יעל ערמוני
'זה שאין לנקוב בשמו' – שאלת הרוע וההתגברות עליו – הארי פוטר וולדמורט
על פי האנתרופוסופיה, הביוגרפיה של האנושות מחולקת לתקופות תרבות בנות 2160 שנה. בכל תקופת תרבות, המקבילה גם לשביעונים בביוגרפיה של האדם היחיד, ניצב האדם, וניצבת האנושות בפני משימה התפתחותית חדשה. רודולף שטיינר, מדבר על 'שאלת הרוע וההתגברות עליו' כשאלה החשובה ביותר בתקופתנו – 'תקופת נפש התודעה' המקבילה בביוגרפיה האישית לשביעון השישי (גילי 35-42).
שאלה זו ניצבת לאורך סדרת הספרים כולה, כשאלה המרכזית ביותר – מי ייגבר? החושך או האור? הטוב או הרע? חייו של הארי פוטר שזורים במפגש האימתני עם וולדמורט, קוסם האופל האכזרי המאיים להשתלט על העולם, כשבספר האחרון מתוארת המלחמה הכוללת והמכריעה של כוחות האור מול כוחות החושך, 'מלחמת גוג ומגוג', מלחמה שאליה צפויה להגיע האנושות באחרית ימיה, הן על פי האנתרופוסופיה, היהדות, ותורות רוחניות נוספות.
לאורך הספרים מגלה הארי בהדרגה לתדהמתו ולאימתו כי בינו ובין וולדמורט, (טום רידל בשמו המקורי) ישנם קווי דמיון רבים.
שניהם גדלו ללא הוריהם והיו בלתי רצויים על ידי מי שגידל אותם, שניהם גדלו בסביבה 'מוגלגית' ולא ידעו דבר על היותם קוסמים עד גיל 11. שניהם חשו כי הוגוורטס היווה עבורם את ביתם הראשון. לשניהם היכולת הבלתי רגילה לדבר ולהבין 'לחששנית' (שפת הנחשים).
זאת ועוד – בשרביט של שניהם מצויה צינית מנוצה של אותו עוף חול, כפי שמסתבר כאשר הארי מגיע אל מוכר השרביטים אוליבנדר המתאים לו את שרביטו הייחודי: "אני חושב שאפשר לצפות ממך לדברים גדולים, הארי פוטר… אחרי הכל, גם זה־שאין־לנקוב־בשמו עשה דברים גדולים – נוראיים, כן, אבל גדולים." ('הארי פוטר ואבן החכמים', עמוד 95). עובדה זו גורמת לחיבור בלתי רגיל בין השרביטים שלהם בעת קרב. בתקופות מסוימות החיבור שנוצר ביניהם הינו כה חזק עד כי הארי חווה בעל כורחו את רגשותיו, מחשבותיו ומעשיו של וולדמורט כאילו היו שלו. במהלך הספר האחרון מתברר כי פיסה מנשמתו של וולדמורט חדרה דרך נסיונו לרצוח את הארי ודרך הרצח של הוריו אל הארי עצמו.
לאורך מסע החניכה שלו עומדת לפני הארי לא פעם השאלה – האם הוא רע כמו וולדמורט, האם גם בו טמון רוע כזה? האם גם הוא קוסם אפל? ומה אם כן?
