14.12.2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
עבר הרבה זמן מהמפגש האחרון אז נעשה ריענון קצר ונתקדם.
אני מאד מקווה שהיום נסיים את ההרצאה שהיא הרצאת הפתיחה ועוד לא הרצאה מס 1 מתוך 12 ההרצאות. זו הרצאה שהוא מניח בה את כל היסודות שיתפתחו בהמשך ולכן אנחנו נחזור ונפגוש את התכנים האלה בהקשרים נוספים אבל כמובן היה חשוב להתעכב על הפרק הפותח.
אני מזכירה שבמפגש האחרון עסקנו בנושא של התקדשות ברמות תודעה ובעצם ניסינו להבין ולהבדיל בין אופני התקדשות לבין רמות תודעה. כלומר יש את הדרך שאדם מכשיר עצמו להתקדש ויש את רמת התודעה שהוא יכול להגיע אליה.
אופני ההתקדשות היו שונים בתקופות השונות, אולי אפילו בתרבויות שונות, אבל בוודאי זה היה שונה בהתאם לשלב שבו נמצאה האנושות ורמת התודעה שלה באותו הזמן.
באיזה אופן יכל האדם לאמן את עצמו להגיע לרמות תודעה גבוהות?
האופן הזה השתנה במשך הדורות, במשך התקופות והעידנים, אבל רמות התודעה לא השתנו, האופן להגיע אליהם זה מה שהשתנה. רמות התודעה קשורות ליכולת או לרכישת הידע בעולמות העליונים, על הסודות הגלויים – שאינם גלויים לנו – אבל הם סודות הגלויים למה שנסתר לעין החושית, ורמות הולכות וגדלות של ידע נסתר הולך ונחשף בפני האדם שעובר תהליך של חניכה והתקדשות.
אתם זוכרים מה הרמה הראשונה של ההתקדשות שאנחנו אמורים להגיע אליה?
משתתפת: אימגינציה.
יפה: נכון אימגינציה זה השלב שהאנושות מכשירה את עצמה להגיע לשלב זה.
וסיימנו ואני אצטט את המקור שעסקנו בו בפעם הקודמת אבל אפשר לומר שמה שמופיע לו משותף לכל המתקדשים ובכל התקופות וגם היום כמובן.
שיתוף מקור מס 1
(הוצג בשיעור 4)
"במדרשות המסתוריות העניקו המתקדשים לבני האדם את ההתקדשות הזו, כמו שבעולם החיצוני ניתנות להם שיטות המעבדה הכימית או המחקר הביולוגי. ההבדל בין שיטות המדע החיצוני להתקדשות הוא רק בכך שהמדע החיצוני מכין לו כלים ואמצעי עזר חיצוניים, אך בידי מי שמבקש להפוך למתקדש מצוי רק כלי אחד ויחיד שבו עליו להתאמן ולהשתלם – וזהו הוא עצמו על כל כוחותיו." (עמוד 16 -17)
אמנם יש הבדל בין אופני ההתקדשות אבל דבר אחד לא השתנה, ואת זה קראנו בפעם הקודמת –
הדבר הזה שהמתקדש נדרש לעבוד ״על כל כוחותיו״ כלומר הכלי שאנחנו אמורים לעבוד זה אנחנו על כל כוחותינו.
ואז הפנתי אתכם לשאלה : מה הוא הדבר שאני מרגישה או מרגיש עליו אני צריכה להשתלם עליו? או איזה כוח שיש בי ואני אני צריכה אולי למתן בי ואולי איזה כוח אין בי ואני צריכה למתן אותו?
אנחנו לא נפתח את השאלה עכשיו כי אני רוצה להתקדם אבל זו באמת שאלת מפתח, אפילו בהתבוננות בצעדים שאנחנו עושים יום יום –במה אני אמורה להשתלם? מה בתוכי אמור להשתלם ולהתפתח? איזה תכונה / איכות חלשים בי ואני רוצה לחזק אותם ככוחות רוחניים?
אני יכולה להגיד על עצמי שהתכונה של החריצות שהיתה ככה קצת זקוקה לפיתוח וחיזוק – היתה לי חריצות בתחומים אחרים אבל בתחום הרוח הייתי צריכה לחזק את החריצות הזו.
אז מה הוא הכוח שאני רוצה לפתח כחלק מההתחנפות והחניכה והתקדשות שלי?
אז כשאנחנו מדברים על המתקדשים שהם המורים של האנושות – לא כל מתקדש הוא מורה של האנושות, לא מורים של קבוצה מסוימת וכו׳ אלא מורים שהיו מחוברים לאימפולס של האנושות.
הזכרתי בפעם הקודמת ששטיינר מזכיר את בודהה, זרטוסטרא ומשה – אנחנו מדברים על מורים בסדר גודל כזה – מורים גדולים שקידמו את האבולוציה של האנושות מבחינת רמת התודעה.
אנחנו נראה שלאורך כל הספר ובכלל בכתבים של שטיינר הוא מדבר על מתקדשים עד הופעת הכריסטוס ומהכריסטוס והלאה. הוא מציין את האירוע הזה כנקודת מפנה באנושות, נקודת מפנה בהיסטוריה האנושית, כנקודת מעבר עד אותו שלב ומאותו שלב. המעבר הזזה האנושות התגלם בדמותו של ישוע כריסטוס והופעתו על פני האדמה.
