יעל ערמוני

האם התקווה תגבר על הייאוש?

ציור: ליזבת אפק

ר. שטיינר מדבר על התקווה ככוח חיוני הנבנה בנו בשביעון הראשון, דרך האהבה והביטחון הניתנים לנו על ידי הורינו וחווית האחדות עם העולם, חוויה בסיסית כי 'העולם הוא טוב', הגוף הפיסי אף מכונה 'גוף התקווה'. "ללא תקווה אין חיים, ללא תקווה אין בטחון בעתיד, בלא התקווה אין האדם מסוגל לעשות ולו צעד אחד בקיום". (ר.שטיינר, 'אמונה, אהבה, תקווה – שלושה שלבים בחיי האנושות', חלק א', 1911, GA130)

על-אף שילדותו המוקדמת של הארי הייתה קשה ועצובה, אהבתם הגדולה של הוריו, במהלך שנתו הראשונה ונכונותם להקריב עצמם למענו, העניקו לו את כוחה של התקווה.

אחד היצורים המבעיתים עימם נאלץ הארי להתמודד במסעו הינם הסוהרסנים. הסוהרסנים הינם יצורים אפלים 'המוצצים' שמחה ואושר מסביבתם הקרובה, הם חסרי פנים, בעלי גוף רקוב, המכוסה בגלימה שחורה.  לסוהרסנים יש חור במקום פה באמצעותו הם יכולים 'לנשק' את קורבנם ולשאוב את נשמתו. הסוהרסן עיוור, ונע באמצעות יכולתו לחוש רגשות. בכל פעם שהסוהרסנים מתקרבים האוויר מתקרר ומקורות אור נכבים. הדרך היחידה להרחיק סוהרסן היא באמצעות קסם הפטרונוס. בכדי לגייס פטרונוס על האדם להעלות זיכרון חיובי, הממלא אותו בשמחה, על האדם לגייס מתוכו תקווה, כנגד הספק, הדיכאון והייאוש. רק פטרונוס חזק מספיק יכול לגרש את הקור של הסוהרסנים.

הסוהרסנים פועלים באורח דומה לאופן שבו פועל עלינו אהרימן[1]. אהרימן הינו שר המוות, הקור, המכחיש את קיומו של עולם הרוח ומכיר רק בקיומו של העולם הארצי הנתפס דרך החושים. הוא פועל עלינו באופן החזק ביותר ברגעים של ייאוש, ברגעים של אובדן תקווה. כאשר אנו נותנים פתח לאהרימן לפעול עלינו, יכול להיכנס לתמונה כוח רוע שלישי, גדול ונורא מזה של לוציפר ואהרימן, זהו הכוח שיכול לפעול לא רק על גופנו האסטרלי והאתרי, אלא גם על 'האני' שלנו, על נשמתנו, להמית לא את גופנו הפיסי אלא את רוחנו, כמו 'נשיקת הסוהרסן'. רק דרך חיזוק האני שלנו אנו יכולים לגבור עליו. הפטרונוס של כל אדם הינו ייחודי, הפטרונוס של הארי פוטר הינו בדמות אייל, בדומה לפטרונוס שהיה לאביו. בתוך הספר גלומים סמלים רבים, וייתכן מאוד כי אין זה מקרי שדווקא האייל, אשר הועלה לקורבן ברגע האחרון בעקידת יצחק, במקומו של יצחק, הוא שנבחר לייצג את הפטורונוס של הארי.

כמו הארי, גם אנו ברגעי האמת נדרשים לגייס מתוכנו, את האמונה והתקווה, אף אדם אינו יכול להושיע אותנו מבחוץ, האחר יכול לסייע לנו, להדריך אותנו, אך לא לעשות את הדרך במקומנו.

במפגשים הראשונים של הארי עם הסוהרסנים הוא נופל לאימה, היאוש והפחד גוברים עליו, אולם בהדרגה הוא לומד לעמוד מולם, לגבור עליהם, לגייס מתוכו את כוחה של התקווה.

סוהרסן

שאלת התקווה וההתגברות על הפחד, הייאוש ואובדן האמונה, מלווה את הארי לאורך הספר גם בשלבים נוספים ולא רק במפגש עם הסוהרסנים.

לקראת סוף מסע החניכה על הארי לאבד גם את דמבלדור, המתווך שלו לעולם הרוח. עליו לעמוד כעת בכוחות עצמו, להסתמך על כוחותיו הפנימיים, על הכלים שרכש, על האמונה שלו, על הקשר הישיר שלו עם אלוהים.

מותו של דמבלדור מהווה משבר עמוק, האם אלוהים מת יחד איתו? האם אלוהים נטש? הארי ניצב מול משימת חייו,  כביכול בלי מספיק כלים, נראה שדמבלדור נעלם 'טרם זמן', לפני שהארי היה מוכן, לפני שלימד אותו את כל מה שהיה צריך. רגשות קשים ושאלות גדולות ונוקבות מתעוררות בהארי עם מותו של דמבלדור, כך גם הסדקים והפגמים האנושיים שהיו לדמבלדור מתגלים בפניו, הכעס, הספק והייאוש מתעוררים בו ביתר שאת.

לא פעם גם אנו ניצבים מול שאלות כאלו, כאשר נדמה לנו שעולם הרוח, בדמותו של אדם אהוב, הורה, מורה רוחני, נטש. אז נשאלת השאלה הגדולה, האם נמשיך להאמין? האם נחזיק מעמד? האם אנו ננטוש את אלוהים, או נדבוק בו ובדרכו גם כשהוא נדמה רחוק ובלתי מושג? גם כשהוא נסתר?

באחד הספרים אומר דמבלדור להארי: "ואולם, אתה תגלה שאני איעלם מבית-הספר הזה באמת, רק אחרי שלא יישאר כאן איש שנאמן לי. ותגלה גם שתמיד תינתן עזרה בהוגוורטס למי שיבקש אותה." ('הארי פוטר וחדר הסודות', עמוד 273)

ואכן, באורח פלא, כאשר אנו מחזיקים מעמד כאשר אנו מתמידים בדרך, כאשר אנו ממשיכים בעבודה פנימית אמיצה ומתפללים מתוך כוונה אמיתית, העזרה באה, אלוהים לא עוזב, עולם הרוח לא נוטש, רק מעמיד לנו מבחנים, רק מבקש שאנו לא נעזוב אותו.

הקבר הלבן של דמבלדור

 

הארי רון והרמיוני – 'שלושת כוחות הנפש – מחשבה, רגש ורצון' – ההפרדה ביניהם וחיבורם מחדש

הארי אינו עובר את מסע החניכה שלו לבדו ואינו מכריע את האופל לבדו. לאורך כל המסע יש לו חברים נאמנים המסייעים לו, המרכזיים שבהם הינם רון והרמיוני המלווים אותו לאורך כל הרפתקאותיו.

על פי האנתרופוסופיה קיימים באדם שלושה כוחות נפש, מחשבה, רגש ורצון. בחיים היומיומיים קשורים שלושת כוחות הנפש הללו בקשר בלתי ניתן לניתוק.

ניתן לראות את רון, חברו הג'ינג'י של הארי, רגיש ונעלב בקלות, בעל רגשי נחיתות, כמייצג את הרגש. את הרמיוני החכמה, השכלתנית וההגיונית, כמייצגת את החשיבה ואילו את הארי האמיץ, מהיר תגובה וחימה, לא פעם פזיז ואימפולסיבי, הפועל בעולם בנחישות, כמייצג את הרצון (הפעולה), היושב בגפיים וקשור גם ב'אני' .

תהליך ההתפתחות הרוחנית שלנו כרוך ביצירת הפרדה מהחיבור האוטומטי הקיים בין שלושת כוחות הנפש, ויצירת חיבור מחודש ביניהם, דרך 'האני' (המרכיב הרוחני של ישותנו).

כל אחד משלושת כוחות הנפש חיוני עבור ההתפתחות הרוחנית שלנו. חיבור נכון ומחודש בין שלושתם מתוך מקום גבוה יותר, כרוך לא רק בהפרדה ביניהם כי אם גם בהתמרה של כל אחד מהם ויצירת איזון נכון בין שלושתם.

לאורך סדרת הספרים עוברים הארי, רון והרמיוני תהליך טרנספורמטיבי, בו כל אחד מהם פוגש את פגמי האופי והחולשות שלו, ניצב מולן ונדרש להתגבר עליהן ולהתמיר אותן.