על פי ר. שטיינר בתקופתנו בכל אדם טמונה הנטייה לרוע:
"התשובה לשאלה זו יכולה להתחיל להפציע בנו כאשר אנו מנסים לעבור את שומר הסף, כפי שהוא ידוע, ומגיעים באמת להבנה אמיתית של הטבע האנושי שלנו. התשובה מתבהרת: מאז תחילת התקופה הפוסט אטלנטית החמישית, הנטייה, הזיקה למעשי רוע מונחת בלא מודע של כל אדם. זרם זה עצמו של נטייה לרוע בתוך הישות האנושית הוא זה שמסמל את כניסתנו לתקופה הפוסט אטלנטית החמישית. אביע זאת באופן קיצוני אם כי נכון לגמרי, שעלינו להתעורר לעובדה שבחציית הסף לעולמות הרוח אין ולו פשע אחד, נוראי ככל שיהיה, שלנו, כאנשי התקופה הפוסט אטלנטית החמישית אין אליו זיקה ( נטייה)…כאשר מפציעה בתוכנו ההבנה הזו, נפעל באופן עיקש להבין ולשאול מה היא מטרתם של כוחות רוע משכנעים אלו בתוכנו. מה בשם שמיים הסיבה להסתננותם של כוחות אלו ביקום לתוך ישותנו? ודאי שהם לא נמצאים שם על מנת לגרום למעשים רעים לקרות בחברה האנושית. בדיוק כפי שכוחות המוות לא קיימים על מנת להרוג אותנו, כוחות אלו לא קיימים לשכנע אותנו לעשות מעשי פשע. הם קיימים ביקום על מנת לעורר בנו את הנטייה, לאחר התפתחותה של נפש התודעה, לפתח עצמנו לחיי הרוח …כוחות אלו של רוע הינם פעילים ביקום. עלינו להטמיע אותם, ובעשותנו זאת אנו שותלים בישותנו את הזרע המאפשר לנו לחוות חוויות מודעות של הרוח."
(R. Steiner, 'From Symptom to Reality in Modern History', 1918, lecture 5, GA185)
אם כן, רק מי שעובר דרך הרוע, יוכל לו, רק מי שמוכן לתת לרוע 'לחדור אליו', 'ללכלך אותו' יוכל להתמיר אותו. וכך, דווקא הארי, זה שאל נשמתו חדרה פיסה זעירה מן האופל, מן הרוע הנורא של וולדמורט, הוא זה שיכול להביס את וולדמורט. הבחירה שלנו בטוב, ההתגברות על הרוע והתמרתו כרוכה במפגש שלנו עם הרוע בתוכנו, במפגש האימתני עם 'שומר הסף הקטן'.
מה הוא אם כן בכל זאת ההבדל בין הארי פוטר לוולדמורט? אם בכולנו טמונה הנטייה לרוע מה בכל זאת מבדיל בין הטוב והרע? ההבדל, כפי שמסביר דמבלדור להארי, טמון בבחירה המודעת שלנו, בבחירה שלנו בטוב מתוך חירות, לא כברירת מחדל:
"הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו."
('הארי פוטר וחדר הסודות', עמוד 343)
מרבית הקוסמים פוחדים לקרוא לוולדמורט בשמו, ועל כן הם מכנים אותו: 'זה שאין לנקוב בשמו', בכך הם מעניקים לו כוח שווה לזה של אלוהים. כך גם, במהלך התפתחות העלילה, מרביתם אינם מוכנים להכיר בכך שוולדמורט שב ושכוחו התגבר, הם מעדיפים להסתכל על דמבלדור והארי המנסים להתריע על כך, כהוזים, משוגעים ורודפי פרסום, ממש כמו נביאי הזעם שנסקלו באבנים והוחרמו משום שהביאו נבואת אמת קשה.
לעיתים קרובות אנו חוששים להתייצב מול הרוע, מול הכיעור, מול החושך הקיים בתוכנו ומסביבנו, לא פעם אנו מעדיפים להכחיש אותם, להעלים אותם, לבטל אותם. אולם בכך אנו מעניקים להם כוח נוסף, ומאפשרים להם לגדול ולקבל עוצמה בסתר, במחשכים, עד שיום אחד הם פורצים לפתע, בעוצמה מוגברת ואנו ניצבים בפניהם מופתעים וחסרי כלים להתמודד.