אז השאלה שבה ננסה לעסוק בשיעור הזה:
מה מייחד את בואו? מה השוני בינו ובין המתקדשים שקדמו לו? וכמובן מה היא המהות של השליחות שלו מתוך התייחסות לאימפולס?
אבל בעיקר – מה הוא הביא אחר? מה היה שונה בהופעתו על פני האדמה בהשוואה למתקדמים ולמורים שפעלו עד אותה תקופה?
אפשר לומר שיש מספר היבטים ופרמטרים שניתן להצביע עליהם ולומר ׳מכאן זה אחר׳ מה שהיה עד עכשיו היה אחד ומפה והלאה זה אחר.
הנקודה הראשונה שניתן להגיד – מהופעת הכריסטוס ישוע אחת הנקודות שהשתנתה והיא עוד לא מוטמעת כל-כך , האנושות עוד עובדת על זה, אחת הנקודות שהשתנתה זה אופן ההתקדשות. דרכי ההתקדשות השתנו, בין האופן שזה היה עד תקופתו ומתקופות והלאה.
בוא נראה מה כתוב בפרק הזה על אופן ההתקדשות.
שיתוף מקור 2
עמוד 18 – 19
"עם הופעתו נכנס להתפתחות יסוד חדש. אם נרצה להבהיר לעצמנו מהי מהות חדשה זו שהוענקה לאנושות על ידי כריסטוס ישוע עלינו לשים לב שבאתרי התקדשות קדם נוצריים התקיימה התקדשותו של האדם כך, שהיתה נחוצה יציאה מלאה מקרב שאר ההתפתחות האנושית, עיבוד של נפשו במקומות של הסודות העמוקים ביותר…האדם חייב היה להסתלק במהירות מעולם חושים זה כדי שיהיה מסוגל להיכנס אל עולם הרוח. העובדה שכיום אין זה נחוץ נגרמה באמצעות הופעתו של כריסטוס ישוע על האדמה."
אנחנו כולנו מכירים את המנזרים וכל מקומות של ההתבודדות של האנשים שרצו לעשות עבודה התפתחותית, באמת נאלצו להרחיק את עצמם, להוציא עצמם מתוך הקהילה והחיים הרגילים על מנת שהם יוכלו להקדיש את עצמם לעבודה הרוחנית והתפתחותית .
פה הייתי רוצה לשאול שאלה ולהתבונן על עצמנו:
מי מרגיש/ה עדיין שעל מנת להתפתח או לעשות עבודה עם עצמה היא צריכה להתרחק, לצאת ולהיות במקומות אחרים ולהתנתק מחיי היום יום, או היבט אחר של השאלה – מי מרגיש/ה שחיי היום יום באשר הם הם לא זירה להתפתחות רוחנית?
משתתפת: יפה זו לא אותה שאלה בשני אופנים ?
יפה: אמרתי, זה מכאן ומכאן – או שעל מנת להתפתח אני צריכה ללכת? או להגיד מה זה קשור המריבות היום יומיות שלי לעבודה רוחנית? זה צד אחר של השאלה.
משתתפת: בגלל שאנחנו כל כך מתורגלים לעבוד עם החיים בגלל הייעוץ הביוגרפי, שזה קצת יותר טבעי לנו, יחד עם זאת אני כן רואה אצלי שכמו בצ׳י קונג שזה חלק מהחיים כמה פעמים בשבוע, אני יוצאת פעם בכמה שעות לסדנה מרוכזת שהיא מחוץ – יער קטן או חורשה- יש איזו קפיצה כזו, בוסט, אז זה מעניין מה שאת אומרת. שטיינר מדבר בקטע שהבאת על כך שאנחנו צריכים להתנתק מעולם החושים, יותר מנפש התחושה אולי גם, ופה אני אומרת שאנחנו בעולם מלא גירויים – מזה שהטלפון כל שניה מצפצף ועדיין להתגבר ולהחזיק את הלימוד ואת העבודה תוך כדי, וכמובן תוך כדי החיים זה לגמרי הזירה שלנו כיום.
יפה: נכון. באמת ביעוץ הביוגרפי אנחנו עוסקים בחיים עצמם, חומרי החיים שהם פתח להתקדשות. זה נכון שכשאנחנו מתרחקים יש משהו מרוכז בגופי וביכולת אבל אנחנו כבר לא נדרשים לעשות את זה, להרחיק את עצמנו לאיזה מנזר תלוי ביוון ולהרחיק את עצמנו מהעולם.
משתתפת: אני חושבת שמבחינת אנשים מסוימים אני חיה כן במנזר. למשל היום הייתי באיזה מפגש חברתי ודיברו על איזו תכנית ריאליטי שלא שמעתי עליה ולא ראיתי אותה אז אני חושבת שמבחינתם אני ממש באיזה מנזר מרוחק, כי אני כן בוחרת את המגעים שיש לי עם הסביבה. אנשים חיים כן מעניינים אותי יותר מהמסך, וחוץ מהמסך הזה (המחשב) אין לי מסכים בבית.
יפה: אני חושבת שמה שאת אומרת שזה דווקא פני התקופה – אנחנו צריכים לשמור על עצמנו מפני הגירויים – מכוחות הנגד במובן הזה. אבל זו עבודה מודעת מול כוחות הנגד הקשים שלא להיגרר ולשמור על עצמי, על עדינות הגופים שלנו.
דיברנו על זה בשיעורים אחרים שאנחנו הולכים ונעשים יותר ויותר עדינים ולא כל דבר אנחנו יכולים לשאת מהגירויים בחוץ – במובן הזה אנחנו שומרים על עצמנו.
כאן מדובר באמת על תהליך על מנת שהוא לא יוסך ע״י החושים הוא היה צריך להגיע כל כך רחוק כי לא היו לו הכוחות , כמו שאת אומרת ׳אני בוחרת׳, לא היו לו מספיק כוחות לעמוד מול הגירויים ומול הפיתויים, אם לזאת היתה כוונתך?
משתתפת: כן.
אז זה היבט אחד. אופן ההתקדשות השתנה.
ההיבט השני הוא ממש מרתק בעיני – שמה שהשתנה מאז הופעתו של ישוע כריסטוס מעל פני האדמה מבחינת המורים שמובילים את האנושות, היא השאלה – מה משמעותי יותר? הידע שהמורה מוסר או האישיות של המורה?
מה אתם חושבים?
משתתף: האישיות.
יפה: ואם האישיות מלבבת אבל אין לה ידע שהיא מעבירה?
משתתף: שאלת מה השתנה במשך ….
יפה: לא, זו השאלה שעומדת – הדיכוטומיה הזו בין הידע לאישיות המורה.
משתתף: אה, אז ברור שהידע. ככל שיש גם השתנות במובן הזה – כמו שאנחנו את תהליך ההתקדשות צריכים לעשות מתוך האינדיבידואל שלנו אז גם המורים יצטרכו להיות , כמי שעשו את נתיב ההתקדשות, יצטרכו לפעול מתוך האינדיבידואליות שלהם, במובן שלכל מורה יש את הכלים שהוא רכש בדרך להתקדשות.
יפה: אוקי אז אתה כבר מקדם אותנו.
אז באמת המורים שקידמו את האנושות עד להופעתו של ישוע כריסטוס הידע שהם הביאו לעולם הוא היה משמעותי, מה שהם נתנו כידע היה הדבר החשוב לאדם לרכוש אותו ולא עסקו באישיותו של המורה, של מי שהביא את הידע הזה. כלומר הוא זכה להכרה של עולמות עליונים ויכל להביא את זה אבל אישיותו זה פחות הנושא. מהשלב שישוע נכח על האדמה, מאותו רגע הוא עצמו, אישיותו ומעשיו והעובדה שאנשים ראו אותו והלכו בעקבותיו היא העובדה המשמעותית.
שיתוף מקור 3
עמוד 21 ( 6 שורות מהסוף)
"הכריסטיאניות לא הביאה עמה תורה חדשה, אך המהות העיקרית בכריסטיאניות אינה נעוצה בתורתה. קחו למשל את מייסדי הדת הקדם נוצרית, אצלם תלוי הכל במה שהם לימדו. תארו לעצמכם שמייסדי הדת הללו היו נשאירם בלתי ידועים, אך מה שלימדו היה נשאר. בכך היה לאנושות מספיק. אולם עם כריסטוס ישוע אין מדובר בכך. אצלו העבודה החשובה היא כי הוא היה כאן, כי הוא חי כאן על האדמה הזו בגוף פיסי. לא האמונה בתורתו היא המכריעה, אלא באישיותו…
שאודותיו נשאלו הבריות: ההיית גם אתה במקום שבו נמצאתי כדי להרגיש כמוני? האם גם אתה היית חושב כפי שאני חושב, רוצה כפי שאני רוצה ? זהו הדבר החשוב ביותר – שהוא מהווה את הדגם והמופת הגדול ביותר בתור אישיות, שבו אין הדברים אמורים בהאזנה לתורתו אלא בכך שרואים אותו עצמו עושה את מה שעשה "
אז יש כאן שתי שאלות:
אחת שהייתי רוצה שנפתח – תנסו לחשוב על מורים שלמדתם מהם, האם תוכלו להבחין בין מורים שהעניקו לכם ידע לבין מורה שאישיותו והתנהלותו היו מקור השראה עבורכם?
משתתפת: יפה, אני מרגישה שהמילה ׳אישיות׳ לא יודעת אם זה התרגום או שגם באנגלית זה גם היה ככה, היא מטעה – כי אישיות זה יותר המעטפות והחלק שאנחנו רוצים להשיל, ברור לי שהכוונה פה לא אישיות במובן הזה אבל יש פה שאיזושהי ….
יפה: במובן האנוש שהוא היה .
משתתפת: אולי האנושיות ?
יפה: human being שהוא היה.
משתתפת: איזה מן אדם הוא היה? כי זה פשוט הרגיש לי צורם במובן הזה.
יפה: כן את צודקת.
אז היותו האדם שהוא היה משמעותי .
בואו נחשוב על מורים שפגשנו בדרך – בין אלה שהביאו לפתחנו ידע מרתק או כאלה שהם, האדם שהם, היום מקור השראה עבורנו.
משתתפת: אני יכולה לשתף.
אני יכולה להגיד שאני ככה פגשתי מורים שהיו מאד מוכשרים בלחלוק את הידע שלהם, אבל לא היו בני אדם זאת אומרת ששם חוויתי חולשה מאד גדולה באפשרות שלהם לפגוש אותי כתלמידה, באפשרות שלהם להקשיב, זה תמיד היה מאד קשה וזה נחווה כמו כאילו אנחנו (הכיתה הלומדת) נכנסת לתנועה של מחול סביב מזבח ריק. זה תמיד היה נורא קשה בשבילי ממש, אני זוכרת שגם בהתנסויות של ישוע כריסטוס לפני שהיה כריסטוס, והוא כל כך כאב את המצב של בני האדם והוא לגמרי הלך לאתרים ששם התקיימו החיים הדתיים של הבריות, הוא ממש חווה את המזבחות ריקים, זאת אומרת שיש שם עבודה רוחנית ריקה שאינה מלאה בתוכן ממשי של התקרבות וחיבור, וכשאני ישבתי בכיתה עם מורים כאלה אז לא ידעתי לומר לעצמי את זה ככה אבל זה תמיד נחווה כמו מחול שדים. שאתה אוסף מטבעות של זהב אבל זה לא מפגש אנושי.
יפה: קודם כל תודה רבה, התיאורים המטאפורים שלך הם מדהימים בלתאר את החוויה, על הצרימה הזו בין המורה לבין האדם שהוא – אנחנו כבר לא יכולים לשאת את הצרימה הזו מאז.
זה לוקח אותי למשהו שלא נרחיב אותו כאן – שבעולם הרוח לא יכול היות פער בין הנגלה לנסתר – זה שקר וזה כיעור. היופי בעולם האמת הוא הלימה בין החוץ לפנים, וכשאת מדברת על המזבחות הריקים זה באמת אין הלימה מול החיצוני מול המזבח ומול המורה – מאז אנחנו לא יכולים לשאת את הצרימה הזו. גם היום כשמורים רוחניים נופלים זה כאב מאד קשה לתלמידים, למי שסובב אותם, לראות את הפער הזה בין החיצוני למה שהתגלה מבפנים.
משתתפת: זה אפילו לא חיצוני, זה הפער בין הידיעות חובקות-כל לבין הריקנות.
יפה: הזכרת את כריסטוס שמה שהוא דרש מהאדם הוא דרש מעצמו וזה היה ידע חי – היתה הלימה בין תורתו לבין מעשיו.
משתתפת: לי היו כמה מורים שהיו מלאי השראה והיו מאד בתוך הנושא ואני זוכרת את השיעורים שלהם בתור משהו מיוחד לעומת מורים שסתם העבירו את הנושא וזה היה פחות מעניין וזה סתם היה ידע , אבל בפירוש זכיתי בכמה מורים שמלאים בהשארה וזה נתן את הצבע בתוך זה.
יפה: תודה. עוד מישהו?
משתתפת: אני יכולה להוסיף שהיה לי מורה לג׳ודו הרבה שנים, מגיל 6 עד גיל 17, שבפירוש בשבילי זה היה להיות בסוג של התחנכות, מיסטיקה ששם למדתי מה זו משמעת, מה זה כבוד כלפי האחר, מה זה איפוק – המון דברים שנשארו בי כתכונות נפש, לא ידע, זכיתי מהאדם הזה.
יפה: מדהים, תודה.
משתתף: אני רק רציתי להוסיף שנהיה לנו מן כלי כזה מעין ברומטר או חוש של זיהוי ולהרגיש שלמשהו אין את ההלימה הזו, אנחנו חווים את הפער הזה וגם אם יש שם איכות וכריזמה להביא את הידע ממש מרגישים שם את אי ההלימה, או להיפך כשיש הלימה אתה מרגיש שיש שם כל כך הרבה שלא צריך את הידע, מקור להשראה. אפילו כשלא ידעתי בשלבים מוקדמים יותר, יכולתי לחוש את זה.
יפה: אז זה חדר לאנושות ?
משתתף: כן זה כלי שקיים.
אני רוצה לשתף שוב את המקור הזה שקראנו כדי שנעמוד על מה שלא הספקנו לעמוד עליו –
השאלות שמופיעות הן השאלות החדשות שישוע כריסטוס הביא לעולם על האופן שבו אני פונה אל האחר, זו פניה שלא היתה קודם.
הבריות למדו ממנו לשאול ״ההיית גם אתה במקום שבו נמצאתי כדי להרגיש כמוני? האם אתה היית חושב כפי שאני חושב? רוצה כפי שאני רוצה?״
מה בעצם יש בשאלות האלה שבזכותו הגיעה האפשרות לשאול את השאלה הזו?
משתתפת: מתחילה האינדיבידואליות. התחושה שאנחנו כבר לא משהו קיבוצי אלא כל אחד עובר איזשהו מסע משלו.
יפה: אוקי נכון.
משתתפת: פניה לאני של האדם.
