצורה מאד מעמיקה, באיגרת החמישית שמקבילה לתקופה החמישית – התקופה שאנחנו נמצאים בה, איגרת שמופנית לקהילת סארדיס.
רגע לפני אני חייבת התנצלות לאפרת שבמפגש הקודם היית אמורה להסביר לנו על מנורת שבעת הקנים ולא הגענו לזה, אז היום בבקשה נשמח לשמוע את זה.
אפרת: בכל אופן מה שהוא אומר מהספר ׳הכריסטיאניות כעובדה מיסטית׳ שם הוא מדבר על זה ששבעת הכוכבים הם מלאכי שבע הקהילות, הרוחות המנהיגות (את זה ראינו באיגרת החמישית), והמנורות זה שבע דרכים להגעה אל האלוהות. זה בעצם מה שהוא אומר, אז אני מתארת לעצמי שבטח הוא מתכוון ל7 התקופות.
יפה: התקופות, האופנים, הפלנטות, 7 רמות תודעה ….
אז האיגרת נפתחה כשהדובר מציג את עצמו כמי שיש לו 7 רוחות השמיים ו- 7 הכוכבים. אתם זוכרים איך הסברנו את 7 רוחות השמיים והכוכבים?
מי אלו שבע הרוחות ושבע הכוכבים כשמדברים על התפתחות האדם?
משתתפת: מדובר על שבע הפלנטות של התפתחות האמה.
יפה: נכון. הדובר מופיע בפנינו באיגרת הזו כמציג את התמונה השלמה, התמונה העתידית – תמונת האדם העתידית שלו כבר קיימת, הישות שכבר רכשה שיש לה את 7 רוחות השמיים כלומר את שבע רמות התודעה בהתאם ל- 7 הפלנטות שכל האנושות תעבור – משבתאי, שמש ירח וכו׳.
אז התמונה המלאה של האדם נמצאת, מה שלא בטוח זה מי ישיג את התמונה הזו, היא לא מובטחת באופן אוטומטי לכל אחד, אנחנו צריכים לעבוד בשביל הרמה הזו, אבל היא כבר קיימת כפוטנציאל.
באיגרת החמישית מופיע הדובר ומציג דווקא באיגרת הזו של התקופה החמישית – בירידה של האדם אל התת חומר – בתקופה הזו שמאופיינת בקיטוב מאד גדול בין מי שאומר ׳חי אתה והינך מת׳ מצד אחד, ומצד שני בין מי שמקפיד ושומר על ׳בגדיו הלבנים׳.
בדיוק בתקופה החמישית, אנחנו מכירים את הפרבולה של הירידה והעלייה למעלה ומה קורה בחלק הזה של הירידה על הכיוון השונה שהאדם עלול לקחת.
נראה את הגרף.
אז אנחנו מכירים את השלב שאנחנו באים מסף אחד לסף אחד – מסף הלידה לסף המוות. השלב הזה של האדמה, ההיפוך, מבחינת התקופות זהו שלב מספר ארבע. רגע לפני שאנחנו עושים את הבחירה – האם אנחנו עולים או יורדים – אפשר לומר שהתקופה החמישית קהילת סרדיס אלו 2 הכיוונים של התקופה הזו – ׳חי אתה והינך מת׳ או ׳בגדיך לבנים׳.
מי שכביכול חי אבל הוא בעצם מת, לא עושה את התנועה חזרה אל הרוח, ומי שבגדיו לבנים – שבתוך המאבק הגדול הזה של התקופה, הוא מוצא את המאמץ הגדול הזה בתוכו לעלות למעלה. אמצע החיים כאב התופעה בביוגרפיה האישית והאנושית בתקופה הזו זה שלב ההיפוך, אבל הוא כבר לא ינתן בצורה אוטומטית כמתנה מבלי שהאדם יעמול ויעבוד לטובת זה.
וכאן עולה השאלה – האם אני נמצא בשלב או באיכות של להתמיר את החומר לרוח או להילכד בתוך החומר – שזה מוות. ׳חי אתה והינך מת׳ – זה שאני מזוהה עם החומר ולכוד בתוך החומר ומוותר על הנצח – אני למטה נשאר באדמה בתחום הזה של אין נצח לא לפני ולא אחרי.
אמרנו שהקוטב האחד זה חי אתה והינך מת, והקוטב האחר שזה לובשי הבגדים הלבנים, אלה שהשכילו בעבודה פנימית מאד גדולה לשמור על בגדים לבנים, שהם נכונים תמיד לקריאה. אתם זוכרים שקראנו את המדרש היפה הזה על המסיבה שהמלך עושה, מזמין את נתיניו, הם מתלבשים אבל הוא לא אומר מתי, יש כאלה שמתלבשים בבגדיהם היפים וממתינים ליד שער המלך ויש כאלה שהתייאשו ועזבו. הנכונות לקריאה כל הזמן.
כיוון ששטיינר מדבר על האפוקליפסה כספר חניכה אז הייתי רוצה שנתייחס גם עכשיו למה שכתוב כאן כאל דברי חניכה. בשפה שלנו זה להוריד מתוך חזון יוחנן את הדברים לתוך הביוגרפיה שלנו כדי לראות איזו דרישת התקדשות/חניכה אנחנו נדרשים על פי התכנים שמופיעים בהנחיה.
הייתי רוצה לשאול על שני הקטבים האלה שדיברנו עליהם עכשיו ולראות אותם בביוגרפיה שלנו.
האחד לגבי השאלה או האמירה ׳ידעתי את מעשיך כאילו חי אתה והינך מת׳ – לשאול מתי והאם התעוררה בי תחושה שאני חיה אבל בעצם מתה, סוג של מוות, מה שאני עושה זה נראה חיים אבל זה רק למראית עין, אני סוג של מתה?
משתתפת: יפה, בעיקר מה שעולה לי זה כשאני נדרשת לעסוק בדברים הארציים ואם יש יום אחד שאין בו משהו מהרוח – זו החוויה שלי סוג של מוות, אני חייבת שיהיה עוד משהו רוחני ביום מלבד הדברים הארציים, היום יומיים והטכניים.
יפה: זה כיוון שהתרגלת למזון החיות הזה ואת מרגישה בחסרונו. אני שואלת על הארבע שבו הבנתי שמשהו מת מבפנים.
משתתפת: אני יכולה לשתף – אחד מאד מהותי היה באמצע החיים למרות שמה שאני עוברת עכשיו הוא לא פחות… – אבל כן ההבנה שעד גיל 42 כל מה שעבדתי עליו או שחשבתי שהוא הגשמה עצמית או מהותי, הכל הבל הבלים, ריק קיומי מאד מאד גדול. שאלה של משמעות בחקירה ביוגרפית עמוקה אני יכולה לראות את זה בכמה מוקדים בחיי גם בגיל ההיפוך עצמו אבל לא הקשבתי אז לקריאה בגלל זה בא בגיל 42 באופן שבו הוא הגיע. אבל ממש בגיל 31.5 ובגיל 42 ממש שאלה של משמעות שהרבה פעמים אני רואה אותה בשנת השמש בביוגרפיה שלי. ההבנה שאם אני אמשיך ככה אני בעולם הזה אבל ממש חיה-מתה, גם היום אני מרגישה כך.
יפה: אני חושבת שמה את עוברת עכשיו זה חיה-מתה במובן אחר עמוק יותר, במובן הרוחני לגמרי. זה המוות בתוך הרוח לא טרום, זה אחר לגמרי. באמת מה שאנחנו קוראים ׳משמעות׳ אז בשפה האוקולטית זה נקרא ׳חיות׳ – מה מקור החיים והחיות.
גם פה חי ומת – מה מעניק חיות ומה ממית? במובן הרוחני.
פעם היה את הביטוי ׳עושים חיים׳ הולכים לעשות חיים – אפשר לראות היום שכולם עסוקים בלעשות חיים – להתגבר על מה שמת בתוכך ואז אתה עושה חיים בחוץ.
זה לא משנה כמה נעשה חיים חיצוניים – מה שמת שם לא מתחייה – ההכרה שמה שמת מבפנים לא מתחייה היא השער לעבודה.
משתתפת: במשך החיים, כשהייתי במצבים מסוימים כשהרגשתי שמשהו מת בי, תמיד המשכתי הלאה לדבר הבא.
זו הקריאה של המלאך או של התקופה לשים לב בין מה חי ומה מת. אם קודם בתקופה הרביעית היתה שאלה מה זה מוות כהתייחסות לסיום חיי האדם, כאן אנחנו נדרשים לעסוק בשאלת החיים והמוות מהבחינה הרוחנית לא רק האם המוות מסיים את חיי אלא המוות או החיים ככוח פנימי שלהחיות (מה שהיום קוראים לו הגשמה) שהוא מחזיק אותי בחיים ולא מה שבא מבחוץ – אז חי אתה והינך מת.
