יעל ערמוני

חיי נצח רוחניים מול חיי נצח פיסיים

ציור: Stefan Keller

בניגוד לתרבויות המזרח הרחוק בהן קיימת הכרה במוות כחלק טבעי ואינטגרלי מהחיים, ושבהן האנשים מתכוננים למותם לאורך חייהם באופן מודע, בעולם המערבי קיימת נטייה להתייחס למוות כאל 'אויב', 'אסון שיש לברוח ממנו ולהרחיקו ככל הניתן', התרבות המודרנית תעשה הכל כדי 'להשכיח' מאתנו שיום אחד גם אנו נזדקן ונמות.

על-פי מדע הרוח האנתרופוסופי, אנו מתגשמים בעולם הארצי יותר מפעם אחת. במותנו הפיסי אנו נפרדים רק מהמעטפות של גופנו, המהוות מעין מלבוש לרוחנו. הרוח, הטמונה ב'אני' שלנו הינה נצחית.

שטיינר מתאר כי תבוא תקופה בעתיד בה אנו נידרש לבחור בחירה קשה בין חיי נצח בגוף פיסי לחיי נצח רוחניים.

השאלה הזו, שפעם אולי נראתה רק כמדע בדיוני וכשאלה פילוסופית, נראית היום קרובה מתמיד, המדענים של העולם המודרני עובדים במרץ בכדי לייצר חיי נצח בגוף פיסי.

זהו הפיתוי הגדול של אהרימן, אשר מנסה לשכנע אותנו כי מה שקיים הינו רק עולם החומר, העולם הנתפס באמצעות החושים וכי המוות הפיסי הינו האויב הגדול ביותר של האנושות. אהרימן רוצה להפוך את האדם ל'אדם מכונה', הוא מפתה אותנו 'להגיד לרגע די' (פאוסט, גתה), לתת את הנשמה שלנו בידיו, לוותר על המשך ההתפתחות שלנו ולהזדהות יותר ויותר עם הגוף הפיסי שלנו ועם קיומנו הארצי.

השאלה הזו עומדת לפתחנו גם כיום, כאשר עדיין אין חיי נצח פיסיים ממשיים, החל מאמצע החיים, כאשר אנו נדרשים לבחור עם מה אנו מזדהים, עם ישותנו הארצית או עם ישותנו הרוחנית?

השאלה הזו ניצבת גם בפני הארי וחבריו לאורך כל סדרת הספרים.

בספר 'הארי פוטר ואבן החכמים', בכדי לגבור על וולדמורט יש צורך לוותר על 'אבן החכמים', היכולה להעניק חיי נצח פיסיים ולהשמידה.

וולדמורט אינו מכיר בקיומה של נשמה ושל חיי נצח רוחניים, הוא מוכן לעשות הכל על מנת לא למות מוות פיסי, ועבור זאת הוא מוכן לרצוח, לרמוס ולפגוע בכל הסובבים אותו. לשם כך הוא מחלק באופן מודע את נשמתו ל-7 חלקים, קורע אותה לגזרים ובכך הופך בהדרגה פחות ופחות אנושי. האנושיות שלו פוחתת בכל פעם עוד קצת עד שכמעט לא נותר ממנה דבר.

דמבלדור מלמד את הארי כי ישנם דברים גרועים מן המוות וכי המוות הפיסי הינו שאלה של שינוי תודעה ולא סיום ממשי.

"הלא נודע הוא שמפחיד אותנו כשאנו מסתכלים על המוות והחשכה, זה הכל."

('הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם', עמוד 511)

"עבור אנשים עם מוח מאורגן המוות נתפש בסך הכול כעוד הרפתקה גדולה."

('הארי פוטר ואבן החכמים', עמוד 304)

 

מות והתהווה – כוחה של אהבה, כוחה של הקרבה

כל התפתחות רוחנית כרוכה בהקרבה, בהסכמה שלנו למות, לפגוש באומץ את הפחד הגדול ביותר, להסכים לוותר על הדבר היקר לנו ביותר, לוותר על האחיזה במה שמגדיר אותנו יותר מכל, בכל פעם שיש לנו נכונות לעבור דרך שם, נפתחת בפנינו האפשרות להיוולד מחדש, למקום גבוה יותר, למות ולהתהוות.

