הדרך לעבודה רוחנית – שיעור 11

11.8.2020 – הדרך לעבודה רוחנית

תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ – לימוד 11

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

אשרי הזורעים ולא יקצרו / אברהם בן יצחק

אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ

כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.

אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם

הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם

וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים.

אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם

וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן

אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר

וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.

אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם

לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה

וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.

מתוך: אברהם בן יצחק / שירים : תרשיש, ירושלים, תשי”ב 1952

 

זהו שיר של משורר שלא הרבה אנשים מכירים. הוא פרסם בחייו רק כ-12 שירים, אבל מאוד יפים.

בפעם הקודמת שאלתי 2 שאלות:

  1. לזהות את ישות המחשבה שחיה מאחורי איזושהי מחשבה שחיה בכם, ואיך היא קשורה לביוגרפיה.
  2. המלצה לעקוב בכתב אחרי המחשבות שלנו – לכתוב את שרשרת המחשבות.

אתם מוזמנים לשתף במה שעלה בעקבות השאלות לעבודה בבית.

משתתפת – בתרגיל הכתיבה של המחשבות, שעשיתי אותו במשך חלק מהימים השבוע, שמתי לב לגבי הרגישות שלי כלפי מה שאומרים לי. אני מאוד רגישה למה שאומרים לי, וכשכתבתי את מה שאמרו לי ראיתי שבאותו רגע שאמרו לי – אני בעצם שמעתי משהו אחר ממה שנאמר. לקחתי את זה למקום יותר אישי, שקשור לביוגרפיה שלי, כשמה שנאמר לי היה בעצם בכלל בכיוון אחר לגמרי.

יעל – זה גילוי חשוב. אנחנו קוראים לזה בשפה של הידע הביוגרפי בשם ‘עיוות קוגניטיבי’. הרבה פעמים המציאות יכולה להיות אובייקטיבית וכלל לא מופנית אלינו ולא קשורה אלינו, ואנחנו נפרש את המציאות הזו בהתאם לקרמה שלנו, בהתאם לביוגרפיה שלנו ובהתאם לפצעים שלנו. התהליך שעשית הוא מקסים כי כבר יש שם התחלה של חירות. מה הרגשת כששמת לב שאמרו לך דבר אחד ואת שמעת דבר אחר?

משתתפת – הרגשתי סוג של הקלה מאוד גדולה. בד”כ המקור של מה שנאמר היה אי הבנה.

יעל – מה שעשית זה חלק מתוך הפרדת כוחות הנפש – הפרדת את הרגש מהמחשבה, ראית את המחשבה לחוד, הסתכלת ושמת לב שהמחשבה שלך לאו דווקא קשורה לאירוע ולמה שנאמר בו. בזה את כבר יוצאת קצת לחירות.

משתתפת – נדהמתי מכמה קשה להסתכל על המחשבות. כמה המוני מחשבות מתרוצצות וכשאני מנסה לכתוב או לזהות מה חשבתי, זה נורא קשה. עשיתי את התרגיל עם מחשבה אחת שכן הצלחתי לזהות: בקיץ אני עושה ‘קייטנות סבתא’ לנכדים, ואני נורא בלחץ כי אני עושה יצירות, והולכים לים, ועושים עוגיות. אני טורחת שעות על הקייטנות האלה. נורא חשוב לי שהם יהנו ויהיה להם כיף. ראיתי שלפני קייטנה כזו מתחיל לכאוב לי משהו. הגב, הרגל, הראש, איזשהו איבר בגוף מתחיל לכאוב לי, אולי מהלחץ. אני כמובן לא אומרת שכואב לי, ואני מקבלת אותם עם הכאב שלי, ואני צריכה להתגבר על הכאב תוך כדי העשייה הזו. ואז אני אומרת לעצמי ‘וואו, איזה סבתא אני. עם כל המאמץ והקושי אני עדיין משקיעה ועושה וטורחת’. אני רואה שהם רוצים לחזור. אבל אני מזהה את המחשבה שמתחת של ‘איזה סבתא קולית אני’ – וזה בביוגרפיה שלי מאוד חזק. זה היה ממש לבודד מחשבה אחת ולראות את כל ההשתלשלות שלה, ואת המניעים שלה, ואת ההתפתחות שלה. זה היה מאוד משמעותי.

יעל – כל הכבוד, כמו שאמרת זה אכן לא קל לעקוב. המחשבות הן פסיביות ומנהלות אותנו. ואת בעצם הכנסת אקטיביות למחשבה – ברגע שאנחנו עוקבים אחרי המחשבות שלנו אנחנו הופכים להיות שם אקטיביים. אבל זה לא קל. מאוד נוח ורגיל עבורנו להיות פסיביים בזה. גם האומץ – ההסכמה לראות את האמת כפי שהיא. למרות שבטוח שזה לא המניע היחיד ויש בפעילות שלך אהבה כנה לנכדים, עדיין הסכמת לראות שמתקיימת שם המחשבה ש’אני רוצה לשמור על הדימוי של סבא קולית בפני עצמי ובפני הסביבה’.

השאלה הבאה עבורך יכולה להיות: מה יקרה אם אני אוותר על הדימוי הזה?

משתתפת – מוות.

יעל – הדברים שאנחנו נאחזים בהם ומנסים לשמור ולשמר אותם – יש בויתור עליהם סוג של מוות. אנחנו צריכים להסכים למות. זה לא אומר שלא תשארי סבתא קולית אבל צריכה להיכנס ההסכמה בתוכך שאולי לא יחשבו/ ידעו/ ירגישו שאני סבתא קולית, ואולי אפילו יחשבו שאני סבתא זקנה או משעממת. זה לא אומר שלא אהיה סבתא טובה, אבל להסכים לוותר על הדימוי הזה כדבר שאני תלויה בו. כל אחד מאיתנו יכול לחשוב מה אצלו הדבר, הדימוי שאנחנו רוצים לשמר. אצל כל אחד מאיתנו זה משהו אחר, אבל לכולנו יש את הדימויים האלה, את הזהויות שאנחנו רוצים לשמר, ובדיוק שם זה הויתור שלנו וההתפתחות שלנו. השלב הראשון זה לעשות את מה שהמשתתפת עשתה ולזהות את זה. אפשר לקחת את הישות שעולה – לדוגמא ישות ‘הסבתא הקולית’ – ולראות איך היא נראית, איך היא מדברת, מה מאפיין אותה, מה היא עושה בשביל להיות קיימת. לראות את הישות הזו כדמות חיצונית ונפרדת ממני זה מאוד עוזר, כי אז אני כבר פחות מזוהה איתה כשהיא מחוץ לי. אחת הסיבות שהויתור עליה נחווה כמו מוות היא שלא רק שאני רוצה שיאהבו אותי ושהנכדים ירצו לחזור אלי ויחשבו עלי שאני קולית, אלא הרבה פעמים זה גם שאנחנו ממש מזוהים לגמרי עם הדמות הזו. נדמה לנו שהדמות הזו היא אנחנו, היא המהות שלנו. לכן יש פחד גדול – מה אני בלי הדמות הזו, מה יישאר לי אם אוותר עליה, מי אני בכלל יהיה בלי זה. זה מאוד מפחיד. לכן, להפריד את הישות הזו, לצייר אותה ולראות אותה כישות נפרדת זו התחלה של פרידה ממנה ואי-הזדהות איתה. זה תהליך של היפרדות, שבו אפשר להסתכל עליה אפילו בהומור. ההומור יכול לעזור לנו כאן.

לשטיינר יש את פסל ‘נציג האנושות’ – האדם עומד במרכז ולוציפר ואהרימן עומדים כל אחד במקומו, אהרימן למטה ולוציפר למעלה. הפסל נמצא בגיתהנום והוא מאוד מרשים. אני מזכירה אותו כי כששטיינר יצר אותו הוא הרגיש שחסר בו איזשהו איזון, והבין שצריך להוסיף שם משהו. הוא הוסיף בפינה השמאלית את ישות ההומור. על שטיינר אפשר לומר המון דברים, אבל כשקוראים את כתביו אז אי אפשר להגיד שהתכונה המרכזית שלי היא שהוא מצחיק, למרות שמדי פעם יש לו שביב של הומור, אבל זה לא הדבר המרכזי. ובפסל הוא הוסיף את ישות ההומור ויש בזה אמירה שבשביל להתבונן על עצמנו אנחנו צריכים להיות מסוגלים לקצת הומור, קצת ריחוק, להסכים לצחוק על עצמנו. לא הומור ציני ולא בלעג, אבל לא לקחת את עצמנו כל כך ברצינות. אנחנו לא כאלה חשובים…

נציג האנושות – ר. שטיינר

משתתפת – כתבתי כמה וכמה מחשבות, ואחרי מה שנאמר בשיתוף הראשון אז שמתי לב למשהו: אני כל הזמן מחשיבה את עצמי כמי שעכשיו מחזקת את ה’אני’ ומתעסקת במשימות שלי, ופתאום אני רואה שכל המחשבות כאן עוסקות ביחסים שלי עם אנשים ובכלל לא במשימות שאני מחשיבה את עצמי כעוסקת בהן, שאותן אני צריכה לעשות. זה קצת הפתיע אותי כי אני אומרת לעצמי הרבה שאני חזקה, ושכבר פחות חשוב לי מה חושבים עלי, ושנפרדתי מהישות של ‘להיות בסדר’, מהמעטפה הזו. אבל אם אני מחברת את המחשבות שרשמתי אני רואה שאני חושבת על מה אמרתי ועל ‘אכפת לי או לא אכפת לי’, ואני רואה שאכפת לי, שאי אפשר להגיד שלא אכפת לי. זו תמונה. חשבתי שכבר נפרדתי מזה, וכנראה שממש עוד לא נפרדתי.

יעל – זה גילוי מאוד חשוב, תודה לך. אנחנו רואים ומזכירים שהעניין הוא לדעת את האמת. אנחנו לא כל כך מהר נפרדים מדברים, גם כשאנחנו עושים עבודה על נושא מסוים בחיינו במשך שנים. זה לא אומר שלא התקדמנו. אבל ההתקדמות בדרך הרוחנית היא לעיתים איטית, היא הדרגתית, היא סיזיפית. צריך הרבה סבלנות, ותכף נקרא טקסט בהקשר זה. צריך סבלנות והתמדה. עצם זה שאת מסוגלת היום להסתכל ולהגיד ‘אני עסוקה בזה או בזה’ זו כבר התחזקות מאוד גדולה של ה’אני’. ההתבוננות הזו נעשית ע”י ה’אני’. מי שיכול להתבונן על עצמו כמו משקיף – משקיף מההר ומתבונן עלינו מהצד – זה ה’אני’. הנפש הרגילה לא יכולה לבד לעשות את זה. הנפש מזדהה, היא עם סימפטיה ואנטיפתיה, ואילו ה’אני’ הוא זה שיכול להתבונן על עצמו. היכולת שלך להתבונן ולהגיד ‘עשיתי דרך, אני כבר לא באותו מקום, אבל הנושא הזה עוד לא מאחורי, יש לי עוד הרבה דרך לעבור’ – זה שלב מאוד חשוב, אפילו אם זה לא איפה שרצינו להיות או איפה שחשבנו שאנחנו. זה חשוב מאוד לא להתייאש מזה אלא דווקא להתחזק מזה. לדעת שיש לך עוד דרך, אבל זה לא אומר שלא עשית דרך. לפני כמה שנים בכלל לא היית מודעת לזה – לא ידעת כלל שאת עסוקה או לא עסוקה במחשבות כאלה או אחרות, וכלל לא בדקת במה עוסקות מחשבותייך.

משתתפת – בתרגיל חשבתי על הבת שלי. יש לי בת בת 20, והיא סינגווינית מטורפת, היא נכנסת ויוצאת ואנחנו כמו תחנת רכבת בשבילה פה, וכל השנים, ובמיוחד האחרונות, היא עבורי מראה מאוד חזקה של אדם שיכול לנוע בתוך החיים ולעשות שינויים, ויש לה גמישות וקלילות כזו. כשחשבתי עליה עלתה מין בועה בצבע כחול, עגולה, עם שוליים עגולים וגם משוננים, עגלוליות ללא סימטריה. מאוד עדין ורך. שאלתי למה דווקא הבת שלי עלתה לי, ועלה לי שבשנים האחרונות אני מתמודדת עם נושא הגמישות שלי, הגבולות, הקשיחות, גם בהתנהגות, גם ברגשות וגם במחשבה – בכל הרבדים. היא מציבה לי מראה מאוד ברורה לזה.

יעל – ממש הצלחת לקחת את מה שהאחר משקף לך ומפגיש אותך איתו – אלייך, אל הביוגרפיה שלך ואל מה שאת עכשיו עושה איתו עבודה והוא נושא שלך. זה בדיוק התהליך – כל מה שאנחנו פוגשים מבחוץ הוא בסופו של דבר ה’אני’ שלנו שבא מן ההיקף. אנחנו פוגשים משהו שקשור אלינו, שאם הוא לא היה קיים בתוכנו אז לא היינו יכולים לפגוש אותו בחוץ.

נמשיך בטקסט שמתחבר לדברים שעלו כאן היום:

“אולם, יש לשים לב לדבר עיקרי, והוא: אסור לתלמיד להקדיש זמן וכוחות לתרגילים הללו, יותר מאשר יש לרשותו בהתחשב גם עם נסיבות חייו-הוא, גם עם מילוי חובותיו היומיומיות. בתחילה אל ישנה מאומה בתנאים החיצוניים של חייו בגלל הליכתו בשביל ההתאמנות של מדע-הרוח. צריך סבלנות בכדי להגיע לתוצאות אמיתיות. הכרחי שהתלמיד יהיה מסוגל, לאחר דקות ספורות של תרגול, להפסיקו ולהמשיך במתינות בעבודתו הרגילה. כמו-כן, יפסיק, לחלוטין, לחשוב על התרגול ושום מחשבה עליו אל-תילווה לעבודתו הרגילה. אדם שלא למד להמתין, במשמעותה רבת-המשקל של המילה-הזאת, לא יצליח כתלמיד מדע-הרוח ולעולם לא יגיע לתוצאות בעלות ערך אמיתי.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘שלבי ההתקדשות’, עמ’ 42-43

הדברים יכולים להישמע קיצוניים, ואני חושבת שמדובר כאן בעיקר על תחילת הדרך במובן הזה שהוא מנחה לא לשנות שום דבר בסדר היום או לא לחשוב על התרגול. האמירה הזו כנראה מופיעה כי יש משהו מאוד מענג ומפתה בדרך הרוחנית, והסכנה היא לוציפרית – הסכנה היא שנתנתק מהחיים הרגילים וממשימות היומיום, שנתנתק מהחובות הארציים שלנו, כי זה יראה לנו שטחי, מיותר או משעמם. הסכנה לחשוב ‘אני הולכת בדרך רוחנית, ושכל העולם “ישרף” מבחינתי’. מזה אנחנו צריכים להיזהר. אני לא מרגישה שזה אפשרי ממש לא לחשוב על זה, ואני גם לא חושבת שהכוונה היא שלא נהרהר בדברים. הכוונה היא שזה לא ישתלט עלינו בצורה כזו שנתנתק ממה שנדרש מאיתנו בחיים, ולא שבבת אחת ניקח רצף של שיעורים ונעזוב את העבודה, ונתגרש, ונפרוש מהחיים. יש זרמים רוחניים שמעודדים התנהלות כזו – כל מיני כתות שדורשות מהתלמיד טוטליות ומבטלות כל מה שהיה קודם. אפשר לפעמים לראות את זה בתהליך של חזרה בתשובה כשהוא נעשה באופן קיצוני – חוזרים בתשובה שכבר לא מבקרים את הוריהם ומתנתקים ממשפחתם ולא אוכלים שם כי עכשיו הם בזרם אחר שמבקש להתנתק מחייהם הקודמים. אני מבינה את הדברים באופן הזה – לא למהר לאמץ גישה שחיי היומיום הם מיותרים ואני רק בדרך הרוחנית שלי. יש לזכור שההתקדשות המודרנית היא בתוך החיים, היא בתוך האירועים הביוגרפיים, היא בתוך מערכות היחסים שלנו. זאת אומרת שכשמשתתפת אמרה שהיא עסוקה במערכות היחסים שלה – יש בזה משהו טוב, כי דרך מערכות היחסים את מתחככת ומגלה את המקום האמיתי שלך. אם היית הולכת עכשיו לאיזה אשראם ומתבודדת, אז אולי היית מרגישה מאוד מפותחת כאילו ש’אני כבר לא אכפת לי מה חושבים עלי’ אבל זה היה רק בגלל שלא היית פוגשת את זה! אז היית מרגישה מאוד נעלה אבל בעצם לא היית פוגשת את האמת על עצמך. דרך המפגש עם אחרים את פוגשת את המקום האמיתי שלך ורואה איפה את באמת נמצאת.

