הגם שאול בנביאים? מהלך הנבואה חלק ב‘

חורב או חרבה?

חברים יקרים,
פתחנו בסדרה נוספת של פוסטים, בנוסף על פרשת השבוע, אותם כיננו בשם – הגם שאול בנביאים? על שם שאול המלך, שעבר מהפך בנפשו, וזכה להיות לנביא.
בתקופתנו, החיבור לעולם הרוח ולמסריו הוא צו השעה. עלינו לפתח בתוכנו תודעה גבוהה יותר מזו היומיומית, האינטלקטואלית-שכלית הרגילה, ולרכוש יכולת הולכת וגוברת לחוש את העולם באופן רוחני יותר, ולהכיר את האמת מאחורי תופעות היום יום. בתנ”ך מכונה הדבר – נבואה.
אל לנו להירתע מהשם היומרני לכאורה. רחוקה עוד הדרך לנבואה, אבל חובה עלינו לפסוע בה, אם אין ברצוננו ליפול למלתעות המטריאליזם מצד אחד, והרוחניות התלושה מחיי האדמה מצד שני – המאיימים על התפתחותנו הנכונה, והתפתחות האנושות כולה.
באהבה רבה, תודה שאתם מוכנים להיזון מהידע החשוב הזה, ולהפוך את עבודתנו לבעלת ערך.
קובי נחושתן ואורנה בן דור.
האדם הוא עולם קטן, יסוד וצמצום הבריאה כולה המתנקזת לתוכו. כל אדם הוא נביא בפוטנציאל, כל אדם מסוגל להגיע לתודעה גבוהה יותר מהתודעה הרגילה שלנו, לתודעה רוחנית. הדבר טמון בקונסטיטוציה הגופנית כולה, ובמבנה הזקוף שלנו הקורא תגר על האדמה, והקשור לעולמות הרוח. העבודה שלנו היא להפוך לנביאים בפועל, בחיים – כשאנו הולכים בעקבות הנביאים הגדולים, ובראש ובראשונה בעקבות משה, אבי הנבואה, המכונה כוכב-הצפון גם לנביאים שהיו לפניו.
סיפור משה רבנו הוא סיפור מכונן, סימן דרך לכולנו כיצד להפוך לנביאים.
נחזור שוב להבדל בין אליהו למשה. אליהו כמשה, גם הוא מגיע להר חורב, המסמל את חרבן האישיות הקודמת שלהם, אך המהלכים של שניהם שונים.
על משה מסופר בתנ”ך: “א וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה” שמות ג’
על אליהו מסופר:”ח וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב.” מלכים א’
אליהו מגיע עד הר האלוהים חרב. המילה עד קשורה לדין, לגבול, לחוסר גמישות, לגילוי הדין בצורתו הקשה, הנחרצת – ‘עד כאן, וזהו’. מידת הדין שייכת ליצחק (קץ-חי), שמת על המזבח. תהליך השתנותו של אליהו הוא תהליך של מוות מוחלט, קשה, לזהותו הקודמת.
משה מגיע אל הר האלוהים חרבה. המילה אל מצביעה על הזמנה. משה מוזמן אל הר האלוהים חרבה. זהו דין רפה, המתקת הדין, דין שאינו כואב אלא מרפא, מעביר שיעור. המילה רפה כתובה במדרשים באלף – דין רפא, דין מרפא.
כמו כן, על משה נאמר שהוא הגיעה חרבה, ועל אליהו – חורב. המילה חרבה היא בלשון נקבה – המסמלת הגעה רכה יותר, גמישה וחלקה – לעומת המילה חורב הנאמרת בזכר.
אליהו היה איש דין. הוא נאבק ברצונו של אלוהים, ומנסה לגבור עליו. אליהו לא מבטל את רצונו בפני אלוהים. הוא בא בקבלנה מאוד אמתית ואולי אפילו צודקת כלפי אלוהים, על כך שאלוהים הוא זה שגרם לעם שלא להקשיב לו, שאלוהים הוא האשם בכך שבני ישראל חוטאים. לז עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית.
רק בהגיעו למערה, מתבטל רצונו של אליהו מול רצונו של אל, והוא מבין את הדברים הסמויים מן העין, ואת פעילותו של אלוהים ב”קול דממה דקה”, בדברים הנראים כסותרים את המהלך התקין.
נביא כמשה אינו אוחז באידאולוגיה, הוא עוקב אחר המהלך היוצר של העניינים, המשתנה תדיר, והנראה לעיתים פרדוקסלי להתבוננות הרגילה, הארצית.
המהלך של משה הוא מהלך אורגני – אדם ההולך בדרך הנכונה, המאוזנת מבחינה התפתחותית, הוא יהפוך לנביא בצורה טבעית.
אלוהים רוצה מאתנו תיקון עצמי, ולא שנרצה לתקן את האחרים.
והתרגיל השבוע:
אחשוב על אידיאולוגיות, קטנות כגדולות, בהן אחזתי או עדיין אוחז/ת בחיים, הגורמות לי לכפות את דעתי על האחר, לשפוט אותו בביקורתיות, ולרצות שהוא ישתנה. אין זה המהלך הרצוי לאלוהים.
print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *