הבריחה מן האמת ואובדן הקשר החי בין המילים לשורשן הרוחני כמפתח להבנת תקופתנו.

שיעור שניתן במסגרת מפגש קהילתי בבית הספר 'כחותם' בזמן מלחמת חרבות ברזל, 21.11.23 

ע"פ: ר. שטיינר, 'הקרמה של השקריות', הרצאה 10

בהנחיית יעל ערמוני

להאזנה להקלטת אודיו של השיעור לחצו כאן

לפניכם הטקסטים בהם עסק השיעור:

מתוך ההקדמות לכרך הראשון של סדרת הרצאות זו:

בעיצומן של המהומות והתהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, מדבר שטיינר בפני המעגל הנאמן של חברי החברה האנתרופוסופית נגד ההשתוללות התעמולתית מלאת השנאה של אותה העת. מתוך התבוננותו לתוך הדחפים הרוחיים של האבולוציה האנושית, הוא מוביל את שומעיו בהדרגה להבנה של עולם חדש ומבנה חברתי חדש השרויים בחבלי לידה. הוא מסיר את המסווה מזרמי האשמות והאשמות שכנגד, של התקפות והתקפות נגד, כאשליה המכסה על המאבק הרוחי האמיתי המתחולל מעבר לאירועים החיצוניים. (…)

בשנת 1948, בהקדמתה למהדורה הראשונה המשוכפלת של הרצאות אלו, מארי שטיינר תיארה את הנסיבות שבהן הן ניתנו ע"י רודולף שטיינר בדצמבר 1916 ובינואר 1917:

"לאחר פרוץ מלחמת העולם בשנת 1914, רבים מאד מהעובדים על הגיתהאנום הוכרחו לעזוב את דורנאך. למרות זאת, נותרו במידה מספקת אזרחים ממדינות ניטראליות, עם מטרה איתנה של השלמת העבודה על הבניין בשיתוף פעולה עם האמנים, אשר חשו שנקראו להכפיל את מאמציהם. כולם התכוונו בכנות, בהתנהגותם האישית, להתנגד לפיתוי להיסחף על-ידי סימפטיות או אנטיפטיות בדעות על אומות שונות. עדיין בחיים היום-יומיים היו מספיק סיבות למחלוקות והתפרצויות רגשיות, וד"ר שטיינר התבקש לעתים תכופות לתת את דעתו ביחס לנקודה זאת או אחרת השנויה במחלוקת. (…)"

זה היה אז המצב שהוביל להרצאות שיצאו לאור בשני הכרכים האלה. הן ניתנו ע"י רודולף שטיינר מ-4 לדצמבר 1916 עד 30 בינואר 1917, בעיקר בדורנאך, לקהל המורכב מחברי החברה האנתרופוסופית: גברים ונשים בני אומות שונות, אחדות מהן היו במלחמה זאת עם זאת. (…)

בהרצאות האלה, רודולף שטיינר מדבר לא רק כמי שמנהל מחקר רוחי אלא גם כאדם הסובל עקב המאורעות של תקופתו. המלחמה העולמית הראשונה הגיעה לנקודת מפנה: שנת 1917 הגורלית, שהייתה עתידה להביא עמה את התמוטטות רוסיה, המהפכה הרוסית וכניסתה של אמריקה למלחמה, עמדה בפתח. מעצמות המרכז הלכו ושקעו לקראת התהום על כפות מאזני הגורל. ההתנגשות של מזרח ומערב על חורבות מרכז אירופה, שהושלמה לבסוף בשנת 1945 אך ראה אותה מתקרבת, הייתה בעיניו הרת אסון לאין שיעור לעתיד האנושות.

בדצמבר 1916 התברר שלא היה זה מציאותי יותר לשער שהעימות יוגבל לסיום מוקדם של המלחמה. סערת הרגשות הלכה והתפתחה לאלימות קשה יותר. משני הצדדים תעמולת המלחמה הסעירה את יצירתם של סיסמאות נבובות ושקרים לרמות שטרם נודעו עד כה. בהרצאה מתאריך 1 בינואר 1917 רודולף שטיינר מדבר אודות 'קארמה של שקריות', הוא רוצה להסיר את המסווה מהאשליה הצומחת משיטת מדינות הלאום שהפכה לעבר ומשליכה לתוך ההווה, והוא רצה להראות שאירועי המלחמה עצמם הם כמסך שמאחוריו עולם חדש ממתין לצעוד לעבר קיום במציאות, המלחמה היא מהפכה במבנה החברתי של האנושות.