אני רוצה לשאול לגבי שלוש מילים שמודגשות בטקס המקורי : ‘להמתין’, ‘סבלנות’ ו’התמדה’.  איפה הכי קשה לכם להמתין – לא רק בדרך הרוחנית, אלא בכלל בתוך החיים?

משתתפת – כשיש חוסר צדק. מופיע חוסר סבלנות כי אני רוצה לעשות צדק, לפעול למען זה.

יעל – את אומרת שכשאת פוגשת חוסר צדק קשה לך להמתין ואת רוצה לשנות את זה ולתקן את זה.

משתתף – כשהילד שלי, שהוא בן 18-19, היה רוצה משהו, הוא תמיד היה רוצה את זה מהר מהר, לא מוכן לחכות לשום דבר, לא מוכן להמתין. לפעמים בכוונה לא הייתי נותן לו מענה, שיתרגל לדחות סיפוקים, ושלא כל דבר אפשר לקבל עכשיו עכשיו. שם פגשתי את זה.

יעל – ואיך אתה בדחיית סיפוקים?

משתתף – אצלי יש הרבה סיפורים, לא ניכנס אליהם עכשיו.

יעל – קל או קשה לך לחכות?

משתתף – עובדים על זה.

יעל – אז הילד שלך לא כל כך שונה ממך, אתה מכיר את החלק הזה בך – החלק שרוצה עכשיו ומהר.

עוד מישהו רוצה לשתף? כולם פה כל כך סבלניים?

משתתפת – לפעמים בקבוצות ווטסאפ יש תגובות של אנשים שאני רוצה להגיב אבל אחרי שנכוותי מזה כמה פעמים אני כבר יודעת שהווטסאפ הוא לא כלי תקשורת אמיתית ושאני צריכה להיזהר שאופן שאני כותבת שם דברים או מגיבה באותו רגע. באופן מודע אני לא עונה כשיש דיון שכולם בו שולפים מהמותן. אני נותנת לעצמי אפילו חצי יום וחושבת אם בכלל להגיב, ואם כן – אז איך להגיב. אני פועלת שם באופן מווסת.

יעל – אז זה מקום שאת עושה בו תהליך. זה מתקשר למה שנאמר כאן על הצורך שלנו להגיב מהר כלפי מה שמרגש או מפעיל אותנו, ומאוד קשה לא להגיב, במיוחד למי שהוא דעתני ורגיל להגיב. להמתין, לעצור את עצמי לפני התגובה, להשתהות – זו עבודה לא פשוטה וחשובה.

משתתפת – מה שעוזר לי לחכות זה שיש התקדמויות קטנות. אפילו התקדמות קטנטנה נותנת לי עוד כוחות להמשיך לחכות.

יעל – מה שאת אומרת מתחבר להמשך הטקסט, בו שטיינר מציין שאחד הדברים שגורמים לעיתים קרובות לאנשים לעזוב את הדרך הרוחנית קצת אחרי שהם התחילו זה שהם לא רואים התקדמות, ולא מיד. לפעמים זה גורם לייאוש. זה מתקשר למה ששותף מקודם – שחשבתי שאני בשלב מסוים וראיתי שאני לא, ושאני בעצם בשלב שיש לי בו עוד הרבה עבודה. אלו מקרים שלעיתים יכולים לייאש בדרך הרוחנית, ובמיוחד בתקופה שלנו – בתקופה המודרנית אנחנו לא רגילים בכלל לדחות סיפוקים, אנחנו רגילים יותר ויותר שהדברים ניתנים לנו בלחיצת כפתור. שלא לדבר על הילדים שלנו, שנולדו לתוך המציאות הזו – שהמענה לגירוי מסופק מיידית בלחיצת כפתור. אנחנו יכולים להזמין דברים הביתה עד אלינו בלחיצת כפתור. אנחנו רושמים בגוגל מילה ומיד נפרש לפנינו עולם שלם. הגישה המטריאליסטית האהרמנית היא גישת של ‘מבחן התוצאה’. זו גישה שלפיה הכל מדיד. גם בתחומים הטיפוליים, גם בבריאות הנפש – יש מחקרים רבים שהם לא מחקרי עומק – לא מחקרי איכות – אלא מחקרים מדידים: רוצים למדוד מה עובד הכי מהר. הכי מהר – זהו המדד להערכת הדבר הנמדד בתור טוב או לא טוב, והאם אני רוצה את זה. בדרך הרוחנית זה לא עובד ככה: בדרך הרוחנית אנחנו נדרשים לפעמים לעבוד במשך שנים רבות מאוד לפני שנראה תוצאות, או שבתחום אחד נקבל תוצאות מאוד מהר ובתחום אחר פחות מהר. לכל אחד יש את הקצב שבו הדברים עובדים אצלו ואי אפשר להשוות ולהשתוות. אנחנו כבני התקופה המודרנית לא רגילים לראות תהליך. הבת שלי בת ה-11 עשתה לעצמה גינה ורואה איך דברים צומחים, אבל רובנו לא רגילים לחוות תהליך אלא קונים בסופר את המוצר המוגמר – אם זה ירק או פרי, ויותר מזה אם זה מוצר תעשייתי שבעצמו לא עובר שום תהליך. גם בבגדים, במוצרי עץ ועוד – הרבה דברים לא עוברים תהליך, ואם הם עוברים אנחנו לא עדים לו ומקבלים אותו רק במוצר המוגמר שלו. אנחנו לא רואים את התהליך הארוך שעובר כדי שהדבר הזה יתפתח. בדרך הרוחנית אנחנו נדרשים לתהליך ארוך. אנחנו נדרשים לעשות את העבודה, את התהליך, את הדרך, בהתמדה, בסבלנות, והחסד יבוא בזמן של אלוהים, התוצאה תבוא בזמן של עולם הרוח. לא בזמן שלנו – לא כי עבדתי קשה אז מגיע לי עכשיו חסד. בדרך הרוחנית זה עובד אחרת. גם אם עבדתי קשה במשך שעות וימים, אני לא יודעת מתי אני אמורה לזכות ב’תוצאה’, בחסד.

משתתפת – אני נמצאת בדרך רוחנית כבר קרוב ל-9 שנים, ולא מזמן בטיפול שאני עוברת עם המורה הרוחנית שלי, הסתכלתי על כל השנים האלו ממבט של מעוף הציפור, וראיתי קדרה. ועלה לי לראש שבכל שנה בדרך הזו קילפתי משהו אחר – פעם גזר, ואחרי שנה קישוא, ואז גיליתי שאחרי שנים בדרך הזו ראיתי את הקדרה הזו. אחרי שנים בהן כל פעם נגעתי בנושא אחר, בסוף יצא מזה תבשיל. ורק ממעוף הציפור יכולתי לראות את התהליך שקרה. לא יכולתי לשים יחד את כל הירקות על אש גבוהה, אולי זה היה נשרף או יוצא לא טעים. זה נעשה בקצב שלי ויצא בטעם שלי.

יעל – יפה. הזכרת את המורה הרוחנית שלך, ואחת הסיבות שאנחנו זקוקים למורה, למלווה, למישהו שהוא כבר עבר את הדרך לפנינו. הדרך של כל אחד מאיתנו היא אינדיווידואלית וחד פעמית, אבל אדם שכבר הלך כברת דרך רוחנית יכול לחזק אותנו, יכול לתת לנו את הביטחון. הוא רואה את ההתקדמות שלנו כשאנחנו לא רואים. אני מתארת לעצמי שהמורה שלך ראתה את ההתקדמות שלך עוד לפני שאת ראית. את אולי רואה עכשיו את הקדרה, אבל היא לבטח זיהתה שאת מתקדמת ובטח חיזקה אותך. זה מאוד חשוב על מנת שלא נתייאש.

נקרא בהקשר זה ציטוט נוסף:

“חוקר הרוח מבחין בהתקדמותו של התלמיד זמן רב לפני שזה עצמו יודע על-כך. הוא יודע על העיניים-הרוחיות כשהן מתחילות ללבוש צורה, עדיין עדינה, – בטרם שהתלמיד יודע זאת. וחלק גדול מהוראותיו של חוקר-הרוח מיועד להביע את מה שימנע מהתלמיד מלאבד ביטחון, סבלנות והתמדה לפני שיידע בעצמו על התקדמותו. כי אין ביכולתו של החוקר-הידען לתת דבר שאינו נמצא כבר בתלמיד, הגם שרדום הוא, ותפקידו היחידי הוא להדריך לקראת התעוררות הכשרים הרדומים בו. אולם כל מה שהוא מוסר מנסיונו-הוא, ישמש סעד לאדם הרוצה לחדור מבעד לחושך אל האור.”

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘שלבי ההתקדשות’, עמ’ 43

חוקר הרוח, המורה או היועץ הביוגרפי – כל אחד והידיד הרוחני שלו – הוא זה שעוזר לתלמיד מדע הרוח ליילד, להוליד, לגלות, את הפוטנציאל שהיה שם כל הזמן, והוא שלו – של התלמיד. מיועצים אומרים לי לא פעם ‘איך עזרת לי’, ואילו אני יודעת שהדברים הם בתוכם. הפוטנציאל של כל אדם נמצא בתוכו. אי אפשר לעורר משהו שלא קיים באדם בתוכו. אבל אנחנו זקוקים לפחות לאדם אחד שיזהה זאת, שיראה את הפוטנציאל הזה, כשאנחנו לא יודעים ולא רואים אותו עדיין. אדם זה יעזור לנו להתכוונן, יעזור לנו לגלות את הכיוון.

אני זוכרת שבגיל 15, בקיבוץ, הייתי נערה די חסרת ביטחון ולא תמיד היה לי קל חברתית. הייתה בחורה צעירה שבדיוק סיימה צבא וחזרה לקיבוץ וגרה לידי בקומותיים של הקיבוץ של פעם. היא הייתה מאוד מיוחדת, מאוד רוחנית. היא החליטה להקים גן ירק אורגני בקיבוץ. היא בחרה את הנערות והנערים שיעבדו שם. היא פנתה אלי וביקשה שאעבוד בגן הירק. לא הייתי ילדת טבע ולא היה לי קשר בכלל לגידול אורגני וגם לא התעניינתי בזה במיוחד, אבל היא פנתה אלי, היא בחרה בי, היא זיהתה אותי. וזה היה בסופו של דבר אחד המקומות המשמעותיים עבורי – גן הירק והקשר איתה היו מאוד משמעותיים להתפתחות שלי. אני חושבת שזה היה בעיקר זה שמישהי זיהתה אותי וראתה בי משהו שאני בכלל לא ידעתי שקיים בי, וזה כמובן בכלל לא קשור לירקות. כשמישהו, לפחות מישהו אחד, מזהה אותנו רואה בנו משהו שבשבילנו הוא לא גלוי, משהו שרדום בנו. הזיהוי הרבה פעמים יכול לשנות את כל התמונה עבור אדם מסוים. אנחנו, כאנשים בעלי כמיהה רוחנית – יהיו בחיינו גם המלאכים החשובים האלו שיתנו לנו נקודת אור, יתנו לנו כיוון, יתנו לנו כוח, לצד המשברים, לצד הקשיים והאנשים/שליחים שיפגישו אותנו עם החלקים שאנחנו צריכים לתקן.

היו לי, לשמחתי, עוד מלאכים כאלה בדרך, אבל היא הייתה אחת הראשונות וזכורה לטובה. האם בדרך שלכם היו אנשים שידעו לזהות את הפוטנציאל הרדום בכם, שאתם כלל לא ידעתם שהוא קיים, ונתנו לכם מנה של אנרגיה, של תקווה, של אמונה? שפתחו לכם דלת אל משהו שלפני כן לא הכרתם?

משתתפת – כשהייתי נערה הייתי בצופים ושם היה מושג שנקרא ‘ועדת גדוד’. זה היה דמוקרטי, אנשים בחרו מי יהיה בועדה. הגיע מדריך שמשום מה החליט שאני צריכה להיות בועדת גדוד, אני אפילו לא יודעת למה. הוא אמר שאני בועדה בלי שהאחרים יצטרכו לבחור בי. זה נתן לי הרבה כוח. משם המשכתי. לא הייתי לגמרי מופתעת מהבחירה שלו. הרגשתי שזה מתאים לי, אבל אני לא בטוחה שהאחרים ראו את זה, לכן בטח לא הייתי נבחרת לזה בצורה דמוקרטית. הוא זכור לי לטובה עד היום.

יעל – אז הוא אישר את זה ונתן לך את ההזדמנות לבטא את היכולות שהיו לך ואחרים לא ראו. אנשים כאלה לפעמים בכלל לא יודעים ולא זוכרים כמה הם היו משמעותיים, אבל עבורנו הם יכולים להיות נקודת אור לחיים שלמים.

משתתפת – סביב גיל 30 עסקתי במוסיקה, למדתי באקדמיה, ותמיד חיפשתי את ה’מעבר’. פגשתי שם מורה שהפך להיות מורה רוחני, אמנם בתחום המוסיקה, אבל מוסיקה זה רוח… מאוד השפיע עלי ועל דרך העבודה שלי ועל ההסתכלות שלי בתחום הזה. הוא ממש בתוכי. הוא כבר לא חי אבל זה נשאר. אני די פחדתי ליצור איתו קשר כי הוא היה ברמה מאוד מאוד גבוהה, ועצם זה שנוצר הקשר זה העלה לי את הביטחון. הקשר נוצר מתוך זה שעקבתי אחריו, ראיתי אותו בירושלים עובד עם מקהלת ילדים שנחשבה מקהלה בינלאומית. אח”כ אני הקמתי מקהלה, והיה לו פרוייקט בירושלים, ואני החלטתי שאני אוזרת אומץ ויוצרת איתו קשר. לא היה לי ביטחון בתחילת דרכי, והוא כ”כ התלהב מהמעט שהוא שמע והוא נתן לי כוח. נוצר ביננו קשר הדוק ושיתפנו פעולה במשך שנים, עד שהוא נפטר. הוא לימד אותי המון. מורה רוחני.

יעל – אז הוא זיהה את הפוטנציאל ולא ראה בך מה שאת ראית בך. אפילו שהיית בתחילת דרכך הוא ראה בך מישהי ששווה להשקיע בה.

משתתפת – אבא שלי. הוא לא הפגיש אותי אותי עם נושאים רוחניים אבל הוא כל כך האמין בי, ולאורך השנים הוא היה נקודת אור וכוח. הוא תמיד ראה כמה צעדים קדימה, שליח שהוליד אותי וליווה אותי כל חיי.