על רון להתייצב מול הפחדים שלו ומול רגשי הנחיתות שלו ולהתגבר עליהם, להפסיק להיות מנוהל על ידי נפשו. בספר השביעי והאחרון, 'הארי פוטר ואוצרות המוות' קיים רגע בו על רון להחריב את אחד ההורקרוקסים[2] של וולדמורט באמצעות חרבה של גריפנדור. חלקיק הנשמה של וולדמורט מנסה למנוע זאת ממנו, על ידי כך שהוא יוצר לפניו את 'תמונת פחדיו' האיומים ביותר:

""תדקור," אמר הארי וייצב את הקמיע על האבן. רון הניף את החרב בידיו הרועדות: הלהב ריחף מעל לעיניים המפלבלות בבהלה, הארי אחז בקמיע בחוזקה והכין עצמו לקראת המכה, מדמיין את הדם הניגר מתוך החלונות הריקים. ואז יצא קול מלחש מתוך ההורקרוקס, ודיבר. "ראיתי את ליבך והוא שלי." "אל תקשיב לו!" פקד הארי. "תדקור!" "ראיתי את החלומות שלך רונלד וויזלי, וראיתי את הפחדים שלך. כל שאיפותיך יכולות להתגשם, אך גם כל פחדיך…" "תדקור!" צעק הארי, קולו הידהד בין העצים הסובבים, להב החרב רעד, ורון הביט מטה, אל תוך עיניו של רידל. "תמיד אהוב פחות על ידי האם שהשתוקקה לבת… אהוב פחות, כעת, על ידי הנערה המעדיפה את ידידך… תמיד במקום השני, תמיד בצילם של אחרים…"  "רון, תדקור אותו עכשיו!" שאג הארי; הוא הרגיש איך הקמיע רוטט בידיו ופחד ממה שעתיד לבוא. רון הגביה את החרב עוד יותר, וכשעשה זאת עיניו של רידל בהקו באור אדום. בתוך שני החלומות שבקמיע, מתוך העיניים, פרחו כמו שתי בועות עקומות ראשיהם של הארי ושל הרמיוני, מעוותים ומשונים. רון צעק בהפתעה ונסוג לאחור בעוד הדמויות צומחות מתוך הקמיע, תחילה פלג הגוף העליון, אחר-כך המותניים, והרגליים, עד שעמדו בתוך הקמיע זה לצד זה כמו שני עצים בעלי ראש משותף, וריחפו מעל לרון והארי האמיתי; הארי נאלץ למשוך בבת אחת את אצבעותיו מהקמיע, שבער פתאום כמתכת מלובנת. "רון!" הוא צעק, אבל הארי-רידל דיבר כעת בקולו של וולדמורט ורון לטש עיניו בפניו מרותק. "למה חזרת, היה לנו טוב יותר בלעדיך, נעים יותר בלעדיך, שמחנו שלא היית איתנו…צחקנו על טיפשותך, על פחדנותך, על יומרנותך – " יומרנותך!" חזרה כהד הרמיוני רידל, שהיתה יפה יותר אך בו בזמן נוראה יותר מהרמיוני האמיתית, היא התנודדה, מצווחת מצחוק, מול רון, שנראה מבועת אך מרותק, ושמט את הזרוע המחזיקה את החרב. "מי מסתכל עליך, מי בכלל ירצה להסתכל עליך, מלבד הארי פוטר? מה תרמת בחיים שלך לעומת 'הנבחר'? מה אתה לעומת הילד שנשאר בחיים?" "רון, תדקור אותו, תדקור אותו!" צעק הארי, אבל רון לא זז: עיניו היו פעורות לרווחה, והארי-רידל והרמיוני-רידל השתקפו בהן, שערם מסתחרר כמו להבות של אש, עיניהם בוהקות באדום, קולותיהם נישאים בדואט של רשע. "אמא שלך הודתה," ליגלג הארי-רידל, בעוד הרמיוני-רידל גיחכה, "שהיא היתה מעדיפה לקבל אותי בתור בן, שהיא היתה שמחה להחליף אותך…" "ומי לא היה מעדיף אותו? איזו אישה תיקח אותך? אתה אפס, אפס לעומתו," זימרה הרמיוני-רידל, והיא התמתחה כמו נחש ונכרכה סביב גופו של הארי-רידל, עוטפת אותו בחיבוק אהבים: שפתותיהם נפגשו. על הקרקע מולם פניו של רון נמלאו ייסורים: הוא הניף את החרב גבוה, בזרועות רועדות. "עשה את זה רון!" צעק הארי. רון הביט בו והארי חשב שהוא רואה זיק אדום בשתי עיניו. "רון-!" החרב הבהיקה וצללה: הארי קפץ כדי להימלט ממנה: נשמע צלצול מתכת וצרחה ארוכה, ממושכת. הארי הסתובב בבת אחת, מחליק בשלג, השרביט בהיכון כדי להגן על עצמו: אבל לא היה מפני מה. הגירסאות המפלצתיות שלו ושל הרמיוני נעלמו. במקומן עמד רק רון, אוחז ברפיון בחרב, מביט בשרידיו המרוסקים של הקמיע על האבן השטוחה." (הארי פוטר ואוצרות המוות, האיילה הכסופה, עמ' 344-346)