על-פי שטיינר, בכל פעם שאנו חווים תחושה של חום פיסי או רגשי בעולם הארצי, מאחוריה עומדת מהות רוחנית של הקרבה:

"איש אינו יכול לדעת מהו חום, אם אינו מסוגל ליצור לעצמו דימוי מה פירושו של דבר להיות מוכן להקריב כל מה שישנו ברשותו- אכן, לא רק כל אשר ברשותו, אלא גם מה שהוא עצמו הנו. ההקרבה של מהות הישות, החלטת הנפש לוותר על מהותה של הישות, כאשר האדם מוכן להקדיש את מיטבו למען רווחת העולם, כשאינו רוצה לשמור מהטוב ביותר עבור עצמו, אלא מוכן להציע זאת בשמחה כקרבן על מזבח היקום, זה נעשה לאידיאה חיה החודרת את נפשו, אדם המבין זאת יגיע בהדרגה להבנה של מה שמונח מאחורי תופעת החום."

(ר. שטיינר, 'האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות', 1997, פרק 1, עמ' 21)

סיפורו של הארי פוטר כרוך בהקרבה שנובעת מתוך אהבה עמוקה ואומץ, כבר משנתו הראשונה. וולדמורט מציע לאמו להישאר בחיים, ולקחת רק את חיי בנה, אך היא אינה מוכנה, היא מקריבה את חייה למענו ובאורח פלא אהבתה הגדולה היא שמגינה עליו, תינוק בן שנה, מפני הקללה הממיתה של וולדמורט, הקללה אינה פועלת עליו, רק מותירה בו צלקת ואילו וולדמורט הוא שנפגע, הוא שמאבד את כוחו, אהבת אמו של הארי גוברת עליו.

"אמא שלך מתה כדי להציל אותך. אם יש דבר אחד שאותו וולדמורט לא מצליח להבין, זאת אהבה."

('הארי פוטר ואבן החכמים', עמוד 311)

"חלק מהנשמה שלו כבר היה מחובר לשלך; נוסף על זה, כשניסה לחזק את עצמו, הוא לקח חלק מקורבנה של אמך לתוך גופו. אילו רק היה מבין את כוחו המדויק והנורא של אותו קורבן, אולי לא היה מעז לגעת בדמך… אבל מצד שני, אילו רק היה מסוגל להבין זאת, הוא לא היה הלורד וולדמורט, ואולי מעולם לא היה רוצח."

(הארי פוטר ואוצרות המוות, עמוד 641)

לאורך כל סיפורו של הארי אנשים רבים נאלצים להקריב בכדי שהארי יוכל להתפתח, לרכוש את הכישורים הנדרשים לו ולהגשים את משימתו וייעודו. רון והרמיוני, חבריו הנאמנים של הארי המלווים אותו לאורך כל המסע, דמבלדור, מורהו הרוחני ועוד רבים אחרים.

הסיפור מסתיים בהקרבה הגדולה מכולן, ההקרבה של הארי עצמו, ההבנה שהוא עצמו צריך למות, בכדי להציל את העולם מפני וולדמורט.

"סוף-סוף, האמת. כששכב ופניו לחוצים אל השטיח המאובק במשרד שבו חשב פעם שהוא לומד את סודות הניצחון, הארי הבין סוף-סוף שמעולם הוא לא יועד להישאר בחיים. תפקידו היה לפסוע בשלווה אל זרועותיו המזמינות של המוות…הוא חש שליבו פועם בפראות בתוך חזהו. כמה מוזר שלנוכח חרדת המוות החיש הלב את פעימותיו, כאילו הוא מתאמץ בעוז להשאירו בחיים. אבל הוא ייאלץ  לחדול, ובקרוב. פעימותיו קצובות. כמה פעימות הוא עוד יפעם עד שהארי יקום ויצא מן הטירה בפעם האחרונה ויחצה את המדשאות אל היער?
לאט, לאט מאוד, הוא הזדקף, וכאשר עשה זאת חש, יותר מאי פעם בעבר, חי ומודע לגופו החי. מדוע לא העריך אף פעם את נס קיומו: מוח, עצבים, לב פועם? הכול יחדל… או בכל אופן, הוא עצמו יחדל להיות חלק מהכול. נשימותיו היו איטיות ועמוקות, ופיו וגרונו יבשו לגמרי, אבל גם עיניו היו יבשות.
כמו גשם על חלון צונן טפפו המחשבות על המשטח הקשה של האמת הבלתי מעורערת: עליו למות. אני צריך למות. זה מוכרח להיגמר… הוא קם. ליבו התדפק בצלעותיו כמו ציפור מבוהלת בכלוב. אולי הוא יודע שלא נותר לו זמן רב, אולי הוא מנסה להשלים קצבת חיים של פעימות לפני שיגיע הסוף. הוא רצה שמישהו יעצור אותו, יגרור אותו בחזרה, ישלח אותו הביתה…אבל הוא כבר נמצא בבית. הוגוורטס היה בית הראשון והטוב ביותר שידע בחייו…