יעל – מקסים. כמובן שזה לא צריך להיות מישהו שהפגיש אותנו בהכרח עם דברים רוחניים, אבל עצם זיהוי הפוטנציאל – זה רוחני. לזהות, לעודד, לחזק את מה שאני עוד לא יודעת שקיים שם – זה מאוד רוחני. גם אם הוא לא היה איש רוח, בקשר ביניכם היה לו תפקיד רוחני. הקשרים שלנו עם הקרובים לנו הם קשרים קרמתיים. לפעמים הם יפגישו אותנו עם קושי, אבל יש גם את הקשרים האלו – מלאכים שומרים שעוזרים לנו להתגלות, לקבל ביטחון, לבנות את העצמנו, להתפתח דרך זה שהם מזהים את מה שאנחנו עוד לא יודעים שקיים שם.

תמשיכו בבית לחפש בביוגרפיה שלכם את האנשים שזיהו אתכם ואת הפוטנציאל שאתם לא ידעתם שטמון בכם.

בחלק הזה שטיינר מדבר על כמה תכונות חשובות בדרך הרוחנית. חלקן הן הסבלנות וההתמדה, והוא מוסיף גם אומץ לב וביטחון עצמי.

אפשר לקרוא את זה ולהגיד ‘אבל אין לי ביטחון עצמי, ואני פחדנית’ או ש’אין לי יכולת התמדה ואני לא סבלנית’. לכל אחד יש בין תכונות אלו את מה שהוא חזק בו יותר או פחות. אבל את התכונות האלו אנחנו יכולים לפתח בתוך הדרך הרוחנית.

בנוסף, ב’אומץ לב’ הכוונה היא לאו דווקא להיות הגיבורה של הבית, או של השכונה או של העם, וגם לא שאעשה קפיצות בנג’י, אלא קודם כל הנכונות לראות את האמת על עצמי. אומץ לב לא אומר שאין בי פחד, אלא שלמרות שיש לי פחד, ואולי אפילו חרדה נוראית, אני מוכנה לעמוד מול הפחדים שלי, אני לא נותנת להם לנהל אותי, אני מוכנה יותר ויותר לפגוש אותם ולעבור דרכם. אני לא פועלת כדי לעקוף אותם ולא עושה הכל כדי לא להרגיש אותם, אלא מוכנה לעמוד מול  הפחדים הכי גדולים שלי. זה אומץ גדול. זה לא אומר שאין לנו פחדים. מי שאין לו פחדים הוא לא אמיץ, הוא פשוט לא מרגיש את הפחד, אז אין לו גם אומץ. אבל מי שיש לו פחד, ואפילו פחד גדול, והוא מוכן להרגיש אותו ומוכן לפגוש אותו – זה אומץ מאוד גדול. הוא עושה עבודה בשביל להתגבר על הפחד, ולא תמיד אנחנו מצליחים, אבל לפחות אנחנו מוכנים להודות בפחד. אתמול אורנה הזכירה את היכולת להודות בחוסר אונים – גם להודות בחוסר אונים זה אומץ.

ביטחון עצמי – לא תמיד אנחנו בטוחים בעצמנו, ובדרך הרוחנית אנחנו מקבלים הרבה מכות לאגו שלנו, והביטחון העצמי שלנו יכול להיות מאוד נמוך בגלל זה. העבודה שלנו היא לפתח ביטחון שהוא לא כזה שאני אחשוב את עצמי למשהו יותר ממה שאני. בטחון עצמי פירושו שאני פחות ופחות מתערערת מדברים. זה קשור למטוטלת של סימפתיה ואנטיפתיה, וכמה אני יכולה בתוך זה לשמור על ה’אני’ שלי במרכז – גם כשאני פוגשת דברים קשים, לא נעימים, מביכים, כואבים, משפילים. עד כמה אני עדיין יכולה להשאר שם במרכז פנימי מסוים, ולחזק את ה’אני’ שיישאר במרכז. זה תהליך. על עצמי אני יכולה להגיד שהדרך הזו של הביוגרפיה והאנתרופסופיה חיזקה אותי מאוד ואפשרה לי, ועדיין מאפשרת לי, לבנות מרכז פנימי ואיזשהו ביטחון. זה לא תמיד היה ככה, ועדיין הדרך שלי עוד ארוכה.

לכן ההתמדה, הסבלנות, היכולת והנכונות להמתין – אלו דברים קריטיים בתוך הדרך, וגם את זה אפשר לפתח. יש אנשים שאולי יש להם הרבה אומץ והרבה ביטחון, אבל העבודה הכי קשה שלהם היא לפתח התמדה, וזה מאוד קשה עבורם. לכל אחד מאיתנו יש בין התכונות האלו את התכונות שהן כבר שלו, שיש לו אותן בתוכו, ואת התכונות שהוא צריך לפתח.