הקוטב האחר – שכנראה בנו נמצאים גם וגם אחרת לא היינו פה, אומר הדובר/השליח שבתוך האופל, החומר והירידה אל האדמה יש גם כאלה אשר לא גאלו את מלבושיהם והתהלכו איתי לבושי בגדים לבנים. דיברנו על הלבן שמסמך טוהר וניקיון, כלבן המייצג את התהליך שבו התמרנו את הלכלוך – וסיפרנו את סיפור חנל׳ה ושימלת השבת.
השאלה שאנחנו נבדוק את עצמנו מול התיאור הזה שיש כאלה שלובשים בגדים לבנים בתוך התקופה הזו, בתוך המאבק הזה, ואם נתייחס למשל ש׳אני לבושה בבגדים וממתינה לקריאה׳ – נבדוק – מתי הרגשתי שאני נענית לקריאה ולהזמנה של עולם הרוח אבל סביבי היו קולות שרצו למשוך אותי מחוץ לדרך?
זו תקופה או שהרעשים הם מאד גדולים, כוחות הנגד הם מאד גדולים, אבל כמו אלו שהמתינו לבושים ליד ארמון המלך ולא עזבו, הם נשארו לשבת שם.
איזה קולות מנסים להסית אותי מההמתנה ליד הארמון, מההזמנה לעולם הרוח? מי הם האנשים שעזבו ומנסים להסית אותי גם כן?
משתתפת: נזכרתי שעשיתי את הגיור צד אחד נורא רצה להתגאות ולהיות בתוך המקום של הרוח, אלוהים והחוקים ומצד השני הרבנים כל הזמן אמרו לי שאני לא מספיק ואני לא יכולה להיכנס למקום הזה. כמה פעמים נכשלתי ונכשלתי ואני לא וויתרתי אבל הרבנים כל הזמן אמרו לי שאני לא מספיקה להיכנס למקום הזה, כל הזמן הם ניסו להסית אותי, אבל לא וויתרתי. מקווה שהבנתי נכון.
יפה: הבנת נכון מאד. והשאלה המרתקת היא – מה היה הכוח שהחזיק אותך להמשיך? איך עמדת מול הקולות האלה?
משתתפת: זה מאד קשה, אני זוכרת שהתרסקתי ובכיתי. זה גם בביוגרפיה שלי כל העניין של ׳הזרות׳ וזרה, שפה זרה – מרוסיה לישראל, אח״כ תהליך הגיור, וכל הזמן היה בי משהו שלא וויתר ואמר שאני הולכת קדימה. כמה שזה קשה וההשפלות שהיו בתוך המקום הזה שהרבנים בכלל לא רצו לדבר איתי ולהסתכל עלי כשבאתי לעשות את המבחן. בעיניים שלהם האישה זה כלום – אז גם את זה הרגשתי.
איזו כוח היה בי? אולי קריאה מבפנים.
יפה: בדיוק. למרות הכל ואף על פי! תודה רבה, שיתוף מאד מרגש.
האנשים ליד הארמון ואלו שעזבו – אלו קולות בתוכנו – קולות מחלישים וגוררי ספק, האם נתקלתם בזה בסביבה הקרובה או בתוככם?
אני יכולה להגיד שעד עצם הרגע הזה כשאני די הרבה שנים בתוך הדרך הזו, האנשים שקרובים אלי יודעים, אבל יש איזו חברה שמייצגת את אלה והיא זאת שתמיד אומרת ״איזה מכה את, אי אפשר לקבוע איתך ואי אפשר לעשות איתך כלום״ זה לעמוד מול הקולות האלה וזה מחליש במובן מסוים.
הקולות החיצוניים גם מייצגים את הקולות הפנימיים בתוכי.
אפשר להשאיר את זה כשאלה לעבודה פנימית והתחנכות פנימית על הקולות האלה שמנסים להסית אותי מהדרך, הרבה מאד כוחות חזקים מופעלים עלינו בתקופה הזו.
ההבטחה שמגיעה באיגרת החמישית – המנצח ילבש בגדים לבנים. מי יהיה המנצח?
מי שיתגבר על כוחות החזקים האלה שינסו לערער אותו, להסית אותו ולהטיל ספק וללעוג – כל הקולות שמחלישים – המנצח ילבש בגדים לבנים ולא ימחה את שמו מספר החיים. שוב אנחנו חוזרים לעניין החיות שהיא המובטחת – חיות הרוח וחיי הנצח במובן הרוחני.
משתתפת: נראה לי שבחיי נצח אפשר לומר שזה האני הגבוה, זה יכול להיות גם מנצח בתוך אדם אחד ולא אנשים שעזבו אל מולן אנשים שלא, אלה באדם אחד.
יפה: נכון, בתוכנו. זירת המאבק החיצונית היא מטאפורה לזירת המאבק הפנימית שלנו.
שאלות על עניין האיגרת החמישית ומה שדיברנו?
אמרנו שיש קשר בין תיאור האיגרות לסימבוליזם של החותמות, בין מה שקורה בתקופה החמישית לבין איך זה מהדהד לתקופה השישית של פתיחת החותמות.
בשלב הזה שטיינר עושה איזו הפוגה מהעיסוק באיגרות והחותמות ונכנס לפרק או הסבר מרתק ממש שיהיה קשור לעניין החותמות. מה שנעסוק עכשיו זה נדרש מפני שבתוך שבע החותמות, ארבע מהן יפתחו והסימבול שלהן הוא סוס. מהחותם ה-5, 6 ו7 משתנים הסימבולים, ויש שם שאלה שהיא מעסיקה את שטיינר – מדוע הפסיק סימבול הסוס?
למה נאלץ מחבר האפוקליפסה לעבור לסימבוליזם אחרים? הרי זה לא שרירותי.
מה יש בסימבול של הסוס שהיה רלוונטי לארבע תקופות וללא רלוונטי לתקופה החמישית ?
אזכיר לכם את ארבעת החותמות עם ארבעת הסוסים – ראינו בזמנו את התמונה המרשימה של ארבעת הפרשים עם הסוסים, נראה את זה עכשיו רק להיכנס לאווירה.
טקסט 1 – חזון יוחנן פרק ו'
2 וָאַבִּיט וְהִנֵּה סוּס לָבָן וְהָרֹכֵב עָלָיו קֶשֶׁת בְּיָדוֹ וַתִּנָּתֶן־לוֹ עֲטָרָה וַיֵּצֵא מְנַצֵּחַ וּלְמַעַן יְנַצֵּחַ׃ 3 וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשֵּׁנִי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשֵּׁנִית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה׃ 4 וַיֵּצֵא סוּס שֵׁנִי וְהוּא אָדֹם וּלְרֹכְבוֹ נִתַּן לְהַעֲבִיר אֶת־הַשָּׁלוֹם מִן־הָאָרֶץ לְמַעַן יַהַרְגוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וַתִּנָּתֶן־לוֹ חֶרֶב גְּדוֹלָה׃ 5 וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשְּׁלִישִׁי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשְּׁלִישִׁית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה וָאַבִּיט וְהִנֵּה סוּס שָׁחֹר וּבְיַד רֹכְבוֹ מֹאזְנָיִם׃ 6 וָאֶשְׁמַע קוֹל מִתּוֹךְ אַרְבַּע הַחַיּוֹת אֹמֵר קַב חִטִּים בְּדִינָר וּשְׁלֹשָׁה קַבִּים שְׂעֹרִים בְּדִינָר וְאֶת־הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן אַל־תַּשְׁחֵת׃ 7 וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הָרְבִיעִי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הָרְבִיעִית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה׃ 8 וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ׃ 9 וּכְפִתְחוֹ הַחוֹתָם הַחֲמִישִׁי וָאֵרֶא מִתַּחַת לַמִּזְבֵּחַ אֶת־נַפְשׁוֹת הַטְּבוּחִים עַל־דְּבַר הָאֱלֹהִים וְעַל־הָעֵדוּת אֲשֶׁר הָיְתָה בְּפִיהֶם׃ 10 וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אֲדֹנָי הַקָּדוֹשׁ וְהָאֲמִתִּי עַד־מָתַי לֹא תִשְׁפֹּט וְלֹא־תִקּוֹם אֶת־דָּמֵינוּ מִיֹּשְׁבֵי הָאָרֶץ׃ 11 וַיֻּתַּן לְכָל־אֶחָד מֵהֶם שִׂמְלָה לְבָנָה וַיֵּאָמַר אֲלֵיהֶם לָנוּחַ עוֹד זְמַן מְעַט עַד־מְלֹאת מִסְפַּר חַבְרֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם שֶׁסּוֹפָם לֵהָרֵג כְּמוֹהֶם.