על הרמיוני להכיר בכך שהידע והשכל על אף יתרונותיהם וחשיבותם הרבה עבור ההתפתחות אינם מספיקים. עליה להתגבר על יהירותה, על המגבלות של 'הנפש השכלית רגשית', על  ההסתמכות הבלעדית על 'ההגיון' אשר לעיתים מונע ממנה להתחבר לרוח ולהאמין בה, ולעשות את המעבר אל החשיבה של 'נפש התודעה', 'חשיבה אימגנטיבית', חיה, רוחנית.  לדוגמא: בספר השביעי והאחרון 'הארי פוטר ואוצרות המוות' מסופר כי לאחר מותו הוריש דמבלדור לכל אחד מהם 'מתנה' שתסייע להם בהתגברות על וולדמורט. להרמיוני הוא מוריש ספר אגדה, שנועד לילדים כביכול, שבתוכו צפונים רמזים אודות 'אוצרות המוות'. הבנת הרמז שהותיר דמלבדור להרמיוני חיונית ביותר עבור המלחמה בוולדמורט, אך על הרמיוני, אשר רגילה על פי רוב להשיג את הידע שלה מספרי מדע, היסטוריה ואינציקלופדיות למיניהן, להתגבר תחילה על ספקנותה וחוסר האמון שלה ולהבין כי גם בתוך 'אגדת ילדים' תמימה יכול להסתתר ידע חשוב ועמוק. עליה לזהות את הסוד הרוחני המסתתר מאחורי 'אגדת הילדים'.

הארי נדרש למתן את האימפוסליביות שלו ולוותר על הרעיון כי הוא יכול לעשות הכל בכוחות עצמו. עליו להכיר במגבלותיו ובצורך שלו באיכויות ובתמיכה של שני חבריו. כמו כן עליו לוותר על הרצון העצמי שלו ולהתחבר לרצון הגבוה, לרצון האלוהי, מתוך אמונה עמוקה כי הדבר הנכון יקרה וכי לא הכל בידיו ומונח על כתפיו, כי קיים כוח גדול יותר, אשר מדריך אותו.  הוא זקוק לחבריו בכדי שימתנו אותו ויאזנו אותו אחרת פזיזותו ומזגו החם עלולים להוביל אותם למקום הרה אסון.

בספר השביעי, 'הארי פוטר ואוצרות המוות' עומדת החברות בין שלושת החברים במבחן הגדול מכולם,  הבדידות, התנאים הקשים, חוסר הוודאות, האתגרים הפיסיים, הנפשיים והרוחניים מולם הם ניצבים מעמידים כל אחד מהם מול 'השדים' וישויות הצל שלו. עליהם להתגבר על הנטייה האנושית הטבעית כל-כך, להאשים את האחר כאשר אנו במצוקה, ולהישאר מאוחדים למען השליחות הרוחנית המשותפת. רק דרך ההתמרה והחיבור מחדש של האיכויות של שלושתם, ושיתוף הפעולה החדש ביניהם, מתוך מקום גבוה, מתאפשרת הכרעתו של וולדמורט.

הארי, רון והרמיוני 

בפרק הבא ניגע בהיבטים נוספים העולים מסיפורו של הארי פוטר

[1] לוציפר ואהרימן הינם שני כוחות נגד, שתי איכויות הקיימות בעולם ומושכות את האדם לעבר רוע הנובע מחד צדדיות אותו על האדם להתמיר ולאזן באמצעות 'האני' שלו, המרכיב הרוחני של ישותו.

[2] חלקיק מנשמתו של וולדמורט

לחזרה לחלק א' – לחצו כאן

לחזרה לחלק ב' – לחצו כאן

למעבר לחלק ד' – לחצו כאן

print