הארי לא פוחד, הוא מוכן לעמוד מול וולדמורט, כי הוא כבר עמד מולו, הוא מוכן לפגוש אותו ולקרוא לו בשמו. כך גם דמבלדור, מורהו הרוחני, מכשיר אותו לקראת העמידה מול וולדמורט:
"תמיד תקרא לו וולדמורט, הארי. תמיד תשתמש בשמו הנכון של כל דבר. פחד מהשם מגביר את הפחד מהדבר עצמו." ('הארי פוטר ואבן החכמים', עמוד 304)
'הכל צפוי והרשות נתונה'
שאלה נוספת העולה דרך הגורל המשותף של הארי וולדמורט הינה שאלת הגורל והחופש.
על-פי הנבואה המוקדמת שהובילה את וולדמורט לרצח הוריו של הארי רק אחד מהשניים יוכל להישאר בחיים.
"זה שבכוחו להביס את אדון האופל קרב ובא… הם שחמקו ממנו כבר שלוש פעמים, להם יוולד הוא בשלהי החודש השביעי… ואדון האופל יסמן אותו כשווה לו, אך ברשותו יעמוד כוח שאדון האופל אינו מכיר… ואחד מהם יומת בידי השני, כי איש מהם לא יוכל לחיות כל עוד ימשיך השני להתקיים… זה שבכוחו להביס את אדון האופל ייוולד בשלהי החודש השביעי…"
('הארי פוטר ומסדר עוף החול', עמ' 858-859).
משלב מסוים הארי אף מכונה 'הנבחר'. נדמה כי הארי נידון להרוג או להיהרג, נדמה כי הגורל כבר הכריע את דרכו.
ובכל זאת, בפני הארי וכך גם בפני וולדמורט ניצבת הבחירה. בעוד וולדמורט מגשים במו ידיו את הקרמה שלו דרך הבחירות הבלתי מודעות שלו, העבודה המודעת של הארי מאפשרת לו לפעול מתוך חופש גדול יותר, וכפי שמסביר לו דמבלדור, הוא זה שבוחר לעמוד מול וולדמורט ולהתייצב מולו, לא מתוך כורח, לא משום שהגורל האכזר כפה עליו, אלא משום שזהו הדבר הנכון, זהו הרצון של האני הגבוה שלו. הוא מסכים לקחת על עצמו את תפקידו 'כנבחר' משום שזהו הייעוד שלו והוא אינו רוצה עוד לנסות ולחמוק ממנו.
באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר אנו מסכימים לקרמה שלנו, מכירים בה כשלנו ולוקחים עליה אחריות מלאה, אנו יכולים להתחיל להשתחרר ממנה ולפעול מתוך חופש הולך וגובר:
"אינך מבין? וולדמורט בעצמו יצר את האויב הכי גדול שלו, כמו כל רודן בכל מקום בעולם! יש לך מושג עד כמה פוחדים רודנים מהאנשים שאותם הם מדכאים? הם יודעים שביום מן הימים אחד מקורבנותיהם הרבים יקום נגדם ויכה בחזרה![…] הוא עצמו בחר את האדם שהכי סביר שיחסל אותו, ונתן בידיו את האמצעים להרוג אותו! […]"כאשר ניסה לרצוח אותך, וולדמורט בעצמו בחר את האדם המיוחד שיושב פה מולי, ונתן בידיו את הכלים לעשות את המלאכה! וולדמורט עצמו אשם בכך שיכולת לראות את המחשבות שלו, את השאיפות שלו, שאפילו הבנת את שפת הנחשים שבה הוא מחלק את פקודותיו ואף על פי כן, הארי, למרות התובנה והגישה המיוחדת שלך לעולמו של וולדמורט, […] מעולם לא התפתית לאומנויות האופל; מעולם, אף לא לשנייה, לא הראית נטייה, ולו הקלה ביותר, להפוך לאחד מתומכיו של וולדמורט!"
('הארי פוטר והנסיך חצוי הדם', עמוד 462)
בפרק הבא ניגע בהיבטים נוספים העולים מסיפורו של הארי פוטר