…חשבתי שהוא יבוא", אמר וולדמורט בקולו הגבוה והצלול, ציפיתי שהוא יבוא…ככל הנראה טעיתי"…"לא טעית." הארי אמר זאת בקול חזק, בכל העוצמה שהצליח לגייס: הוא לא רצה להישמע מפוחד…הארי חש בשרביט המונח בצמוד לחזה שלו, אבל לא עשה שום מאמץ לשלוף אותו…וולדמורט והארי הביטו זה בזה וכעת וולדמורט היטה את ראשו מעט הצידה ובחן את הנער הניצב מולו…"הארי פוטר" הוא אמר בקול חרישי. קולו נשמע כמו פצפוץ האש. "הילד שנשאר בחיים."… וולדמורט הרים את שרביטו. ראשו היה מוטה עדיין לצד אחד, כמו ילד סקרן שתוהה מה יקרה אם ימשיך. הארי השיב מבט אל אותן עיניים אדומות ורצה שזה יקרה עכשיו, מהר, כל עוד הוא מסוגל לעמוד, לפני שיאבד שליטה, לפני שיחשוף את הפחד – הוא ראה את תנועת הפה, והבזק אור ירוק, והכול נעלם."

('הארי פוטר ואוצרות המוות', פרק 34)

אולם, בסופו של דבר הארי אינו מת, ההסכמה שלנו למות היא שמאפשרת לידה חדשה, כאשר אנו מסכימים להקריב באמת, ייתכן ובסופו של דבר לא נידרש להקרבה. הארי עובר דרך המוות וקם לתחייה, הוא קם אחר, טהור יותר, מוסרי יותר, הוא גאל את עצמו מהרוע של וולדמורט, ששכן בתוכו, ורק כעת הוא יכול לגבור עליו, למעשה, הוא גם לא נדרש להרוג אותו, הקללה של וולדמורט היא ששבה אליו והורגת אותו, הוא אינו יכול עוד לחיות דרך הארי.

הארי הופך אדון על המוות משום שהסכים למות, בהסכמה שלנו "למות" פחד המוות אינו יכול עוד לנהל אותנו ודווקא דרך כך אנו זוכים בנצח.

לאחר 'מותו' של הארי, ולפני קימתו לתחייה הוא פוגש את דמלבדור, שמת זמן רב לפניו והם משוחחים. המפגש ביניהם מתרחש בתחנת  הרכבת 'קינגס קרוס', אותה תחנה שבה הסיפור כולו נרקם:

הארי ודמבלדור

""אז…  גם אני מת?" "אהה,"אמר דמבלדור, וחיוכו התרחב עוד יותר. "זאת השאלה, לא? בסופו של דבר, נערי היקר, אני חושב שהתשובה היא לא."…"אבל הייתי אמור למות – לא הגנתי על עצמי! התכוונתי לתת לו להרוג אותי!" "וזה, לפי דעתי," אמר דמבלדור," מה שעשה את כל ההבדל."…וולדמורט לא טורח לנסות להבין מה שאין לו ערך בעיניו. בכל הנוגע לגמדוני בית ולסיפורי ילדים, לאהבה, לנאמנות ולתמימות – וולדמורט לא יודע דבר. זה שיש להם כוח שעולה על כוחו, כוח שמעבר לכל קסם, זאת אמת שהוא לא הצליח לתפוס.

זה דבר מוזר, הארי, אבל אולי אלה שמתאימים ביותר לתפוס עמדות של כוח הם אותם אנשים שמעולם לא שאפו לכך. אלה שבדומה לך, המנהיגות הוטלה עליהם בעל-כורחם, שלקחו לידם את הרסן כי לא הייתה להם ברירה וגילו להפתעתם שהוא יאה להם…אתה באמת אדון על המוות, כי האדון האמיתי לא מחפש לברוח מהמוות. הוא מקבל את מותו, ומבין שבעולם החיים יש דברים גרועים בהרבה מאשר המוות."

"אל תרחם על המתים, הארי. רחם על החיים, ויותר מכל, רחם על אלה שחיים בלי אהבה."

"תגיד לי, דבר אחרון," אמר הארי. "כל זה אמיתי? או שזה קורה רק בתוך הראש שלי?" …"ברור שזה קורה בתוך הראש שלך, הארי, אבל למה, תגיד לי, זה אומר שזה לא אמיתי?""

('הארי פוטר ואוצרות המוות', פרק 35)

בתחנת קינגס קרוס, על הארי לקבל עוד החלטה קשה, האם להישאר בעולם הרוח, או לחזור אל החיים הארציים ולהתמודד עם וולדמורט בקרב האחרון והמכריע.

על אף הפיתוי להישאר הארי מבין כי עליו לחזור, עליו להשלים את המשימה שלו, להגשים את ייעודו.

לאחר שכל חבריו לדרך חווים ייאוש נורא כאשר הם בטוחים כי הארי מת, הארי שב וניצב מול וולדמורט בקרב האחרון:

"לא!" הצעקה הייתה נוראה עוד יותר, כי מעולם לא ציפה או חלם שהפרופסור מקגונגל מסוגלת להשמיע קול כזה… "לא!" "לא!" "הארי! הארי!" הקולות של רון, הרמיוני וג'יני היו קשים מנשוא עוד יותר מקולה של מקגונגל; הארי השתוקק לקרוא אליהם, אבל הכריח את עצמו לשכב בדממה. גמדוני הבית של הוגוורטס זרמו אל אולם הכניסה, צורחים ומנופפים בסכיני מטבח ובקופיצים…הם חתכו ודקרו את קרסוליהם ואת שוקיהם של אוכלי המוות, פניהם הזעירים מוארים באיבה…

…"פרוטגו"! שאג הארי…וולדמורט חיפש סביבו את מקור הלחש, והארי הסיר מעליו סופסוף את גלימת ההיעלמות. צעקות התדהמה, קריאות ההידד והצרחות "הארי!" – "הוא חי!" נדמו מייד. הקהל פחד ודממה מוחלטת נפלה בבת-אחת. "אני לא רוצה שאף אחד יעזור," אמר הארי בקול רם, ובדממה הגמורה נישא קולו כמו קול חצוצרה. "זה מוכרח להיות ככה. זה חייב להיות אני."…

"…אתה לא לומד מהשגיאות שלך, רידל?" "אתה מעז?" "כן, אני מעז," אמר הארי. "אני יודע דברים שאתה לא יודע, טום רידל. אני יודע הרבה דברים חשובים שאתה לא יודע. רוצה לשמוע כמה מהם לפני שתעשה עוד טעות גדולה?" "אם לא האהבה תציל אותך הפעם," אמר וולדמורט, "נראה שאתה מאמין שיש לך קסם שאין לי, או שיש לך נשק יותר חזק משלי?" "גם וגם," אמר הארי, ולשנייה ראה הבזק של תדהמה חולף בפנים הנחשיים…לפני שתנסה להרוג אותי, אני מציע שתחשוב על מה שעשית… תחשוב, וכדאי לך לחוש קצת חרטה, רידל…" "מה זה?!" "זה הסיכוי האחרון שלך," אמר הארי, "זה כל מה שנשאר לך… ראיתי מה יעלה בגורלך אחרת.. נסה להיות בן אדם.. נסה… נסה קצת חרטה…" "אתה מעז? " אמר שוב וולדמורט. "כן, אני מעז," אמר הארי, "כי שיבוש התוכנית האחרונה של דמבלדור לא התנקם בי כלל וכלל. להפך, הוא התנקם בך, רידל."

הארי שמע את הקול הגבוה צורח בדיוק ברגע שגם הוא צעק את כל תקוותו לשמים וכיוון את שרביטו: "אבדה קדברה!" "אקספילארמוס!"

הפיצוץ היה כמו אש תותחים, ולהבות הזהב שניצתו בין שניהם, במרכז המדויק של המעגל שהשניים יצרו בפסיעותיהם, סימנו את המקום שבו התנגשו הלחשים זה בזה. הארי ראה את נקודת המפגש בין הסילון הירוק של וולדמורט לבין הלחש שלו, וראה איך שרביט הבכור מועף גבוה באוויר, שחור על רקע הזריחה, מסתחרר על פני התקרה המכושפת…מסתחרר באוויר לעבר האדון שהוא סירב להרוג, האדון שסוף סוף בא לדרוש אותו. והארי, במיומנות המושחזת של מחפש במשחק קווידיץ', תפס את השרביט בידו הפנויה, בעוד וולדמורט נופל לאחור, זרועותיו פשוטות לצדדים, חריצי האישונים של עיניו האדומות מתגלגלות כלפי מעלה…וולדמורט מת, נהרג בקללתו שחזרה אליו, והארי עמד ובידו שני שרביטים, והתבונן בקליפה המרוקנת של אויבו."

('הארי פוטר ואוצרות המוות', פרק 36)

לחזרה לחלק א' – לחצו כאן

לחזרה לחלק ב' – לחצו כאן

לחזרה לחלק ג' – לחצו כאן

print