יפה: נכון ויש כאן עוד משהו שאנחנו גם לומדים להתנסות בו – לחדור לנפש של האחר, להכיר את הנפש של האחר – ׳אתה היית כאן?׳ כלומר אני כבר לא יכולה להניח הנחות לגבי איך שאתה מרגיש, לשער מראש, זה לא רק האינדיבידואליות, אלא העובדה שאני מכיר בך כישות נפרדת בפני עצמה וכיוון שכך אני רוצה להתעניין בך ולדעת איך זה אצלך?
אנחנו מאד נזהרים בזה ביעוץ הביוגרפי ואנחנו אומרים שאנחנו לא יכולים לפרש את עולמו של האחר מתוכנו אלא רק מתוכו, ושם הזרעים האלה, באופן הזה בו אני ניגש אל האחר, האפשרות לשאול את השאלה כבר הגיע מהאנושות כחלק מהאימפולס שנכנס לעולם וישוע היה המבשר שלו.
משתתפת: אני רואה פן נוסף של זה – כשאתה שואל את המורה שלך, האדם שמייצג את הרוח, אתה מבין? היית במקום הזה שאני נמצא בו עכשיו? והמעבר דרך המוות, המקום שבו ישות רוחנית עברה דרך המוות ועברה מה זה באמת את כל הסבל של היות ׳אדם׳ זה המקום שמאפשר את זה וזו גם החוויה שמורה הוא לא איזו דמות רחוקה שאין לה מגע איתי אלא אדם שעבר גם יאוש גם עליבות – ככה אני רואה את זה, זה לא סותר את מה שנאמר.
יפה: מאד יפה ההיבט הזה שהוספת. תודה.
אז דיברנו על 2 היבטים :
- על אופן ההתקדשות.
- האדם שהוא חשוב מאד ולא רק הידע שהוא מביא – חייבת להיות הלימה בין הידע לבין האדם שהוא – האדם/המורה הרוחני כמופת.
הנקודה השלישית אולי תופיע כמעט לאורך כל הספר –
שעד לתקופתו של ישוע כריסטוס ההתקדשות והמתקדשים התקדשו לעבר ותיכף נרחיב את זה, ומהופעותו של הכריסטוס ההתקדשות היא ׳התקדשות לעתיד׳, מה הכוונה להתקדש לעבר או להתקדש לעתיד?
׳התקדשות לעבר׳ פירושה שהמורים והמתקדשים יכלו לפענח ולהיות במגע עם הסודות הרוחניים שפעלו בעולם עד לתקופתם, במובן מסויים אני יכול להביט אחורה ולראות את הכוחות שפעלו בעולם עד לתקופתי – לגעת בעולמות הרוח לקרוא אולי ברשימות האקשיות או משהו ולראות מה נעשה, מה נברא ולראות מה הם החוקים בהם העולם פעל עד לאותו הזמן.
מההתגלות של ישוע כריסטוס ההתקדשות היא כלפי העתיד – מה הכוונה?
לא שאני מחשב את העתיד או צופה את קץ העתיד, אלא זו נקודת זמן באנושות. בדיוק כמו שאנחנו לומדים בביוגרפיה האישית, נקודת הזמן שבה האדם והאנושות הגיעו לנקודה באינקרנציה שלהם שמכאן ואילך האדם צריך לעלות למעלה מתוך כוחותיו הוא. אנחנו מכירים את הגרף של האינקרנציה והאקסקרנציה , בעצם מהלידה עד אמצע החיים אנחנו עסוקים בהתגשמות וכשאנחנו חוקרים את עצמנו אנחנו חוקרים את העבר שלנו, ומגיע השלב שבו מאמצע החיים , בביוגרפיה האישית אח״כ נראה איך זה במקרו, השלב שבנקודה שאנחנו נמצאים בביוגרפיה האישית מאמצע החיים והלאה, אני חייב לבנות את העתיד שלי מתוכי, כלומר זה כבר לא יעזור אם אני אביט אחורה, לעבר שלי ואנסה להבין את עצמי דרך העבר, אני צריכה להבין מה דורש ממני העתיד כדי שאוכל לכוון את צעדי אל העתיד.
ההתקדשות לעתיד היא כמו שהיו כלים שנתנו למורים המתקדשים שיכלו לפענח את הסודות של עבר, ההתקדשות המודרנית היא שניתנים כלים לפענח מה הוא העתיד מה הוא הכיוון שהאנושות הולכת אליו לפי האימפולס הרוחני וכשיש בידנו את המפתחות האלה להבין לאן האנושות הולכת,
משם האנושות יכולה לפעול ולכוון את צעדיה לקראת העתיד.
השאלה שאנחנו שואלים בביוגרפיה האישית –
מה מטריד אותנו לגבי העתיד? איזו שאלה קשורה לעתיד שמעסיקה אותנו?
משתתפת: אני חושבת שאלת הסבל.
יפה: שאלת הסבל קשורה גם לשאלת העתיד של היעוד.