רציתי שנראה את ארבעת החותמות עם הסוסים, גם עם צבעים יש כאן נושא – אדום, שחור, לבן וירוק, אין שם התייחסות לצבעים אבל בוודאי בכתבים אחרים.
בכל אופן מהסימבול החמישי והלאה מופיעים סימבולים אחרים. על השאלה הזו של הסימבולים האחרים שטיינר נותן תשובה ארוכה ונעסוק בה בהדרגה כי חשוב להבין אותה כדי להגיע למה שהוא רצה ללמד אותנו בעניין הזה.
בשלב הזה ההקדמה ששטיינר עושה היא בשאלת האבולוציה של האדם והחיה. בשאלה הזו אנחנו מגיעים לנושא הגדול של שאלת האבולוציה – האבולוציה הרוחית, שהיא בכיוון הפוך לחלוטין מהאבולוציה הדרוויניסטית. מה אומרת האבולוציה הדרוויניסטית?
משתתפת: שאנחנו התפתחנו מהחיה.
יפה: בדיוק.
קודם זה חיה ואנחנו התפתחנו מתוכה ובעצם אנחנו מעין ׳חיה׳ משוכללת יותר מהחיה הקודמת לנו. מי שלא עשה את השלב הזה לא שרד – חוק החזק שורד. התנועה מהנמוך ביותר אל הגבוה, ממה שהיינו פעם אל מה שאנחנו היום.
באבולוציה על פי מדע הרוח התמונה היא הפוכה לגמרי – שם אנחנו רואים שהתנועה היא מלמעלה למטה, מהשלם והמושלם אל החומר, אל המעובה והנמוך יותר, ומתוך השלמות הרוחית הגדולה שהיתה בתהליכים רבי שנים ורבי נסתר התהוו הגופים השונים של בעלי החיים השונים ובני האדם.
כשאנחנו מדברים על גופים אנחנו צריכים לזכור את ההבחנה בין גוף פיזי לבין גוף מינרלי, לא כל גוף הוא גוף מינרלי.
גוף הכוונה לאיבר קליטה, הדבר הזה שבתוכו ישות יכולה לקיים בתוכה את שאר הגופים הפנימיים, את הרמות הפנימיות שלה.
בראשית היתה הרוח ומי תוך מן ישות קוסמית כזו, לאט לאט בתהליכי ׳התקרשות׳ כמו ג׳ל שמתקרש ותהליכי עיבוי ברמות שונות כך נוצרו והתהוו גופים והם שימשו משכן לישויות – בעלי חיים ברמות שונות. אז ההתפתחות היא לא מהנמוך לגבוה אלא מתוך הגבוה הלכו לאט לאט ישויות שהתגבשו מתוך הדבר השלם הזה והפכו להיות נפרדים מהשלם הזה. רק מתוך המסה הרוחית הזו מה שכבר התגבש יכל להוציא עצמו מהגדול הזה ולהיות מובחן לתת לעצמו שם או איזו מהות, לא באופן שאנחנו רואים היום אבל כל דבר שקיבל צורה והוציא האת עצמו מתוך המסה הרוחית השלמה, כבר יכל להיות יצור נברא. לאט לאט באופן הזה נבראו היצורים ברמות שונות של התעבות והתקרשות.
נקרא כעת את התיאור המרתק הזה.
