יפה לדרמן – יועצת ביוגרפית, מורה בבית ספר כחותם.

מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; ,(שמות ג' יא )

חוקי הביוגרפיה מלמדים אותנו, כי למעשה, מתחילה האפשרות לצאת לחופש, רק עם השביעונים של התפתחות הרוח באדם. השביעון הרוחי הראשון של האדם, מתחיל בגיל 42, ונמשך עד לגיל 49. בגילאים אלו נולד באדם האני הרוחי ונפתחת עבורו האפשרות הממשית לצאת לחופשי. שביעון זה מכונה – רוח העצמיות, שהינה האמת והטוב הנצחיים.

היציאה לחירות תובעת מאתנו אחריות וויתורים גדולים. תביעה זו עלולה להרתיע אותנו מהליכה לקראת חירותנו,  ולמעשה למימוש ייעודנו הרוחני.

מחסומים רבים עומדים ביננו, כישויות המזוהות עם הפן הארצי שלנו – אותו טיפחנו בחלק הראשון של החיים – ובין ההגשמה הרוחנית. אנו מזוהים עם 'המעטפות' הארציות שלנו – מגדר, מעמד, כסף, מקצוע, דימוי עצמי, ועוד… על מנת לצאת לחופשי, תחילה עלינו לעזוב את המוכר, הידוע, הנוח לעיתים – ולצאת אל המדבר.

אחת הדמויות המשמעותיות ביותר במסורת היהודית הוא – משה רבינו, שהיה גדול הנביאים, ועליו נאמר, שדיבר עם האלוהים פנים אל פנים. ובכל זאת, גם משה היה משועבד למבנה הנפש שלו.

ניתן למצוא סימנים לייעודו הרוחני של משה לאורך כל הביוגרפיה שלו. הוא גדל בבית פרעה ועבר שם חניכה והתקדשות מצרית עתיקה, לאחר מכן – במשך ארבעים שנה נוספות – עבר חניכה רוחנית אצל יתרו חותנו – כהן מדיין. הוא היה אדם מוסרי ואכפתי, ונלחם, בעודו במצרים למען החלשים.

ובכל זאת, כאשר הוא עומד מול ההתגלות הפלאית של האל בסנה הבוער, ומתבשר על ייעודו ושליחותו להוציא את בני ישראל ממצרים, משה מתווכח עם אלוהים.  בוויכוח זה עולים כל המחסומים, שהם תולדה של זהות ארצית נפשית.

מחסום ראשון: "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם". כלומר – אני בסך הכול רועה צאן, השליחות הזו היא מעבר לכוחותיי. כנאמר – "וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.  ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה;"

זהותו הארצית של משה מדברת מתוך גרונו; מבחינת האל, אין חשיבות לעובדה שאדם הוא רועה צאן, גנן, פועל בניין או מנהל חברה. הרוח בוחרת את שליחיה לפי קריטריונים משלה.

מחסום שני: "וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה".

כאן עולה הפחד להיות מוצג בעיני האחרים כהוזה וכמשקר, ואולי גם חוסר הוודאות שלו עצמו, שזו הרוח המדברת מגרונו. וזאת למרות דבריו של אלוהים אליו:  "כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת". 

מחסום שלישי: למרות שאלוהים מבטיח לו – "וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ" – אומר משה:  "בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי". – כלומר, נכותי הפיזית היא מכשול לרוח מלהתבטא דרכי.

המחסום האחרון:  " בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח".  זהו הסירוב לשליחות ולייעוד, הסירוב לאלוהים.  ניתן לכנות זאת בשם: עצלות רוחנית; הצורך להישאר במוכר ובנוח.

ורק אז נאמר: " וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה". כל עוד דיבר משה מתוך מעטפות ארציות ונפשיות, התקבלו טיעוניו על ידי האל. אך, לנוכח העצלות הרוחנית, הוא נתבע למלא את שליחותו.

ואנחנו? האם אנו מסכימים לשליחותנו, כל אחד ושליחותו הוא? מה הם המחסומים שלנו?

עלינו לדעת, שברגע שנסכים, נקבל את הבטחת האל : "וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן".

חג שמח !

 

 

print