אם נבין ונפתח את המשימה הרוחנית שלנו במיקרו ובמקרו ע״ כלים רוחניים שנלמד, נוכל מתוך זה לגזור איך לפעול בעולם. זה תמיד אותה תנועה של ירידה מהרוח אל החומר בחזרה אבל הירידה הזו מהרוח אל החומר – העבר כבר ישנו וניתן אנחנו לא צריכים להמציא שום דבר, אני יכולה ללמוד על המזדקפות של הילד, על הגופים, אבל זה ניתן, זה ישנו אני לא צריכה לטרוח עבור זה.
אני צריכה לטרוח עבור האיבר החדש שיוולד.
זה בדיוק השלב של האחריות שהאדם נדרש אליה והאנושות נדרשת אליה. מכאן ואילך אנחנו חייבים להיות אקטיביים בנוגע לעתיד.
כמו שאדם בנוגע לביוגרפיה הפרטית שלו, חייב להיות אקטיבי בנוגע לעתיד, זוהי גם המשימה של האנושות.זאת אומרת אנחנו נלמד את האימפולס, נלמד לאן האנושות אמורה להגיע וזו ההתקדשות החדשה – יש כלים ללמוד לאן האנושות אמורה להגיע. אנחנו מדברים על פלנטות – על ונוס, יופיטר, וולקן – על המהויות הרוחיות של האימפולס הזה ומתוך זה נגזר מה על האדם לעשות ומה על האנושות לעשות.
ההבדל המאד גדול הוא בין התקדשות לעבר לבין התקדשות לעתיד.
מתוך ההתקדשות לעתיד נגזרת ההתקדשות של הרצון במובן של מה הוא המעשה שאני נדרש לעשות אותו, אנחנו כבר לא יכולים להיות פסיביים להבין את העבר ולהכיר את עצמי ע״י העבר, אבל נדרשת כאן התקדשות של כוחות הרצון כיוון שיש כאן עשייה שמובילה את האדם והאנושות אל העתיד , זו אחריות מאד גדולה. אם לא נעשה לא יהיה – כמו בחיים הפרטיים, אם לא אעשה לא יהיה, זה לא יבוא משום מקום אחר וגם אם אני אפצח את העבר שלי כמה שאפשר, זה לא יתווה את הכיוון של העתיד.
שאלות ? זו נקודה מאד משמעותית בקשר ששטיינר עושה בין חזון יוחנן לבין ראייתו כהתקדשות. ההתקדשות של העתיד וההתקדשות של כוחות הרצון.
מקור מספר 4
עמוד 23, פיסקה שניה
"כשם שתלמידים שהתקדשו בזמנים קדומים יכלו להסתכל לאחור על תקופות העבר, על תקופות של חיי הרוח, כך רוכשים אלה המתקדשים במשמעות הכריסטיאנית …את הכושר לראות מה יהיה עם עולם האדמה שלנו אם בני האדם יפעלו במשמעות אימפולס כריסטוס. כפי שאפשר להסתכל לאחור על מצבים קודמים, כך ניתן להסתכל אל עתיד רחוק כשיוצאים מנקודת המוצא של הופעת כריסטוס… בעוד שההתקדשות הקדומה היתה התקדשות לעבר, לחכמה העתיקה, פועלת ההתקדשות הכריסטיאנית לפענוח העתיד בפני המועמדים להתקדשות. הכרח הוא שהאדם יתקדש לא רק למען חכמתו הוא, למען לבו ונפשו, אלא שיתקדש ברצונו…כך תציב האנושות לפניה מטרות במשמעות עליונה באמת, כך הבין זאת מי שכתב על העקרון הגדול של התקדשות הרצון, מי שכתב את האפוקליפסה. אין מבינים את האפוקליפסה כראוי אם אין מבינים אותה כמעניקת האימפולס לעתיד, למעשים".
אז הייתי רוצה לשמוע איך אתם מבינים את ׳ההתקדשות לעתיד׳ או איך אתם פוגשים את זה בחיים שלכם, מה בעתיד בביוגרפיה האישית של כל אחד מאיתנו, מה בעתיד הוא הדבר שמוביל אותי לעשיית מעשה היום? זה קצת דומה אולי לשאלה הראשונה מה הדבר שאני צריכה לחזק בתוכי, אבל אולי מבחינת ראיית העתיד שלי בהתאם להתפתחות הרוחנית שלי – מה יש שם שמוביל אותי לפעילות של הרצון שלי?
אנכי יכולה לתת דוגמא מעצמי. כשלמדתי על עריצות הזמן ועל משמעות הזמן והבנתי את המשמעות העמוקה והחשיבות של הזמן, מה שנגזר מזה עבורי בעניין היום יומי היא עבודה על החריצות הרוחנית, שלא היתה לי קודם בתחום הזה. וזה הוביל לעשייה ממשית, ממש כוחות הרצון התעוררו בתוך הדבר הזה. אז אנחנו יכולים לחשוב על דוגמאות קטנות. בגדול העולם אמור להגיע לישות של אהבה ואיך משם זה נגזר למעשה. אנחנו לא נשארים ברמת הידע או הרעיון היפה אלא איך משם כוחות הרצון מתעוררים לעשיית מעשה שיתאים ליעד הרוחני הזה או לאימפולס הרוחני הזה.
אשמח לשמוע דוגמאות או שיתופים.