לפעמים אנחנו יכולים ללכת בדרך במשך שנים, ופתאום בא מישהו ומתקדם מאוד מהר, בעוד אנחנו במאמץ סזיפי התקדמנו צעד קטן – זה גם יכול לתסכל ולייאש. אם זה משפיע עלינו באופן הזה, זה לרוב בגלל שאנחנו מסתכלים על הדברים מנקודת מבט מטריאליסטית ארצית. כי בנקודת המבט הזו יש השוואה, יש תחרות, כאילו כולנו התחלנו מאותו ‘קו זינוק’, ואני התחלתי הרבה לפניו והוא התקדם יותר ממני. אבל מנקודת המבט הרוחנית אנחנו צריכים לזכור שאנחנו פה לא בפעם הראשונה, ויתכן שאותו אדם שנדמה לנו שרק עכשיו התחיל את הדרך – יתכן שהוא במשך דורות מכין את עצמו. לנו נדמה שאנחנו מכינים את עצמנו המון זמן, אבל הוא כבר כמה גלגולים מכין את עצמו ועכשיו בחיים האלה הוא הגיע לאן שהוא עכשיו.

זה מלמד אותנו גם ענווה. זה גם יכול לעזור לנו להמתין ולהבין שלדברים יש את הקצב שלהם, ואנחנו רואים רק חלק מהתמונה. אם היינו רואים את כל התמונה – מנקודת המבט של אלוהים – זה לא היה נראה לנו לא נכון, או לא הוגן. זה נראה כך רק מההסתכלות הארצית, המטריאליסטית.

תרגיל למהלך השבוע:

לסיום נקרא תרגיל ששטיינר נותן בתוך תת הפרק הזה בספר. בתרגיל יש שני חלקים, אנחנו נקרא היום רק את החלק הראשון ואותו תנסו לתרגל בבית:

“התלמיד ישים לפניו זרע של צמח. המטרה היא לחשוב נמרצות, בעת ההסתכלות בדבר הזערורי הזה, את המחשבות המתאימות, ועל-ידי מחשבות אלה לפתח רגשות מסוימים. ראשית כל, על התלמיד לתפוס בדיוק מה הוא באמת רואה בעיניו. הוא יתאר לעצמו את הצורה, הצבע וכל יתר התכונות של הזרע. לאחר-זאת יחשוב את המחשבות דלהלן: “זרע זה, אם ייזרע באדמה, יצמיח צמח בעל צורה מורכבת.” בדמיונו יבנה התלמיד את צורת הצמח ויחשוב את המחשבה הבאה: “מה שאני מדמה עתה בדמיוני, את זה יוציאו ממש, בבוא הזמן, כוחות האדמה והאור מתוך הזרע. אילו היה לפני חפץ מלאכותי שדומה היה בצורתו לזרע עד שעיני לא יכלו להבחין בינו ובין האמיתי, אז שום כוחות של האדמה או האור לא היה ביכולתם להוציא צמח מן המלאכותי.” אם התלמיד תופס במלוא-הבהירות את המחשבה הזו, אם הוא חי אותה בהתנסות פנימית, אז יוכל לבנות לו גם את המחשבה הבאה כשהיא מלווה רגש נכון. הוא יאמר לעצמו: “מה אשר בבוא הזמן יצמח מהזרע, הוא חבוי עתה בקרבו – ככוחו של כל צמח. בחיקוי המלאכותי של הצמח לא חבוי כוח זה. ובכל זאת לגבי עיניי דומים השניים זה לזה. לכן הזרע האמיתי מכיל משהו סמוי-מן-העין אשר אינו בנמצא בחיקויו.” על הדבר הזה הסמוי-מן-העין יש לרכז את המחשבה והרגש. (…) התלמיד יצייר בנפשו: הדבר שכעת סמוי-מן-העין ימיר את עצמו, בבוא הזמן, לצמח הנראה לעין, אשר יעמוד מולי על צורתו וצבעו. התלמיד ישקע בתוך המחשבה הזאת: “זה הסמוי-מן-העין יהיה נראה-לעין. אילו לא הייתי מחונן בכוח החשיבה, לא היה ביכולתי לדמות בנפשי כבר עתה את אשר יהיה נראה-לעין רק לאחר מכן.” “

שטיינר, ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’, ‘שלבי ההתקדשות’, עמ’ 45

התרגיל:

לקחת זרע של צמח ולעשות עליו מדיטציה – להתבונן בו ולפתח עליו את המחשבה ואף תמונה של הפוטנציאל שמכיל הזרע הזה בתוכו. מה הפוטנציאל שרדום בזרע הזה. ומה הוא הצמח השלם שיום אחד יצמח מתוך הזרע הזה.

אני רוצה להזמין את כולנו לנסות לעשות את התרגיל הזה השבוע בימים שנוכל, ולראות מה עולה בנו עם התרגול הזה. אתם יכולים לקרוא את הציטוט בכל פעם לפני כן כדי להיזכר בדברים, זה עוזר.

בנוסף, אפשר לעשות את התרגיל לא רק עם הזרע אלא גם כשאנחנו פוגשים אדם אחר – ננסה לזהות ולראות לא רק את מה שנראה מבחוץ, אלא לראות את מה שחבוי בו. לראות איזה פוטנציאל רדום בו, שאנחנו יכולים לזהות אם אנחנו מתבוננים בו בעיניים אחרות. במיוחד, כמו שהנחתי בכמה תרגילים, לנסות לעשות את זה עם האנשים שיותר קשה לנו איתם. עם אנשים שאנחנו מזלזלים בהם, או שנראים לנו נחותים, או מגעילים, או שאנחנו לא סובלים בהם משהו – איתם לנסות את התרגיל. לזכור שכל אדם הוא בעל ‘אני’ ובעל פוטנציאל. לנסות לזהות את זה.

זה התרגיל שלנו לשבוע הקרוב.

להתראות.

print