כך שכאשר אנו קוראים את ההרצאות האלה עלינו לקחת בחשבון את הדחף החברתי החדש שאודותיו רודולף שטיינר דיבר לראשונה בקיץ שנת 1917 כאשר התווה את הגוף החברתי המשולש (…)

מתוך הבנתו הרוחית את הדחפים הנסתרים של האבולוציה האנושית התאמץ רודולף שטיינר בהרצאותיו אלה להפנות תשומת לב לגורמים מהותיים באירועי האומות והעמים שהתעלמו מהם כלל הצדדים הנוגעים בדבר.

מתוך הרצאה 10:

"זה טבעי לחלוטין בתקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית, שבה האדם אמור להכיר את עצמו בדרגה כלשהי ולהיות עצמאי, שתתקיים סכנה כזו שהאדם יאבד במידה מסוימת את קשריו עם עולם הרוח. בתקופות קדומות יותר האדם היה מודע לקשריו עם עולם הרוח, אך לא מודע לדברים אחרים, (…).

זה דבר טוב (…) שאדם יאמר לעצמו: אימפולסים רוחניים, טובים ורעים כאחד, פועלים באבולוציה של עולמנו. ראינו כיצד ניתן להשתמש באימפולסים הללו בצורה רעה, על ידי יחידים שיודעים עליהם, עבור מטרה אישית, אנוכית כלשהי, או למען האינטרסים האגואיסטים של קבוצה. עלינו ללמוד להתאים את רגשותינו לעניינים כלליים יותר ולתנאים מקיפים יותר. (…)

כיום, למרות שאנשים עדיין לא מודעים לכך, דחפים אהרימניים חזקים למדי חיים בבני אדם בודדים. (…) הדחפים האהרימניים הללו מכוונים ללכידת השפעתן המקודשת של רוחות טבע אלמנטליות מסוימות על האבולוציה הארצית. (…)

עד שלא נחוש שמה שמתרחש על פני האדמה מתרחש גם, באופן מסוים, ב'שמיים', (…) עד שלא נרגיש שהאמת המלאה מגיעה רק כאשר אנו מפגישים את השניים ברוח האדם. (…) רק אז ניווכח בממשות המלאה. הממשות המלאה טמונה בחיבור של מה שקורה על פני האדמה ובשמים. בלי זה, אנו נשארים שקועים עמוק במאיה. יש לנו, היום, את התשוקה להישאר אחוזים חזק במאיה, כי בתקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית, אנו חשופים יותר מדי לסכנה של קבלת המילה כפשוטה. במידה רבה איבדו מילים את משמעותן, ובכך אני מתכוון לחיבור הנשמתי החי של המילה עם הממשות העומדת בבסיסה. (…) רק העמקה בכל הנוגע לעולם הרוח יכולה להפוך את המילים בהן אנו מדברים לאמיתיות. מילים יקבלו מחדש תוכן אמיתי רק כאשר בני האדם ימלאו עצמם בידע על עולם הרוח. הידע הקדום הולך לאיבוד, ולרוב אנו מדברים כפי שאנו מדברים רק בגלל שהידע הקדום אבד ואנו מוקפים במאיה שאינה נותנת לנו דבר מלבד מילים ריקות. כעת עלינו לחפש שוב חיים רוחניים המעניקים למילים את תוכנן. אנו חיים, במידה מסוימת, במכאניזם של מילים, בדיוק כפי שמבחינה חיצונית נאבד בהדרגה את האינדיבידואליות שלנו במכאניזם טכנולוגי עד שנהיה נתונים לחסדי המנגנונים החיצוניים.

זוהי משימתנו להפגיש בין מה שחי בעולם הרוח לבין מה שחי בעולם הארצי. לשם כך עלינו להתמודד ברצינות רבה עם תפיסת המציאות. בעידן חומרני זה אנשים יותר מדי רגילים לחיות בצרות אופקים ולראות את הדברים מוגבלים בתוך אופקים אלה. הם אפילו סידרו את דתם בצורה כל כך נוחה שזה מאפשר להם אופק צר. אנשים כיום נמנעים מרוחב אופקים ואינם רוצים "לקרוא לילד בשמו". זו הסיבה שכל כך קשה להם להבין איך יכולה להיווצר קארמה נוראה כמו זו שפוקדת את אירופה היום. כולם מתייחסים לקארמה הזו מנקודת מבט לאומית צרה, (…) אבל בבסיסה מונחת הקארמה של כלל האנושות, משהו שהוא עניין של כולם, (…). אנשים נוטים לפסוח על עצם הדבר החשוב ביותר. הדבר הזה הוא הבריחה מהאמת שאליה נפלו היום נשמות! נשמות רבות בורחות מהאמת; יש להן סלידה נוראית מתפיסת האמת במלוא עוצמתה ובמלוא האינטנסיביות שלה.

שקלו את הדברים הבאים: בנינו לעצמנו בהדרגה תמונה של האבולוציה של האנושות, (…) במהלך תקופות מסוימות באבולוציה זו, מלחמות עלו לפני השטח, מלחמות הן מה שהניע את האנושות. אבל זו הייתה תקופה שבה האנושות האמינה במלחמה. למה אני מתכוון כשאני אומר שזו הייתה תקופה שבה האנושות האמינה במלחמות? מה זה אומר: להאמין במלחמות? ובכן, אמונה במלחמות דומה מאוד לאמונה בדו-קרב, בקרב בין שניים. אבל מתי לדו-קרב יש משמעות אמיתית? יש לו משמעות רק כאשר השניים הנוגעים בדבר משוכנעים בתוכם כי, התוצאה לא תהיה מקרית, אלא האלים הם שיקבעו את התוצאה. אם השניים שנכנסים לעמדותיהם בכדי להילחם בדו-קרב מאמינים לחלוטין שמי שייהרג או ייפצע יקבל את מותו או פציעתו כי אלוהים עמד נגדו, אז יש אמת בדו-קרב. אין אמת בדו-קרב אם הנחה זו חסרה; אז, ברור: הדו-קרב הוא שקר אמיתי. זה אותו דבר במקרה של מלחמה. אם הפרטים המהווים את העמים הלוחמים משוכנעים שתוצאת המלחמה היא אלוהית, שהאלוהות שולטת במה שעתיד לקרות, אז יש אמת בפעולות המלחמה. אבל אז על המשתתפים להבין את משמעות המילים: דין אלוהי יגיע.

שאלו את עצמכם האם יש אמת במילים כאלה היום! (…) שאלו את עצמכם כמה אנשים מאמינים שהתוצאה היא אלוהית! כמה אנשים באמת מאמינים בזה, מאמינים בכך בכנות? שכן בין השקרים הרבים שמזמזמים היום בעולם נמצאות התפילות לאלים, או לאלוהים, המובאות – באופן טבעי – מכל הצדדים. ברור, בעידן החומרני הזה לא יכולה להיות אמונה אמיתית ששיפוט אלוהי עומד להתרחש. צריך להסתכל ברצינות ובמפוכחות על העניין הזה, ולהודות שעושים משהו בלי להאמין במציאות הפנימית שלו. (…)

מי היה 'מכניס את זה לראשו' כיום, לרצות לחשוב את האמת על עניינים כל כך חשובים? ומי ישקול בראשו לראות בדברים ארציים, אותם הוא מזהה כמאיה, פעולה של כוחות אלוהיים, של כוחות על טבעיים? זה יהיה די לא אופייני לימינו. רק אם מכריחים אותנו אנו מכירים בדברים אלה; רק כאשר נכפה עלינו אנו כורעים ברך לחוקי הקוסמוס. (…)

בימי קדם הוכר ש'גיבור השמש' שנקרא להיות מנהיג האינגוונס יפסיק להיות כזה לאחר שלוש שנים. חוקים אלה הורגשו, בדיוק כמו אלה של הצמחים הגדלים. חשוב להשתדל לחשוב על כל הדברים האלה המהדהדים באחדות, בהרמוניה. רק על ידי כך אפשר להגיע לאמת ולהרחיב אופקים. שהרי האמת אינה משחק ילדים שיש לסדר על-פי אינטרסיים אישיים. דבקות באמת הינה מעשה פולחן רציני וקדוש. יש לחוש ולהרגיש זאת. אולם כל הנטייה כיום היא לא אחרת מאשר להפוך את המאיה לאבסלוטית ולהכריז עליה כאמת."

ר. שטיינר, 'הקארמה של השקריות', הרצאה 10, 25 לדצמבר, 1916, דורנך, 173GA