טקסט 2
"..הבה נתבונן לאחור אל מקור התפתחות האדמה שלנו אחרי שחלפו שבתאי, השמש, הירח וחלל הביניים הארוך יותר. אז בקעה ועלתה האדמה מחדש מתוך אפלת הקוסמוס. אז, בעידן הראשון של התפתחות האדמה, לא היו עדיין יצורים אחרים על האדמה מלבד האדם. הוא הנו הבכור. הוא היה רוחי לחלוטין, משום שיצירת הגוף התרחשה באמצעות עיבוי. נתאר לעצמנו חשרת מים שיכלה לרחף באופן חופשי. בתהליך כלשהו בחשרת מים זו מתגבשים חלקים ממנה. אנו מתארים לעמנו קודם כל חלקים זעירים מן המים כשהם מתגבשים לקרח, ואז חוזר התהליך על עצמו שוב ושוב. וכעת נתאר לעצמנו שחלק מחשרת המים שהפך לפיסות זעירות של קרח שנתגבשו, נושר, כך שפיסות קרח זעירות אלה ניתקון מחשרת המים השלמה. ומאחר שכל פיסת קרח זעירה יכולה לגדול אך ורק בהימצאה בתוך כל חשרת המים, הרי בהינתקה מחשרת המים היא נשארת בשלב שבו היא עומדת. נתאר לעצמנו חלק מחשרת המים כפיסות קרח זעירות נפרדות. נתאר לעצמנו בהמשך את קפיאת חשרת המים, ובשלב שלאחר מכן גושי קרח קטנים שמתלכדים יחדיו לחשרת מים חדשה, הנושרת אז שוב וחוזר חלילה. לבסוף מתגבש חלק גדול מחשרת המים ולובש צורת קרח. חלק אחרון זה יוצא לרוב מסובסטנציית האם של המים. הוא יכול היה להמתין את הזמן הממושך ביותר לפני שניתק מסובסטנציית האם של המים ".
(שטיינר, האפוקליפסה, עמוד 75)
אני רוצה שניתן את הדעת למשפטים המודגשים – שלא היו יצורים אחרים מלבד האדם, הוא היה רוחי לחלוטין וגם שבתהליך העיבוי הזה שהוא מתאר כל פיסה שהתעבתה יכלה להמשיך לגדול רק כשנמצאו בתוך הסובסטנציה אליה היא שייכת.
על זה אני רוצה שנסתכל על התמונה הזו ונשאל – ככל שטיפה מסוימת היתה ממתינה היא יכלה להיות גדולה יותר מצד שני היא יכלה לגדול רק בתוך הסובסטנס אליו היא שייכת, והשאלה שאני רוצה לשאול היא – האם אני מכירה מצב בחיי שבו חשבתי שיש לי מספיק -למדתי מספיק והתפתחתי מספיק ועזבתי, ניתקתי את עצמי מהמקור אליו הייתי שייכת – מהלימוד או מהמורה או מהסביבה הרוחית אליה הייתי שייכת – מה הרגשתי כזה קרה ?
משתתפת: אני לא יודעת אם לזה התכוונת אבל אצלי למשל כשלמדתי דמיון מודרך של צ׳אקרות אז לא נשארתי שם כי הרגשתי שזה לא מספיק והמשכתי הלאה.
יפה: נכון, אצלך יש עיקרון קוסמי אחר ומדהים – במקום שבו למדתי אני ממשיך הלאה ואני חייב לנטוש, אבל זה ההיפך במובן של איזה תפקיד או משימה רוחית שעלייך להמשיך. מה שאני מכוונת אליו זה חוויה שהיה לי מספיק, למדתי ואין לי צורך עוד, אני יכולה לפרוש. האם התנסיתי בדבר הזה שקיבלתי מספיק ואני יכולה לעזוב?
משתתפת: אני חושבת שלאורך כל השנים שאני נמצאת באנתרופוסופיה תמיד יש את הציפייה העצמית של סוג של יותר השתקעות בחומרים, קריאה ועבודה מדיטטיבית ואני תמיד שם אבל תמיד יש לי הרגשה שאני יכולה יותר – זו לא נטישה אבל לפעמים לא מתעמקת ומוותרת לעצמי.
יפה: שיתוף מעניין – האם אם הייתי מתעמקת יותר ומתאמצת אז אולי הייתי גדלה יותר ומתעבה יותר – לספוג יותר ויותר מהאיכויות וההוויה הזו – אלו שירדו מוקדם היה להם מעט מההויה הזו ואלה שירדו מאוחר יותר היה להם יותר מההויה אליה הם שייכים.
אז יש פה שתי דוגמאות של נתיבים – המשתתפת הראשונה שדיברה על נתיב הצמח – הזרע סיים את תפקידו ויוצא משהו אחר, הגבעול סיים את תפקידו ויוצא משהו אחר.
פה אנחנו מדברים על האם ניתקתי את עצמי ממקום בו יכולתי לגדול – כי יכולתי לגדול רק שם.
משתתפת: אישית אני לא מכירה את זה, אני כן יותר מזדהה עם ההתנסויות של המשתתפת הקודמת שבו הרגשתי שמשהו נגמר והייתי זקוקה לעשות שינוי.
יפה: אוקי נהרהר בעיקרון הרוחני הזה שאני יכול לגדול רק שאני מחובר לסובסטנציית האם.