משתתף: עבורי ההבנה שעל אף שיש לי נטייה להתרחק מסוציאליות ויש לי נטייה להתרחק וההבנה שלפיתוח המוסר ויראת כבוד אני חייב לעבוד ולהיות עם אנשים. הבנה מאד עמוקה שאני יכול לפגוש למשל אם חזרתי מסיני לפני שבועיים אני יכול לפגוש איכות מסוימת או אלמנטים מסויימים ולהיכנס פנימה אבל העבודה נעשית כשאני נמצא עם אנשים – לראות את האחר מהמקום שלו, וככה שם נעשית העבודה. עבורי זה …
יפה: זה כרוך במאמץ?
משתתף: כן נכון.
יפה: האימפולס באמת הולך לשם – העניין של החיים האחר וכל העניין הסוציאלי ברמה הרוחנית שלו.
משתתף: אני גם מרגיש שזה מציב בפני מבחנים כל פעם מחדש, כל פעם אותם דברים חוזרים ודורשים ממני לעשות את אותו דבר טוב יותר ועם רגישות אחרת. אני לוקח אתנחתות אבל ממשיך.
יפה: תודה.
משתתפת: אפשר להגיד שהעתיד הוא כמו תינוק וכמו תינוק הוא צריך רק אהבה. אי אפשר ללכת אל עתיד, זאת אומרת הכוח היחיד שיכול לקחת אותנו אל העתיד זו אהבה. אני אומרת את זה לא מהראש. התמונה הזו של העתיד שהוא כמו תינוק, העתיד הוא שם, תינוק צריך לסובב באהבה כדי שהוא יוכל לגדול אל עצמו וזה מה שהזקנים יכולים לתת היום בעולם אני חושבת, אלא שעושים את החלק השני של הפרבולה, להבשיל כוחות של אהבה כריסטיאנית כמובן, כדי לאפשר לעתיד להתקרב ולגדול אלינו.
יפה: אהבה היא לא רק אמצעי היא המטרה עצמה. אם הוא מייצג את ישות האהבה אז האהבה הרוחנית יכולה להתפתח בנו אבל זה לא רק האופן שבו נפעל אלא היא הדבר עצמו. אנחנו אמורים להגיע אל קוסמוס של אהבה. שימו לב שיש כל כך הרבה שינאה ופירוד שאימפולס מסויים אמור להגיע אז כוחות הנגד באים נגד הדבר הזה.
את קוראת לו תינוק אבל זה ׳נבט׳ ואנחנו אמורים לדעת מה הנבט הזה דורש מאיתנו ולכן במובן מסויים זה לפענח את העתיד, לא לעשות חישובי קיצים אלא לפענח את העתיד. מה ׳התינוק׳ הזה בשפה שלך רוצה מאיתנו ובאיזה אופן נזין אותו נכון כדי שהוא לא רק יהיה חזרה על מה שכבר היה, אלא הוא באמת יממש את הדבר החדש שאנחנו נלך אליו, אז זה גם האופן וגם הדבר עצמו. זו מהות המשימה להיות ישויות של אהבה.
אז אולי רק נזכיר בעניין זה שאחד ההיבטים או אחת ההשתנויות שיהיו קשורים לקשרי דם – לאט לאט קשרי הדם לא יהיו המשמעותיים בין בני אדם אלא הקשרים הרוחניים שיכולים להתאפשר מתוך האהבה הכריסטיאנית הזו שאת מדברת עליה. מתוך אהבה רוחנית.
כל המשמעות של קשרי דם תשתנה וכבר לא תהיה זו שתחבר באופן אוטומטי באהבתי אל קרוב-דם אלי אלא אהבה אוניברסלית, אהבה של אדם לאדם – משם זה התחיל ב׳אני׳.
זה כבר לא יהיה קשרי דם משפחתיים-שבטיים וכו׳ הדבר הזה יפתח.
עוד מישהו רוצה להגיד משהו על זה?
דיברנו על שלושת המרכיבים האלה שהופעתו של כריסטוס הביאה לעולם, אבל אם נשאל מה הוא האימפולס שהגיע לעולם עם הופעת הישות של כריסטוס, מה הוא האיבר או השלב ההתפתחותי שעליו הוא מצביעי והוא המקור להתפתחות שלנו ולהובלה של האנושות?
משתתפת: הוא מדבר על ה׳אני׳.
יפה: בדיוק.
הוא מבשר על כניסת ה׳אני׳ לאדם בהיותו על האדמה. האני הנצחי של האדם הוא לא פתאום מופיע, הוא ישנו בעולם בהוויה קוסמית, אבל הוא לא היה באדמה בתוך הגופים של האדם, הוא היה בהיקף, בדיוק כמו תינוק שכל הגופים שלו הפוטנציאליים קיימים – אתרי אסטרלי והאני – אבל בזמן הנכון הגופים האלה חודרים אותו והוא נהיה ׳הבעלים׳ של הגופים האלה והם כבר לא בהיקף.
לאנושות חדר האיבר הרוחני הגבוה והמעודן ביותר והחדש והצעיר ביותר וזהו ׳האני׳ .
התנועה של ישות רוחית שחדרה לאדמה היא אותה תנועה של חדירת האני אל תוך האדם.