משתתפת: אולי אני אחלק שני דברים שאני לא יודעת בדיוק איך הם מתאימים אבל הם בטח מתאימים באיזושהי צורה.
אני יכולה לספר את ההתנסות שלי עכשיו שכשאני מתבוננת על עצמי אם אני עושה את זה עם הכלים שלי אז אני מרגישה שזה לא מספק ולא נותן לי את מה שאני צריכה ושאני צריכה להתבונן על עצמי דרך העולם, דרך העיניים של אחרים יש פה איכות של קריאה לתהליך הזה – זה לא שאני עוברת קבוצה – אני פשוט כבר לא יכולה לעשות את זה כמו שעשיתי בעבר. אז זה פן אחד של איזשהו מעבר.
יפה: זה בדיוק זה.
משתתפת: דבר אחר אם אני עוזבת לימוד או השתקעות בספרים אני מרגישה שזה מתוך רצון ליצור איזון, יש לי נטייה להרגיש רדופה ואני לא יודעת לאן להגיע, והיום אני מרגישה שאני חייבת להביא לתוך הפעילות הזו איזון – כל הזמן יש לי תנועה בין מרחבים.
יפה: זה שתי דוגמאות שיכולות לחיות בשלום בכפיפה אחת – כיוון שמה שאת אומרת ש׳אני לא יכולה כבר להגדיר את עצמי מתוך עצמי אלא מתוך תמונת העולם׳ זה כמו שהדובר באיגרת הביא את התמונה השלמה הרוחית של האדם – אני יכולה להכיר את עצמי רק אם אני אשאב מתוך התמונה המלאה הזו – אם אתה רוצה לדעת את עצמך הסתכל על העולם – אנחנו מכירים את הורס הזה , הכלים שלי לא יכולים להגדיר אותי אני תמיד יכולה להיות מוגדרת בהתאם לרוח או השלם ממנו נלקחתי, על התנועה הזו את מדברת – וזה קורה לנו מאמצע החיים והלאה, באינקרנציה אנחנו מגדירים את עצמנו מתוך עצמנו ומתוך ככל מיני מרכיבים אחרים של הביוגרפיה ואז אנחנו נדרשים להגדרה הרוחית ולשאת עיניים למעלה ולראות מי אני ביחס לפוטנציאל השלם הרוחי הגדול של האדם שאני יכול להגיע אליו.
משתתפת: אפשר אז לומר שאז בני האדם הופכים להיות השליחים של העולמות העליונים כמו מלאכים.
יפה: בני האדם הם שליחים אבל השאלה איזו תמונה ניצבת אל מול עיני כדי להגדיר את עצמי. מה יש בעולם – מול מה אני מגדירה את עצמי. ולגבי איזון זה נכון אנחנו זקוקים לזה.
משתתפת: רציתי להגיד לגבי השאלה שלך אולי הנוכחים פה הם אלו שהתמידו ולא עזבו… אבל יצא לי לראות מהצד מה קרה עם אנשים שיכלו להיות מאד מעורבים בביה״ס ומחוברים לתהליך ואז התנתקו ואמרו שהם יכולים לבד ואז מהר היתה התמוססות כי כשאתה לא מחובר למקור זה מתמוסס, לא כי הם חלילה לא מוכשרים, הם פשוט ההתנתקו ממקור החיות הרוחנית.
יפה: נכון תודה. בעניין הזה של תהליכי התגשמות בעוביים שונים ובזמנים שונים – אז ככל שמשהו מיהר להתגשם פירושו שהיה בו פחות מאיכות הרוחית הגדולה אז מי שמיהר להתגשם מיקם את עצמו במקום נמוך יותר. האדם חיכה ככל שניתן עד שהגיע הגוף המתאים ההתעבות המתאימה והכלי המתאים שלתוכו יכל להתגשם, ולכן כל מי שהתגשם לפניו כל מי שהוציא את עצמו מהשלם הוא נמצא ברמות תודעה נמוכות מהאדם.