מאז ההתמזגות על פני האדמה של הישות הרוחנית הזו שנשארה על פני האדמה, היא בעצם קשרה את גורלה עם האדמה והמהות הזו של ׳האני׳ היא כבר איתנו מאז. הפוטנציאל הזה קיים אבל אנחנו אמורים להכיר אותו – אנחנו עוד לא יודעים מי זה ׳אני׳ ומה זה הדבר הזה, יש לנו תחושה עמומה, יש איזו ידיעה, אנחנו לא יודעים להגיד מה זה, אבל יש לנו ידיעה שיש כאן משהו שהוא קשור להוויה נצחית גבוהה יותר מאיתנו.
העובדה שהאירוע הזה של הכריסטוס שירד אל האדמה היא לא היתה אירוע שפתאום קרה, אלא זה מתקדשים מתקופות שקדמו לו יכלו לראות שזה יבוא, כלומר האיבר הזה של ׳האני׳ שהגיע עם דמותו של ישוע כריסטוס לא התהווה אז, אלא זה כמו איזה משהו שיורד במשך עידנים כמו שהגופים שלנו – פיזי, אתרי ואסטרלי- נבנו בעידנים, גם ה׳אני׳ הזה שהיה אמור לחדור את האדם הוא כאילו היה במסע בין כוכבים כזה עד שהוא הגיע אלינו אל האדמה. אז עוד לפני הופעת הכריסטוס מדבר שטיינר שכבר בתנ״ך בברית הישנה כמו שהוא קורא לזה, מופיעה המהות של האני, באיזה מילים?
משתתפים: אני הנני, אהיה אשר אהיה, אני אנוכי
יפה: נכון.
המהות הזו כבר היתה קיימת שם והיא ירדה אל תוך האדמה ומאז אנחנו אמורים להכיר את האיבר הזה, להזין אותו ולפעול מתוכו למען העתיד.
כשאנחנו מדברים בעבודה שלנו אז המעבר מלהכיר את העבר אל הכרת העתיד היא קשורה בשאלת החירות.
כשאנחנו לא פועלים מתוך העבר אלא מתוך ה׳אני׳ שלנו אל העתיד – זוהי החירות .
נכנסה באותו אירוע נכנסה גם האחריות שלי לעתיד האישי שלי ולעתיד האנושות. האנושות חייבת לקחת את גורלה בידיה.
אז נכנסה האחריות אבל גם נכנסה החירות. אפשר לראות בעברית את הקשר בין חירות לאחריות. לא יכולה להיות חירות אמיתית ולא יכולה להיות אחריות ללא ׳אני׳ , והקשר הזה בין שתי המהויות האלה שהאנושות ספגה הוא בעצם העבודה הקשה ביותר שלנו, כי עד אותו זמן לא נדרשנו לשאלת החירות בטח לא במובן הרוחני ושאלת האחריות – של אני אחראי לגורלי, עתידי ולעתיד האנושות.
נקרא עכשיו איך זה מופיע בתנ״ך ובדבריו של שטיינר.
מתוך הדיאלוג של משה עם אלוהים ששואל מה אומר אם ישאלו מי שלח אותי? מתוקף איזו סמכות אני מדבר?
מקור מספר 5
שמות פרק ג :
יב וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם
מקור מספר 6
עמוד 19.
" מה פירוש "אנוכי"? אנכי הוא השם לישות האלוהית לעיקרון כריסטוס של האדם, לאותה ישות שהאדם חש טיפה ממנה, כשהוא מסוגל לומר לעצמו "אני". הצמח אינו מסוגל לומר 'אני', בעל החיים אנו מסוגל לומר 'אני'. האדם הנו נזר הבריאה בכך שהוא מסוגל לומר לעצמו 'אני', בכך שהוא יכול להגות שם שאין לו תוקף בעבור אף אחד אלא רק לזה המביע אותו. 'אני' אתה יכול לקרוא רק לעצמך. אף אחד מלבדך אינו יכול לכנותך 'אני'. כאן מדברת הנפש עם עצמה באותה מילה שיש בה גישה רק לישות אחת שאינה יכולה להתקרב אל הנפש בכל חוש חיצוני ובכל דרך חיצונית. כאן מדבר האלוהים. ומכאן שהשם 'אנוכי' ניתן לאלוהות הממלאת את העולם. אמור ש'אנוכי' שלחך (אהיה אשר אהיה) כך היה על משה לומר לעם."
אולי שתי שאלות לעבודה בחברותא:
מתי לראשונה אני זוכר/ת את חווית האני שלי?
כאילו מצבים התנסיתי ב׳אני׳ החופשי הזה שפעל באותו רגע? ה׳אני׳ שפעל לא מתוך העבר אלא מתוך העתיד?
נסיים את המפגש בשיר אבל לפני כן לבקש מכם להתחיל לקרוא את ההרצאה הראשונה כי עכשיו זה יתחיל להתקרב יותר ויותר בין נושא ההתקדשות לבין חזון יוחנן. בהרצאה הראשונה נפגוש תכנים שכבר עסקנו בהם אבל בעוד מדרגה אחת גבוהה, לא נסיים את הכל אבל תהיה לנו קרקע משותפת לדון בהם.