השאלה שלנו מהתהליך הקוסמי הזה היא – באיזו מידה אנחנו ממהרים להגשים דברים או להתגשם? האם אנחנו יודעים לחכות לשלב הנכון ולזמן הנכון או שאנחנו פוחדים שלא יהיה ושזה יתפספס או אולי זה יגמר ואנחנו ממהרים לעשות משהו או להגשים משהו ואז מתברר או טרם זמנו או בוסרי או כמובן בפוטנציאל נמוך מדי ממה שהיה יכול להיות. האם אני פועלת מוקדם מדי או מהר מדי? הקצה האחר הוא לחכות עד אין קץ. אבל קודם כל שנזהה את עצמנו – האם אנחנו נמצאים באלה שממהרים כי הרוחי לא יהיה ואני אפסיד – אולי יש לנו דוגמאות כאלה מהחיים שמיהרתי ואולי אם הייתי מחכה אז זה היה נכון יותר?
משתתף: אני מרגיש שלפעמים הקריאה באה מבחוץ – תיפרד, תנוע, תעזוב משהו ואתה הולך אחרי הקריאה ואתה חווה שזה לא היה בשל או שצריך לעשות סיבוב נוסף – אצלי זה בתחום מערכות יחסים – אני מרגיש שיש לי את הידע ואני לא זקוק לאותה מערכת חברתית לשם החיכוך, שאלות של מוסר – אני צריך לחזור שוב ולתרגל את זה, את הפעולה עם האנשים על הקרקע בחומר. אבל כל פעם כשיש קריאה ואני יוצא לדרך אני מרגיש שזה לא מלוטש וצריך לחזור. לא ממקום שזהו השלמתי את הדרך אלא ממקום של קריאה מבחוץ ואז אתה נוכח שזה היה חלקי.
יפה: תודה על השיתוף, השאלה אם הצלחת לזהות מאיזה מקום את נענה לקריאה ואז הבנת שצריך לחכות? מאיזה מקום אני ממהר לענות לקריאה, לעשות ולהגשים את הדבר הזה. זה גם באבולוציה היו ישויות שמיהרו להתגשם ואז הם נשארו במקום נמוך יותר. למזלנו אנחנו יכולים לתקן. מהסיבה הזו אנחנו צריכים להיות אסירי תודה לכל אלא שלקחו על עצמם את הרמות הנמוכות יותר ואנחנו נשארנו באיכות הגבוהה יותר. יש חוב מוסרי שלנו לבעלי החיים ולממלכות הנמוכות יותר.
משתתף: זה מחבר אותי גם למובן הזה שאני חושב שנוח לי להיות בודד או לבד באיזושהי רמה ואז. אני מרגיש שאני יכול לצאת ולתת צורה, אבל אז ההבנה שאתה ניתק מהמקור שמזין אותך ואז אתה ׳חי-מת׳ ולא יכול להמשיך לפעול ואז צריך לחזור ולעבוד עם המקור ולא לבד, בשיתוף פעולה.
יפה : באמת למהר לתת צורה זה נכון, שיתוף יפה, תודה.
משתתף: לא יודע באיזה טקסטים זה נמצא אבל שטיינר מתאר שהסוס עשה את הדרך הכי ארוכה, הוא נפרד אחרון.
יפה: עוד לא הגענו לסוס.
משתתף: יכול להיות שזה קשור לסיבה מדוע שטיינר בחר בסימבול הזה ומדוע הוא עבר ממנו לסימבולים אחרים.
יפה: בהחלט יש משמעות לעניין הסוס הכל ההקשר של משמעות החיות ביחס לאדם, עוד לא הגענו לזה, נגיע בהמשך.
משתתפת: אשתף שבד״כ אני מתעכבת ולא ממהרת אבל כשהבנתי שאני צריכה ללמוד אנתרופוסופיה בתוך מסגרת כי לבד אני לא יכולה. אז רציתי למהר ונרשמתי לקורס של מורים כי לא היה את הקורס של ביהס כחותם וממש ברגע האחרון, יומיים לפני שזה התחיל, נבהלתי וביטלתי, והייתי צריכה לחכות שנה שלמה למחזור הזה של היעוץ הביוגרפי, זאת אומרת שהייתי צריכה להחזיק את עצמי בסבלנות ולהבין שאם אני ממהרת אני הולכת לכיוון לא טוב ומקדם עבורי.
יפה: דוגמא מצויינת, ההמתנה כאיכות למשהו עשיר ונכון יותר עם פוטנציאל גבוה עבורנו יותר מאשר קודם.
במפגש הבא נמשיך באותם עמודים שביקשתי שנקרא ורז קידם אותנו בעניין הסוס, ונמשיך ונקרא את האיגרת ה6 והחותמות, נעשה את הדילוג בין החותמות והאיגרות והמשמעות שלהם.
תודה רבה.